הגדרת המושג

העוסק באבחון, בטיפול ובריפוי חולים או פצועים נקרא רופא^[1], ובארמית אסיא^[2].

המושג רופא מוזכר בתורה רק פעם אחת^[3], אך שם מדובר על מומחים בחניטה, שבעצם לא היו רופאים במובן המקובל של המושג^[4].

בתלמוד ובספרות הפוסקים מצינו תארים וכינויים שונים לעוסקים ברפואה: רופא או אסיא סתם הוא בדרך כלל רופא פנימי, העוסק ברפוי באמצעות תרופות, דיאטות וכד'. אמנם יש מי שכתב, שרופא בלשון חז"ל הוא מוהל^[5], ויש מי שכתב, שהוא מנתח^[6]; רופא אומן^[7], מתייחס למנתח^[8]; רופא מומחה^[9] מתייחס לרופא מוכר, מנוסה ומורשה. יש מי שכתב, שגדר מומחה בהלכה אינו תלוי בתואר הקדמי של הרופא, אלא מומחה הוא מי שהוחזק כמומחה מחמת שהרבה נתרפאו אצלו, וגם שהוא ישר ונאמן, שאם אינו יודע הרי הוא מתייעץ עם אחרים^[10].

הכינוי הלועזי המקובל כיום לרופא הוא 'דוקטור'. פירושו המילולי של מונח זה הוא מורה, ובעצם במקורו הוא שימש כינוי למורים באוניברסיטה. יש אומרים, ששימושו לגבי רופא, אף שאיננו מלמד באוניברסיטה, החל רק במאה הי"ג^[11].

יש מי שכתב, כי השורש 'רפה' הוא-הוא שורש הפועל 'רפא' והשם רופא^[12], מכאן שתפקיד הרופא הוא לגרום להרפייה ומנוחה^[13]. זאת בניגוד למונחים המתייחסים למקצוע הרפואה בלשונות העמים האחרים שמשמעותם הוא כישוף, ידע, או פעילות פיזית^[14].

בערך זה נידונים עניינים שונים הנוגעים לתפקידו ומעמדו של הרופא, כגון רשיון רפואי, שכר הרופא, עדות הרופא, תפילות ושבועות, שביתות ועוד.

רקע היסטורי

הרופא אצל אומות העולם

במצרים העתיקה היה רופא מומחה מיוחד לכל מחלה, היינו היתה התמחות מאד פרטנית. רמת הרפואה המצרית היתה המתקדמת בין ארצות העולם העתיק. הרופאים המצרים עסקו גם בחניטה^[15], והגיעו להישגים מרשימים בתחום זה^[16]. הרופא הקדום ביותר הידוע בשמו הוא רופא מצרי בשם איחותפ, שחי בסביבות 2600 לפסה"נ, היינו לפני כ-4600 שנה.

ביוון העתיקה עסקו הרופאים ברפואה כללית, ומעמדם החברתי היה מן הנמוכים בין כל העיסוקים ביוון. בין הרופאים המפורסמים של יוון יש לציין בעיקר את היפוקרטס (חי בשנים 370-460 לפסה"נ), גדול הרופאים של יוון העתיקה, שנקרא אבי הרופאים; הרופילוס^[17] (חי בתחילת המאה ה-3 לפסה"נ), וארסיסטרטוס^[18] (חי במחצית הראשונה של המאה ה-3 לפסה"נ), מגדולי האנטומיסטים בעת העתיקה.

ברומא העתיקה היו רבים מהרופאים עבדים, ובעיקר עבדים משוחררים, ורובם היו זרים. הרופאים הרומאיים היו בדרך כלל רופאים צבאיים^[19]. רוב הרופאים היו בורים, ואף לא ידעו קרוא וכתוב. היחס אליהם מצד האוכלוסיה הכללית היה יחס של זלזול, אלא אם כן היתה להם הצלחה. שיטות הוראת הרפואה היו בדרך של שוליות, היינו רופא לקח עמו מספר תלמידים שבאו עמו לבית החולה, ולמדו מהפרקטיקה המעשית^[20]. רק בודדים מהרופאים הרומיים היו אנשים חופשיים, משכילים, ובעלי ידע בתחום הרפואה. מבין הרופאים הרומאיים המפורסמים יש לציין את אסקלפיאדס^[21] (חי במאה ה-1 לפסה"נ), סורנוס^[22] (חי בשנים 150-90), שנחשב לגדול רופאי הנשים של העולם העתיק; ובעיקר גלינוס^[23] (חי בשנים 129 -200), גדול הרופאים של העולם העתיק אחרי היפוקרטס.

בימי הביניים אף רמתו של הרופא בימי הביניים היתה לרוב נמוכה ביותר, הן בידע והשכלה כלליים, והן בידיעת הרפואה והניתוח^[24].

בעת החדשה רק בעת החדשה הפך מקצוע הרפואה להיות מקצוע אקדמי, רמת הרופאים עלתה מאד, ומעמדם החברתי נחשב לאחד מהגבוהים ביותר בחברה.

היחס לרופא הרופאים תוארו בספרות הפרוזה והשירה בדרכים שונות: יש שהרופא מתואר לחיוב, כמציל וכעוזר; יש שהוא מתואר לשלילה, כרודף בצע, טועה ומזיק; ויש שהוא מתואר באופן סטירי^[25]. בין אומות העולם היו רבים שהתייחסו בשלילה לרופאים, ועקב כך טבעו מטבעות לשון ופתגמים לגנות את הרופאים, כגון: ההבדל היחיד בין שודדים ורופאים הוא, כי פשעיהם של הראשונים מתחוללים בהרים, ואילו של האחרונים מתחוללים ברומא גופה^[26]; או: נוכל לקבוע בתורת כלל, כי יותר שאומה נעשית משופעת ברופאים, יותר היא מתדלדלת באנשים^[27]. נכתבו אף ספרים שלימים בגנותם של הרופאים והרפואה^[28].

רישוי רפואי באופן כללי יש לציין, כי בעולם העתיק לא היה כל פיקוח על הרופאים, ולא היה כל מוסד ציבורי שנתן רשיונות לעוסקים ברפואה. בימי הביניים נעשה ניסיון להנהיג רשיון רפואי על ידי פרידריך ה-2 מלך נאפולי וסיציליה בשנת 1231, אך הוראה זו לא נשמרה^[29]. אחר כך נעשה ניסיון דומה על ידי הנרי ה-8 מלך אנגליה בשנת 1518, אך גם פקודה זו לא נשמרה^[30]. בתקופות שונות בימי הביניים היתה הזכות להענקת רשיון רפואי נתונה בידי האפיפיורים ונציגיהם ברבים ממדינות אירופה^[31]. היהדות היתה הראשונה בהיסטוריה האנושית שדרשה רישוי רפואי^[32].

שכר הרופא היה דבר מקובל ומוסדר כבר מימים קדמונים. היו מדינות וזמנים שבהם קבלו הרופאים את שכרם מקופת הציבור, והתגמולים הכספיים היו קבועים בהתאם למשתנים שונים, והיו מקומות וזמנים שבהם עסקו הרופאים ב"רפואה פרטית", וקבלו שכר בהתאם לדרישות שהציבו^[33]. את שכר הרופא שילמו בדרך כלל מראש, עוד לפני שהיתה ידועה מידת הצלחתו של הטיפול הרפואי^[34], ויש שקצבו את שכר הרופא מראש, שיקבל על עצמו את הטיפול באדם מסויים לעולם^[35].

מכשירי רופאים הרופאים בעת העתיקה השתמשו בכלים שונים לביצוע פעולות רפואיות ולאחסון תרופות. הרופאים החזיקו את התרופות בנרתיק מיוחד^[36], או בסל מתכת מיוחד, או בארגז עץ מיוחד, ועל מכסה הסל או על דלת המתכת של הארגז היו תולים תחבושות ומספרים^[37]; מקיזי דם היו משתמשים במסמר מיוחד - "מסמר הגרע"^[38]; המנתחים השתמשו באיזמל^[39]; את הסממנים היו הרופאים מבשלים בכף גדולה, "תרווד גדול של רופאים", שהכילה מלוא חופניים של אדם בינוני^[40]; נגעים ומורסות פתחו הרופאים בעזרת מקדח קטן^[41].

חלוק רופאים כיום מקובל שרופאים (ועובדי בריאות אחרים) לובשים חלוק לבן בעת עבודתם. מנהג זה החל בשלהי המאה הי"ט, כאשר הרפואה הפכה להיות יותר מדעית. המטרה הראשונית היתה הגנה מפני מזהמים. במשך הזמן הפך החלוק הלבן להיות סמל למעמדם של העוסקים בבריאות, שכן מבחינה תרבותית מסמל הלבן ניקיון, טהרה וחיים. כמו כן היה בזה משום הצדקה לפעולות פולשניות, מכאיבות ובלתי-נעימות במהלך הבירור והטיפול הרפואי^[42]. יש מהרופאים הרואים בחלוק הלבן סמל של סמכותיות, וכן השפעה על מערכת יחסי חולה-רופא^[43].

=

הרופא היהודי===

הרשות לעסוק ברפואה לפי תפיסת היהדות הרופא האמיתי הוא הקב"ה^[44], כמבואר במקומות רבים במקרא^[45]. אכן, נתנה התורה רשות לרופא לרפא, ושיתף הקב"ה את הרופא עמו בתהליך הריפוי, כשלוחו של מקום^[46].

רופאים במקרא מאז ומעולם היתה כמיהה מצד היהודים לשמש כרופאים^[47]. אין ספק, שכבר בתקופת המקרא היו רופאים מקצועיים, שעסקו בריפוי ובטיפול בחולים ובפצועים^[48]. מצינו במקרא שהכהנים^[49] והנביאים^[50] שימשו בתפקידים 'רפואיים' שונים. אכן, אין לייחס להם משמעות של רופאים מקצועיים, אלא רק עיסוק בתחום שהתורה הגדירה, או פעולה חד-פעמית בכוח הנבואה, ולא מצינו בשום מקום שהכהנים או הנביאים נקראו רופאים, אף שכמובן מושג זה היה ידוע היטב גם בתקופת המקרא.

רופאים בזמן בית המקדש בזמן שבית המקדש היה קיים היה שירות רפואי לכהנים במקדש. בן אחיה היה ממונה על חולי המעיים^[51], היינו בגלל שהיו הכהנים מהלכים יחפים על רצפת בית המקדש, והיו אוכלים בשר ושותים מים, היו באים לידי מחלות מעיים, ובן אחיה היה ממונה על רפואתם^[52], והיה מבקר את הכהנים, ומרפא כל תחלואיהם, ועוסק בהם תמיד הוא ואנשיו שתחת ידו^[53].

תקופות שונות

מבחינת היחס בין רופאים יהודיים לבין דרגתם באמונה ניתן לראות ארבע תקופות:

תקופת התלמוד , שבהם היו אישים רבניים דגולים שהיו להם ידיעות מבוססות ברפואה, אך רק מעטים מהם שימשו בפועל כרופאים^[54].

