עורות קדשים: הבדלים בין גרסאות בדף

עורות קדשים הם עורות הקורבנות הקרבים במקדש. עורות חלק מהקודשים ניתנים לכהנים, והם אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה.

מקור המצווה

מקור המצווה הוא בספר ויקרא (ז,ח), שם נאמר לגבי קורבן עולה:

	וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב - לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

עורות קדשי קדשים

לפי המשנה (מסכת זבחים יב,ג), לא רק בקורבן עולה עור הקורבן ניתן לכהן, אלא גם בשאר קדשי קדשים, כלומר, גם עור של קורבן חטאת, קורבן אשם, וזבחי שלמי ציבור - ניתן לכהנים.

במשנה (שם), ובגמרא (מסכת זבחים קג,ב) הובאו כמה דרשות כמקור לכך שעור כל קדשי הקדשים ניתן לכהנים. אחת הדעות היא דעתו של רבי (עליה אומר הרמב"ן ויקרא ז,ח שהיא "על דרך הפשט"), האומר שבכל הקורבנות דין אחד לעור ולבשר, ואין ציווי להפשיט את העור מן הקורבן; כך, בקודשים קלים הבשר נשאר בידי הבעלים - והעור עימו, ובקדשי קדשים הבשר ניתן לכהנים - והעור עימו, אולם בקורבן עולה ציותה התורה להפשיט את העור מן הבשר לפני שריפתו על גבי המזבח (ויקרא א,ו: "והפשיט את העולה"), ולפיכך הוצרכה התורה לומר במפורש מה יש לעשות בעור.

מלשון התורה משמע שעור העולה ניתן דווקא לכוהן המקריב את העולה, ולא לכוהנים אחרים; אולם לפי ההלכה (רמב"ם הלכות מעשה הקורבנות י,יד), עורות כל הקודשים הקרבים במקדש בכל יום, מתחלקים לכל הכוהנים השייכים לבית האב שעבד במקדש באותו יום. לפי זה, כוונת התורה באומרה "והכהן המקריב את עולת איש... לו יהיה", היא לומר שרק כוהן שראוי לעבוד במקדש באותו יום - נוטל מעורות הקודשים, אבל כהן שלא היה ראוי לעבוד במקדש באותו יום, וכגון שהיה טמא - אינו נוטל מן העורות.

בתוספתא (מסכת זבחים יא,ז) מתואר כיצד ניצלו משפחות הכוהנים הגדולים את כוחן כדי ליטול לעצמן את כל עורות הקודשים, ולמנוע חלוקה שווה של העורות, וכיצד התמודדו חכמים עם מצב זה. וכך נאמר שם: "בראשונה היו מכניסין עורות קדשים ללשכת בית הפרוה, והיו מחלקין אותן בערבין לכל [כהני] בית אב שבאותו היום, והיו גדולי כהונה [משפחות הכהונה הגדולה] באין ונוטלין אותן בזרוע [בכוח]; התקינו שיהו מחלקין אותן בערבי שבתות לכל משמר ומשמר [כיון שסברו, שכשיתאספו כל בני המשמר שעבדו בכל השבוע, לא יעיזו אותם "גדולי כהונה" לקחת לעצמם יותר מהמגיע להם], ועדיין היו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע; עמדו הבעלים והקדישום לשמים [וכיון שהעורות הוקדשו - לא יכלו אותם גדולי כהונה לקחת את העורות לעצמם]".

עור העולה הניתן לכוהן - אין בו קדושה, והוא רכושו של הכהן לכל דבר. לכן, הכהן רשאי להשתמש בעור ללא כל הגבלה, ואף למכור את העור למי שאינו כהן.

עורות קדשים אחרים

כאמור, אין העור ניתן לכוהן אלא בקודשי קודשים, אולם בקודשים קלים, כמו קורבן שלמים וקורבן תודה - העור שייך לבעלים. בגמרא (מסכת יומא יב,א) נאמר, כי בעלי הבתים בירושלים היו רשאים ליטול את עורות הקודשים של הקורבנות שהוקרבו על ידי עולי הרגל שהתארחו בבתיהם, וזאת כ"פיצוי" על האירוח בבתיהם, שהיה נעשה בחינם, בהתאם להלכה ש"אין משכירים בתים בירושלים".

בכמה קורבנות הקרויים "פרים ושעירים הנשרפים" (פר ושעיר של יום הכיפורים - ויקרא פרק ט"ז, פר העלם דבר של ציבור - ויקרא ד,יג-כא, ושעירי עבודה זרה - במדבר טו,כב-כו) אין מקריבים את בשר הקורבן על המזבח, אלא מוציאים את בשר הקורבן אל מחוץ לירושלים, ושורפים אותו שם במקום מיוחד, הנקרא "בית הדשן". בקורבנות אלו, אף שהם נחשבים קודשי קודשים, לא היה העור ניתן לכהנים, אלא הוא היה נשרף ביחד עם הבשר (ראה ויקרא טז,כז: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת... יוציא אל מחוץ למחנה, ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם").