נדה וזבה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
(הפניה לדף נידה)
 
שורה 1: שורה 1:
הנידה והזבה הן נשים הרואות דם שמקורו ברחם בזמנים ידועים.
#הפניה [[נידה]]
 
האשה בזמן הדימום המחזורי מכונה נידה<ref>'עת נדתה' - ויקרא טו כה.</ref>, שפירושה מרוחקת<ref>תרגום אונקלוס ויקרא שם; <makor>רמב"ן ויקרא יב ד.</makor> וראה להלן ברקע ההיסטורי על מנהגי הריחוק של אשה בזמן המחזור בישראל ובעמים.</ref>, ומכאן גם המושג נידוי, שהוא הרחקה של אדם מהחברה בגלל מעשים בלתי מקובלים<ref>ראה <makor>ישעיה סו ה;</makor> <makor>עמוס ו ג.</makor></ref>. כמו כן משמש המושג נידה באופן מושאל מצב של זוהמה וטומאה<ref>ראה - <makor>יחזקאל ז יט;</makor> <makor>איכה א יז;</makor> <makor>עזרא ט יא.</makor></ref>; או דווה<ref><makor>ויקרא כ יח.</makor></ref>, שפירושה חולה<ref>א"ע ויקרא שם.</ref>.
 
זבה<ref>ויקרא טו יט.</ref> אף הוא כינוי לאשה בעת שרואה דם היוצא מהרחם, אם כי יש לו משמעות הלכתית שונה מהנידה, וכמבואר להלן.
 
גדרי הנידה והזבה והלכותיהם מתחלקים לשלוש דרגות בשלוש תקופות: נידה של תורה, נידה של חכמים, ונידה של בנות ישראל<ref>ראה <makor>מאירי ברכות לא א.</makor></ref>. מדין תורה, אשה הרואה דם הבא מן הרחם צריכה להמתין שבעה ימים, בין אם ראתה רק טיפת דם אחת, ובין שראתה כל שבעת הימים ברציפות, ומשפסקה לראות ביום השביעי טובלת בליל שמיני, וטהורה לבעלה. באחד עשר הימים הבאים אם תראה דם יום אחד או יומיים, הרי היא זבה קטנה, וטובלת לאחר ראיה זו, והיא טהורה לבעלה. ואם תראה שלושה ימים רצופים באותם הימים, הרי היא זבה גדולה, וצריכה לספור שבעה ימים נקיים, ואחר כך צריכה לטבול ולהביא קרבן. ולאחר י"א יום אלו אם תראה דם, דינה שוב כנידה, ומתחיל מחזור חדש של מנין ימים וטומאות. והיינו שתקופת שבעת הימים של נידה הוא מצב רגיל, אבל ראיית דם אחרי זמן זה הוא מצב של מחלה, ולכן הבדילה התורה בין נידה לזבה<ref>רמב"ן ויקרא טו יא.</ref>; נידה של חכמים, לאחר שנתמעט ליבם של ישראל מפני כובד הגלות והצרות, התקין רבי יהודה הנשיא, שכל אשה שראתה דם יום אחד או יומיים צריכה לשבת אחריהם ששה ימים נקיים, ואם ראתה שלושה ימים, אף אם הם בתוך תקופת נידתה, צריכה לשבת שבעה ימים נקיים; נידה של בנות ישראל, בימי חכמי הגמרא החמירו בנות ישראל על עצמן, שעל כל טיפת דם כחרדל הן יושבות שבעה ימים נקיים כדין זבה גדולה, ואפילו ראתה דם בתקופת ימי נידתה, בין שראתה יום אחד, או שניים, או שבעת הימים כולם או יותר, ומשיפסוק הדם סופרת שבעה ימים נקיים כזבה גדולה<ref><makor>בבלי ברכות לא א;</makor> <makor>בבלי מגילה כח ב;</makor> <makor>נידה סו א;</makor> רמב"ם איסורי ביאה יא ג-ד; טושו"ע יו"ד קפג.</ref>, ואין הבדל בין ראתה בהרגשה, ובין שראתה כתם כשיעור המטמא בכתם<ref><makor>מאירי ברכות לא א.</makor></ref>, וטובלת רק לאחר גמר שבעה הימים הנקיים<ref>ראה <makor>תוס' שבת יג ב</makor> ד"ה בימי; <makor>תוס' כתובות סא א</makor> ד"ה מחלפא; רמב"ן ורשב"א שבת שם.</ref>.
 
סיבות רבות נאמרו לחומרה זו, והחשובה שבהן היא, כדי שתהיה לכל הנשים ספירה אחידה, ולא תצטרך כל אחת ואחת לחשב לעצמה חשבונות מסובכים, שלא כולן בקיאות בהן<ref>ב"י יו"ד סי' קפג.</ref>. דין זה, אף שהוא חומרה יתירה<ref><makor>רמב"ם איסורי ביאה יא ב.</makor></ref>, נקבע כהלכה שאין עליה עוררין, והוא משמש דוגמה להלכה פסוקה, שמתוך הלכה פסוקה כגון זו עומדים להתפלל<ref>ראה <makor>בבלי ברכות לא א.</makor></ref>. לפיכך, כיום אין עוד משמעות הלכתית מעשית להבדלים שבין נידה, זבה קטנה, או זבה גדולה, וכל הנשים נוהגות תמיד כדין החמור שבהן, היינו כזבה גדולה.
 
נחלקו הפוסקים אם איסור נידה וזבה אם הוא מדין ערווה<ref><makor>ויקרא יח יט.</makor></ref>, או מדין טומאה<ref><makor>ויקרא טו יט ל.</makor></ref>, או מדין שניהם, ומה משמעות הדבר להלכה<ref>ראה בהרחבה - שב שמעתתא ש"א סופ"ב; אתוון דאורייתא כלל כא; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קפב; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קיט; הקדמה לספר טהרת הבית להגר"ע יוסף; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' טו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מ סופ"א ופכ"ה, ועוד.</ref>.
 
על פי התורה האיסור הברור הוא לקיים יחסי אישות עם נידה, והעובר על כך עונשו כרת<ref><makor>ויקרא יח יט;</makor> שם כ יח.</ref>. אך בנוסף לכך ישנן הרחקות שונות, שנוהגות בזמן שהאשה נידה<ref>ראה להלן הע' 86 ואילך והע' 253 ואילך.</ref>.
 
ענייני הנידה והזבה, הגדרותיהם, ופרטי דיניהם הרבים נידונו בהרחבה רבה במקרא<ref>ויקרא טו יט-לג; שם כ יח.</ref>, בחז"ל<ref>מסכת שלימה הוקדשה לנושא זה, הלוא היא מסכת נידה מסדר טהרות, ועוד הרבה פרטי דינים המפוזרים בכל הש"ס.</ref>, ובפוסקים<ref>רמב"ם איסורי ביאה פרקים ד-יא; טושו"ע יו"ד סימנים קפג-קצז. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' וסת, עמ' תקב ואילך על גדרי הווסת, חזקתה, צורותיה השונות ופרטי דיניה. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ע' דם נדה, עמ' תקז ואילך על מהותו של דם הנידה, מראיו, בדיקתו, טומאתו ופרטי דיניו.</ref>, וספרים הלכתיים ומחשבתיים רבים הוקדשו באופן בלעדי לנושא זה.
 
בערך זה יידונו רק עניני נידה וזבה שיש להם שייכות להיבטים רפואיים.
 
==מונחים שונים==
הדימום המחזורי מכונה במקרא ארח כנשים<ref><makor>בראשית יח יא.</makor> וראה ערוך ע' ארח, שהכוונה לאורח ומבקר, ולעומת זאת במלבי"ם עה"פ משמע שהכוונה לארח ודרך, כמו חדלו ארחות (שופטים ה ו).</ref>, או דרך נשים<ref><makor>בראשית לא לה.</makor> וראה מלבי"ם <makor>בראשית יח יא,</makor> ההבדל בשימוש בין דרך לארח.</ref>.
 
בחז"ל נקרא הדימום המחזורי סתם דם, או ווסת, או מדווה. ווסת מובנו חוק, דרך ומנהג<ref>ראה <makor>משנה נדרים סו א;</makor> <makor>ב"ב קמו א,</makor> ורשב"ם שם; <makor>בבלי סנהדרין קא א.</makor> וראה ערוך ע' וסת.</ref>, או שמובנו זמן ומועד<ref><makor>ריטב"א שבועות יח ב,</makor> בשם הרמ"ה. וראה רמ"א יו"ד קפד א.</ref>. עתים משמש המונח ווסת לתופעות הנילוות למחזור, ולאו דווקא לדימום עצמו<ref>ראה <makor>משנה נידה ט ח.</makor></ref>. בימינו משמש המושג ווסת לציון הדימום המחזורי של האשה.
 
בחז"ל נקראת נידה גם בשם דיסתנא, והוא לשון פרסית לדרך נשים<ref><makor>בבלי תענית כב א,</makor> וברש"י שם.</ref>. מובא בחז"ל כי בגליא<ref>ר"ה כו א.</ref> ובכרכי הים<ref><makor>בבלי סוטה מב א.</makor></ref> קורים לנידה גלמודה, היינו גמולה ומובדלת מבעלה.
 
==רקע היסטורי==
 
'''בתרבויות שונות''' בעבר, ובשבטים פרימיטיביים עד היום, יש אמונות שונות על משמעות הווסת, סיבתו, ובעיקר ההתייחסות לאשה בעת הווסת. רבים מהעמים והשבטים הללו מתייחסים לאשה בימי הווסת כמסוכנת לסביבתה ולעצמה. היא נחשבת כמסוכנת בעיקר לחולים, לילדים, ולנשים אחרות בימי הווסת והלידה. היא נחשבת כפוגעת במעיינות, בשדות וכרמים, בדגים ובימים, ובחפצים ואישים רבים ושונים.
 
לפיכך יש מנהגים שונים של הרחקת האשה הנידה מביתה ומסביבתה, איסורים על נגיעתה בדברים שונים, ואיסורים על כניסתה למקומות מסויימים, במיוחד מקומות של קדושה. למשל, אסרו על הנשים בעת ווסתן לחלוב, לבשל, לרכב, ואפילו לגעת בחפצים רבים שיש להם חשיבות בעיני בני השבט, ויש שאסרו עליה לדרוך בשבילים שאנשים הולכים בהם, ואפילו להסתכל על חפצים שונים. מכאן המנהג בין שבטים מסויימים להרחיק את האשה בזמן הווסת ממקומות יישוב, ולקבוע לה סוכה מרוחקת לעצמה<ref>ראה פרטים שונים באנציקלופדיה עברית, כרך טז, ע' וסת, עמ' 450-448.</ref>.
 
בנוסף ליחס המיוחד לאשה הנידה היו גם דעות קדומות על סגולות חיוביות או שליליות של דם הנידה<ref>ראה Preuss J, Biblical and Talmudic Medicine, trans F. Rosner, pp. 123-4; אנציקלופדיה עברית, שם.</ref>.
 
'''בנצרות'''  אין דינים מיוחדים ביחס לאשה בזמן הווסת.
 
'''באיסלאם'''  יש רק מנהגים מוגבלים הנוגעים לאיסור האשה בזמן זה בתפילה, בצום, בקריאת הקוראן, ובכניסה למסגדים, אך אין היא מנודה, ואינה אסורה במגע<ref>אנציקלופדיה עברית, שם.</ref>.
 
'''מדעני העולם העתיק'''  סברו, שהאשה לוקה מטבעה בריבוי-דם, ועליה להשתחרר מזמן לזמן מעודף זה, ולטהר את גופה מחומרים מזיקים שהצטברו בה. רק במאה העשרים נתגלו הקשרים בין מחזור הווסת, לבין בלוטת תת-המוח, השחלה, רירית הרחם, וההורמונים השונים, והוברר תהליך הווסת הטבעי של האשה<ref>ראה אנציקלופדיה עברית, כרך טז, ע' וסת, עמ' 448-447. וראה להלן ברקע המדעי.</ref>.
 
@ רקע מדעי
 
'''המחזור ההורמונלי''' במשך כשלושים שנות פוריות האשה מתרחשת פעולה מחזורית מתואמת היטב בין תת-הרמה במוח<ref>hypothalamus.</ref>, בלוטת תת-המוח<ref>hypophysis.</ref>, השחלות והרחם, הגורמת להופעת ווסת בתדירות חודשית, אלא אם כן התרחש הריון.
 
'''הווסת''' <ref>menstruation. מקור המושג מהמילה הלטינית mensis, שפירושו חודש.</ref> הוא הדימום מן הרחם הבא מתקופה לתקופה. בתוך השחלות מצויים זקיקים, המכילים בתוכם ביציות. בכל חודש מתפתח זקיק אחד, המביא לחריגת הביצית שבתוכו לצורך הפריה. בשעת התפתחות הזקיק הולכת רירית הרחם ומתעבה, כלי הדם שבה מתרחבים ומתארכים, והרחם כולו גדל. כל זה נעשה לצורך הכנת הרחם לקליטת הביצית המופרית.
 
תהליכים אלו נגרמים על ידי פעולות של הורמונים מיוחדים המופרשים מהאונה הקדמית של בלוטת תת-המוח, ומהזקיקים שבשחלות. ההורמון מעורר-הזקיק<ref>FSH=follicle stimulating hormone.</ref> מופרש מבלוטת תת-המוח, וגורם להתפתחות זקיק ראשוני בשחלה. זקיק זה מפריש הורמון אסטרוגני, אשר משפיע על התעבות רירית הרחם. הורמון זה משפיע על בלוטת תת-המוח לעכב את הפרשת ההורמון מעורר-הזקיק, ומעודד את הפרשת הורמון-ההצהבה<ref>LH = luteinizing hormone.</ref>. שני הורמונים אלו גורמים לבקיעת הזקיק, ולחריגת הביצית ממנו, וזהו תהליך הביוץ<ref>ovulation.</ref>.
 
הביוץ קורה באמצע המחזור, היינו ביום ה-14 באשה שיש לה מחזור סדיר וקבוע כל 28 יום, או בין 16-12 ימים בנשים שיש להן מחזור ארוך או קצר יותר. הגופיף הנשאר בשחלה לאחר הביוץ הוא הגופיף הצהוב.
 
בשלב זה מופרש מבלוטת תת-המוח הורמון נוסף<ref>prolactin או LTH.</ref>, אשר מסייע להורמון- ההצהבה להפריש פרוגסטרון מהגופיף הצהוב. כל המערכת ההורמונלית המופרשת מבלוטת תת-המוח מתואמת על ידי תת הרמה, אך המנגנונים המדוייקים טרם הובררו סופית.
 
במקביל לתהליכים המתרחשים בבלוטת תת-המוח ובשחלה, מתחוללים שינויים מחזוריים ברחם. עוביה של רירית הרחם במצב מנוחה, היינו מיד לאחר גמר הווסת, הוא כ-1-0.5 מ"מ. בהשפעת האסטרוגן המופרש בשלב הראשון של מחזור הווסת, הולכת רירית הרחם ומתעבה עד כדי 10-8 מ"מ, הבלוטות וכלי הדם שברירית הולכים ומתרחבים, וזוהי תקופת השגשוג של רירית הרחם, הנמשכת כ-10 ימים. הפרוגסטרון המופרש על ידי הגופיף הצהוב מאוחר יותר במחזור גורם להפרשות של בלוטות רירית הרחם, וזוהי תקופת ההפרשה. כל התהליכים הללו מיועדים להכין את הרחם לקליטת הביצית המופרית, ולהתפתחות הריון. בהיעדר הפריה, הגופיף הצהוב מתנוון, פעילות הפרוגסטרון נפסקת, ומתבטלות כל ההכנות של הרחם לקבלת הביצית המופרית ולפיתוח ההריון. עקב כך מתמוטטת הרקמה הרירית על בלוטותיה וכלי הדם הרבים שבה, והרירית מתקלפת ונושרת החוצה יחד עם דם והפרשות שונות, וזהו הווסת. מכיוון שהמנגנון ההורמונלי קשור למוח דרך תת-הרמה, יש השפעה לתהליכים נפשיים שונים על תדירות הווסת, כגון מצבי מתח, חרדה ופחד.
 