תקופת ימי הביניים , שבהם שימשו אישים דגולים כרופאים פעילים וכרבנים בפועל, ושילוב כזה לא היה נדיר אז כלל ועיקר^[54]. אמנות הרפואה בין היהודים היתה נפוצה הן בעולם המוסלמי-ערבי והן בעולם הנוצרי-אירופי, והיה זה מקצוע נפוץ בין האנוסים^[55].

התקופה החדשה , בה נוצר נתק כמעט מוחלט בין רופאים יהודיים לבין רבנים או שומרי תורה ומצוות.

החל מראשית העת החדשה חלו שתי תהפוכות: מצד אחד, הגבילו הגויים את היהודים בהשכלתם האוניברסיטאית בכלל ובתחום הרפואה בפרט, וכן הוטלו איסורים דתיים-נוצריים על העסקת רופאים יהודים^[56]; ומצד שני, התעוררה התנגדות מתוך שלומי אמוני ישראל ללימודים כלליים, ובתוכם לימודי הרפואה. כפועל יוצא מתהליכים אלו קרה שמי שיצא ללימודי רפואה אקדמיים סבל הן מהסביבה הלא-יהודית העויינת והן מהסביבה היהודית-החרדית. מכאן ההסבר שהתפתחו רופאים יהודים חילוניים בלבד, עד שהמליצו עליהם בדרך החידוד "רופא חולים - מתיר איסורים".

התקופה החדישה , בה יש מגמת עליה של רופאים פעילים שהם בעלי ידע רב בתורה והלכה, ופריחה מחודשת של רופאים יהודים שומרי תורה ומצוות. אכן, כמעט שאין בנמצא בתקופה זו שילוב של רופאים שהם גם רבנים פעילים.

בשנים האחרונות חל שינוי בשתי המגמות: נפתחו האפשרויות החופשיות ליהודים ללמוד כל מקצוע חופשי באוניברסיטה, כולל רפואה; וכמו כן פחתה ההתנגדות העקרונית ללימודי רפואה מצד הרבנים.

תרומת היהודים לרפואה היהודים תרמו לרפואה מאז ומתמיד, ובדרך כלל היה אחוז היהודים בין הרופאים גבוה יותר מאחוז היהודים באוכלוסיה הכללית^[57].

הרופאים היהודים תרמו הן בידיעותיהם המקוריות והן בתרגומים של כתבים רפואיים. הרבה ספרי רפואה בתחומים שונים נתחברו על ידי רופאים יהודים בימי הביניים, הן בעולם הדובר ערבית והן בעולם הדובר לטינית. היהודים הצטיינו בתרגום כתבים רפואיים מיוונית ולטינית לערבית, או מערבית ללטינית. כמו כן תרמו הרופאים היהודיים למוסר הרפואה, בחיבור שבועות ותפילות, שהם בעיקרם קודים אתיים.

רופאים יהודיים בארץ ישראל בארץ ישראל היו כנראה רופאים יהודים בודדים מאז חורבן הבית ועד אמצע המאה הי"ט. אסף הרופא במאה ה-6 או ה-7 ישב זמן מה בארץ ישראל. בתעודות מתקופת כיבוש הארץ על ידי הערבים עד מסעי הצלב נזכרים שמות של רופאים יהודיים, בעיקר בירושלים וברמלה. במיוחד יש להזכיר את אליהו בן זכריה, המכונה גם אבו אלפרג' האלכסנדרוני, שהיה אחד מרופאי החצר של צלאח א-דין בירושלים^[58]. גם בתקופת מסעי הצלב היו כנראה רופאים יהודים בודדים, בעיקר בבתי החולים שנוסדו על ידי מסדרים נוצריים שונים. אשתורי הפרחי (1355-1280) עסק כרופא בבית שאן, וטוביה הרופא פעל כרופא בירושלים בתחילת המאה הי"ח^[59].

אכן, הרפואה היהודית בארץ ישראל מתחילה למעשה בשנת 1843^[60]. בשנת 1824 נשלח מאנגליה רופא-מסיונר נוצרי בשם ג'ורג' דלטון^[61], אך הוא נפל למשכב כעבור כשנה, ובהיעדר רופא אחר בכל ארץ ישראל שיוכל לטפל בו הוא נפטר ממחלתו^[62]. באותה שנה הובא ארצה רופא-מיסיונר נוסף בשם אדווארד מקגוואן^[63]. אלו היו חלוצי הרפואה המודרנית בארץ ישראל, והם נשלחו על ידי אגודת מיסיון בריטית בשם "האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים". מטרתם המוצהרת היתה לנצר את היהודים בארץ ישראל באמצעות מתן שירותים רפואיים טובים^[64]. משה מונטיפיורי לא סבל את העובדה שנעשית בארץ עבודה מיסיונרית בכיסוי של עזרה רפואית, ולפיכך הביא לארץ בשנת 1843 את ד"ר שמעון פרנקל (1880-1806), שעבד בירושלים^[65]. בשנת 1844 הוקם בית החולים היהודי הראשון בירושלים, וד"ר פרנקל שימש בו כרופא ראשי^[66].

היחס לרופא ולרפואה היחס היהודי לרופא ולמקצוע הרפואה היה בדרך כלל יחס חיובי.

בן סירא הקדיש פרק שלם בספרו^[67] לתהילתם של הרופאים: 'הדר פני רופא וכבדהו, כי יקום לך בעת צרה; הרופא והמרפא יצרם ה', ומלכים יכבדוהו; חכמת רופא תרוממנו ונגידים עליו יתמהו'^[68]. בכמה מקורות חז"ל מופיע מאמר זה בנוסח שונה במקצת: "כבד את רופאך עד שלא תצטרך לו"^[69].

על פי ההלכה אסור לגור בעיר שאין בה רופא^[70]. לעומת זאת אין לגור בעיר שראש העיר הוא רופא^[71]. מספר טעמים נאמרו להלכה זו: מפני שהרופא עסוק במלאכתו, ולכן לא יוכל לתת תשומת לב מספקת לצורכי העיר; או להיפך, שצורכי העיר יסיטו את מחשבותיו מעיסוקו ברפואה ועקב כך יגרום נזק לחולים.

הרופא נדרש להתנהגות מוסרית ולדוגמא לאחרים - אסיא, אסי חיגרתך^[72], היינו רופא, רפא את מומך.

חכמי התלמוד התייעצו עם רופאים ביחס למצבים רפואיים שונים שיש להם השלכות הלכתיות^[73].

"טוב שברופאים לגהינום" ^[74] - זהו מאמר חז"ל חריג ביחסו לרופא. רבים הם הפירושים שנאמרו על מאמר זה, ועצם העובדה שיש כל כך הרבה פירושים מעידה על חריגותו בחז"ל. יש לציין, כי הגמרא, הן בבלי והן ירושלמי, לא דנה כלל בקטע זה של המשנה, ואין לנו פירוש עליו מאת האמוראים. כמו כן אין איזכור של מאמר זה ברי"ף, ברמב"ם (כולל בספריו הרפואיים) וברא"ש.

יש מי שכתב, כי כוונת מאמר זה היא לרופא שאינו ירא מן החולי, ואינו משבר לבו למקום, ופעמים שהורג נפשות, ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא^[75], היינו מדובר על רופא בעל בטחון עצמי וגאווה אישית מופרזים, וכן רופא שאינו מוכן לטפל בחינם בחולים חסרי אמצעים^[76]; יש מי שכתבו, שמאמר זה בא לגנות דרכם של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר, ואם נהג כשורה כל-שכן שהוסיף זכות לעצמו^[77]; יש מי שכתב, שמי שהוא רופא בלבד, היינו מתייחס רק לצד הגשמי והחומרי, ואינו בעל תורת אלקים, הרי הוא לגהינום, כי נחשב האדם קל בעיניו, ואינו מקפיד להיות נזהר^[78]; יש מי שכתב, שאין הכוונה לרופאים ממש, אלא לרופאי אליל ומאחזי עינים^[79]; יש מי שכתב, שהמשנה באה להזהיר את הרופאים שידקדקו במלאכתם, ויראו תמיד גהינום פתוחה תחתיהם אם יקרה אסון לחולים באשמתם^[80]; יש מי שכתב, שזו דעת יחיד, אבל רוב חכמי התלמוד סבורים שהרופאים הם בעלי תורה ויראי ה'^[81]; יש מי שכתבו, שכוונת המאמר לא על רופא כשר והגון אלא על רופא החושב את עצמו לטוב ולמומחה שברופאים שאין כמוהו, שעקב כך הוא סומך על ידיעותיו ואינו מתייעץ עם חבריו הרופאים, ואף אינו מעיין היטב בספרי הרפואה, גם כשיש לו ספק במצב. רופא כזה מעותד לגהינום, כי קרוב לוודאי שיטעה ויהרוג נפשות^[82], או שעומדים על דעתם בנוכחות רופאים גדולים מהם, ונשענים על ניסיונם העצמי^[83]; יש מי שכתב, שהכוונה לרופאים המתייאשים מטיפול בחולים לפני הזמן הראוי, ובכך גורמים למותם, ואינם מתאמצים דיים לרפא את החולים, או שאינם יודעים לפעמים סיבת החולי ודרך רפואתו, ועושים עצמם בקיאים^[84]; יש מי שכתבו, שהכוונה לרופאים העוסקים בתחומי רפואה שעל פי דעת אותם פוסקים אין לרופאים לעסוק בהם, כגון מחלות פנימיות^[85], או ניתוחים^[86]; יש מי שכתב, שהכוונה למי שהוא באותו מקום הטוב שברופאים, ואינו עוסק ברפואה מחשש שיש גדולים ממנו, הוא לגהינום, כי מתרשל הוא בהצלה כשיכול להציל נפשות^[87]; יש מי שכתב, שהמאמר מתייחס לאותם רופאים שעוסקים ברפואה למען בצע כסף, שעלולים לעשות מעשים פסולים ולגרום למותם של חולים, ואז ירשו גהינום^[88]; יש מי שכתב, שהמאמר מתייחס לאיסיים, שכן 'אסיא' הוא רופא בארמית^[89]; יש מי שכתב, שמאמר זה מתייחס לנוצרים הראשונים, שחלקם היו רופאים, ונאמרו הדברים בלשון סתר^[90]; יש מי שפירש, שגם הרופא הטוב ביותר עלול להגיע לגהינום אם יתרשל אי פעם בתפקידו, דהיינו גם אם כל ימיו עסק בנאמנות ברפואת חולים והגיע להישגים מרשימים, למרות זאת אם יתרשל פעם אחת בתפקידו, עלול הוא להגיע לגהינום, שכן הוא מופקד על חיי בני אדם^[91]. על דרך החידוד יש אומרים ש'טוב' הוא בגימטריה י"ז, ואותו רופא המתפלל רק י"ז ברכות של תפילת העמידה, ומשמיט את ברכת 'רפאנו', כי חושב שהוא-הוא הרופא, הרי הוא לגהינום, כי אין הוא יודע שהוא רק שליחו של הקב"ה, ולכן בגאוות לבו יגרום לחולים נזקים רבים^[92]; יש מי שאומר, שהטוב שברופאים, היינו מי שמתייחס במלוא הרצינות וכובד הראש לתפקידו, הוא נוחל גהינום בחייו, מכיוון שבעבודתו המסורה והאחראית הוא סובל יסורי גוף ונפש בהשתדלותו לעזור לחולים קשים^[93]; ואחרים אומרים, שאין זה אלא משחק מילים בין 'רופאים' ל'רפאים', ומכאן הדמיון בין רופא לגהינום^[94].

פרטי דינים

עניינים כלליים

בענייני אורח חיים

מנוחת הרופא רופא שנמצא במקום שאין מחסור ברופאים, וברור שהחולה יכול להשיג רופא שיטפל בו, ולא מדובר במצב של חירום, רשאי הרופא שלא לקבל חולה בזמן שהוא אוכל, או בזמן מנוחתו וכיו"ב^[95]; אבל אם מדובר במצב שיש בו אפילו ספק סכנה, חייב הרופא לעשות כל מה שיכול, ואפילו מעירים אותו באמצע הלילה משנתו^[96], ואפילו יש שם רופאים אחרים שיכולים לטפל בחולה, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות^[97], וכן אם מדובר ברופא מומחה שאין גדול ממנו, הרי הוא חייב לטפל בחולים הקשים בכל עת^[98]. אכן, בתנאים הקיימים כיום, שיש תורנות רופאים, אין חיוב על רופא מסויים שאיננו תורן לטפל בחולים בעת מנוחתו או אכילתו וכיו"ב^[99].

מצוות אחרות רופא בעת טיפולו, אף שלוקח שכר, נחשב כעוסק במצווה (מצות השבת אבדה), ולפיכך הוא פטור באותה שעה ממצוות אחרות, כגון תפילין וקריאת שמע, ואם הטיפול הוא נחוץ, אסור לו להפסיק הטיפול לצורך מצוות אלו, וגם אפשר שלא יצא ידי המצווה; אבל אם הטיפול לא נחוץ באותו זמן, ויכול לקיים גם המצווה וגם הטיפול, הרי הוא חייב בכך^[100].

תפילת שחרית רופא שמוטל עליו לטפל בגדולי מעלה, שיש לחוש לנזקו, מותר לו להקדים ולהתפלל שחרית אחרי עלות השחר; אבל כאשר אין הכרח גדול מחייב את הקדמת התפילה, יאחר להתפלל עד שיגמור מלאכתו היותר נכבדה^[101].

רופא שנקרא בדחיפות לטפל בחולה שיש בו סכנה, חייב לצאת מבית הכנסת אפילו באמצע שמונה עשרה או קריאת התורה, ואפילו אם יעבור זמן התפילה^[102]. ואם הפסיק בתפילתו כדי לטפל בחולה, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש; ואם לאו - חוזר לתחילת הברכה שפסק בה; ואם פסק בשלוש הברכות הראשונות, חוזר לראש, ואם פסק בברכות האחרונות, חוזר לרצה^[103].

אין להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה אם נקרא לטפל בחולה שאין בו סכנה, אבל בקריאת שמע יכול להפסיק גם עבור חולה שאין בו סכנה, מלבד באמצע פסוק ראשון, שדינו כמו בתפילת שמונה עשרה^[104].

רופא שהתחיל לטפל בחולה לפני התחלת זמן התפילה, ונמשך הטיפול עד שעבר זמנה של אותה תפילה, הרי הוא פטור מתפילה זו, וגם אינו צריך להתפלל תשלומים בתפילה הבאה^[105], אבל אם התחיל בטיפול או בניתוח אחרי התחלת זמן התפילה, ונמשך הטיפול עד שעבר זמנה של אותה תפילה, הרי הוא חייב בתשלומים בתפילה הבאה^[106].

תפילת מנחה מותר לרופא להתחיל ניתוח בבוקר, אף שהוא צפוי להימשך זמן רב, ועקב כך יעבור זמן המנחה^[107].

רופא שהיה עסוק בטיפול בחולה עד קרוב לשקיעה, ויש לו הפסקה, אם הוא זקוק להפסקה זו כדי לנוח ולהמשיך אחר בפעילות הצלה, מותר לו לנוח ולא להתפלל מנחה, ואף אינו חייב להשלים תפילת ערבית^[108].

ברכת המזון - רופא שמניח את החולה ומברך ברכת המזון, הרי זו עבירה ומיקרי רוצח, אבל אין זו ברכה לבטלה, ועונים אחריו אמן^[109].

בדיקת שתן מותר לרופא לקחת עביט של מי רגלים בידו כדי לבצע בדיקת שתן לצורך רפואתו של חולה, אף על פי שתפילין בראשו, ואין צריך לחלוץ אז את התפילין, ובעל נפש יחמיר לעצמו^[110].

דיני רופא בשבת ראה ערך שבת

דיני רופא במועדים ראה ערך יום הכפורים; ערך מועדים ותעניות; ערך פסח

בענייני יורה דעה

רופא מכובד יש מי שכתב, שרופא פטור מלרפא במצבים שאינם לפי כבודו, כמו שזקן פטור מהשבת אבדה במצב שאינו לפי כבודו^[111]; ויש מי שדחו דבריו, וכתבו שאף רופא גדול ומפורסם חייב לטפל בכל חולה^[112].

כותב על בשרו הכותב על בשרו בכתב שאינו מתקיים ואינו שורט כלל, אין בזה איסור מדין כתובת קעקע^[113]. לפיכך, מותר לרופא (ולכל אדם) לכתוב על בשרו מספר טלפון, או תוצאות בדיקות וכיו"ב, כאשר הוא צריך לזכור זאת בתוך זמן קצר.

מלבושי גויים יש מי שכתב, שרופא מותר ללבוש מלבושי גויים^[114], ובתנאי שכוונתו לתועלת כדי שיוכל להתקבל ולהרוויח, ולא כדי להידמות לגויים משום שחץ וגאווה^[115]. גם מותר לו לגלח את פניו^[116]. יש מי שהתיר לרופא יהודי לחגור חרב כאות כבוד, לפי המנהג שהיה מקובל אז^[117],^[118].

אסר הנאה על רופא מי שאסר הנאתו על חברו והוא רופא, וחלה חברו, אם אין דרך לתת שכר לרופא, יכול לרפאותו אפילו בידיים, ואפילו אם יש שם רופא אחר, שלא מכל אדם זוכה להתרפאות^[119]; אבל אם דרך לתת שכר לרופא, לא ירפאנו בחינם^[120], אבל בשכר יכול לרפאותו, ואפילו יש שם רופא אחר^[121].

דין אבלות ואנינות ברופא - ראה ערך אבלות ואנינות

בענייני אבן העזר

חתן שהוא רופא , ויש רופא אחר בעיר, ולא מדובר במצב של סכנה, ספק אם הוא רשאי לטפל בחולים בשבעת ימי המשתה שלו^[122]. ואם הורי החתן הרופא או אחיו הם החולים, רשאי הוא לטפל בהם, אפילו אם יש רופא אחר בעיר, ואין הכלה יכולה להתנגד לכך^[123].

בענייני חושן משפט

טענת חזקה - רופא שנתמנה במקום ציבורי יש לו טענת חזקה על משרתו, ואין לסלקו מתפקידו ללא סיבה מספקת^[124].

בן רופא רופא הפורש ממשרה ציבורית, ויש לו בן שאף הוא רופא, אין הציבור מחוייב למנות את הבן תחת אביו^[125].

חוות דעת על רופא רופא שצריך לכתוב חוות דעת על רופא אחר, כגון שהוא מנהל מחלקה, וצריך לכתוב דין וחשבון על רופא צעיר, מותר לו לכתוב את האמת, ואפילו היא שלילית, ואין בזה משום רכילות ולשון הרע, ובתנאי שכותב רק את הנחוץ, ויש לדברים אלו תועלת^[126]. ועדיף שיכתוב בעצמו מכתב כזה שיש בו דברים שליליים על הזולת, או שיתן למזכירה לכתוב את המכתב ללא שם הרופא, ויוסיף בעצמו אחר כך את שם הרופא; ואם דבר זה בלתי אפשרי, מותר לתת למזכירה לכתוב הכל^[127].

סיכום מחלה מותר לרופא לכתוב מכתב-סיכום רפואי על חולה, ואפילו על קטן, אף על פי שיש בו פרטים על מומים ומחלות, שכן הדבר נעשה לתועלתו של החולה, ודרך זו ידועה ומקובלת על כולם, ומותר גם לתת למזכירה לכתוב מכתבים רפואיים כאלו^[128].

תשלום ריפוי בחובל החובל בחברו איננו רשאי להביא לנחבל רופא שירפאהו בחינם, אלא מביא רופא אומן ומרפאהו בשכר^[129]. הטעם: רופא המרפא חינם, שווה חינם^[130], מפני שאינו מתבייש מהחולה, וממשיך אותו בדברים ורפואות שאינן מועילות^[131]. וכן אם החובל הוא עצמו רופא, יכול הנחבל לדרוש שירפאהו רופא אחר, והחובל ישלם את שכר הריפוי^[132]. וכמו כן לא יכול החובל להפנות את הנחבל לריפוי אצל רופא שהוא אוהבו על מנת שירפא את הנחבל בחינם, אלא יכול הנחבל לדרוש טיפול רפואי בשכר מלא^[133].

החובל בחברו איננו רשאי להביא לנחבל רופא ממקום רחוק שיקח שכר מועט, אלא ישלם לרופא הנמצא באותו מקום גם אם שכרו גבוה יותר^[134]. הטעם: רופא שבא מרחוק עתיד לילך לדרכו, ואיננו חושש אם גרם נזק לחולה^[135].

החובל בחברו, ונסע הנחבל לבית חולים, ושם ביצעו בו בדיקות שונות, חייב המכה לשלם לניזוק את דמי הנסיעה לבית החולים, ואת כל ההוצאות של הבדיקות והטיפולים בבית החולים. דין זה נכון גם אם התברר שלא נגרם לנחבל נזק פנימי הדורש בירור וטיפול זה, ודין זה נכון אפילו אם יש לנחבל ביטוח רפואי בקופת חולים או בחברת ביטוח והם משלמים את ההוצאות, בכל זאת חייב החובל לשלם את הנזק לנחבל^[136].

יש מי שכתב, שבדין חיוב המזיק לשלם דמי ריפוי לנזק יש שני אופנים: חיוב ממון כשאר היזקות, על כך שהפסיד לניזק כסף שצריך לשלם עבור ריפויו; חיוב להביא לידי ריפויו של הניזק, אלא שכדי להגיע למטרה זו צריך לשלם דמי ריפוי^[137].