הווסת נמשכת על פי רוב 5-3 ימים (טווח של 8-1 ימים). כמות הדם הממוצעת היא בדרך כלל כ-50-30 סמ"ק. יש נשים הסובלות מדימום מחזורי כבד<ref>menorrhagia.</ref>, המוגדר כדימום ממושך ומרובה. כמות הדם המחזורי במצב כזה עולה על 80 סמ"ק. דימום מחזורי כבד גורם להפרעה באיכות החיים, ויכול לגרום גם לאנמיה. בעיה כזו מתרחשת בכ-5-10% מהנשים. הסיבות לדימום מחזורי כבד כוללות היעדר ביוץ, גידולים רחמיים, דלקות, בעיות בקרישת הדם וכיוצ"ב. הטיפולים הרפואיים לבעיה זו כוללים טיפולים תרופתיים, ובעיקר גלולות משולבות למניעת הריון. כמו כן יש אפשרות לטיפול במצב זה על ידי התקן תוך רחמי הורמונלי מסוג מירנה, המפריש באופן קבוע והדרגתי הורמון מסוג פרוגסטרון. הורמון זה גורם לירידה הדרגתית בכמות הדימומים, ולעתים אף גורם לאל-ווסת גמור על רקע דלדול רירית הרחם. הבעיה המרכזית של התקן זה הוא דימומים בין-ווסתיים ממושכים. במידה וטיפולים תרופתיים אינם מועילים יש אפשרות לטפל בבעיה באמצעים ניתוחיים, כגון גרידת רירית הרחם, הרס רירית הרחם באמצעים תרמיים, על ידי קרני לייזר, בהקפאה או על ידי נוזלים חמים, או כריתת הרחם<ref>ראה - Baggish MS, Am J Obstet Gynecol 174:908, 1996; Irvin GA, et al, Br J Obstet Gynecol 105:592, 1998. וראה עוד הרב ד"ר מרדכי הלפרין, חוברת אסיא, עא-עב, תשס"ג, עמ' 131 ואילך; הרב י. וח. קטן, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 256 ואילך.</ref>.
 
ראשית הופעת הווסת<ref>menarche.</ref> היא בדרך כלל בגיל 14-12 שנה. ככל שהמצב התזונתי והכלכלי טוב יותר, כך גיל הופעת הווסת הוא מוקדם יותר, וסופו<ref>menopause.</ref> בגיל 50 שנה לערך. גיל סיום הופעת הווסת בדרך כלל איננו מושפע מגורמים סביבתיים, אלא מגורמים אינדיבידואליים של כל אשה ואשה.
 
הדימום המחזורי מלווה בשתי קבוצות של תסמינים: תיסמונת הקודמת להופעת הווסת<ref>premenstrual syndrome = PMS.</ref>, וכאבים בזמן הווסת<ref>dysmenorrhea.</ref>. הכאב הווסתי נובע מהפרשת פרוסטגלנדינים הגורמים להתכווצות שרירי הרחם. התסמינים כוללים כאבים והתכווצויות בבטן התחתונה או בגב, והם מלווים לעתים בבחילות, הקאות, וכאבי ראש. התיסמונת לפני הופעת הווסת מאופיינת על מיגוון תסמינים גופניים ונפשיים, המופיעים כ-10-7 ימים לפני הופעת הווסת, ונעלמים ביום הראשון של המחזור. בסקר נרחב של התופעות הקשורות לתיסמונת אצל נשים שונות נמצאו מיגוון תסמינים גדול: התכווצויות בבטן, כבדות או לחץ בשדיים, כאבי גב, כאבי ראש, דכאון, עצבנות, חרדה, תנודות במצבי הרוח, ועוד. שכיחות התופעות השונות, חומרתן וההתייחסות של הנשים אליהן שונות במקצת בהתאם למקום ביצוע הסקר<ref>ראה - Ramcharan S, et al, J Clin Epidemiol 45:377, 1992; ט. גנזל וד. צימרמן, תחומין, כ, תש"ס, עמ' 363 ואילך.</ref>.
 
הווסת מצויה רק בבני אדם ובקופים דמויי-אדם.
 
'''סיבות לדימומים''' דימום מתוך חלל הרחם הוא בדרך כלל תוצאה של המחזור ההורמונלי. אכן, יש שהדימום נובע מסיבות אחרות, כגון דימום בהריון, הפלה, גידול, דלקת, הפרעות קרישה כלליות, בדיקות רפואיות, פציעות וחבלות שונות.
 
'''בדיקה רפואית-גינקולוגית''' בבדיקה שגרתית אין הרופא חודר כלל לצוואר הרחם, וכל-שכן שאינו חודר לחלל הרחם. בבדיקה השגרתית מרחיב הרופא את הנרתיק, ויכול להגיע עד הפה החיצוני של צוואר הרחם. גם אשה שבודקת עצמה בדיקות טהרה יכולה להגיע באצבעה עד הפה החיצון של צוואר הרחם. לפיכך, אם יש דימומים לאחר בדיקה כזו הם נובעים מחבלה ברירית הנרתיק, או מחבלה בחלק החיצוני של צוואר הרחם. ישנן בדיקות אחדות ומיוחדות שבהן יש כניסה לחלל הרחם: צילום חלל הרחם, הסתכלות לתוך חלל הרחם על ידי מכשיר הנקרא היסטרוסקופ<ref>hysteroscope.</ref>, או גרידה אבחנתית או טיפולית.
 
'''אנטומיה''' על מבנה הרחם והטפולות, והשייך להבנת עניני נידה מבחינה אנטומית - ראה ערך [[רחם]]
 
@ הנידה בחז"ל ובראשונים
 
'''תחילת הווסת'''  קורית בדרך כלל משהגיעו ימי הנעורים, היינו משתביא שתי שערות<ref><makor>נידה ה ב.</makor></ref>.
 
'''קביעת ווסת''' הווסת נקבעת רק לאחר שהיתה סדירות בהופעת המחזור, היינו שנקבע שלוש פעמים<ref><makor>נידה סג א.</makor></ref>. עונה בינונית היא ווסת הבאה משלושים יום לשלושים יום<ref><makor>נידה ט ב.</makor> על גדרי עונה בינונית בימינו - ראה הרב י. ורהפטיג, תחומין, כד, תשס,ד, עמ' 235 ואילך.</ref>. אכן מירווחי הזמן בין מחזור למחזור משתנים מאשה לאשה, כאשר המחזור הקצר ביותר נחשב ל-11 יום בין נידה לנידה<ref><makor>נידה עב ב.</makor></ref>. יש נשים שיש להם מירווחי זמן קבועים בין ווסת לווסת ("וסת הימים"), יש נשים שהווסת איננה קבועה כלל, ויש נשים שמשנות את תאריכי הווסת<ref><makor>נידה סג א-סד ב.</makor></ref>, ויש משפחות שלא היה לנשים שבהן דם נידה כלל<ref><makor>בבלי כתובות י ב;</makor> <makor>נידה סד ב</makor> - משפחת דורקטי, ובירושלמי <makor>בבלי כתובות א א</makor> הגירסא משפחת טרוקטי. וראה בע' בתולים הע' 34.</ref>. משך ימי הדימום הוא עד שבעה ימים. אם הדימום נמשך יותר משבעה ימים, או שהמחזור בין נידה לנידה הוא קצר מ-11 יום, הרי זו זבה, ולא נידה.
 
'''סיבות לדם נידה''' דם נידה יכול לבוא בזמנו כדרכו באופן טבעי, ויכול לבוא כתוצאה מגירוי חיצוני ("ווסת הבא מחמת אונס"), כגון קפיצה<ref><makor>נידה יא א.</makor></ref>, פחד פתאומי, חימוד תשמיש המיטה, וכן אכילת שום, בצל או פלפל<ref><makor>נידה כ ב;</makor> שם סג ב; שם עא א; מגילה טו א.</ref>. מאידך יש דברים חיצוניים המונעים את דם הווסת, כגון פחד ממושך<ref><makor>נידה לט א;</makor> שם עא א.</ref>, אך יש מי שכתב, שאין כל הדעות שולטות להכריע בין פחד ממושך לבהלה פתאומית<ref><makor>מאירי נידה ט א.</makor></ref>.
 
'''ריבוי דמים''' כשם ששאור יפה לעיסה, כך דמים יפים לאשה, וכל אשה שדמיה מרובים, בניה מרובים<ref><makor>בבלי כתובות י ב;</makor> <makor>נידה סד ב.</makor> יש להניח, שמאמר זה מבוסס על התפיסה שדם הווסת הוא 'זרע' האשה - ראה ע' זרע הע' 263 ואילך, ולפיכך ריבוי דם הווסת הוא סימן לריבוי ילדים, אך מבחינה מדעית בזמננו לא ידוע על קשר כזה.</ref>.
 
'''הרגשת ווסת''' על פי חז"ל והפוסקים יכולות להיות לאשה שתי סוגי הרגשות הקשורות במחזור: הרגשה ביום הווסת או לפניה, כגון פיהוק, עיטוש, כאבי בטן מרכזיים ותחתוניים, תחושת צמרמורת, רעידות, תחושת חום, תחושת כבדות בראש ובאיברים<ref><makor>נידה סג א.</makor> וראה שיעורי שבט הלוי סי' קפט סק"י.</ref>, או תחושות אחרות הקבועות אצל אותה אשה שמתרחשות בעת הווסת, כולל דכאון, דאגה, נמנום<ref><makor>פיהמ"ש לרמב"ם נידה ט ח.</makor> וראה גם בפסקי הרא"ש, <makor>נידה פ"ט סי' א.</makor></ref>, או לחץ בחזה<ref>שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פד.</ref> ("ווסת הגוף"); ויכולה להיות הרגשה בזמן יציאת הדם, שקשורה בפתיחת המקור, בזעזוע הגוף, או בתחושת זיבת דם לח<ref><makor>נידה נז ב.</makor> וראה פת"ש סי' קפג סק"א.</ref>. לעתים יכולה ההרגשה להתפרש כהרגשת מי רגלים, ולא כהרגשת דם ווסת<ref><makor>נידה ג א.</makor></ref>. אכן, יש מהפוסקים ששאלו את הנשים ביחס להרגשות, והתברר להם שהרבה נשים אינן מרגישות כלל את ההרגשות שתיארו חז"ל והפוסקים<ref>ראה שו"ת שב יעקב חיו"ד סי' לט-מ; תפארת צבי סי' קצ אות יד.</ref>. יש מהפוסקים שכתבו, שגם הנשים בימינו מרגישות, אלא שאינן יודעות ואינן מבינות כיצד לתאר את ההרגשה, ולדעת אותם פוסקים כל ההרגשות המתוארות בחז"ל מצויות בדרגה כזו או אחרת גם בנשים שבימינו, ובעיקר מצוי שירגישו דבר לח, ולדעתם גם זו הרגשה מן התורה<ref>ערוה"ש יו"ד קפג ס; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קפד; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ד סי' יז אות יב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' כא; שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' טו.</ref>, או שלפחות יש ספק הרגשה, ורק מחמת שנחלשו החושים בימינו אין הן מבחינות באותן הרגשות<ref>שו"ת תשורת ש"י סי' תנו; קנה בושם על שו"ע יו"ד סי' קצ בבירורי שיטות ס"ב.</ref>, או שאם ברור שהראיה באה מגופה, הרי היא טמאה גם בימינו, גם אם אין לה הרגשה כלל<ref>שו"ת קובץ תשובות סי' פד. וראה עוד בנידון - ש. לוי, אסיא, עג-עד, תשס"ד, עמ' 128 ואילך. וראה מאמרן של ט. גנזל וד. צימרמן, תחומין, כ, תש"ס, עמ' 363 ואילך, על ההתאמה בין הסימנים הללו של חז"ל, לבין סקרים אפידמיולוגיים מודרניים בנידון.</ref>.
 
הווסת מלווה בכאבים, ודם נידה הוא אחד מעשר קללות שנתקללה חווה באותה שעה<ref><makor>בבלי עירובין ק ב.</makor></ref>.
 
'''דמים שונים''' יש דמים טמאים באשה, ויש דמים טהורים; חמישה דמים טמאים: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג<ref><makor>נידה יט א.</makor> וראה ברמב"ם איסורי ביאה ה ז, ובטושו"ע יו"ד קפח א, בהגדרת הצבעים השונים.</ref>. השיטה המקורית היתה להשוות בין צבע ההפרשה החשודה להיות דם, לבין מקורות שונים שהוגדרו על ידי חז"ל כצבע הקובע שהמדובר הוא בדם<ref><makor>נידה יט ב-כ א;</makor> רמב"ם שם, ה ח, יא-יב.</ref>. אכן, בגלל היעדר בקיאות בדורות המאוחרים יותר, בוטלה הגישה הזו, ונקבע שכל צבע הנוטה לאדמומיות כפי שנראה לעיני הדיין הוא דם נידה<ref>ראב"ד שם ה יב; רמב"ן, הל' נידה א טו; רא"ש נידה שם; טור יו"ד סי' קפח. ואמנם בשו"ע לא מוזכרת העצה להשוות את ההפרשה החשודה כדם לסימנים ידועים אחרים. אמנם נחלקו הפוסקים ביחס למראות נידה שלכאורה לא יכול להיות שהם דם כגון ירוק, לבן, חום כערמונית או כקפה, אפור, כחול וצהוב, האם אף בימינו ניתן לקבוע שאינם דם, או שיש להחמיר אפילו באלו - ראה שו"ת מהר"ם רוטנברג סי' שעח וסי' תרלא; שו"ת תרומת הדשן סי' רמו; סמ"ק סי' רצג; ש"ך יו"ד סי' קפח סק"ב; סדרי טהרה, פת"ש ודרכ"ת יו"ד סי' קפח ס"א; חזו"א יו"ד סי' קז אות ד; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ד סי' יז אות ו; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קכא, וח"ד סי' קג וח"ה סי' קו סק"ו.</ref>.
 
היתה הנחה שדם הנידה הוא הזרע של האשה<ref>ראה רמב"ן עה"ת <makor>ויקרא יב ב;</makor> שם יח יט. וראה בנידון בע' זרע הע' 263 ואילך.</ref>.
 
בין חכמי התלמוד היו מומחים בראיית דם נידה, וידעו לקבוע דם חימוד, ולהבדיל בין דם נידה לדם כינה<ref><makor>נידה כ ב.</makor></ref>. כמו כן היו מחז"ל שקבעו שאפשר להבדיל בין דם נידה לדם בתולים<ref><makor>נידה סה ב.</makor></ref>.
 
'''סיבות לדם נידה''' יש מחז"ל ומהראשונים שהסבירו את העובדה שיש לנשים דם נידה כעונש על שחווה שפכה את דמו של אדם הראשון<ref>ראה <makor>ירושלמי שבת ב ב;</makor> בראשית רבה סוף פר' יז; ס' חסידים (מהד' וויסטינעצקי) סי' תתשעט.</ref>.
 
'''סיבות להרחקת נידה''' מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה, תהיה טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה<ref><makor>נידה סה ב.</makor></ref>.
 
'''הקפדה על הלכות נידה''' חז"ל ראו בשמירה קפדנית על הלכות נידה חשיבות מרובה:
 
קינין ופתחי נידה, הן הן גופי הלכות<ref>אבות ג כב.</ref>; מדמה הקב"ה טומאת ישראל לטומאת הנידה, מה נידה ניטמאת ונטהרת, אף ישראל שנטמאו עתידים להיטהר<ref>תנחומא מצורע ח.</ref>; אי-שמירה על הלכות נידה גורמת לעונשים משמעותיים: על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ואחת מהן על שאינן זהירות בנידה<ref><makor>בבלי שבת לא ב.</makor></ref>; נידה היא אחת משלוש בדקי מיתה באשה<ref><makor>בבלי ברכות לא א.</makor></ref>.
 
'''שמירה על הלכות נידה בעבר''' המצרים לא היו מניחים לבנות ישראל לטבול מנידתן, כדי שלא יהיו פרים ורבים, לפיכך לקו המים בדם<ref><makor>שמות רבה ט י.</makor></ref>; אחד מגזירות השמד של הרומאים היה שנשים נידות ישמשו עם בעליהן<ref><makor>בבלי מעילה יז א.</makor></ref>.
 
'''מנהגי הרחקות נידה''' היו מקומות שבהם שהו נשים נידות, ונקראו בית הטומאות<ref>ראה <makor>משנה נידה ז ד,</makor> ובפי' רע"ב שם; ואולי היא סוכת הנשים בתוך סוכות גנב"ך - <makor>בבלי סוכה ח ב.</makor> בין יהודי אתיופיה נהג מנהג זה עד ימינו, ומקום מיוחד לנידות נקרא מרג'ם גוד'ו = בית הטמאות.</ref>. חז"ל מספרים שזקנים ראשונים היו אומרים, שכל המנוולת עצמה בימי נידתה, רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נידתה, אין רוח חכמים נוחה הימנה, עד שבא רבי עקיבא ולימד, אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה<ref><makor>בבלי שבת סד ב;</makor> אבות דרבי נתן ב א.</ref>. מהראשונים יש שתיארו את המנהגים בימים קדמונים הנוגעים לנשים בעת נידתן: הן היו מרוחקות מאד, היו יושבות בדד באוהל, האנשים והנשים ירחקו ממנה, לא תספר עם בני אדם, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם, ואף מבט שלה מוליד היזק, והיה מנהגן שלא תדרוך כף רגלה על הארץ<ref>רמב"ן עה"ת <makor>בראשית לא לה;</makor> <makor>ויקרא יב ד.</makor> וראה עוד ברמב"ן עה"ת <makor>ויקרא יח יט,</makor> בתיאור הנזק שהנידה גורמת בראייתה. אמנם ראה בהערות הרב ח.ד. שעוועל על הרמב"ן <makor>בראשית לא לה,</makor> ובאנציקלופדיה עברית, כרך כד, ע' נדה, עמ' 860, שכנראה 'הברייתא' המובאת בדברי הרמב"ן בתיאור הנהגות אלו מקורה בכת מינית דומה לקראים, ואכן להלכה לא נזכרו חומרות יתירות אלו על ידי אף אחד מהפוסקים, כולל הרמב"ן עצמו בספרי ההלכה שלו.</ref>, ואסרו להסתכל על נידה בשעה שהדמים מצויים בה<ref>ס' חסידים (מהד' מרגליות) סי' תתשכו.</ref>; וכן - הנידה תהיה לבדה בבית, ונשרפים המקומות שמהלכת עליהם, ומי שדיבר עמה נטמא, ואפילו נשבה הרוח ועברה על הנידה ועל הטהור - נטמא<ref>הרמב"ם מו"נ ח"ג פמ"ז, מנהג אנשי ה'צאבה', ועיי"ש שדחה מנהגים אלו. וראה עוד מנהגי הרחקות שונים באגרות הרמב"ם (הוצאת שילת), כרך א, עמ' תיב-ג, וכרך ב, עמ' תקעו.</ref>; וכן - שנהגו הנשים אצלנו ובכל מקום ששמענו עליו, שתתרחק האשה בשעת נידתה או לידתה, ולא תגע בדבר אוכל ומשקה וכלים ובגדים וזולתם<ref>שו"ת הרמב"ם, בלאו, ח"א סי' קיד. וכתב שם, שיש לערער על מנהגים אלו, ולפיו מורים, ומי שלא ירצה לשנות מנהגו, אין כופים אותו על זה. וראה עוד מנהגי חומרה שונים בשו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' כ.</ref>. ויש מי שכתב, שעניין הריחוק מהנידה והזבה מפני המחלה שבהן, שמזקת הרבה בני אדם, וכל שכן השוכב אותן, כי לפי רוב קרבתו עמהן ההיזק גדול יותר<ref>ס' החינוך מ' קפב. וראה עוד שם מ' קסו.</ref>.
 
אכן בזמנינו אלה אין שום אדם נזהר בחומרות הרבות הללו של הרחקת הנידה<ref>שו"ת חת"ס חאו"ח סי' כג. וראה בפתיחה לס' שיעורי שבט הלוי על הלכות נידה בטעמי הדבר.</ref>, ומשפחות שבאו מחו"ל שנהגו בחומרות והרחקות שונות, יש לבטל מנהגן בלא שום התרה, כי החומרות הללו גורמות להפרת שלום בית, ויצא מהן תקלות וחיקוי המינים<ref>שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' כ.</ref>, ומי שסובר שיש איסור נגיעה במאכל ובמשקה על ידי נידה, יצא מכלל הרבנים וכפר בתורה שבעל פה והולך בדרך הקראים, ורק אם נוהג כך מפני הזוהמה או מפני תוספת סייג כדי להתרחק מהנידה, מותר לו לעשות כן<ref>שו"ת הרמב"ם, בלאו, ח"ב סי' שכ.</ref>, ויש להקפיד רק על אותן הרחקות שנמנו בהלכה<ref>ראה להלן הע' 253 ואילך.</ref>.
 
אכן, נחלקו הפוסקים אם מותר לאשה להיכנס לבית הכנסת בימי נידתה<ref>ראה באריכות בס' טהרת הבית ח"ב סי' יב סע' מ"ג, וראה רבינו ירוחם נכ"ו ח"ג, שזה מנהג טעות ומינות גדולה.</ref>, ויש שכתבו, שזה אחד הטעמים נגד עריכת חופה בבית הכנסת<ref>ראה שו"ת פרי השדה ח"ד סי' צז; שו"ת לבושי מרדכי סי' מז; חקקי לב חאו"ח סי' ג, ועוד.</ref>. אך להלכה נפסק, שבמדינותינו נוהגות הנשים להיכנס לבית הכנסת ולהתפלל אף בעת נידתן, אבל לא יסתכלו בספר התורה בשעת ההגבהה כשמראים את הכתב לציבור<ref>מ"ב סי' פח סק"ז. וראה תו"ת ויקרא פי"ב אות לה.</ref>; וכן אין כל איסור לנידות לגשת לרחבת הכותל המערבי, והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים<ref>שו"ת תפארת צבי חיו"ד סי' כז אות יב; שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כז, ושם ח"ט חיו"ד סי' יא.</ref>. אבל נהגו שלא ללכת לבית הקברות בעת נידתן<ref>מ"ב שם. וראה עוד בס' דרכי טהרה עמ' נז; טהרת הבית, ח"ב סי' יב סע' מד; י. דינרי, תרביץ, מט, תש"מ, עמ' 302 ואילך.</ref>.
 
@ פרטי דינים
 
1. פציעות ומחלות
 
'''מכה באותו מקום''' אשה שיש לה מכה באותו מקום, תולים בדם המכה<ref><makor>נידה סו א.</makor></ref>.
 
בביאור הלכה זו ובהגדרת תנאיה רבו הדעות בפוסקים. הדיון הוא במיקום המכה - האם ברחם עצמו, או בצדדים; בזמן הדימום מהמכה - האם בשעת הווסת, או שלא בשעת הווסת; באופי המכה - האם ידוע בוודאות שיש לה מכה, או גם כשיש ספק בדבר, וכן האם ידוע שהמכה מוציאה דם, או גם כשלא ידוע, וכן האם מרגישה האשה בדימום, או גם בלא הרגשה, וכן בכמות הדימום אם דווקא בדימום מועט, או גם בדימום רב; במצבה הבסיסי של האשה - האם כשיש לה ווסת קבועה, או גם כשאין לה ווסת קבועה. ובכל אלו - יש שהצריכו צירוף של תנאים אחדים, ויש שהסתפקו באחד מהתנאים כמכריעים<ref>ראה על כל זה במקורות הבאים - הרשב"א, הובאו דבריו בב"י סי' קפז; מרדכי <makor>בבלי שבועות פ"ב סי' תשל"ה;</makor> שו"ת מהר"ם מלובלין סי' קיא; טושו"ע יו"ד קפז ה, וברמ"א שם; ט"ז יו"ד שם סק"י; ש"ך שם סק"כ, וסקכ"ד; שו"ת מהר"ם פאדווה סי' ו; שו"ת תשב"ץ סי' מט; שו"ת הב"ח סי' פה; שו"ת חכם צבי סי' מו; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' מא, וסי' מט, וסי' סא; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פח-פט; סדרי טהרה יו"ד סי' קפז סקי"ד; שו"ת טור אבן סי' ב; פרדס רמונים ש"ח אות כב; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמב, וסי' קמד; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קעז אות י. וראה באריכות בערוה"ש יו"ד קפז מג-נז, שערי טהרה סי' כה, ובטהרת הבית, ח"א סי' ה, במשמרת הטהרה סק"ו, בשיטות הפוסקים בעניין רואה דם מחמת מכה. וראה עוד במאמרם של י. קטן וח. קטן, תחומין, טו, תשנ"ה, עמ' 316 ואילך.</ref>.
 
מפוסקי זמנינו יש מי שהכריע להלכה שאשה הרואה דם שלא בשעת ווסתה, אם ידוע שיש לה מכה, וגם ידוע שהמכה מוציאה דם, וכגון שיש לה כאבים לפני שרואה הדם, תולים במכה; ואם ידוע שיש לה מכה, אבל לא ידוע אם המכה מוציאה דם, תולים במכה רק במקום עיגון<ref>שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פג.</ref>; ויש מי שכתב, שאשה שיש לה ווסת קבועה, ורואה דם מחמת תשמיש שלא בשעת ווסתה, יכולה לתלות במכה, אפילו אינה יודעת שמוציאה דם, ואפילו כשהדם בא מהמקור; אשה שאין לה ווסת קבועה, ורואה דם שלא בשעת ווסתה, אם הדם בא בוודאי מהמקור, תולים במכה רק אם ידוע שהיא מוציאה דם, ואם יש ספק אם הדם בא מהמקור או מהצדדים, תולים במכה גם כשלא ידוע שמוציאה דם; אשה שרואה דם בשעת ווסתה, הרי היא תמיד טמאה, ולעולם לא תולים במכה<ref>שיעורי שבט הלוי, סי' קפז ס"ה סק"ב, בהסבר הרמ"א יו"ד קפז ה. וראה שו"ת אמונת שמואל סי' א.</ref>.
 
ועוד יש מי שכתב, שתולים מחמת מכה אפילו שלא בשעת ווסתה רק בשלושה תנאים: שיודעת שיש לה מכה באותו מקום; שמכה זו מוציאה דם מאליה גם בלי שום חיכוך ונגיעה בה; ושלא הרגישה ביציאת דם זה שיצא מהרחם. הדרך היחידה שיתקיימו תנאים אלו היא שרופא יראה את המכה ויגיד לאשה שיש לה מכה כזו, ובזה סומכים על הרופא שאינו אלא מגלה את המציאות<ref>שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כו. וראה עוד בשו"ת שאלי ציון מהדו"ת ח"ב חיו"ד סי' לב.</ref>.
 
ועוד יש מי שכתב, שהמנהג להלכה הוא שמקילים דווקא כשהמכה היא בנרתיק, אבל אם יודעים שהדם בא מהרחם, אף על פי שאומרת האשה שיש לה מכה במקור - אין להקל; אבל אם הרופא אומר שרואה את המכה במראה, יש מקום להקל<ref>שיעורי שבט הלוי סי' קפז ס"ה סק"א.</ref>.
 
ועוד יש מי שכתב, שדווקא לעניין איסור רואה מחמת תשמיש תולים במכה, אבל לעניין טומאת נידה אין להקל במכה, וצריכה שבעה נקיים על ראיה כזו, ואם ידוע שהמכה מוציאה דם, תולים במכה אף לעניין טומאת נידה, ואינה צריכה טבילה כלל<ref>חזו"א חיו"ד סי' פב.</ref>.
 
'''טיפול ברואה דם מחמת תשמיש''' יש מי שכתב, שבזמנינו ניתן למנוע דין רואה דם מחמת תשמיש להיאסר על בעלה, כיוון שיש זריקות וכדורים למניעת הדם, ואפילו ראתה פעם אחת או פעמיים אחר תשמיש, יכולה למנוע הדם שלא תראה שלוש פעמים מחמת תשמיש, וכמעט תמיד מועילים הטיפולים הרפואיים<ref>שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' עו; שיעורי שבט הלוי סי' קפז ס"א סק"י.</ref>. אמנם טיפול תרופתי כזה מועיל רק אם הבעיה היא הורמונלית, אך אם רואה דם מחמת תשמיש בגלל פצע מקומי, יש לטפל בפצע טיפול מקומי.
 
'''בהגדרת מכה'''  כתבו הפוסקים, שאם יש לה שומות וטחורים ברחם עצמו<ref>שו"ת דבר שמואל סי' עא.</ref>, או שיש פגיעה בכלי הדם שברחם<ref>, חזו"א הל' נידה סי' פא ד"ה אבל.</ref>, או שיש לאשה שרירן<ref> myoma.</ref> בכותלי הרחם<ref>שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' לז.</ref>, אם יודעים שהדם יוצא ממקומות אלו, אזי אף אם אומרים הרופאים שדם נידה עובר דרכם, יש להם דין מכה, והאשה טהורה.
 
יש מי שכתב, שאשה שיש לה התקן תוך-רחמי וגם מצאו אצלה פטרת בנרתיק, אם המציאות היא שהדמומים מההתקן הם נדירים, והדמומים מהפטרת הם שכיחים, תולים בפטרת וטהורה<ref>שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כד.</ref>.
 
'''נאמנות''' נאמנת האשה עצמה לומר שיש לה מכה באותו מקום שממנו יוצא הדם<ref>טושו"ע יו"ד קפז ו. וראה באריכות בס' טהרת הבית ח"א סי' ד.</ref>, וכן נאמן הרופא לומר שרואה בעזרת מכשיר מתאים שהדם יוצא ממכה, ואפילו הוא רופא גוי<ref>שו"ת פני יהושע סי' לב-לד; שו"ת דברי חיים חיו"ד ח"ב סי' עז; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רלה; שו"ת שם אריה סי' נא; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קפב; דרכ"ת יו"ד סי' קפז סקצ"ח, בשם שו"ת תשורת שי. וראה בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' קצג. וראה בפת"ש יו"ד סי' קפז סק"ל. וראה באריכות בע' נאמנות הרופא.</ref>. יש שכתבו, שעדיף לשאול שני רופאים זה שלא בפני זה<ref>שו"ת מהרש"ם ח"א סי' יג; שו"ת שאלי ציון, מהדו"ת ח"ב חיו"ד סי' לד.</ref>.
 