אדם שנחבל ויש לו ביטוח רפואי שמשלם לו את דמי הריפוי - יש מי שכתב, שבכל זאת לא נפטר המזיק מלשלם לו את דמי ריפויו, אבל אין המזיק חייב לשלם לחברת הביטוח או לקופת החולים את דמי הריפוי^[138]; ויש מי שכתב, שהמזיק פטור מלשלם לניזק דמי הריפוי, אם חברת הביטוח או קופת חולים משלמת לו את כל הוצאותיו הרפואיות^[139].

תשלום ריפוי כעזרה אדם שחש ברע, וחברו הזעיק רופא או אמבולנס, חובת תשלום שכר הרופא חלה על החולה או בני משפחתו, אפילו אם החולה לא ביקש שיזמינו עבורו רופא, ואפילו התנגדו בני המשפחה להזמנת רופא, ואפילו אם הרופא לא הצליח ברפואתו, ואפילו אם החולה נפטר עד שהגיע אליו הרופא^[140]. אף אם טיפל הרופא בחולה מיוזמתו ומבלי שנתבקש לכך, חייב החולה לשלם לו שכרו, ולא יכול לומר שהרופא התכווין רק לגמילות חסדים^[141].

מי שחלה, וחברו שילם עבור טיפולו הרפואי, חייב החולה להחזיר לחברו את ההוצאות, ואפילו שכר בטלה חייב לשלם לו^[142].

מירפאה בבית משותף אחד מבני חצר שביקש להיעשות רופא אומן, בני החצר מעכבים עליו, מפני שמרבה עליהם הנכנסים והיוצאים; וכן מי שיש לו בית בחצר השותפים, הרי זה לא ישכירנו לרופא^[143], ואפילו נתרצו לו כולם חוץ מאחד, אותו אחד מעכב עליו^[144]. אכן, יש מי שכתבו, שדין זה הוא דווקא במוהל או מקיז דם^[145], או במלמד אומנות הרפואה^[146], אבל רופא המרפא חולים, לא יכולים בני החצר למחות בידו^[147]. לפיכך, אין השכנים יכולים למחות בידי רופא הרוצה לפתוח מרפאה פרטית בבית משותף^[148]. עוד יש מי שכתב, שאם הרופא יכול לבקר בביתו של החולה, יכולים השכנים למחות ביד הרופא לפתוח מרפאה בביתו^[149], אך מכיוון שכיום המנהג הוא שהחולה הולך אל הרופא, וכמעט שאין מצבים של ביקורי בית על ידי הרופא, לפיכך כיום אין השכנים יכולים לעכב את הרופא לקבל חולים בביתו^[150]. ויש מי שחילק בין רופא המטפל במחלות מסוכנות, שאין השכנים יכולים לעכב בעדו, לבין רופא המטפל בייעוץ לשמירת הבריאות או במחלות קלות, שאז יכולים השכנים למחות בידו^[151]. וכן אם בין השכנים יש חולה שהרעש מפריע לו, או שהמרפאה בבית המשותף גורמת לירידה ניכרת בערך הנכס, ובהפסד ממון רב לשכנים, אם יכול הרופא לקבל את החולים במקום אחר, או אם הוא מטפל בחולים שאינם מסוכנים, יכולים השכנים לעכב בעדו^[152].

מרפאה רפואית בסמיכות למרפאה אחרת יש מי שמשמע ממנו^[153], שבאומנות של מצווה לא יכול אחד לעכב בעד חברו לעסוק בקרבת מקום באותו עניין, והוא כדין מלמד תינוקות^[154]. לפיכך, לא יכול רופא לעכב בעד רופא אחר לפתוח מרפאה בקרבתו.

עניינים מיוחדים

רשיון רפואי ומומחיות רפואית

מהות הרשיון הרפואי העיסוק ברפואה איננו תלוי רק ברצונו של אדם להיות רופא, שכן לא כל הרוצה ליטול את השם רופא מובהק יבוא ויטול^[155]. ואמנם היהדות היתה הראשונה בהיסטוריה האנושית שדרשה מהרופאים לקבל רשיון על מנת לפוטרם מנזקים ורשלנות בשגגה^[156]. יש מי שכתב, שהצורך בקבלת רשות לעסוק ברפואה הוא מהותי, ולא רק על מנת לפטור מנזיקין^[157].

יש הסבורים, שמדובר ברשיון מקצועי שניתן על ידי דיינים הבקיאים בחכמת הרפואה^[158]; יש הסבורים, שהרשיון ניתן על ידי גוף רפואי-מקצועי, ורשות בית הדין ניתנה רק כראיה שיש לאותו איש מעמד של רופא בקי ומקובל על הציבור^[159]; ויש מי שכתב, שבית הדין רק מאשר את תעודותיו של רופא הבא מחוץ לעיר, כאשר בידו כתב הסמכה מרופאים מובהקים^[160].

אכן, בדורות האחרונים הכריעו הפוסקים שמתן דיפלומה מבית ספר לרפואה מוכר, ומתן רשיון לעיסוק ברפואה מטעם משרד הבריאות הוא הרשות ההלכתית בימינו, ואין צורך באישור נוסף מטעם בית דין^[161].

תנאי הרישוי התנאי הראשוני לקבלת רשיון לעסוק ברפואה הוא ידיעת חכמת הרפואה, שיהא בקי ויודע בחכמה ומלאכה זו^[162]. כפל הלשון "חכמה ומלאכה" מעיד כנראה על הצורך בבקיאות תיאורטית (חכמה) ומעשית (מלאכה) כאחת. ולפיכך מוטלת על הרופא חובה לדרוש ולתור בחכמת הרפואה טרם עוסקו ברפואה^[163], וכל מי שאינו יודע בטיב מלאכת הרפואה, לא יהא לו עסק בה^[164].

עיסוק רפואי במקום שיש בקי יותר לא יעסוק אדם ברפואה, גם אם הוא רופא, במקום שיש גדול ובקי ממנו^[165]. אכן, כיום באופן מעשי לא יכול המומחה הגדול לטפל בכל החולים, ולפיכך רשאי וגם חייב הרופא הקטן יותר בחכמה לטפל בחולים, ובלבד שיהא בקי באותה רפואה^[166]. דין זה נכון גם אם הרופא היותר מומחה דורש תשלום גבוה מאד עבור שירותו, שאז מותר לפנות לרופא בקי פחות^[167]. וכמו כן במחלות מוכרות וידועות, ובמחלות שגרתיות, יכול לטפל גם רופא זוטר^[168]. ומכל מקום על הרופא הזוטר המטפל בחולה להתייעץ עם הרופא הבכיר והמומחה יותר^[169]. ואמנם יש מי שכתבו, שבזמננו אין מקום להסתייגות של הבקי ביותר, שכן גם רופא זוטר מתמצא במחלות שגרתיות, וההנחה היא שבמצבים מסובכים יותר הוא מפנה ליועץ-מומחה או לבית החולים^[170].

ביטול הרשיון בית הדין רשאי וצריך לבטל את רשיונו של רופא שנמצא אשם בהתנהגות רשלנית ופושעת^[171].

בחירת הרופא על החולה מוטלת חובה לחפש ולפנות לרופא היותר מומחה^[172], אם אינו יקר ביותר^[173].

אם יש לפניו רופא ירא שמים ושומר מצוות שאינו מומחה כל-כך, ורופא מומחה יותר שאינו שומר מצוות ואף כופר, יש להעדיף את המומחה, אף שהוא כופר ואף שהוא נכרי, ובלבד שידוע שאיננו מסית ומדיח^[174].

שכר הרופא

הנוהג לתשלום תשלום לרופא עבור שירותו נחשב כדבר מקובל בספרות ההלכה: אדם חש בעיניו, נותן ממון לרופא^[175]; רופא אומן תיקרא, ושכר הרבה תקבל^[176]; רצוי שהרופא יקח שכר, כי רופא המרפא בחינם - שווה חינם^[177], מפני שאינו מתבייש מהחולה, וממשיך אותו בדברים ורפואות שאינן מועילות^[178]; ממקורות רבים משמע, שהיה מקובל לתת לרופא שכר גבוה^[179]. ומהרופאים הקדמונים יש מי שכתב: "ככל שתרבה לדרוש בעד שירותיך בקביעת המחיר בעד טיפוליך, כן תגדיל את ערכך בעיני הבריות. אלה שאתה מרפא בחינם, יראו את אומנותך כחסרת ערך"^[180].

דוגמאות הלכתיות לתשלום לרופא מצינו בכמה עניינים חיוב לשלם לרופא שכר רפואתו: חיוב תשלום לרופא כאחד מחמשת תשלומי הנזק שחייב החובל בחברו^[181]; אחריות הבעל לשאת בהוצאות הריפוי של אשתו^[182]; אחריות הבעל לשאת בהוצאות הריפוי של אשתו אם נשתטית^[183]; אחריות היורשים לשלם הוצאות הריפוי של הנפטר^[184]; אחריות היורשים לשלם הוצאות הריפוי של האלמנה^[185]; חלוקת הוצאות הריפוי בין שותפים כשאחד מהם חלה^[186].

מקור ההיתר לשכר הרופא יש הסבורים^[187], שהתורה התירה במפורש לרופא לקחת שכר עבור שירותו, אף על פי שבדרך כלל צריך לקיים מצוות בחינם^[188], וריפוי הוא מצווה מן התורה^[189], ודבר זה מעוגן בחיוב תשלום לרופא כאחד מחמשת חיובי התשלום של החובל בחברו^[190]; ויש הסבורים^[191], שבאופן עקרוני אסור לרופא לקחת שכר החכמה והלימוד, שכן הוא עושה מצווה, ומצוות חייבים לקיים בחינם^[192], אבל שכר הטורח והבטלה מותר לקחת^[193].

בהגדרת 'שכר החכמה והלימוד' יש מי שכתבו, שהכוונה היא מה שהרופא מלמד את החולה מה יעשה לרפואתו^[194]; ויש מי שכתב, שהכוונה היא להשכלתו הרפואית של הרופא, היינו מה שלמד הרופא שבעזרתו הוא מרפא את החולה^[195].

בהגדרת 'שכר הטורח ושכר הבטלה' יש מי שכתב, שמונחים אלו אחד הם, והכוונה ששכר בטלה מותר ביחס לטורח^[196]; ויש מי שכתב, ששכר בטלה לחוד ושכר טורח לחוד, ורשאי לקחת שכר על הטורח הקשור בטיפולו בחולה, או על ביטול זמנו בגין הטיפול בחולה^[197].

הפוסקים נתנו דוגמאות שונות לשכר לימוד וחכמה לעומת שכר טורח ובטלה: יש מי שכתב, שרופא האומר לחולה לקחת סם פלוני הוא שכר לימוד וחכמה, אבל כשהולך אצל החולה, ובפרט כשהולך לשם כך מעיר לעיר^[198], או כשכותב לו לבית המרקחת שיתנו תרופה מסויימת, הרי זה נקרא שכר טורח^[199]; ויש מי שחולק וסובר, שכתיבת מרשם לבית המרקחת דומה לאמירה לחולה שיקח סם פלוני, ואין היא בגדר טורח^[200]. יש מי שכתב, שאם הרופא היה ממילא בטל ממלאכה, אין לו שכר בטלה, אבל מכל מקום יש לו שכר טורח^[201]. חישוב שכר הבטלה הוא מחלוקת הפוסקים^[202].