רופא שטיפל בפצעים בנרתיק לאחר לידה, ואמר שלאחר מספר ימים תראה האשה דם, אלא שהוא דם מהנרתיק בגלל הטיפול, הרי הוא נאמן בכך, והאשה טהורה<ref>שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סט.</ref>.
 
'''שבעת הימים הנקיים'''  צריכים להיות רצופים שלא תראה דם בהם, שאם ראתה דם אפילו בסוף יום השביעי, סתרה כל הימים, וצריכה לפסוק בטהרה ולחזור ולמנות שבעה נקיים<ref>טושו"ע יו"ד קצו י.</ref>, אבל אם יש לה מכה בגופה, ויודעת שהיא מוציאה דם, תולה בה אפילו יותר מכגריס ועוד, היינו שלוש על שלוש עדשים, והוא שיעור של 20 מ"מ<ref>ראה באריכות בטהרת הבית ח"א סי' ח, במשמרת הטהרה סק"ב.</ref>, אלא שאין מקילים בשלושה הימים הראשונים לתלות במכה שאין מוציאה דם<ref>רמ"א שם.</ref>.
 
יש מי שכתבו, שאם אשה מצאה דם על 'עד' הבדיקה בתוך שבעה נקיים, והרופאים אומרים שיש לה פצע בפנים שמוציא דם, אם הבדיקה היתה נקיה בהפסק טהרה, וביום הראשון והשביעי, הרי היא טהורה<ref>שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי' פג; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קמו.</ref>; יש אומרים, שצריכה להיות נקיה בהפסק טהרה ובבדיקה אחת ראשונה של היום הראשון לשבעת הנקיים<ref>חוו"ד סי' קצו סק"ג; אבני מילואים בשו"ת סוסי' כג; שיעורי שבט הלוי סי' קפז ס"ה סק"ג.</ref>; ויש מי שכתב, שאשה שיש לה מכה המוציאה דם, ואינה יכולה להיטהר לבעלה, מספיק שתבדוק עצמה בהפסק טהרה שיהיה נקי, ואף על פי שאחר כך רואה דם, יכולה לתלות במכה<ref>שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעז.</ref>.
 
יש אומרים, שאם אינה מרגישה שיוצא דם ממקורה, הרי זה הפסק טהרה, גם אם בגלל מכה במקור אינה יכולה להפסיק בטהרה על ידי 'עד' בדיקה<ref>שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נט; שו"ת אבני מילואים סי' כג; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעז; טהרת הבית ח"ב סי' יג במשמרת הטהרה סק"א (עמ' רלב רלד). וראה בשו"ת חת"ס שם שמבדיל בין הפסק טהרה לבין שבעת הימים הנקיים, עיי"ש.</ref>. וכן יש מי שכתב, שאם הרופא אומר שיש לאשה מכה ברחם, ובעת ווסתה היא מדממת הרבה, אך גם לאחר זמן ווסתה היא ממשיכה לדמם בגלל הפצע, יש מקום להקל שתספור שבעה ימים לאחר ימי הווסת ותטבול, אף על פי שאין היא נקיה לגמרי, בתנאי שאחר הטבילה דמיה מועטים ולא שופעים, ובתנאי שידוע שהחולי התחיל בימי טהרתה, או שהיתה לה טהרה פעם אחר החולי<ref>חזו"א חיו"ד סי' פא.</ref>; ויש אומרים, שאשה לא יכולה להפסיק בטהרה עד שתהיה נקיה בבדיקת 'עד', ואפילו אינה מרגישה שדם יוצא ממקורה, ואפילו אם בכך תישאר טמאה לעולם<ref>חוו"ד סי' קצו סק"ג; שו"ת בית שלמה חיו"ד ח"ב סי' כח.</ref>.
 
'''כתמים'''  הם רק מדרבנן, ולכן מקילים בהם ותולים בכל מה שאפשר לתלות, והיינו דווקא כתמים בבגדה, אבל אם נמצאו כתמים על בשרה, אינה תולה אלא אם כן יש לה מכה בגופה במקום שאפשר לדם לנטוף משם, ואפילו נתרפאית, אם אפשר לה להתגלע ולהוציא דם על ידי חיכוך - תולה בה, ואף על פי שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת<ref><makor>נידה נח ב;</makor> <makor>רמב"ם איסורי ביאה ט כב;</makor> טושו"ע יו"ד קצ יח.</ref>.
 
'''בדיקה בנוכחות פצע''' אשה שיש לה מכה בכותלי הרחם, והמכה אינה מוציאה דם, אבל כשבודקת עצמה כואב לה מאד, תבדוק עצמה ביום הפסקת טהרה, ביום הראשון, וביום השביעי כדין, ובשאר הימים לא תבדוק כלל, ואם יכולה לקנח מבחוץ קינוח כלשהו, טוב להצריכה לעשות זאת אם לא יכאב לה<ref>שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קכט; ערוה"ש יו"ד קצו ל; סדרי טהרה יו"ד סי' קצו סקט"ו; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סט; שם ח"ג סי' נו אות ג; טהרת הבית, ח"ב, סי' יג, במשמרת הטהרה סק"ה (עמ' שיח-שיט). וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמד.</ref>. ויש מי שכתב, שבמקום חשש עיגון שאין האשה יכולה לטהר עצמה, יש לסמוך על גדולי הפוסקים הסבורים שאפילו אם לא בדקה עצמה תוך שבעה ימים, רק ביום אחד מכל השבעה, באיזה יום שיהיה חוץ מבדיקת הפסק טהרה - עלה לה<ref>חכמת אדם, כלל קיז סי"ב.</ref>.
 
'''בדיקה בנוכחות יובש באותו מקום''' אשה שקשה לה לעשות הבדיקות בזמנים הדרושים בגלל יובש באותו מקום, יכולה להרטיב מעט את 'עד' הבדיקה<ref>שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קמו.</ref>, ואפילו בשבת יכולה לשים מעט טיפות מים על 'העד'<ref>הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' מראה כהן, עמ' מו.</ref>, או למרוח מעט ווזלין על 'העד', או בנרתיק<ref>שו"ת באר משה ח"ב סי' נט; הגר"ש וואזנר, הובאו דבריו בס' מראה כהן, עמ' מה.</ref>.
 
'''כינים''' אשה שיש לה כינים על שערות הבושת, יכולה לתלות ראיית דם בכינים, אם בדקה שאמנם הם גורמים לדימום<ref>שו"ת שבות יעקב ח"ג חיו"ד סי' עט. ועיי"ש שכוונת הגמ' <makor>נידה יד א,</makor> שאותו מקום בדוק הוא ממאכולת, הוא דווקא בתוך הרחם, אבל לא בשערות שבחוץ.</ref>.
 
'''צניחת הרחם,'''  הנקראת בלשון הפוסקים בשם מחלת הפארפאל, נידונה באריכות רבה בין הפוסקים, שכן המצב הזה גורם לדימום<ref>ראה - שו"ת פני יהושע חיו"ד סי' ו; שו"ת צמח צדק סי' פז; שו"ת חכם צבי סי' מו; שו"ת אילה שלוחה סי' יז; שו"ת נר למאור סי' לה-לו; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' סה, וסי' עה; שו"ת שב יעקב סי' לז; פליתי יו"ד סי' קפח סק"ב; שו"ת מעיל צדקה סי' לד; שו"ת אור ישראל סי' ס; שו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' יב; שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' עג; שו"ת כח שור סי' כב; סדרי טהרה סי' קפח סק"ג; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נח, וסי' סד; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' נה-נו, וסי' פח-פט, וסי' קיד; שו"ת זרע אמת ח"ב סי' פא; שו"ת תפארת צבי חיו"ד סי' כב; שו"ת בנין ציון ח"א סי' עא; שו"ת הר המור סי' יט; שו"ת עטרת חכמים סי' יח; חוות דעת סי' קפח סק"ח; שו"ת שמן רוקח ח"ב סי' כא; שם חיו"ד ח"ג סי' י; שו"ת רעק"א פסקים חיו"ד סי' סב; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמה, וסי' קעא, וסי' קעג, וסי' קצב-קצג; שו"ת מים חיים (רפפורט) ח"א סי' נב; שו"ת השיב משה חיו"ד סי' לט; שו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' מו; סי' קפח סקל"ז; שו"ת בנין עולם חיו"ד סי' לו; שו"ת ברכת יוסף סי' מה-מו; פת"ש סי' קפח סק"ז; שו"ת זית רענן חיו"ד ח"ב סי' כא; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) סי' נו; שו"ת שאילת שלום מהדו"ק סי' ד; שו"ת דברי חיים חיו"ד ח"ב סי' סג; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רלו, וחחו"מ סי' קכב; שו"ת יהודה יעלה ח"א חיו"ד סי' ריט; שו"ת משנת ר' אלעזר חיו"ד סי' יט; שו"ת משיב דבר ח"ב סי' לה; שו"ת באר יצחק חיו"ד סי' יז; שו"ת נטע שורק חיו"ד סי' נב; שו"ת נהרי אפרסמון חיו"ד סי' עד, וסי' קנג; שו"ת עמק שאלה חיו"ד סי' לד; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סי' נ; שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קנב; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' יח; שו"ת יד יצחק ח"א סי' פב, וסי' קעח; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' סב; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' כג, וסי' כה, וסי' קיד; דרכ"ת חזו"א יו"ד סי' פא; שו"ת שאלי ציון מהדו"ת חיו"ד ח"ב סי' לח.</ref>. מבחינה רפואית יש לציין כי ברור שבמצב של צניחת רחם אין דימום מתוך חלל הרחם, אלא יש לעיתים דימום מצוואר הרחם בגלל פציעה הנגרמת בעקבות צניחת הרחם.
 
מעיקר הדין - אשה הסובלת מצניחת רחם, כשהוא בולט לתוך הנרתיק ומשתרבב החוצה, אם ראתה חתיכות בשר בבית החיצון, הרי היא טהורה, ואפילו ראתה דם יחד עם החתיכות, והיינו דווקא שהחתיכות לא נימוחו במים פושרים, ודווקא כשהן חתיכות קטנות, אבל ראתה חתיכות גדולות, הרי היא טמאה, אפילו אם לא ראתה עמן דם<ref>טושו"ע יו"ד קפח ג, וברמ"א שם.</ref>, ואם ראתה דם בלבד, הרי היא טמאה<ref>ש"ך יו"ד סי' קפח סק"ח; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נח; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פט, וסי' קיד; חוו"ד חידושים יו"ד סי' קפח סק"ח; שו"ת יד יצחק ח"א סי' פב.</ref>.
 
אמנם בין האחרונים רבתה המחלוקת בדין זה, ובדורות הללו שכיחה תופעה זו מפני חולשת הנשים, ורבים מגדולי הדורות האריכו בתשובה, זה אוסר וזה מתיר, והדבר נוגע באיסור כרת<ref>ערוה"ש יו"ד קפח כג. וראה שם סיכום שיטות הראשונים בזה.</ref>. יש מי שכתב, שהוראה זו מסורה רק לגדולי הדור<ref>שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פח.</ref>; יש מי שכתב, שמימיו לא יצא הדבר בהיתר מתחת ידו<ref>שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעא. וראה עוד שם סי' קמה; שו"ת דברי חיים ח"ב סי' סג.</ref>; ויש מי שכתב, שבזמנינו רוב המקרים הם בנשים זקנות לאחר סילוק דמים, ויש הוכחות ברורות שאינו דם נידות, אלא מכה או מן הצדדים, וכן אומרים הרופאים, ואחר שאשה לא ראתה שנים רבות, וודאי צניחת הרחם היא שגורמת לדם, אך למעשה אי אפשר להכריע באופן כללי, אלא יש לדון בכל מקרה לגופו. אכן, בזמן האחרון כורתים את הרחם במקרים אלו, ואם הכריתה היא שלימה, הרי שאין האשה טמאה עוד<ref>שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ג. וראה להלן הע' 214 ואילך.</ref>.
 
לאור העובדה שבימינו ניתן לתקן מצב זה על ידי כריתה שלימה של הרחם, לא שכיחות עוד השאלות בעניין זה.
 
הטיפול בצניחת הרחם בעבר היה על ידי הכנסת טבעת בנרתיק אשר תמך ברחם והרים אותו, ודנו הפוסקים כיצד תעשה האשה בדיקות טהרה במצב כזה<ref>ראה שו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' י; סדרי טהרה סי' קצו סקכ"ג; שו"ת בנין ציון ח"א סי' עא; שו"ת אבני נזר סי' רנה-רנו; ערוה"ש יו"ד קצו כט; טהרת ישראל סי' קצו סמ"ו; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נח, וסי' סד; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קיד, וסי' קלה; שו"ת רעק"א סי' ס; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמה, סי' קעא; וסי' קצב; חזו"א יו"ד סי' צב סקכ"ד-ה; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קנג; שו"ת חשב האפוד ח"ב סי' קיח; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצו סק"ב.</ref>, אלא שדרך טיפול זו כבר איננה מקובלת, והתיקון הוא ניתוחי, בעיקר על ידי כריתת הרחם, ולכן אין כמעט משמעות מעשית להצעות השונות של הפוסקים בנידון.
 
'''טחורים''' דין אשה הסובלת מטחורים לעניין ראיית דם וכתמים - ראה ערך [[עכול, מערכת ה-]]
 
'''שתן דמי''' אשה שהטילה שתן, ויצא דם עם מי רגליה<ref><makor>נידה נז ב;</makor> שם נט ב.</ref>, נחלקו הפוסקים להלכה באיזה מצבים ותנאים אפשר להניח שהדם אינו מהרחם, אלא ממכה באיבריה הפנימיים, בכליות או במערכת העיכול<ref>בעניין מקור הדם במערכת העיכול - ראה שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ק מה שכתב בנידון, ועדיין צ"ע.</ref>, ולפיכך האשה טהורה; ובאיזה מצבים יש לחשוש שמא יש גם דם מהרחם אשר מעורב בדם שהיא רואה בשתן, ולפיכך היא טמאה<ref>ראה שו"ת אבני נזר חיו"ד ח"ב סי' רלא, בביאור האפשרות הזו.</ref>.
 
התנאים הנלקחים בחשבון הם: עמידה או ישיבה, שותתת או מקלחת, מרגישה כאבים או אינה מרגישה, הדם בתוך הספל או על שפת הספל<ref>ראה טושו"ע יו"ד קצא א, ברמ"א שם, ובנו"כ. וראה עוד בדין אשה משתנת דם בשו"ת הר"ן סי' מט; שו"ת שבות יעקב ח"ג חיו"ד סי' קו; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' צט; שו"ת בנין ציון ח"א סי' עג; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמח; שו"ת בית אפרים חיו"ד סי' מו; שו"ת אבני נזר חיו"ד ח"ב סי' רלא; שו"ת נפש חיה (וואקס) חיו"ד סי' סא-סב; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' ח; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכג; שם ח"ו סי' קלג; שערי טהרה, סי' לד.</ref>.
 
בני ספרד נוהגים להקל בכל מקרה<ref>שיעורי שבט הלוי סי' קצא סק"ט, על פי דעת המחבר שם.</ref>, ובני אשכנז מטהרים רק אם התקיימו שלושה תנאים: דווקא אם הטילה שתן בישיבה, ומקלחת, ונמצא הדם בתוך הספל ולא על שפת הספל, אבל בעומדת טמאה בכל מקרה<ref>רמ"א שם, כשיטת הר"ח, וכתב 'והכי נהוג'; ט"ז שם סק"ב.</ref>, והוא חומרה בלבד<ref>ראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמח, כי מעיקר הדין רוב הראשונים חולקים על הר"ח בזה.</ref>. גם בתנאים אלה אין לטהר אשה הרואה דם בשתן אלא שלא בשעת ווסתה, ושיסכימו שני רופאים שהדם בא מדרכי השתן ולא מהרחם, ושעשו בדיקות מתאימות לברר שאמנם הדם בא מדרכי השתן<ref>שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכג.</ref>. ואכן, כיום ניתן לברר על ידי בדיקות רפואיות בצורה ברורה מה מקור הדם, ולכן אשה הרואה דם בזמן מתן שתן, או שראתה דם על הקינוח של מי רגליה, צריכה לברר אצל רופא מה מקור הדם<ref>דרכי טהרה, עמ' לו.</ref>.
 