שכר גבוה יש מי שכתבו, שאף אם התנה בשכרו הרבה, אין לרופא אלא שכר הטורח והבטלה, ואין החולה חייב לתת לו מה שהתנה שכר מופקע, כי מפני דוחק השעה הבטיח, ואומרים אנו ששיטה בו^[203]; יש מי שכתבו, שדווקא בתרופות וסממנים שנמצא ביד אחד והעלה בדמיהם, אין לו אלא שכרו, ולא מחוייב לתת הפקעת השכר, כי מפני דוחק השעה הבטיח, ואומרים אנו ששיטה בו, אבל בעניין רופא, אף שלכתחילה אסור לרופא לקחת שכר הלימוד והחכמה, מכל מקום אם התנה הרבה בשכרו חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לו דמים^[204]. לשיטה זו יש מי שכתב, שהיינו דווקא אם יש עוד רופאים כמוהו, אבל אם אין עוד רופא מובהק כמוהו, אין לו אלא שכרו^[205]; ויש מי שמשמע ממנו שאין הגבלה כזו, ובכל מקרה רשאי הרופא להתנות כמה שירצה, והחולה חייב לשלם לו^[206].

דין זה נכון לא רק במקרה שכבר נתנו לרופא את השכר המופקע, אלא אפילו אם רק התחייבו לכך, צריכים לשלם לו מה שהתחייבו^[207]. ומכל מקום לכל הדעות אם הגיע השכר המופקע לידי הרופא, אין מוציאים ממון מידו, אף על פי שיש מצווה עליו לרפאותו^[208], ואף על פי שיש איסור בנטילת שכר על הלימוד והחכמה^[209]. ומכל מקום, רופא הדורש שכר גבוה יותר מצורך פרנסתו - מפסיד הוא משכר המצווה להחיות נפש מישראל^[210]. יש מי שכתבו, שהטעם שחייבים לתת לרופא כל מה שידרוש שאם לא כן נעלת דלת בפני החולים^[211], והיינו שלא יהיו אנשים שירצו להיות רופאים, או שהרופאים לא ירצו לטפל בחולים, אם לא יובטח להם שכרם המלא.

יש מי שכתבו, שהרופא יכול לתבוע את שכרו בבית דין, אפילו אם לא התנה מראש עם החולה על שכרו^[212]; ויש מי שכתבו, שבמקרה כזה לא יכול לתבוע שכרו בבית דין, אלא אם כן הסכים החולה מראש על השכר^[213].

יש מי שכתב, שאם התנה עם הרופא אפילו שכר גבוה מאד, חייב לשלם לו, אפילו אם הרופא לא טרח כלל, אלא רק באמירתו ציווה לעשות כך וכך, חייב החולה לשלם שכר האמירה^[214].

יש מי שכתב, שהאיסור על הרופא לקחת שכר חכמה ולימוד הוא דווקא אם לא התנה עם החולה קודם לכן, אבל מותר לרופא להתנות מראש ואין בזה איסור^[215]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה עובר הרופא על איסור, אלא שאם התנה עם החולה, הרי הוא חייב לשלם לו^[216].

שכר הרופא כיום כיום מקובל שרופאים יהודים לוקחים שכר גבוה בהרבה מסתם שכר בטלה, ודבר זה מותר הוא^[217], והרבה טעמים נאמרו בדבר: בזמנינו, שרופאים מקבלים משכורת קבועה וזה כל עיסוקם, הדבר מותר מדין טורח ובטלה, כי יכולים היו להרוויח ולקבל שכר גבוה בבית חולים של גויים, או להתעסק במחקר, וכן בגלל העובדה שהם משועבדים להימצא בבית חולים או במרפאה^[218]; מכיוון שידוע שיהודים יותר מרוצים מטיפולם של רופאים יהודיים, ואין מי שירצה ללמוד רפואה בלי שידע שיהא מותר לו לקבל שכר הרבה, הרי זה כאילו התנו החולים מעיקרא שכך ישלמו לו^[219]; בימינו שעולה ממון רב וזמן רב ללמוד רפואה, מותר לרופא לקחת שכר שיחזיר לו גם הוצאות הלימוד, כי מעיקר הדין לא היה חייב ללמוד מקצוע זה^[220]; עצם הדין שאסור לרופא לקחת שכר לימוד ומותר רק שכר בטלה הוא דווקא במי שיש לו פרנסה אחרת ומתבטל ממנה כדי לעסוק ברפואה, אבל בזמננו כל פרנסתם של הרופאים הוא מעיסוקם ברפואה, הרי זה בבחינת 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', שמותר גם לרב וגם לרופא לקבל שכר קבוע מהקופה הציבורית על מנת שיוכלו לעסוק במלאכתם^[221], והחולים מעדיפים שכך יהא המצב, כדי שהרופא יהא פנוי לטפל בהם, ולכן לא שייך גדרי שכר בטלה בימינו^[222]; בגלל העובדה שיכולים לתבוע את הרופא על רשלנותו, ואז ישלם מה שיקלקל - מותר לו לקחת שכר^[223].

יש מי שכתב, שטוב עושים אותם רופאים שעובדים במשך היום בשירות ציבורי ומקבלים שכר בטלה בלבד, ובזה מקיימים המצווה של הצלת נפשות, ויש להם הזכות לרפא חולים, ומלבד זאת מקבלים חולים באופן פרטי במשך כמה שעות ביום, שמזה יכולים להרוויח לפרנסתם כראוי להם^[223].

הלנת שכר רופא יש מי שכתב, שאם מלינים את שכר הפעולה של רופא עוברים באיסור 'בל תלין'^[224]; ואם הרופא נוהג לשלוח חשבון לאחר גמר הטיפול, אין איסור 'בל תלין' חל לפני קבלת החשבון^[225]. ואפילו אם עשה הרופא פעולה רפואית אסורה, כגון שביצע הפלה שלא על פי דין תורה, אם עשה כן לפי בקשת החולה, הרי היא חייבת לשלם לו שכרו^[226].

שכר עבור תור שהתבטל המזמין תור אצל הרופא ולא הופיע, אם בגללו לא קיבל הרופא חולה אחר, הרי הוא חייב לשלם לרופא את שכרו; ואם יכול היה הרופא להזמין חולה אחר, ולא עשה כן, פטור המזמין מלשלם; אם הגיע החולה למרפאתו של הרופא, אך הרופא איחר בדרך בלתי סבירה, מותר לחולה לעזוב את המרפאה מבלי לשלם; אבל אם התמהמה הרופא בגלל מצב של פיקוח נפש, אין לחולה לעזוב בלי תשלום, אלא אם כן הוא מתייסר מאד, ולא מסוגל להמתין לרופא^[227].

שכר עבור קביעת מוות הרופא רשאי לקחת שכר על קביעת המוות וכתיבת תעודת פטירה, ואין בזה איסור הנאה מהמת, כי הוא בהבלעה, או משום שזה חלק מצרכי הקבורה והוא אומנותו של הרופא^[228].

רמאות רפואית אסור לרופא לרמות חברות ביטוח או משרדים ממשלתיים על ידי מילוי טפסים כוזבים, או על ידי עריכת ביקורים מיותרים אצל החולה שלא לצורכו של החולה אלא רק כדי לגבות תשלומים נוספים, בין אם הכוונה לגרום להטבות כספיות לרופא עצמו או לחולה שבטיפולו. דבר זה אסור גם בחברות של גויים, ואף אסור לומר לרופא גוי שיבצע את המרמה^[229].

טיפול בעניים התלמוד משבח את הרופא המטפל בעניים בלא תשלום^[230], וגדולי הרופאים היהודיים בימי הביניים העלו על נס את הדרישה המוסרית שהרופא יטפל בעניים בחינם. כך בשבועת אסף הרופא: "ואל תקשיחו לבב מלחמול על דל ואביון לרפא"^[231]; וכן כתב יצחק ישראלי: "ראה חובה מיוחדת לעצמך ללכת ולטפל בחולים עניים ונצרכים, כי אין לך מצווה גדולה מזו"^[232]; וכן כתב יעקב צהלון: "ולא יקבל שכר מעניים"^[233].

רופא המסרב לטפל בחולה שאינו מסוגל לשלם - יש מי שכתב, שהוא עושה איסור חמור, ויש כוח ביד בית הדין לכופו לטפל חינם^[234]; יש מי שכתב, שדין הכפיה הוא רק אם אין רופא אחר שיכול לטפל בחולה העני, אבל אם יש עוד רופאים, וכפי שהדבר הוא במציאות של ימינו, אין להטיל חובת ריפוי בחינם על רופא אחד יותר מאשר על אחרים, ובמקרה כזה יש חובה על הממונים להסדיר התנדבויות בתורנות, או לשלם לרופא מקופת הציבור עבור הטיפול בעניים שאינם יכולים לשלם בעצמם^[235]; ויש מי שכתב, שלעולם אין כופים רופא לטפל בחינם, מחשש שאז יעשה את הרפואה בדרך בלתי מועילה, ובעיקר שבסכנת נפשות יש לחוש עד שיכפו את הרופא תצא נפשו של החולה^[236]. ואמנם מחברים אחדים תיארו תקנות ציבור שונות לטיפול בחולים עניים^[237].

שכר עבור הוראה יש מי שכתב, שמותר לרופא לקחת שכר עבור הוראת הרפואה לתלמידים^[238]; ויש מי שכתב, שגם הוראת רפואה לתלמידים היא בגדר האיסור של לקיחת שכר חכמה ולימוד^[239].

מחילה על השכר יש מי שכתב, שהרופא רשאי למחול על שכרו, ויש בזה מידת חסידות^[240]; יש מי שכתב, שאין בזה מידת חסידות מצד הרופא שיטפל בחינם בחולים, כי רופא המטפל בחינם - שווה חינם^[241], שכשאין הרופא מקבל שכר אין לבו ומחשבתו מדקדק בעיקר צורך החולה כיוון שאינו מצפה לקבל שכר^[242]; ויש מי שכתב, שהחולה צריך לשלם ולהמריץ את הרופא לקבל שכרו, אבל הרופא רשאי למחול על שכרו^[243]. ומכל מקום מותר לרופא ליטול שכר מועט, ואין הוא בכלל רופא המרפא בחינם - שווה חינם^[244].

תיגמול על ידי חברות מסחריות חברות תרופות וחברות לייצור מכשירים רפואיים, אשר מעוניינות לשווק את תוצרתם בדרכים מסחריות, עושים זאת לעיתים על ידי תגמול לרופאים בדרכים שונות, כדי 'לעודד' את הרופאים להעדיף את תוצרתה של חברה אחת על פני תוצרים דומים של חברות אחרות^[245].