אם מצאו כדוריות אדומות בשתן בבדיקה מיקרוסקופית שלא בזמן הווסת, אפילו פעם אחת, הרי זו ראיה שהדם בא מדרכי השתן ולא מהרחם, וכן אם קיבלה האשה טיפול תרופתי למניעת ווסת, וראתה דם בשתן, אפשר לסמוך על כך שהדם אינו דם נידה, וכן אם נמצאה דלקת בדרכי השתן, הרי זו הוכחה שהדם בא מדרכי השתן<ref>שיעורי שבט הלוי, סי' קצא סקט"ו; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ק.</ref>.
 
אם אחר הטלת השתן קינחה עצמה בנייר ומצאה עליו דם - יש מי שכתב, שאם מיהרה לקנח עצמה מיד, הרי דין הקינוח כדין בדיקה, והיא טמאה, ואם שהתה יותר מכדי שיעור בדיקה (שהוא זמן מועט) מהטלת המים עד הקינוח, הרי היא טהורה מן התורה, וטמאה רק מדין כתם מדרבנן<ref>הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו בס' הלכות נידה להרש"ד איידער, ח"א, תשובות בסוף הספר, אות יג. וראה עוד בשערים המצויינים בהלכה סי' קנג סק"ז. וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצא סק"א, בדין ניירות שבימינו לעניין טומאת כתמים.</ref>; ויש הסבורים, שגם אם קינחה מיד, אין לחוש בזה לראיה בהרגשה, ולכן היא טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן<ref>ראה בספר מראה כהן, עמ' קצט ואילך. וכן דעת הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ.</ref>.
 
אשה שנמצאו כדוריות דם בשתן בבדיקה מיקרוסקופית כשעברה בדיקות רפואיות שגרתיות, ואין הדם בשתן ניכר לעינים, אין היא נידה<ref>שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קלג.</ref>.
 
'''דם בזמן ביוץ''' אשה הרואה דם בזמן הביוץ, היינו באמצע המחזור, הרי היא טמאת נידה<ref>הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' קפג סק"א.</ref>. הטעם: אמנם הדימום בא מהשחלה עקב קריעת הקרום בזמן הביוץ, אך הדעה הרווחת היא שיש גם דם מהרחם בגלל השינוי ברמות האסטרוגן<ref>וראה בהסכמתו של הגרי"י נויבירט לכרך ה של מהדורה א' של אנציקלופדיה זו (עמ' יג), והערתי שם.</ref>.
 
==בדיקות רפואיות==
'''פתיחת ה"קבר"''' אשה שנפתח רחמה לתוך הנרתיק, ויצאה חתיכה החוצה בלא דם, נחלקו חז"ל אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ואם לא יצא דם עם החתיכה, הרי היא טהורה; או שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ובכל מקרה היא טמאה, כי בוודאי יצא דם עם החתיכה<ref><makor>נידה כא ב;</makor> שם כב ב; שם לח א; שם סו א; <makor>כריתות י א;</makor> <makor>ירושלמי נידה ג א.</makor></ref>. וכן נחלקו הפוסקים להלכה בשאלה זו - יש אומרים, שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם<ref><makor>רמב"ם איסורי ביאה ה יג,</makor> ומ"מ שם; <makor>פיהמ"ש לרמב"ם נידה כא א;</makor> רע"ב <makor>נידה ג א;</makor> אור זרוע הל' נידה סי' שמג. וראה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נו, שכן גם שיטת הרי"ף והיראים. וראה בהעמק שאלה, שאילתא פה סק"ב, בשיטת הרמב"ם.</ref>; יש אומרים, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם<ref>שאילתות ויקרא שאילתא פה; <makor>רא"ש נידה פ"ג סי' א;</makor> רמב"ן, רשב"א, מאירי ור"ן נידה שם; האשכול הל' נידה סי' מ; ראב"ד בעלי הנפש, שער תיקון ווסתות, והשגות הראב"ד איסורי ביאה ה יג; טושו"ע יו"ד קצד ב. וראה סיכום שיטות הראשונים בנידון בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נו; שו"ת דברי משה סי' נג.</ref>; ויש אומרים, שדווקא בלידה אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אבל בכל מקרה אחר, כגון שנפלה חתיכה מהרחם וכיו"ב, אפשר לפתיחת הקבר בלא דם<ref>שאילתות, שאילתא פה, על פי שו"ת אור זרוע סי' שמג; העמק שאלה שם שאילתות פה-פז. וראה עוד בשיטת השאילתות בשו"ת דברי משה סי' נג פ"ו.</ref>. ולהלכה הוכרע כדעת הסוברים שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם<ref>טושו"ע יו"ד קצ א; רמ"א יו"ד קצד ב. אמנם יש מהפוסקים שדנו בשאלה אם לצרף דעת הרמב"ם לקולא - ראה שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רכד; שו"ת דובב מישרים ח"ב סי' לא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פט.</ref>.
 
יש הסבורים, שאין חילוק בין אם הגורם לפתיחת הקבר בא מבפנים, כגון הפלה, ובין אם הגורם בא מבחוץ, כגון החדרת מכשיר<ref>שו"ת נובי"ת חיו"ד סוסי' קכ; שו"ת הרי בשמים סי' מא. וכן משמע דעת הב"י יו"ד סי' קפח, ודעת ביאור הגר"א יו"ד סי' קצד סקכ"ג.</ref>; ויש חולקים וסבורים שהכלל הוא דווקא אם נפתח מבפנים, אבל לא אם נפתח מבחוץ<ref>הגר"ב פרנקל, בהגהות על הנוב"י שם; חוו"ד יו"ד סי' קצד סק"א; שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' סה; תפארת למשה יו"ד סי' קפח סק"ג; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' יד; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סי' מ; שו"ת כוכב מיעקב סי' סח; שו"ת שערי דעה ח"ב סי' קמט; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רכד; שיירי טהרה סי' קצד ס"א; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמו; שו"ת עמק שאלה חיו"ד סי' לא; ערוה"ש יו"ד קפח נח; שו"ת מהרי"ל דיסקין סי' קמח; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כז. וראה בחזו"א חיו"ד סי' פג, שהשאיר בצ"ע.</ref>. נהגו לפסוק כדעת המחמירים<ref>שו"ת הר צבי סוסי' קכב; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' ק; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' עג אות ב; שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ד.</ref>.
 
מה שאמרו שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, היינו אם נפתח הקבר ויצא ממנו דבר גוש כמו וולד או חתיכה, אבל אם לא יצא דבר, או שיצא דבר דק מאד, או נוזל - אין אומרים שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם<ref><makor>רשב"א נידה כב ב,</makor> ושכן דעת הראב"ד; הנוב"י, הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קטז; חוו"ד יו"ד סי' קצד סק"א; משנה אחרונה <makor>נידה ג א.</makor> אמנם הרז"ה בסלע המחלוקת אות' ג-ד, ותוס' רי"ד <makor>נידה כב ב,</makor> סוברים שאף בדבר מועט אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וראה עוד בנידון בשו"ת דברי משה סי' נג פ"ה-ו.</ref>; ויש מי שכתב, שאם הכניס הרופא אצבע או מכשיר לתוך חלל הרחם והוציאו, הרי זה נחשב כפתיחת הקבר שיצא ממנו דבר גוש<ref>שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' יז.</ref>.
 
השיעור לפתיחת הקבר שיטמא את האשה - יש אומרים, שהוא כאצבע הסמוכה לאגודל<ref>מקור חיים בתפארת צבי על הל' נידה אות ט (אמנם שם כתב שהשיעור הוא כאגודל, ולא כאצבע הסמוכה לאגודל); שו"ת באר משה (ירושלימסקי) קונ' בנין ירושלים סי' לו, בשם הגרי"א מקאוונא; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נו; שם ח"ג סי' סא; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' ק.</ref>, שהוא כשלושת רבעי אינטש בערך<ref>שו"ת אגרות משה שם.</ref>, והיינו 19 מ"מ; יש מי שכתב, שהשיעור הוא פחות מקש<ref>הנוב"י, הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קטז.</ref>; יש מי שכתב, שהשיעור הוא עד עובי שתי אצבעות<ref>שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמה.</ref>, ולא נהגו להקל כשיטה זו; ויש מי שכתב, שהשיעור הוא כאצבע קטנה באדם, שהיא בערך 15 מ"מ, וכתב שכן נהגו להורות בעלי הוראה<ref>בדי השולחן סי' קצד סע' לא, בשם ספר פרי דעה.</ref>.
 
הכלל שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם חל בין בצעירה ובין בזקנה, ואפילו היא מסולקת דמים<ref>שו"ת נובי"ת חיו"ד סוסי' קכ; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' עג אות ב.</ref>.
 
לצוואר הרחם יש פה פנימי ופה חיצוני. יש שכתבו, כי פתיחת הקבר לעניין הוצאת דם היא דווקא אם היתה פתיחת הפה הפנימי, אבל בפתיחת הפה החיצוני אין אומרים שאין לפתיחת הקבר בלא דם, גם לשיטות הפוסקים הסוברים שפתיחת הקבר מבחוץ מטמאת<ref>בית יצחק, הל' נידה, סי' יד אות ט.</ref>.
 
'''בדיקת רופא נשים''' אם הרופא הכניס רק את אצבעו לבדיקת אשה, והיא בדקה עצמה לאחר מכן ולא מצאה דם, לדעת רוב ככל הפוסקים אין היא טמאה בכך, ואין אומרים בזה שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, שכן אין אפשרות להגיע באצבע לפתח חלל הרחם<ref>בינת אדם שער בית הנשים סי' כג; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) מהדו"ת חיו"ד סי' מו; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רכד; שם חאבהע"ז סי' פ; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נ; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' מ, ודעת תורה, סוף הל' טריפות, בקו"א אות רלו; שו"ת נהרי אפרסמון חיו"ד ח"א סי' עד, וסי' קטז; שו"ת חבצלת השרון מהדו"ת סי' נז; שו"ת כוכב מיעקב סי' פח; דרכ"ת יו"ד סי' קצד סקי"ט; שו"ת ר' שאול משה סי' עח; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' ק; שם חיו"ד ח"א סי' פג; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' פד; שיעורי שבט הלוי סי' קצד ס"ב סק"ה; שם סי' קפח ס"ג ד"ה ובבדיקת; שו"ת משנה הלכות ח"י סי' קכג-קכד; שו"ת באר משה ח"ג סי' קמז; שו"ת דברי משה סי' נג, וסי' סד אות יג; שו"ת נתיבות אדם סי' נא; שו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' שמב. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעט; שו"ת נחלת שבעה סי' ט; שו"ת עטרת חכמים חיו"ד סי' יג; שו"ת עולת יצחק סי' קעא; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סי' מ; שו"ת עמק שאלה סי' לא; שו"ת ערוגת הבושם חיו"ד סי' קעד.</ref>, ואפילו אם בדיעבד לא בדקה עצמה לאחר בדיקת הרופא, גם כן טהורה<ref>ראה שו"ת נתיבות אדם סי' נא.</ref>. אמנם יש שהחמירו גם בבדיקת רופא על ידי אצבע<ref>שו"ת נובי"ת חיו"ד סוסי' קכ; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' יד; שו"ת מנחת שי סי' נד. וראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תלד.</ref>; ויש מי שכתבו, שלכתחילה אם הרופא אומר שנכנס באצבעו לעומק הנרתיק יש לחוש לדעת המחמירים, ורק בדיעבד מותרת האשה<ref>שו"ת בית שלמה חיו"ד סי' ח"ב סי' לט; שו"ת אבני צדק חיו"ד סי' פג; שו"ת הרי בשמים סי' מא.</ref>. יש מי שכתב, שמנהג ירושלים לטמא כל אשה שנבדקה על ידי רופא, אפילו אם נבדקה באצבע<ref>שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' סה. וראה הערתו של הרב א. נבנצל, אסיא, א, עמ' 322. וראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תלד.</ref>, אך דחו דבריו<ref>ראה שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"א שהוכיח שהגר"ש סלנט, רבה של ירושלים, הורה להתיר לטהר אשה לבעלה אפילו אחרי בדיקה בשפופרת; ובשו"ת דברי משה סי' נג כתב, שבירר אצל המורים המובהקים בירושלים, ולא שמעו מנהג זה, וגם בעל המנחת יצחק, שהיה הגאב"ד בירושלים, הורה בזה להקל.</ref>.
 
אם היתה הבדיקה על ידי הכנסת מכשיר, אם המכשיר מיועד אך ורק להכנסה לתוך הנרתיק, ואי אפשר להכניסו לתוך צוואר הרחם, הרי האשה טהורה, ואפילו אם מצאה דם מיד לאחר הבדיקה, אם היא בזמן טהרתה נאמן הרופא לומר שהדם בא מהנרתיק עקב החדרת המכשיר, ודינו כדם מכה<ref>שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' יד; שו"ת עצי לבנון סי' נ; ערוה"ש יו"ד קפח נא; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' מ, וח"ד סי' קמו; שו"ת באר משה ח"ג סי' קמו, וסי' קמח; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"א, וחכ"ב סי' נג אות ג; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקח אות ו. וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' פד, ושם, ליקוטי תשובות סי' פב.</ref>. ולפיכך, בדיקה במכשירים הבאים אין בהם כל חשש לטומאת האשה: צבת<ref>speculum.</ref>, מראה להסתכלות בנרתיק<ref>colposcopy.</ref>; אולטרא-סאונד פנימי בנרתיק; לקיחת משטח מהנרתיק עם קיסם לבדיקות שונות<ref>מראה כהן, עמ' י-יא.</ref>.
 
אם המכשיר מיועד ומסוגל להגיע לתוך צוואר הרחם, יש חוששים שמא פתחו בזה את המקור, ומחמירים לטמא את האשה<ref>שו"ת בית יצחק שם; שו"ת שאילת שלום מהדו"ק סי' נט; שו"ת חבצלת השרון מהדו"ת סי' נז; שו"ת אמרי צבי סי' ג.</ref>, אך רוב הפוסקים מתירים גם במקרה זה, כי אין להוציא את האשה מחזקת טהרתה<ref>שו"ת עונג יו"ט סי' פד; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נו; שם ח"ג סי' סא; שו"ת אבני צדק חיו"ד סי' פג; סדרי טהרה יו"ד סי' קצד ס"ט; שו"ת אבן יקרה מהדו"ג סי' לז; שו"ת נהרי אפרסמון חיו"ד סי' עד; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמה; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' סה; שו"ת דובב מישרים ח"ב סי' לא; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כז; שו"ת באר משה ח"ג סי' קמח; שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ד. וראה סיכום דעות שונות בפת"ש יו"ד סי' קצד, ובדרכ"ת שם סקי"ט. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקח אות ו.</ref>, ויש מי שכתבו, שאם לא הרגישה כאבים - טהורה, כי זה סימן שלא פתח את המקור<ref>שו"ת ברכת משה סי' כג-כד; ישועות מלכו חיו"ד סי' כב; שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קמו; שו"ת הרי בשמים סי' מא; שו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' שמב.</ref>.
 
אם הכניס הרופא מכשיר לצוואר הרחם, אך מעיד שלא נכנס לתוך חלל הרחם - יש מי שסמכו על כך וסבורים שהרופא נאמן על זה, אפילו אם אינו שומר תורה ומצוות, והתירו האשה לבעלה ללא שבעה נקיים<ref>הגר"מ גימפל, הובאו דבריו בשו"ת הר צבי חיו"ד סי' קנב; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פג; שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ד; שו"ת באר משה ח"ג סי' קמח; שם ח"ד סי' סו; שערי טהרה סי' נח.</ref>; ויש מי שהסתפק בכך<ref>שו"ת הר צבי שם. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"א.</ref>.
 
אם ידוע שהכניס הרופא את המכשיר לחלל הרחם, אם המכשיר עבה כשיעור פתיחת הקבר<ref>ראה לעיל הע' 163-159.</ref>, האשה טמאת נידה, אפילו אם לא ראתה דם, וגם הרופא אינו נאמן לומר שלא יצא דם, אפילו הוא שומר תורה, וכל שכן כשאינו שומר תורה; ואם המכשיר קטן מזה, כל זמן שלא ראתה דם, הרי היא טהורה<ref>באר משה (ירושלימסקי) קונ' בנין ירושלים סי' לו, בשם הגרי"א מקאוונא; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כז; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' ק; שם חיו"ד ח"א סי' פט; דברות משה על ב"ק סי' טז ענף ט; שו"ת נתיבות אדם סי' נא. אך ראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פג, שאסר אפילו במכשיר דק ביותר, וצע"ג.</ref>. לפיכך, בימינו שהמכשירים המשמשים לבדיקת נשים הם דקים ומושלמים, אין לטמא את האשה, אפילו אם הוכנס מכשיר דק מאד לחלל הרחם<ref>ראה - הרב מ. אמסעל, המאור, שנה כו, קונ' ה, תשל"ד, עמ' 20 ואילך; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"א; הרב י.י. נויבירט, הובא בספר גניקולוגיה פוריות ילודים לאור ההלכה, עמ' 147; שו"ת דברי משה סי' נג פ"ט. וראה נשמת אברהם חיו"ד סי' קצד, הע' 55.</ref>; ויש מי שכתבו, שאם הרופא הכניס מכשיר לחלל הרחם, האשה טהורה רק אם לא נמצא דם, אבל אם נמצא דם, אפילו אומר הרופא שהדם בא מהצדדים, ספק אם הוא נאמן<ref>שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' נח אות י; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תלד.</ref>.
 
'''צילום רחם''' בדיקת ניפוח הרחם על ידי אוויר, או צילום רחם, מבוצעים בשני שלבים: בתחילה תופסים את צוואר הרחם מבחוץ על ידי צבת, שלא נוגעת כלל בדופן הפנימית, אך האחיזה עלולה לגרום לפציעת צוואר הרחם ולדימום; אחר כך מחדירים צינור בקוטר כ-3 מ"מ דרך צוואר הרחם לתוך חלל הרחם, ודרכו מזרימים אוויר או חומר ניגוד לצורך הצילום. בעת החדרת הצינורית יכול להיות שפשוף קל של הדפנות הפנימיים של צוואר הרחם.
 
אם ראתה דם בפעולות אלו - יש מי שכתב, שקשה להקל בזה, ולפיכך צריכים הרופאים להשתדל לעשות הבדיקה בדרך שלא תדמם האשה<ref>שו"ת חשב האפוד ח"ב סי' ז.</ref>; יש מי שכתב, שדין דם זה ככל דין של דם מכה<ref>הגרצ"פ פרנק, הובאו דבריו בשו"ת שאלי ציון מהדו"ת חיו"ד ח"ב סי' לט; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' ק. וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצד סק"ד.</ref>; יש מי שכתב, שצריכה להפסיק מעת לעת טהור, שתהא שומרת יום כנגד יום, ורק אחר כך יכולה לקיים יחסי אישות, אבל אם הבדיקה היתה סמוך לזיווג וראתה דם - אסורה, אפילו אם טוען הרופא שזה דם מכה<ref>חזו"א, הובאו דבריו בשו"ת דברי משה סי' נג אות פג.</ref>; ויש מי שכתב שאם ראתה דם, והבדיקה היתה סמוך לווסת - יש להחמיר, שמא הבדיקה הקדימה את הווסת<ref>שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תצח; שו"ת נתיבות אדם סי' נא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם שם. והיינו דווקא כשהיה סמוך לווסת, ודווקא אם באמת ראתה דם, עיי"ש. וראה עוד בשו"ת חשב האפוד סי' ז.</ref>.
 
אם לא ראתה דם - יש מי שכתבו, שהאשה טהורה, כי המכשיר החודר לרחם הוא דק מאד, ואין לחוש לפתיחת הקבר בבדיקה זו<ref>חזו"א שם; חשב האפוד שם, וכן בסי' סב.</ref>; יש מי שכתבו, שצריך להחמיר בבדיקת צילום הרחם, אפילו לא ראתה דם, כיוון שמכניסים מכשיר לתוך חלל הרחם, ואף על פי שהוא דק מאד<ref>שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג ד"ה ובבדיקת; שו"ת דברי משה סי' נג אות פד; שו"ת עולת יצחק ח"ב סי' קעא. ולכאורה צ"ע, שאין בזה כלל שיעור פתיחת הקבר כמבואר לעיל.</ref>. אמנם כיום בדיקת צילום רחם בדרך זאת שכיחה פחות מבעבר.
 
'''בדיקת פאפ''' <ref>Pap smear.</ref>, שהיא לקיחת דגימה מפתח צוואר הרחם החיצון, כדי לבדוק אם יש תאים סרטניים, האשה בוודאי טהורה לאחר בדיקה זו, אפילו ראתה דם, כי היא מכה מבחוץ<ref>שו"ת באר משה ח"ג סי' קנ-קנא.</ref>; ואם לוקחים דגימה מתוך חלל הרחם - לשיטת הסוברים שפתיחת הקבר בשיעור קטן לא מטמא, הרי יש לתלות הדם במכה, ולשיטת הסוברים להחמיר בסמוך לווסת, יש להחמיר גם כאן<ref>נשמת אברהם חיו"ד סי' קצד סק"ד. וראה בשו"ת באר משה שם.</ref>.
 
'''בדיקות ציטולוגיות''' יש מי שכתבו, שאם לוקחים דוגמה מההפרשות מהנרתיק בצידי צוואר הרחם לצורך בדיקה ציטולוגית, אם ראתה האשה דם, הרי היא טמאה, כי בדיקה זו לא פוצעת, ולכן יש לחשוש שהדם בא מהמקור<ref>הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' קצד סק"א.</ref>.
 
'''בדיקות כימיות לנוכחות דם''' קיימות שיטות שונות במעבדות רפואיות לבירור נוכחות דם בהפרשות שונות, ובעיקר קיימות שיטות רגישות מאד ברפואה המשפטית כדי לאתר כתמי דם, אפילו זעירים, במצבים הנבדקים לפשע. חלק משיטות אלו רגישות באופן חריג מאד, וחלק אינם ייחודיים לדם דווקא.
 
חומרים כימיים, כגון כדורים או ניירות מיוחדים, אשר יכולים להבחין אם הפרשה מסויימת היא דם או לא - יש מי שכתב, שכשיש ספק בעיני הדיין בדבר מהות הצבע שרואה אם הוא דם או לא, ויש אפשרות לתלות את הצבע האדום בדבר אחר, אפשר לסמוך על בדיקות אלו, וכל שכן כאשר יש כתמים על הגוף, או על הבגדים, שאפשר לסמוך על כך<ref>הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצ סק"א.</ref>; ויש מי שכתב, שאין לסמוך עליהם כלל, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות<ref>שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ג.</ref>.
 
==טיפולים רפואיים==
'''שטיפות, משחות, זריקות, פתילות''' טיפולים רפואיים הנעשים על ידי שטיפות מקומיות, או משיחת משחה בנרתיק, אין בזה כל חשש לפתיחת הקבר, והאשה טהורה<ref>דעת תורה, קונ' אחרון להל' טריפות, ושו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמו; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ו סי' צז; שו"ת הרי בשמים סי' מא; שו"ת באר משה ח"ג סי' קמט.</ref>, ויש מי שכתב, שאפילו אם הכניס הרופא את מחט-המזרק לתוך הרחם, עדיין היא טהורה, כי זה דבר דק ביותר<ref>שו"ת דברי משה סי' נג פי"ב.</ref>. ואם היתה השטיפה עם חומר אדום, יכולה לתלות להקל שלא בשעת ווסתה, שהאדום שהיא רואה הוא מהצבע ולא מדם, אבל בשעת ווסתה אין להקל<ref>שו"ת משפטיך ליעקב סי' נג; שו"ת דברי משה סי' נג פי"ב.</ref>.
 
אשה שצריכה שטיפות בנרתיק בגלל זיהום שיש שם, והיא בשבעה הימים הנקיים - יש מי שכתב, שאם עושה זאת אחר הבדיקות, ובמים פושרים, ובדרך של מקלחת, ולא באמבטיה, הרי זה מותר<ref>שיעורי שבט הלוי סי' קפח סקט"ו בד"ה ועוד נראה.</ref>; יש הסבורים, שלאחר הפסק טהרה, אין כל חשש בשטיפות, ויכולה לעשות כן אפילו בשלושת הימים הראשונים לספירתה<ref>שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' סא; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' מ; שו"ת ערוגת הבושם חיו"ד סי' קעה; טהרת הבית, ח"ב סי' יג, במשמרת טהרה סק"ה (עמ' שטו-שטז).</ref>; יש הסבורים, שביום הראשון וביום השביעי תמיד צריכה קודם לבדוק בבוקר, ורק אחר כך תשטוף את המקום, ובימים האמצעיים, אם אפשר לה בקלות לעשות כך, הרי זה עדיף, ואם לא - תוכל לעשות הבדיקות גם בלילה, ובשעת הדחק יכולה לעשות בלילה גם ביום הראשון, ואין חוששים שמא היה לה דם ונשטף<ref>שו"ת יגל יעקב חיו"ד סי' ס; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' צד; שם ח"ג סי' נז. וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצו סק"ב.</ref>; ויש מי שכתב, שצריכה לבדוק עצמה כל פעם לפני השטיפה<ref>שו"ת באר משה ח"ב סי' נח.</ref>.
 
אשה שצריכה לשים פתילות בנרתיק לצורך רפואה בזמן שצריכה לספור שבעה נקיים, תעשה בדיקת הפסק טהרה, ובדיקה אחת ביום הראשון, ואחר כך יכולה לשים הפתילות, וביום השביעי שוב לא תשים, כדי שתוכל לעשות את שתי הבדיקות המחוייבות<ref>שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קה אות ד.</ref>.
 
'''לאחר כריתת רחם''' <ref>hysterectomy.</ref> - אם הכריתה היתה שלימה, הרי היא צריכה לספור שבעה נקיים לטבול על העבר, אם לא היתה טהורה לפני הניתוח, ואחר כך טהורה אפילו אם רואה דם, שבהכרח הדם לא בא מהמקור<ref>שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' נ; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' יב; שו"ת הלל אומר סי' פה-פו; שו"ת יגל יעקב סי' מט; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קמז; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' יד; שו"ת אהל משה ח"ב סי' פח; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צ; שם ח"ה סי' קכב; שם ח"ח סי' קצט סק"א, וסי' ר; שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ג; שו"ת אמרי צבי סי' קיב.</ref>. לשיטה זו אם היא עומדת להינשא - יש מי שכתב, שמכל מקום צריכה לספור שבעה נקיים<ref>שו"ת מערכי לב סי' מה. והוא כדין כל אשה שתבעוה להינשא ונתפייסה - <makor>נידה סו א;</makor> טושו"ע יו"ד קצב א.</ref>, ויש מי שכתב, שאין היא כלל בגדר שיכולה לראות דם, ואם רוצה להחמיר על עצמה ולטבול, לא תברך על טבילה זו<ref>שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכב.</ref>; ויש מי שכתבו, שאם ממשיכה לראות דם ווסת, הרי זו הוכחה שנותר מהרחם, ואין לסמוך על הרופאים שכרתו הרחם בשלימות<ref>שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכה. וראה שם, שכן דעת הגר"י רוזין מרוגצ'וב.</ref>; ואם הכריתה היתה חלקית, היינו שכרתו את גוף הרחם, אך השאירו את צוואר הרחם, הרי לכל הדעות היא טמאה אם תראה דם<ref>שו"ת מנחת יצחק שם. וראה עוד בנידון בחוו"ד סי' קפח בביאורים סק"ג; שו"ת אילה שלוחה סי' יז; שו"ת ישועת משה ח"א סי' נה אות א.</ref>.
 
אשה שעברה כריתת הרחם בעת שהיתה טהורה, מעיקר הדין היא נשארת טהורה, שכן הכריתה מבוצעת כך שמוציאים את הרחם בשלימותו מבלי לפתוח אותו ומבלי לגרום לדימום מתוכו, ומה שיוצא דם בעת הניתוח הוא מהחתכים שמחוץ לרחם, אלא שיש מי שכתב שצריכה טבילה בלא ברכה<ref>הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' קפח סק"א.</ref>; ויש מי שכתב, שצריכה לספור שבעה נקיים, אך לא תברך ברכת הטבילה<ref>שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קצט סק"א.</ref>.
 
'''לאחר הרס רירית הרחם''' במצב של דימום רחמי כבד מבצעים לעתים הרס של רירית הרחם באמצעים שונים<ref>ראה לעיל הע' 44.</ref>. אחרי פעולות אלו יש לפעמים דימומים, וכן קורה שנשארת רירת רחם מועטה, ויש אחרי כן כתמים ואף דימומים. יש מי שכתבו, שאף שניתן לומר שיהא לזה דין פצע, אך מכיוון שמדובר בפעולה בתוך הרחם, לא ניתן לשלול תערובת של דם מכה ודם נידה, ולכן אין להקל<ref>י. וח. קטן, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 256 ואילך.</ref>.
 
'''ניתוח בצוואר הרחם''' אשה שעברה ניתוח בצוואר הרחם בתוך שבעת הימים הנקיים, ועקב כך ראתה דם רב, צריכה לחזור ולספור שבעה נקיים, אף על פי שברור שהדימום היה קשור למכה של הניתוח, אבל יש להניח שהסיחה דעתה לגמרי מהנקיים<ref>שו"ת שבט הלוי חיו"ד ח"א סי' עג. וראה עוד בשו"ת שאלי ציון מהדו"ת חיו"ד ח"ב סי' לג.</ref>.
 