יש מי שכתב^[246], שאסור לרופא לקבל כל תגמול מחברת תרופות או חברה למכשור רפואי, ואפילו מדובר במתנה חסרת ערך משמעותי כמו עט או נייר-פירמה וכיו"ב. לדעתו יש במעשה כזה משום איסור שוחד^[247], אשר חל לא רק על דיינים אלא גם רופאים^[248]. בתנאים מסויימים ובצורות מסויימות של תגמולים יכולים להיות קשורים איסורים נוספים, כגון איסור גנבת דעת; איסור הסגת גבול, ויורד לאומנות חברו; גרם נזקין.

בדין שכר שבת ראה ערך שבת

שביתת רופאים ואחיות

תולדות שביתות רופאים ומגזרים רפואיים אחרים שביתות מאורגנות של רופאים היא תופעה ידועה במדינות רבות. בישראל התקיימו שלוש שביתות רופאים גדולות. בשנת 1973, שביתה שנמשכה חודש ימים; בשנת 1976, שביתה שנמשכה שלושה חדשים; בשנת 1983, השביתה 'הגדולה', שנמשכה ארבעה חדשים. במהלך השביתה הגדולה והמאורגנת בקיץ שנת תשמ"ג התפטרו הרופאים מעבודתם הציבורית, והקימו מוקדי רפואה לטיפול פרטי בחולים. בהמשך השביתה נטשו הרופאים באופן מאורגן את מקומות עבודתם, השאירו רק צוות מצומצם מאד, ונסעו למרחקים. כמו כן היתה קבוצה גדולה של רופאים שהכריזה שביתת רעב. שביתה זו עוררה דיונים רבים, ובין השאר התייחסו אליה גם פוסקי ורבני דורנו^[249]. מגזרים אחרים במערכת הבריאות הרבו בשביתות, והם כוללים אחיות, עובדי מינהל ומשק, רוקחים ועובדי מעבדות^[250].

שיטות הפוסקים יש מי שכתבו, שמותר לרופאים לשבות בדרך שלא תביא לסיכון חייהם של חולים, אף אם הדבר כרוך בהתפטרותם, בניתוק קשרי עובד-מעביד עם משרד הבריאות או קופות החולים, ובפריצת הסכמי שכר, שכן במקרים כגון אלו הדיון הוא כמו שביתת כל פועל, ואין הוא מיוחד לרופאים דווקא; אבל אסור לרופאים לשבות רעב, או לעזוב את מקומות עבודתם, לנטוש את בתי החולים, ולנסוע למרחקים, שאז יש חשש פיקוח נפש^[251]; ויש מי שכתבו, שבכל מקרה ובכל צורה אסור לרופאים לשבות, שכן חובתם מן התורה לרפא חולים ולהציל נפשות קודמת לכל דרישות שכר, אף אם הדרישות לשכר הן מוצדקות מצד עצמן, ואם מונעים עצמם מלרפא עוברים על איסור 'לא תעמוד על דם רעך'^[252], אלא שמותר להם לדרוש שכר גבוה עבור שירותיהם, ובכך ללחוץ על המעבידים לשפר את משכורותיהם, ואף לגבות תשלום מיוחד מכל חולה שיש ביכולתו לשלם^[253].

בעת אחת משביתת הרופאים הגדולות בישראל בשנת תשמ"ג (1983), בשלב בו נטשו הרופאים במאורגן את בתי החולים, כתבו הגרי"י ווייס והגרש"ז אויערבאך להנהלת בית החולים שערי צדק (י' סיוון תשמ"ג) כדלקמן: "היות ושמענו כי יש רופאים שנטשו את עבודתם בבית החולים ועזבו את חוליהם ומצב נוכחות הרופאים בביה"ח היא אפילו למטה מהרגיל ביום שבת קודש ואשר הוא לכל הפחות הנצרך להצלת נפשות ופקוח נפש המותר אפילו בשבת קודש ועל פי הלכה המפורשת בשולחן ערוך (יו"ד סי' שלו סע' א) 'הרופא המונע עצמו לרפאות הרי זה שופך דמים', לכן החיוב מוטל עליכם להשתדל שתהיה נוכחות רופאים בביה"ח לא פחות מאשר ביום שבת קודש ועל כל הרופאים החיוב לקיים את האמור לעיל. אבקשכם להעביר הוראתנו זו לכל רופאי ביה"ח"^[254]. בהמשך השביתה הנ"ל, בשלב בו פתחו רופאים רבים בשביתת רעב, כתבו הגאונים הנ"ל להנהלת בית החולים שערי צדק (ח' תמוז תשמ"ג) כדלקמן: "היות ושמענו כי יש רופאים אשר בדעתם לערוך שביתת רעב, הננו באנו לומר כי על פי התורה אין לאדם רשות לעשות שום פעולה אשר יכולה להביאו לידי נזק אישי כמו הרעבה חלקית כאשר מדובר על זמן ממושך בשביל תוספת שכר, כפי הנאמר: 'אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו' (רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ה ה"א). ובוודאי הרופא העושה כן ומחליש עצמו ולא יוכל לפעול ולרפאות כראוי, בנוסף על כל הנ"ל יש בזה גם כן משום הדין של 'הרופא המונע עצמו מלרפאות הרי זה שופך דמים' (שו"ע יו"ד סי' שלו). החיוב שלא להימנע עצמו מלרפאות הוא גם כשהרופא נדרש לכך מחמת שחבריו עשו שלא כהלכה. אבקשכם להעביר הוראתנו זו לכל רופאי בית החולים"^[255]. בשלב הסופי של השביתה הגדולה פרסמו הרבנים הראשיים לישראל דאז, הגר"א שפירא והגר"מ אליהו, פסק הלכה (טז תמוז תשמ"ג) כדלקמן: "למשלחות הרופאים שפנו לרבנים הראשיים לישראל לדעת פסק הלכה בעניין שביתת הרופאים, ופסקנו להם שאם התביעה שלהם היא למסור סכסוך זה לבוררות, יש בזה מן הצדק בהפסקת הטיפול בחולים מסויימים. הואיל ועכשיו המעבידים מסכימים למסור את הסכסוך הכספי לבוררות מוסכמת, יש איסור חמור לרופאים להפסיק את הטיפול הרפואי לחולים הנזקקים לעזרתם וההיתר הקודם אינו קיים. על כן חייבים כל הרופאים להפסיק שביתתם, כולל שביתת הרעב, ולחזור לעבודה מיד, ולא יעברו על הלאו "לא תעמוד על דם רעך".

בעת שביתת האחיות הגדולה בישראל בשנת תשמ"ו (1988) כתבו הגרי"י ווייס והגרש"ז אויערבאך להנהלת בית החולים שערי צדק כדלקמן: "לכבוד כל הצוות הסיעודי. הננו בזה להזהיר אתכם באזהרה חמורה על פי דעת תורתנו הק' על דבר אשר התברר לנו בקשר עם החמרת השביתה של האחיות, כי המצב הקיים הוא ממש פיקוח נפש. וכפי שכבר פסקנו בנידון במכתנו להנהלת בית החולים, על כגון זה נאמר בשולחן ערוך (יו"ד סי' שלו סע' א): 'הרופא המונע עצמו מלרפאות הרי זה שופך דמים'. וזה הדין לגבי כל האחים והאחיות. לכן החיוב מוטל על האחים והאחיות לשוב לעבודה לכל הפחות במחלקות וכו' (וכאן באה רשימה של מחלקות אשפוז)"^[256].

תפילות ושבועות

על תפילות רופאים ראה ערך ברכות ותפלות

שבועות רופאים שאלת שבועות הרופאים התעוררה מבחינה הלכתית ביחס לעדות רופא בבית הדין^[257]. מן הראוי לציין, כי במקורות חז"ל וספרות ההלכה אין כלל איזכור לשבועת רופאים, קרוב לוודאי בגין העובדה, שאין להישבע כלל אפילו על דבר אמת^[258].

נוסחי שבועות רופאים - ראה בנספח לערך זה.

עדות רופא

חובת עדות באופן כללי, כל אדם היודע עדות על חברו הרי הוא מצווה מן התורה להעיד בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חברו, בין בעדות שיזכהו בו^[259]. לפיכך, רופא הנקרא להעיד בבית משפט לצד התובע או הנתבע, ויש לו מה לתרום לעשיית הצדק, זכותו וחובתו להופיע כעד מומחה^[260].

עדות במקום שבועה באופן כללי, מי שנשבע שלא יעיד נגד חברו, או שלא יגלה לחברו דבר שיצילנו מן ההפסד, אין השבועה חלה, כי הרי זה כמי שנשבע לבטל המצווה^[261]. לפיכך, גם אם נשבע הרופא לחולה שלו שלא יעיד נגדו - אין שבועתו חלה^[262]; ויש מי שכתב, שאם נשבע לפני קבלת המידע, אסור לו לגלות, אבל אם ידע ואחר כך נשבע, חייב לגלות^[263].

בדין שבועת הרופא , שנשבעים הסטודנטים לרפואה כשמסיימים את חוק לימודיהם, ושבועה זו כוללת גם את עניין שמירת הסוד הרפואי, יש לכאורה חלות לשבועה זו גם בעניין עדות, שכן היא שבועה בכולל. לפיכך, אם צריך הרופא להעיד בבית דין על אודות החולה שלו, ובכך להפר את הסודיות הרפואית, מצווה להתיר לו תחילה את שבועתו על ידי חרטה, לפני שמצווים עליו לגלות את סודות החולה, בהיות הדבר מצווה^[264]. אכן, נכון לחנך את הסטודנטים לרפואה שלא יישבעו בגמר לימודיהם, אלא רק יצהירו שמקבלים עליהם את מוסר הרפואה, ואז לא יהא כל צורך להגיע לשאלות של חלות השבועה.

חוות דעת רפואית לבית משפט יש מי שכתב, שמעיקר הדין מותר לצדדים בדיון משפטי הנוגע לרשלנות רפואית להגיש חוות דעת רפואית מטעמם, אף שהרופא המומחה נוטל שכרו מהם, והנוטל שכר להעיד - פסול^[265], אולם זה רק בעדים שכבר ראו את המעשה ומחוייבים להעיד, אבל מי שאינו מחוייב להעיד, ונוטל שכר כדי ללכת ולראות העניין כדי שיהא עד - מותר; אבל עדיף ונכון יותר שבית הדין ימנה מומחה רפואי מטעמו בכל מקרה של דיון משפטי הנוגע לרשלנות, ושכרו ישולם על ידי הצדדים בשווה^[266].

דיני רופא כהן ראה בערך כהן.

דיני נאמנות הרופא ראה בערך נאמנות הרופא.

דיני רופא אבל ראה ערך אבלות ואנינות

דיני רופא בטיפולו בהוריו ראה ערך הורים

דיני רופא גוי ראה ערך גוי

דיני טעות הרופא ראה ערך רשלנות רפואי

רקע אתי

התנהגויות חריגות של רופאים רופאים בוודאי אינם חסינים מפני התנהגות בלתי מוסרית, ומאז ומעולם היו עדויות על התנהגויות חריגות של רופאים, הן כבני אדם והן כאנשי מקצוע.

רופאים רוסיים בתקופת סטאלין דוגמא אחת היא התנהגותם של רופאים רוסיים במחנות כפיה והגליה בתקופת שלטונו של סטאלין^[267], וכן מעורבותם של פסיכיאטרים רוסיים בתהליכי 'החינוך מחדש' של סטאלין.

רופאים בשואה הדוגמא המזוויעה והקיצונית ביותר היא התנהגותם של רופאי גרמניה הנאצית בימי מלחמת העולם השניה. במשפט הרופאים בנירנברג לאחר המלחמה (25.10.46-20.8.47) הועמדו לדין 23 רופאים נאצים. 16 מהם נמצאו אשמים בפשעי מלחמה: 7 מהם נידונו למוות, וכולם ניתלו בשנת 1948; 5 נידונו למאסר עולם, אך עונשם של כולם הומתק ל-15 או 20 שנות מאסר; ו-4 נענשו לתקופות מאסר בין 10 ל-20 שנה^[268]. לאחר המלחמה ניסו הגרמנים לשכנע כי מדובר רק בקומץ הרופאים הפושעים הללו, וכי הממסד הרפואי הגרמני בכללותו נקי מאשמה^[269]. אכן המחקר ההיסטורי בשנות ה-80 הוכיח את ההיפך. הממסד הרפואי הגרמני היה מגוייס ברובו לאידיאולוגיה הנאצית, וכ-45% מכלל הרופאים הגרמניים השתייכו למפלגה הנאצית, אחוז הגבוה ביותר בין כל המקצועות האחרים^[270]. בתוכם היו רופאים מפורסמים שהיו בעלי שם בין-לאומי במחקר הרפואי, ואשר כלל לא הובאו למשפט. חלקם אף המשיכו לפתח קריירה מדעית מוצלחת לאחר המלחמה^[271].

כבר בראשית המאה ה-20 החלו רופאים גרמניים לפתח את השיטה של היגיינת הגזע ומניעת הלידה של ילדים פגומים. בשנות ה-30 הם עיקרו כ-400,000 גרמנים עם פיגור שכלי^[272]. באותם שנים ביצעו הנאצים אותנזיה אקטיבית של נכים ומוגבלים שונים^[273], כולל נכויות כמו חיך שסוע^[274].

בשנות מלחמת העולם השניה השתתפו רופאים נאצים באופן פעיל בקידום התיאוריה שהגזע היהודי הוא חיידק ומחלה, ובכך סייעו לתעמולה הנאצית של ה'פתרון הסופי'^[275]. הרופאים הנאצים הרגו חולים פסיכיאטרים מאושפזים, כדי לפנות מקום לטיפול בחיילים גרמניים פצועים^[276]. הרופאים הנאצים ביצעו 'ניסויים' רפואיים אכזריים^[277].

אכן, לא רק הרופאים הגרמנים פשעו בכל אלו, ויש כיום עדויות על התנהגויות דומות של רופאים אוסטריים^[278].

לעומתם, עומדת דמותם המוסרית של הרופאים היהודיים בגטאות, אשר במקרים רבים חרפו נפשם למען החולים, הן בטיפול בחולים עם מחלות מדבקות קשות, והן בהסתרת מחלות קשות, הריונות, ובעיות רפואיות שונות, שגילויים על ידי הנאצים היה מביא להוצאתם להורג של החולים. יחד עם זאת התמודדו הרופאים היהודיים בגטאות עם בעיות מוסריות והלכתיות כבדות משקל, בעיקר בכל הנוגע לקביעת קדימויות בטיפול בחולים שונים, ולקביעת קדימויות בחלוקת תרופות לחולים שונים^[279].

רופא במלחמה על פי אמנת ג'נבה לענייני מלחמה יש להגן על רופאים צבאיים וצוותות רפואיים צבאיים, ואסור לרופא צבאי להשתתף כחייל, או לקחת חלק בפעולות מלחמתיות נגד אויב^[280].

שבועות הרופאים וקודים אתיים

שבועת בוגרי בתי ספר לרפואה מקובל בבתי הספר לרפואה בעולם, מזה כמה מאות שנים, שהבוגרים נשבעים את 'שבועת הרופא' בנוסחים שונים. בסקרים שונים התברר, כי בשנת 1928 נשבעו שבועה כזו הבוגרים של 43% מבתי הספר לרפואה בארה"ב ובקנדה; בשנת 1958 - 74%; ובשנת 1977 - 94%^[281]. לעומת זאת בבריטניה בשנת 2000 נשבעו שבועת הרופאים רק כ-50% מהסטודנטים לרפואה^[282].

רוב שבועות הרופאים הנוהגות כיום בעולם הם וריאציות של שבועת היפוקרטס^[283], שהיא העתיקה שבשבועות הרופאים. בארץ נהוגה 'שבועת הרופא העברי'^[283].

שבועת הרופא היא הצהרת-כוונות מוסרית למחוייבות הרופא כלפי החולה האינדיבידואלי, כלפי ארגון הרופאים אליו הוא משתייך, כלפי החברה בכללותה בה הוא פועל, ולעתים גם כלפי אלקיו.

הצורך בקודים אתיים בידי הרופא מצוי כוח רב להחליט על חיים ומוות, אך לעתים ההחלטות הנדרשות על ידו אינם מעוגנים אך ורק בהיבט המדעי-טכנולוגי, שבו יש לו את הידיעה העדיפה על החולה ועל הציבור, אלא יש שההחלטה נתונה למערכת ערכית-תרבותית, או לשיקולים פסיכולוגיים-אישיים. לפיכך, הורגש הצורך מאז ומעולם להגדיר כללי התנהגות בדרך של קודים אתיים, או שבועות והצהרות למיניהם. בעבר, נעשו דברים אלו על ידי הרופאים עצמם; כיום יש ביקורת רבה על גישה זו, והתקבלה הגישה להתקין תקנות אתיות, ואף לחוקק חוקים על ידי הציבור הרחב.

החלטות של רופאים הרופא הבודד מושפע בדרך קבלת ההחלטות שלו מגורמים רבים. יש גורמים בסיסיים וקבועים, ויש גורמים זמניים ואפילו רגעיים המשפיעים על שיקול דעתו והחלטותיו ביחס לחולה שלפניו.

בין הגורמים הבסיסיים יש לכלול את הבאים: המיומנות והידע המקצועיים שלו; אישיותו ונטיותיו הכלליות; המיומנות התקשורתית שלו; הרקע התרבותי-דתי-מוסרי שלו; עקרונותיו האתיים של הרופא.

בין הגורמים הזמניים והרגעיים יש לכלול את הבאים: בעיות סביבתיות / משפחתיות / רפואיות / נפשיות של הרופא בעת הטיפול בחולה; עומס העבודה; שאיפת הקידום האישי.

הרופא מצווה לבחון את עצמו בכל רגע של טיפול בחולה, ולנסות לבודד את חובתו כלפי החולה לעומת הגורמים האחרים העלולים להסיתו מטיפול אופטימלי. החברה מצווה לפקח את הרופאים, ולדאוג לתיפקודם הסביר.

נושאים הכלולים בקודים אתיים באופן כללי מצינו בשבועות ובקודים האתיים השונים נושאים כלליים דומים: מסירות למקצוע ולאדם החולה; היחס למורים ולחברים למקצוע; חובת הזהירות באיבחון ובטיפול; התנהגות נאותה ומכובדת של הרופא, כולל איסור רדיפת בצע וכבוד ופרסומת עצמית; היחס לחולה, הכוללת חובה לדאוג לבריאותו באופן כוללני, לטפל באופן שוויוני, ולא לנצל את החולה; היחס לערך החיים כערך עליון; קידום בריאות הציבור^[284]. בנוסף לכך מכילים מרבית השבועות גם התייחסויות לבעיות אתיות ספציפיות: איסור הפלה, איסור קירוב מותו של אדם, חובת שמירת הסוד הרפואי, התייחסות לשכר הרופא. מבחינת ערכי יסוד מוסריים מכילות רוב השבועות עקרונות של הטבה, מניעת נזק וצדק, אך חסר בהם עקרון האוטונומיה, ואין הם מבטאים את השינויים ביחסי חולה-רופא שחלו בעשרות השנים האחרונות^[285].

עדכון שבועות הרופא יש הסבורים, כי שבועה זקוקה לעדכון מודרני, בהתאם לתורות המוסר הרווחות כיום^[286]; ויש הסבורים, כי עקרונות השבועות הקדומות, ובעיקר שבועת היפוקרטס, טובים לכל הדורות, ואין הצדקה לשנותם^[287]. יש הסבורים, כי מן הראוי להשתמש בשבועות ובקודים האתיים הקלאסיים והמקובלים; ויש הסבורים כי מן הראוי שכל מחזור של סטודנטים לרפואה יחבר ויאמץ לעצמו נוסח המיוחד לו^[288]. יש המעדיפים הצהרה על פני שבועה^[289].

שבועת הרופאים בישראל שבועת הרופאים הנהוגה בבתי ספר לרפואה בישראל היא נוסח מיוחד שחיבר פרופ' ליפמן היילפרין^[290], שהיה מנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי הדסה בירושלים. הוא חיבר את השבועה לקראת טכס הסיום של המחזור הראשון של בוגרי בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בשנת 1952.

ההסתדרות הרפואית בישראל ^[291] קבעה כללים ותקנות להתנהגות אתית-מקצועית של הרופאים, שכוללים חובות כלליות של הרופא, סוד רפואי, פרסומת, שכר טרחה, התייעצויות, חובות הרופא כלפי החולה, חובות הרופא כלפי הציבור, ועוד. קודים אתיים-מקצועיים כאלו הם דבר נפוץ ומקובל בין הסתדרויות רפואיות רבות בעולם.

מקצועות רפואיים אחרים בנוסף לרופאים הנהיגו גם עובדי בריאות אחרים קודים אתיים מותאמים לדרישות המקצועות הייחודיים, כגון סיעוד, רוקחות, עבודה סוציאלית ועוד.

פרסום ופרסומת

פרסום רופאים יכול לבוא בשתי דרכים: יידוע הציבור על השירותים והכישורים של הרופא, או שידול הזולת ו/או הציבור להעדיף את שירותיו של הרופא-המפרסם. יש מערכות חוקיות ואתיות שאוסרות את כל דרכי הפרסום, ויש המבחינות בין שני המצבים הללו. כללי האתיקה הרפואית של הרופאים בישראל אסרו בעבר על פרסום רופאים בכל צורה שהיא. מצב זה השתנה, וכיום יש היתרים לפרסום עם מגבלות שונות^[292].