'''רואה דם מחמת תשמיש''' אשה הרואה דם מחמת תשמיש, ויש רופא האומר שיכול לעצור הדם מלבוא בשעת תשמיש, טוב הדבר לנסות הרפואה לאחר פעם ראשונה או שניה קודם שנתחזקה; אבל אשה שיש לה כבר חזקה להיות רואה מחמת תשמיש, היינו שראתה כבר שלוש פעמים מחמת תשמיש - יש שהסתפקו אם אפשר לסמוך על רופאים שיאמרו שנרפאה כדי שתוכל לשמש, ואפילו אם הוא רופא מומחה, ונטו להחמיר<ref>שו"ת מהר"ם מרוטנברג ח"ד (פראג) סי' תרכה; ספר התרומה סוסי' קז; מרדכי <makor>בבלי שבועות פ"ב סי' תשל"ה;</makor> סמ"ג לאוין קיא; סמ"ק סוסי' רצג; טור יו"ד סי' קפז, בשם ספר התרומה; <makor>שו"ע יו"ד קפז ח,</makor> דעה א (ונראה שפסק להחמיר - ראה שו"ת שבות יעקב ח"א סי' סה. וראה עוד בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' פו; מי נידה להמהרש"ק יו"ד שם; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ה).</ref>; יש מי שכתבו, שאם יש לרופא זה חזקה שכבר ריפא אשה אחרת, יכולה גם אשה זו לסמוך עליו, אפילו לאחר שנתחזקה<ref>ב"ח יו"ד שם; ש"ך שם סקכ"ח. וראה מה שכתבו בנידון בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעה; ערוה"ש יו"ד קפז סט.</ref>; ויש הסבורים, שאם רופא ישראל אומר שנרפאה, הרי הוא נאמן, אפילו אם כבר הוחזקה; ואם רופא גוי אומר כך - אינו נאמן; ואם פסק דם ווסתה, וניכר שהועילה רפואתו, גם רופא גוי נאמן<ref>תשובות מיימוניות איסורי ביאה סי' ג, וב"י יו"ד סי' קפז - בשם הריצב"א; שו"ע שם, דעה ב. וראה עוד בנידון בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' ק; שו"ת תשב"ץ, ח"ד, חוט המשולש, סי' מט. וראה באריכות בשיטות הפוסקים בנידון בטהרת הבית, ח"א סי' ה, במשמרת הטהרה סקי"ב.</ref>.
 
'''גלולות להסדרת הווסת''' נשים שאין להן ווסת סדירה, ולוקחות גלולות להסדרת הווסת, או כלות שלוקחות גלולות לפני חתונתן למנוע חופת נידה - יש מי שכתבו, שאין לסמוך על הגלולות שמעכבות הווסת, ואין לסמוך על הרופאים בזה שאומרים שהגלולות משנות בוודאות את תאריך הווסת, וצריכות לפרוש ביום הראשון של הווסת הקודמת, ומותרות אחר כך לבעליהן, אלא שצריכות בדיקה בשעת ווסתן המקורית, ואפילו אם עבר זמן הווסת ולא בדקו, צריכות עוד בדיקה לפני שישמשו עם בעליהן<ref>שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכז; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קג.</ref>; יש שכתבו, שנשים אלו צריכות לקבוע שלוש פעמים את המחזור החדש על פי הכדורים, וכל עוד לא הגיעו לחזקה זו, צריכות לחשוש לווסת המקורית<ref>ראה שו"ת רדב"ז החדשות חיו"ד סי' קלו; שו"ת דעת כהן סי' פג.</ref>, ואם כבר ניסו נשים אלו שלוש פעמים, והועילה הגלולה למנוע את הווסת, אינן צריכות עוד בדיקה<ref>שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קג.</ref>; יש מי שכתב, שאם היתה להן ווסת סדירה, צריכות להתחזק שלוש פעמים על ידי הכדורים; ואם לא היתה להן ווסת סדירה, די שהכדורים מנעו את הווסת הרגילה שלהן פעם אחת<ref>הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' מראה כהן, עמ' קנב.</ref>; ויש מי שכתבו, שיש לסמוך על פעולת הגלולות שאין הן נידות, ואפילו בעונה הסמוכה לווסת, או לאחר עונת הווסת, אם בדקו ולא ראו דם, ואינן חייבות לחוש לעונת הווסת שהיתה להן קודם שהתחילו לקחת הגלולות, ולכן אינן צריכות לפרוש קודם הווסת, כיוון שאינן רואות בטבען; ואם היתה להן ווסת קבועה לפני כן, צריכות לחוש בפעם הראשונה לווסת זו, ורק אם נתברר אחר כך שהגלולות שינו את הווסת, אינן צריכות לחוש עוד, כי הגלולות של ימינו יש להן כבר חזקה ברורה שהן יעילות לשנות את הווסת<ref>שו"ת חלק לוי חיו"ד סי' עד; שו"ת באר משה ח"ו סי' קלז; שו"ת קנין תורה חיו"ד סי' פז; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצג סק"א; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' צט אות ט; שיעורי שבט הלוי סי' קפד ס"ב סק"ב, וסי' קפט סכ"ג סק"ה; הרב ש. לוי, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 179 ואילך.</ref>.
 
'''גלולות למניעת הריון''' אשה שנטלה כדורים למניעת הריון, והפסיקה ליטלן, ועקב כך יש חשש שתראה דם בימים הסמוכים להפסקת נטילת הגלולות - יש מי שכתב, שצריכה לפרוש ולבדוק עצמה שני ימים לאחר הפסקת נטילת הכדורים<ref>מראה כהן, עמ' קנב.</ref>; ויש מי שכתבו, שהיא אסורה לבעלה עד ארבעה ימים לאחר הפסקת נטילת הכדורים<ref>דרכי טהרה, עמ' פז; שו"ת באר משה ח"ו סי' קלז.</ref>. והיינו דווקא בפעם הראשונה אחרי הפסקת נטילת הכדורים צריכה לחוש לווסת שנקבע לה על ידי הכדורים, אבל מכאן ואילך לא צריכה לחוש לזה עוד<ref>שו"ת באר משה שם.</ref>.
 
אשה שיש לה ווסת קבועה, והחלה ליטול כדורים, ועל ידי זה לא בא ווסתה בימים הרגילים, כאשר מפסיקה ליטול הכדורים, חוזרת לווסתה<ref>דרכי טהרה, עמ' פז; מראה כהן, עמ' קנג; הרב ש. לוי, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 179 ואילך.</ref>.
 
'''זקנה''' זקנה שראתה דם מחמת תשמיש, דינה שווה לכל אשה שרואה מחמת תשמיש, ואם ראתה כן שלוש פעמים, נאסרת על בעלה<ref>שו"ת בנין ציון החדשות סי' יא.</ref>.
 
זקנה המסולקת דמים, שראתה דם על ידי לקיחת גלולות, הרי היא טמאה נידה<ref>שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' יח. וראה בע' זקן הע' 303 ואילך.</ref>.
 
'''כיפה למניעת הריון''' אשה שהתירו לה שימוש בכיפה למניעת הריון<ref>diaphragm. וראה בע' מניעת הריון הע' 314 ואילך.</ref>, ושכחה להוציאו בזמן הפסק טהרה ובזמן שבעת הנקיים, הרי היא צריכה לחזור ולספור שבעה ימים נקיים לאחר הסרת הכיפה<ref>שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קנה.</ref>.
 
אשה המשתמשת בכיפה למניעת הריון, ולאחר התשמיש הסירה את הכיפה ומצאה דם, הרי היא טמאה, אלא אם כן יש לחוש שפצעה עצמה על ידי ציפורניה בעת שהכניסה או הוציאה את הכיפה, שאז היא טהורה אף אם נמצאו כמה טיפות דם<ref>הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו בס' הלכות נידה ח"א להרב איידער, בתשובות שבסוף הספר, אות טז. וראה הע' הגרי"י נויבירט, כרך א, עמ' קיא.</ref>.
 
'''התקן תוך-רחמי''' שימוש בהתקן תוך-רחמי למניעת הריון<ref>intra-uterine device=IUD. וראה בע' מניעת הריון הע' 301 ואילך.</ref>, אינו גורם לעיכוב בספירת שבעה ימים נקיים<ref>שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פז; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"י; שם חי"א סי' סג.</ref>.
 
בזמן הכנסת ההתקן צריך לתפוס את צוואר הרחם בצבת, דבר שיכול לגרום לדימום<ref>וראה לעיל, במשמעות הדימום.</ref>, וכמו כן שכיח שמספר ימים לאחר הכנסת ההתקן יש דימום מעצם הפעולה, ולפיכך צריכה לבדוק עצמה בימים אלו<ref>נשמת אברהם חיו"ד סי' קצו סק"ב.</ref>. אמנם יש מי שכתב, שמדובר כאן בפתיחה קטנה מהחוץ פנימה, והדם הוא דם מכה, ולכן טהורה<ref>הרב י. פריס, תחומין, טו, עמ' 332 ואילך.</ref>.
 
אשה שיש לה התקן תוך רחמי יש לה לעתים דימומים בין ווסתיים, ולעתים יש הארכה של שלב הדימום של הווסת, עד כדי הפרעה ממשית ביחסי אישות על פי ההלכה. לפיכך דנו רבנים וחוקרים בני דורנו בשאלה אם הדם שרואה אשה שיש לה התקן תוך רחמי הוא דם נידה או דם מכה. יש מי שכתב, שהדם הנמשך ללא הפסקה מהווסת, הרי הוא דם נידה; הדימום או הכתמים המופיעים לאחר מספר ימים של הפסקה מוחלטת של דם ווסת, הרי הם דם מכה; ודימום הבא מאוחר יותר, עלול להיות דם הפלה, ולפיכך האשה אסורה<ref>י. לוי, ספר אסיא, א, עמ' 125 ואילך; הנ"ל, אסיא, ח, תשל"ג, עמ' 19 ואילך; הנ"ל, נועם, טז, תשל"ג, עמ' קפ ואילך; הרב ח.ש. אבינר, ספר אסיא, ד, עמ' 177 ואילך.</ref>; יש מי שכתב, שבכל מקרה שיש לאשה התקן תוך רחמי ורואה דם שלא בשעת ווסתה, והרופא אומר שההתקן גרם למכה שמדממת, הרי היא טהורה<ref>טהרת הבית, ח"א סי' ה (עמ' רנג).</ref>, ובפרט שלאור הידע הרפואי כיום, אין חשש הפלה בהתקן תוך רחמי<ref>ראה בע' מניעת הריון הע' 88. וראה מאמרו של ד"ר א. לוי, חוב' אסיא, סג-סד, עמ' 145 ואילך.</ref>, ולפיכך לא שייך לאוסרה מחשש להפלה<ref>ראה מאמרו של הרב מ. הלפרין, חוב' אסיא, סג-סד, תשנ"ט, עמ' 138 ואילך.</ref>; יש מי שכתב, שאם הרופא רואה פצע בעזרת מראה, הרי הוא נאמן לומר שהדם הוא בגלל המכה שנגרמת על ידי ההתקן, אבל אם אומר כך רק על פי השערה - אינו נאמן. ואם יש התקן ורואה כתם, ואומר הרופא שהדבר בא מההתקן - נאמן<ref>שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תצז. וראה גם בשו"ת עולת יצחק ח"א סי' קעד. וראה עוד באריכות בנידון במאמרו של הרב י. פריס, תחומין, טו, תשנ"ה, עמ' 332 ואילך; שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כד.</ref>.
 
לאחר הוצאת ההתקן יש לחשוש לפתיחת הקבר, ולכן צריכה לספור חמישה ימים ועוד שבעה ימים נקיים<ref>הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם שם. ויש להעיר לשיטת הסוברים שאין דין פתיחת הקבר בפחות מ-19 מ"מ (ראה לעיל הע' 167 ואילך), לא צריך לטמא את האשה בהכנסת ההתקן ובהוצאתו, וי"ל.</ref>.
 
==חולה הוא או חולה היא - כשהאשה נידה==
'''כללי''' על פי ההלכה חלים על הבעל חיובי הרחקות שונות מאשתו בזמן שהיא נידה. חיבוק ונישוק ושאר קירבת בשר - יש אומרים, שהאיסור הוא מן התורה<ref><makor>רמב"ם איסורי ביאה כא א.</makor></ref>; ויש אומרים שהאיסור הוא מדרבנן<ref>רמב"ן, השגות על ספר המצוות, מ' שנג. וראה בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קכז, שהסתפק בנידון.</ref>. הרחקות שונות אחרות לכל הדעות הן מדרבנן<ref>ראה טושו"ע יו"ד סי' קצה. וראה סיכום ההרחקות וגדריהן בספר דרכי טהרה, פ"ה; טהרת הבית ח"ב סי' יב. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' צז.</ref>. ובכל מקרה חמור יותר האיסור על הבעל בכל הנוגע לנגיעה באשה נידה מאשר על אנשים אחרים, ולפיכך במקום רפואה יש שהתירו לאחרים נגיעות שונות באשה נידה, ולא התירו דברים כאלו לבעל. טעם הדבר הוא, משום שלבעל יש יותר חיבה והנאה מקירוב בשר לאשתו, בעוד שאחרים אין ליבם גס בה, וכשכוונתם לרפואה רחוק הוא שיבואו להנאה בקריבה<ref>ראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' נד אות ב.</ref>. אך מכל מקום אסור לאדם להחמיר יותר ממה שקבעו חז"ל בהרחקות, שדבר זה יכול לגרום לקטטות בבית, ולגנותה של האשה בעיני בעלה, שזה דבר אסור<ref>ראה טושו"ע יו"ד קצה ט, ובביאור הגר"א שם; ערוה"ש שם כא-כב; דרכי טהרה, פ"ה.</ref>.
 
הפוסקים דנו בפירוט ביחס להרחקות השונות במקרים שהבעל או האשה חולים, וזקוקים לעזרה בעת שהאשה נידה. באופן כללי יש הגבלות רבות יותר, והאיסור חמור יותר, כאשר האשה חולה והבעל בריא, כיוון שכאשר הבעל בריא, יש חשש שיתגבר יצרו ויבוא לדבר עבירה אם יגע באשתו, מה שאין כן כאשר האשה בריאה והבעל חולה ותש כוחו, שאין יצרו מתגבר עליו כל כך, ואין לחוש שיבוא לדבר עבירה, שאין דרך האשה להרגילו לדבר עבירה.
 
===הטיפול בבעל חולה על ידי אשתו נידה===
'''סוגי המחלות''' אם הבעל חולה במחלה שיש בה סכנה, ואין לו מי שישמשנו זולת אשתו הנידה, פשוט שמותרת לשמשו כצורכו, ואפילו בהרחצת פניו וידיו, ובהצעת המיטה לפניו<ref>שו"ת בשמים ראש סי' קיח; שיעורי שבט הלוי שם; טהרת הבית ח"ב סי' יב במשמרת הטהרה סקמ"ה.</ref>; אם הוא חולה במחלה שאין בה סכנה, התירו לאשתו הנידה לשמשו כדי צורכו, כגון להקימו ולהשכיבו, להאכילו ולהשקותו וכיו"ב, רק שתיזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המיטה בפניו, שהם דברים של חיבה<ref><makor>שו"ת הרא"ש כלל כט סי' ג;</makor> טושו"ע יו"ד קצה טו; לחם ושמלה שם סקכ"ח; שו"ת בשמים ראש סי' קיח; חכמת אדם קטז יא; שו"ת רב פעלים ח"ג חיו"ד סי' יב; שיעורי שבט הלוי סי' קצה סט"ו סק"א.</ref>, אבל אם אי אפשר בעניין אחר, מותר גם רחיצת פניו וידיו והצעת המיטה<ref>ב"י שם; מקור חיים שם סקנ"ז; צמח צדק בפס"ד סי' קצה סט"ו; ערוה"ש יו"ד קצה כד; שו"ת קובץ תשובות סי' פז. וראה דרכ"ת שם סקנ"א.</ref>; ואם יש לו רק מיחושים, סורה אשתו הנידה לשמשו גם בדברים שאינם של חיבה<ref>מקור חיים שם סקנ"ח; דרכ"ת שם סקמ"ט.</ref>.
 
אם הבעל חולה במחלת עינים, וצריכה אשתו הנידה לטפטף לו טיפות, אם אי אפשר על ידי אחר, וגם אי אפשר על ידי הפסק בגד, מותרת לטפל בו ולפתוח את עיניו<ref>טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ה.</ref>.
 
דינים אלו נכונים גם בחולה משותק, אף שהוא במצב קבוע ויציב, אבל זקוק למישהו שישמשנו, צריך לשכור איש אחר שישמשנו, ורק אם אי אפשר לו לשכור אחר, מותר לאשתו לשמשו, ואם יש צורך גדול מותר לה לא רק להשכיבו ולהקימו, אלא גם לרחוץ פנים, אבל תעשה זאת על ידי הפסקת כפפות, וכן מותר לה להאכילו עם כפפות<ref>שו"ת קובץ תשובות סי' פז.</ref>.
 
'''דרכי העזרה''' כאשר אשתו נידה צריכה לשמשו, עדיף שתעשה זאת בהפסק בגד<ref>שו"ת רב פעלים ח"ג חיו"ד סי' יב. וראה לחם ושמלה סי' קצה סקכ"ח.</ref>, כגון לבישת כפפות<ref>שיעורי שבט הלוי שם סק"ב.</ref>; ויש מי שכתב, שלא די בכפפות אלא צריך בגד מיוחד להפסק<ref>שו"ת בית שערים חיו"ד סי' רעד.</ref>. אבל אם אי אפשר אלא בדרך של נגיעה בבשרו - מותר<ref>טהרת הבית ח"ב סי' יב סמ"ה.</ref>. ויש מי שכתב, שכל מה שאפשר לעשות בדרך שינוי צריך להשתדל לעשות כן<ref>דרכ"ת שם סקמ"ט.</ref>.
 
מותר לאשה נידה להכין אמבטיה לבעלה החולה<ref>שיעורי שבט הלוי סי' קצה סי"ב סק"א.</ref>. ומותר לאשה נידה להציע כרים וכסתות לבעלה החולה<ref>גופי הלכות, הלכות נידה, סי' קצה סקע"ט.</ref>.
 
כאשר יש צורך להעלות או להוריד מיטה אשר שוכב עליה איש חולה, מותר לאשתו נידה לעשות פעולות אלו, בין אם הן נעשות על ידי מתג חשמלי, ובין אם הן נעשות באופן ידני, ועדיף ללבוש כפפות בעת הפעולה לצורך היכר<ref>שיעורי שבט הלוי סי' קצה סט"ז סק"ד; שו"ת באר משה ח"ד סי' עד; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סוסקמ"ו.</ref>.
 
וכל זה דווקא אם אין כלל מי שיכול לשמשו, אבל אם יש מי שישמשנו, אפילו על ידי הדחק, אשתו הנידה אסורה לשמשו<ref>ב"י יו"ד סי' קצה; שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' ב.</ref>, אבל אינה חייבת לשכור לו מי שישמשנו<ref>שו"ת הרדב"ז שם; לחם ושמלה סי' קצה סק"ל; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ה. וראה שם, שבשו"ת רב פעלים ח"ג חיו"ד סי' יב נפלה טעות בהעתקת הרדב"ז, עיי"ש.</ref>.
 
'''אשה-רופאה''' בעל חולה שאשתו רופאה, והיא נידה, אם אין שם רופא אחר, מותר לה למשש לו את הדופק<ref>בדי השולחן, ביאורים סוסי' קצה; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ה.</ref>, וכן מותר לה לתת לו זריקה, או לקחת ממנו דם לבדיקות, אלא שיש להקפיד לעשות זאת בהפסק בגד<ref>טהרת הבית שם.</ref>.
 
'''הנחת תפילין''' בעל חולה שאינו יכול להניח תפילין, מותר לאשתו נידה להניח לו, בתנאי שאין לו דרך אחרת להניח תפילין, ובתנאי שהאשה לובשת כפפות<ref>סוגה בשושנים פל"ו סכ"ה; שו"ת באר משה ח"ד סי' ו; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ה. וראה עוד בע' חולה הע' 152 ואילך.</ref>, ובתנאי שהוא חולה ממש וחלש בכל גופו, או שהוא משותק<ref>הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצה סק"א.</ref>.
 
'''עזרה לזולת''' מותר לבעל ולאשתו נידה לעזור לחולה משותק, להעמידו ולהושיבו ולהוליכו, כאשר כל אחד מהם משני צידי החולה<ref>שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' סט.</ref>.
 
===טיפול על ידי הבעל באשתו חולה בעת נידתה===
'''סוגי מחלות וסוגי עזרה''' אשה חולה והיא נידה - יש אומרים, שאסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה<ref>שו"ת תרומת הדשן, פסקים סי' רנב; שו"ע יו"ד קצה טז.</ref>. יש אומרים, שהאיסור הוא גם כשהיא חולה במחלה שיש בה סכנה<ref>ב"י שם; ביאור הגר"א שם סק"כ; ב"ש אבהע"ז סי' כ סק"א; תורת השלמים, יו"ד סי' קצה סקט"ו.</ref>. טעמם: הדבר נחשב כגילוי עריות, שאסור אפילו בפיקוח נפש; יש אומרים, שבמקום סכנה לכל הדעות מותר לשמשה, כיוון שאין זה דרך חיבה ותאווה, אלא לצורך רפואה<ref>ש"ך יו"ד סי' קצה סק"כ; שו"ת פני יהושע ח"ב סי' מד; שו"ת זרע אמת חיו"ד ח"ג סי' קטז; שו"ת חבלים בנעימים ח"ג חיו"ד סי' נה; ערוה"ש יו"ד קצה כו; טהרת הבית ח"ב סי' יב סמ"ו. וראה בשו"ת תורה לשמה סוסי' תצד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' לב אות ג.</ref>, ומכל מקום עדיף שיעשה על ידי הפסק עם כפפות, אבל אם האשה חולה במחלה שאין בה סכנה, אסור לבעל לשמשה, ואפילו על ידי הפסק עם כפפות<ref>שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כז.</ref>. ולשיטה זו - אשה נידה החולה במחלה שיש בה סכנה, שצריכה לסוך את גופה במשחה, מותר לבעלה לעשות זאת, ואפילו אם צריך לסוך במקומות המכוסים, אם אי אפשר על ידי אחרים<ref>שו"ת משיב הלכה ח"א סי' נ; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ו.</ref>; ויש אומרים, שאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל אלו, וכן נוהגים אם צריכה הרבה לכך<ref>רמ"א שם, בשם הגה' ש"ד, ומרדכי שבת פ"ק בשם הר"מ; ש"ך שם סק"כ. וראה בשיעורי שבט הלוי שם סק"ו, שהכוונה שיש צורך גדול בטיפול בה, ולא שצריכה הרבה פעמים לעזרה. וראה בנידון בשו"ת בית שערים חיו"ד סי' רעד. וראה בשו"ת רבבות אפרים ח"ז סי' רכה, שהביא בשם הגר"מ אליהו, שאם אין אפשרות אחרת יכול הבעל לסייע לאשתו החולה ללא נגיעת בשר, אלא על ידי כפפה או תפיסה במקום עם בגד.</ref>. טעמם: איסור נידה הוא טומאה ולא עריות; אין איסור בקירוב שלא לתאווה במקום חולי. ולפיכך אותם הנזהרים שלא ליגע בנשותיהן נידות כשהן חולות, זהו חסידות של שטות<ref>שלטי גבורים סביב המרדכי, <makor>בבלי שבת פ"א סי' רלו</makor> אות ה; דרכי משה יו"ד סי' קצה סק"ו.</ref>, והיינו אפילו אם אשתו הנידה חולה במחלה שאין בה סכנה<ref>טהרת הבית ח"ב סי' יב סקמ"ו. וראה בצמח צדק פס"ד סי' קצה סי"ז, ובשו"ת בית שערים חיו"ד סי' רעד, בהבדל שבין עזרה להקימה וכו', שמותר גם בחולה שאין בה סכנה, לעומת מישוש הדופק שלא התירו אלא במקום סכנה. וראה להלן הע' 299 ואילך.</ref>. ומכל מקום צריך לשכור מי שישמשנה אפילו בהוצאת ממון, ורק אם אין מוצאים, מותר לבעלה לשמשנה<ref>שו"ת רדב"ז ח"ד סי' ב (סי' אלף עו); רוח חיים יו"ד סי' קצה סק"ז.</ref>, והכוונה איננה שיוציא כל ממונו, אלא כשאפשר לו שישכור אחות לשמשנה<ref>שיעורי שבט הלוי סי' קצה סט"ז סק"ג.</ref>. וכל זה דווקא כשצריך לנגוע בה ממש, אבל כשצריך רק להושיט לה מאכל וכד', מותר לבעל לעשות זאת בעצמו, ולא צריך לשכור מי שישמשנה בכך<ref>הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בתורת היולדת, פל"א הע' ה.</ref>.
 
מותר לבעל לטפטף טיפות לעיני אשתו נידה כשהיא חולה, אם היא עצמה פותחת את עיניה, ואין הבעל נוגע בה<ref>שו"ת באר משה ח"א סי' נ אות ו; ההלכה במשפחה פ"ב סי"ב; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ו.</ref>, ואם צריך הבעל לפתוח את עיניה כדי להכניס בהן טיפות, יעשה זאת על ידי הפסק בגד<ref>שו"ת בית שערים חיו"ד ח"ב סי' רעד.</ref>.
 
'''דברים המותרים''' לכל הדעות מצווה וחובה על הבעל לעזור לאשתו נידה החולה בכל מה שצריכה אם הדבר איננו כרוך בנגיעה, כגון הבאת משקה ואוכל וכיו"ב<ref>טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ו; דרכי טהרה פ"ה סי"ב.</ref>; וכן מותר לשמשה בנגיעה על ידי דבר אחר, כגון להנעילה<ref>טהרת הבית, שם.</ref>, ואשה משותקת שצריכה עזרה בדברים שצריכים שימוש בשתי הידיים, כגון לנעול נעלים ולכפתר בגדים, מותר לבעלה לעזור לה בעת נידתה, כיוון שאין הבעל נוגע בה אלא על ידי דבר אחר<ref>שו"ת קנה בושם חיו"ד סי' צב.</ref>; וכן מותר לבעל ליצוק מים על ידי אשתו נידה החולה לנטילת ידיים לפני הסעודה<ref>רוח חיים או"ח סי' קנט סק"א; כף החיים סי' כב אות טו.</ref>; וכן מותר לבעל להכין מים לאשתו הנידה החולה לצורך רחיצת פניה, ידיה ורגליה<ref>בדי השולחן (נידה) סי' קצה סקקפ"ט.</ref>; וכן מותר לבעל להרטיב פיה, וכן מותר לו להחזיק בידיו את מכשיר החמצן, אם אין אחות שתעשה זאת, וכן מותר לו לסדר את הכר והכסת שיהיה נוח לה לשכב עליהם<ref>תורת היולדת, פל"א הע' ה.</ref>.
 
נידה חולה ששוכבת בבית חולים במיטה שאפשר להגביהה על ידי הפעלה חשמלית, או באופן ידני, מותר לבעל להגביה את המיטה, ועדיף ללבוש כפפות בעת הפעולה לצורך היכר<ref>שיעורי שבט הלוי סי' קצה סט"ז סק"ד; שו"ת באר משה ח"ד סי' עד; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סוסקמ"ו.</ref>.
 
'''בעל-רופא''' יש אומרים, שאסור לבעל רופא למשש את הדופק של אשתו החולה כשהיא נידה<ref>שו"ת תרומת הדשן ח"א סי' רנב; המחבר <makor>שו"ע יו"ד קצה יז.</makor></ref>, ולשיטה זו יש מי שכתבו, שהאיסור הוא אפילו במצב של פיקוח נפש<ref>ראה שו"ת תורה לשמה סי' תצד.</ref>; יש מי שכתבו, שבמקום סכנה מותר לו למשש את הדופק, אם אין שם רופא אחר<ref>שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קכז; רמ"א שם.</ref>, שכן אינו עושה זאת דרך תאווה<ref>ש"ך שם סק"כ; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' נד אות ב. וראה עוד מאמרו של הרב ש. דיכובסקי, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 237 ואילך.</ref>, אבל שלא במקום סכנה - אסור<ref>שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כז; שו"ת שואל ונשאל ח"ג סי' ת; שם ח"ז חיו"ד סי' קפא; טהרת הבית ח"ב סי' יב במשמרת הטהרה סקמ"ו.</ref>, וגם במקום סכנה, עדיף שיעשה על ידי בגד מפסיק<ref>מקור חיים שם סקס"א.</ref>. ומכל מקום, אם יש חשש שעל ידי שלא ישמשנה תגיע למצב של סכנה - מותר<ref>שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' ב; טהרת הבית שם.</ref>; ויש אומרים, שמותר לו למשש את הדופק של אשתו נידה כשהיא חולה, אפילו במחלה שאין בה סכנה, ואפילו אם יש רופא אחר, אלא שאינו מומחה כמו הבעל<ref>שו"ת בשמים ראש סי' קיח; שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' ב (סי' אלף עו), וראה שם, שכן כתב בס' כפתור ופרח; שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' נח אות ח; שו"ת חות יאיר סי' קפב; פליתי יו"ד סי' קצה ס"ו; ביאור הגר"א יו"ד סי' קצה סקכ"א; סדרי טהרה שם סקכ"ד; חוו"ד שם סקי"ג; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קכב; שו"ת זרע אמת ח"ג חיו"ד סי' קטז; ערוה"ש יו"ד קצה כו-כז; חכמת אדם קטז יא-יב; קיצושו"ע קנג יד; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' יח; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' יד; בדי השולחן (נידה) סי' קצה סקס"א; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קמג, ושיעורי שבט הלוי סי' קצה סי"ז סק"ה; מקור חיים פ' רמג סע' יד-טו; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' טו אות ג.</ref>.
 
אשה נידה שזקוקה לקבל זריקות או שצריך לקחת ממנה דם, מותר לבעלה הרופא לעשות זאת, אם אין שם רופא בקי כמוהו<ref>דרכ"ת יו"ד סי' קצה סקנ"ז, בשם הרדב"ז.</ref>. וכן מותר לבעל למדוד את לחץ דמה של אשתו הנידה על ידי הפסק<ref>שיעורי שבט הלוי סי' קצה סי"ז סק"א.</ref>.
 
'''עירוי דם''' נידה חולה שזקוקה לעירוי דם מבעלה דווקא, מותר לרופא לעשות פעולה זו<ref>שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קנד.</ref>.
 
'''בבית חולים''' האיסור לשמש את אשתו נידה כשהיא חולה הוא גם כאשר האשה נמצאת בבית חולים, אף על פי שאין שם גדר ייחוד<ref>הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצה סק"ו, וכן משמע משו"ת הר צבי חיו"ד סי' קנד, ושו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כז.</ref>.
 
'''בדיקות''' נידה חולה יכולה לעשות את בדיקות הפסק טהרה והשבעה נקיים בשכיבה<ref>שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' עא. וראה בשו"ת נובי"ק חיו"ד סי' מו; שו"ת בית אפרים חיו"ד סי' נא; חוו"ד יו"ד סי' קצו בביאורים סק"ד; פתחא זוטא הל' נידה מהדו"ת סי' קפז סק"ב; גולות עליות, מקוואות פ"ח מ"ה.</ref>.
 
'''הזרעה מלאכותית'''  בזמן נידתה - ראה ערך [[הזרעה מלאכותית]]
 
'''עקרות דתית'''  בגלל ימי נידה וזבה - ראה ערך [[פוריות ועקרות]]
 
==הערות שוליים==
<references />
 
 
[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]

גרסה אחרונה מ־01:09, 19 במרץ 2010

הפניה ל:

אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=נדה_וזבה&oldid=37128"