יחסי רופא-רופא

הקלות בתשלום מאז ומעולם היה מקובל בין הרופאים להעניק הקלות בתשלומים של רופאים אחרים או בני משפחותיהם הבאים לטיפול רפואי, או לפוטרם לחלוטין מתשלומים^[293]. דבר זה היה מעוגן בקוד האתי שחיבר הרופא תומאס פרסיוואל בשנת 1803^[294]. נוהג זה קיים גם כיום בארה"ב בקרב מרבית הרופאים, למעט פסיכיאטרים^[295]. יש מי שכתב, שגם מקרובים ואוהבים היה מקובל שלא לקחת שכר, אבל "אם יראה שהאוהב רוצה לתת שכרו וכו' כדי שלא יטרח בסוף לתת לו מתנה יקרה או כדי שיהא לו לב לקראו, יכול לקחת שכר". ודבר זה נראה נכון גם ביחס לרופאים או בני משפחותיהם^[296].

=

יחסי רופא-קרובי משפחה===

הדילמה - מצד אחד יש יתרון לטיפול של רופא בקרובי משפחה הנובע מנטייתו הרגשית להעניק טיפול מיטבי ומירבי לקרוביו, וכן נגישותו בדרך כלל להענקת טיפול רפואי; מצד שני קיים חשש מבוסס להטייה מקצועית לא רצויה דווקא בגלל הגישה הרגשית המיוחדת, ובכך עלול להינתן טיפול שגוי למטופל הקרוב. על פי נתונים סטטיסטיים^[297] ומתוך הניסיון ידוע כי יש פניות רבות מאד של קרובי משפחה אל הרופא-הקרוב לקבל עצה, מירשם, אבחנה, בדיקה ואפילו טיפול. דבר זה נובע בעיקר מהזמינות המעשית, ולעתים אף משיקולים כלכליים ומהערכה אובייקטיבית ורגשית. יחד עם זאת המגמה המקצועית היא להציע לרוב, ככלל, שלא לטפל בקרובי משפחתם, כי האיזון בין התועלת בגישה זו לבין הנזק והתקלות הבאות על ידי גישה זו נוטה לצד האחרון^[298]. ההכרעה הנכונה אם על רופא-קרוב לטפל בקרובו אם לאו תלויה בנסיבות העניין ובשיקול דעת בכל מקרה לגופו, כגון מידת הדחיפות של הבעיה הרפואית, מידת התאמתו של הרופא-הקרוב לטפל בבעיה הרפואית, זמינותם והכשרתם של רופאים אחרים, רצונו של המטופל, והעלויות הכרוכות בטיפול^[299].

יחסי רופא עם משווקי תרופות ומכשור רפואי

רקע חברות תרופות וחברות לייצור מכשירים רפואיים מעוניינים לשווק את תוצרתם בדרכים מסחריות. אחת הדרכים הנפוצות היא להביא את התוצרת לידיעת הרופאים, אלא שלעיתים מתלווה לכך תגמול לרופאים בדרכים שונות, כדי 'לעודד' את הרופאים להעדיף את תוצרתה של חברה אחת על פני תוצרים דומים של חברות אחרות. צורות התגמול הן מגוונות מאד, בחלקן גלויות ובחלקן סמויות. דוגמאות אחדות לתיגמולים כאלו הן: מתנות שונות (עטים, נייר פירמה, לוחות, מחשבים וכד'), דוגמיות של התרופה, מימון כיבודים וארוחות, מימון נסיעות לכנסים, הזמנה להרצות ועוד. דבר זה יוצר לעיתים ניגוד עניינים בין טובת החולה או המוסד הרפואי לבין טובת החברה.

כללים אתיים - לפיכך נוסחו כללים אתיים על ידי גופים רפואיים לאומיים שונים, שמטרתם להסדיר את המותר והאסור בקשרים שבין רופאים לבין גופים כלכליים-רפואיים המספקים מצרכים רפואיים^[300].

להלן סיכום הכללים האתיים בנידון בישראל^[301]:

על הרופא לפעול בנאמנות ובמסירות לטובת המטופלים, ולפי מיטב שיקול דעתו המקצועית-רפואית בלבד, בכל התחומים הקשורים לעבודתו. בין השאר: 1. באיבחון. 2. במתן תרופה או בייעוץ או טיפול. 3. בביצוע מחקר רפואי. 4. בכתיבת מאמר מקצועי שיש בו כדי להשפיע על הציבור. 5. בנתינת הרצאה הקשורה לתחום המקצועי.

רופא לא יקבל מתנות או טובת הנאה כלשהי שלא לפי כללים אלו, בין במישרין ובין בעקיפין, מחברה העוסקת בייצור, יבוא, הפצה או שיווק מצרך רפואי, לרבות תרופות ומיכשור רפואי. עם זאת, רופא רשאי לקבל מתנות שאינן יקרות ערך מהחברות, כגון ציוד משרדי, עטים, נייר מכתבים, ניירות טיוטא וכד', ציוד רפואי שאינו יקר, דוגמאות של מכשירים רפואיים ודוגמאות של תכשירים רפואיים.

רופא יהיה רשאי להשתתף בכינוס רפואי שמומן באופן חלקי או מלא, באופן ישיר או עקיף, על ידי חברה, ובלבד שהכינוס עמד בתנאים הבאים: א. הכנס הינו כנס מקצועי הקשור באופן הדוק למקצוע הרפואה. ב. המטרה העיקרית של הכנס הינה החלפת מידע מקצועי. ג. ההזמנות לא יגיעו ישירות מחברות התרופות או מחברות למחשוב רפואי. הן יינתנו על בסיס קבוצתי בלבד. ד. רמת האירוח בכנס הינה סבירה, ואינה חורגת מהאירוח המקובל בכנסים ללא מימון חברות כלכליות. ה. מארגני הכנס לא יתנו טובות הנאה נוספות, כגון אירוח בני משפחה, או אירוח לתקופה שמעבר לכנס, וכד'. ו. החברה או החברות המממנות לא יפעלו לפרסום מוצריהן, למעט ציון מתן חסות ותמיכה בענף המקצועי.

רופא יהיה רשאי להשתתף במחקר בין במסגרת מוסדות, כגון אוניברסיטה, מכון מחקרי, ובין במסגרת אישית, כגון מחקר שיטתי של תרופה או מכשור רפואי הממומן על ידי חברה זו, בכפוף לכללים הבאים: א. הרופא במחקרו יפעל להגיע לחקר האמת מתוך שיקול דעת מקצועי. ב. מחקר הנוגע לבני אדם ייערך בהתאם להחלטות ועדת הלסינקי. ג. רופא המבצע מחקר שטח, יחזיק רשימות מפורטות של המחקר, לרבות שמות האנשים המשתתפים במחקר, לאחר שהביעו הסכמתם לכך. בעת הצורך, תוכל הלשכה לאתיקה לדרוש קבלת הרשימות ותחקור את המשתתפים במחקר. ד. רופא החוקר באופן מוסדי לא יהיה נתון ללחצים מוסדיים לגבי תוצאות המחקר. רופא החוקר באופן מוסדי יקבל תגמול על ידי קרן המממנת מחקרים הניתנת למוסד ולא באופן ישיר לחוקר. כל גמול יחושב על בסיס עבודה שהושקעה, ולא על בסיס תוצאות המחקר. רופא המבצע עבודת שטח רשאי לקבל תגמול כספי באופן שיהיה חופף את העבודה הנוספת שהושקעה, כגון ביצוע רישומים. הגמול יהיה בכסף בלבד. במידה ומדובר בקבוצת חוקרים, על כל החוקרים להיות מתוגמלים על בסיס שווה ולפי אותו מדד, למעט הבדלי מעמד או עבודה.

רופא המעוניין לפרסם את תוצאות מחקרו, או להופיע על אחד הפרסומים של המחקר, חייב לציין על ידי מי מומן המחקר, באופן ישיר או עקיף, מלא או חלקי, או לבקשת מי נעשה המחקר. בהרצאה בעל פה בה מרצה הרופא על המחקר, יציין הרופא על ידי מי נתמך המחקר באופן ישיר או עקיף, מלא או חלקי, או לבקשת מי נעשה המחקר.

עינויים והוצאה להורג

שיטות הוצאה להורג בשנים עברו היה מקובל להוציא להורג עבריינים בתליה. שיטה זו הומרה בצרפת על ידי שימוש בגיליוטינה, אשר הופעלה לראשונה בשנת 1792. מדובר במכונה הפועלת על ידי צניחתו המהירה של גרזן כבד על עורפו של הנידון למוות. מכונה זו הומצאה על ידי רופא צרפתי בשם גילוטין^[302], ומכאן נגזר שם המכונה. בארה"ב הומרה התליה על ידי שימוש בכסא חשמלי החל משנת 1888^[303]. במשך הזמן התברר כי אמנם שיטה זו היא יותר הומנית, אך אין היא נטולת כאב וסבל. לפיכך, הומרה שיטה זו בארה"ב על ידי שימוש בהזרקת חומר רעיל החל משנת 1977^[304].

מעמד ברופא בעינויים ובהוצאות להורג הרופא ניצב בעמדה בעייתית ביחס לעינויים, הוצאות להורג משפטיות, שביתות רעב, ויחס לאסירים^[305]. פעמים רבות נכפה על הרופא לשתף פעולה עם מסכת עינויים של אסירים פוליטיים ואחרים, להימנע מטיפול נאות באסיר, או להעלים ראיות על מעשי העינויים, ודברים אלו מתרחשים גם בימינו^[306].

מעמדם של הפסיכיאטרים בתהליך הוצאת נידון למוות אף הוא מעורר דילמות אתיות, שכן יש צורך בקביעת כשירותו הנפשית של הנידון למוות לקבל עונש חמור זה. רבים מהפסיכיאטרים מתנגדים למעורבות כזו, שכן תפקידו של הרופא לסייע לחולה ולא להביא למותו, אף אם הוא נעשה כחוק^[307].

באופן עקרוני תפקיד הרופא לסייע לכל אדם פגוע, ותפקיד זה כולל גם סיוע למעונים. הקולג' האמריקאי של רופאים, כמו גם ארגוני רופאים אחרים ברחבי העולם, מעודדים את חבריהם למקצוע להגן על זכויות האדם של הנרדפים, המעונים והאסירים כדי שיוכלו לחיות את חייהם בכבוד, בשלום ובחירות^[308].

ההסתדרות הרפואית בישראל מתנגדת נחרצות להשתתפות רופאים בתהליכי חקירה של עצירים, כולל הערכת מצבם הרפואי לעמוד בעינויים. גישה זו מקובלת גם על שלטונות הבטחון בישראל^[309].

יש הטוענים, שמעורבות רופאים בהוצאות להורג היא רע הכרחי, שכן אם החוק מתיר מעשים כאלו, הרי ביכולתם של הרופאים לגרום למוות בצורה אנושית יותר, מכאיבה פחות ומהירה יותר^[310]. לעומתם, יש הטוענים שתפקיד הרופא בכל מקרה הוא להיטיב לזולת, ובשום אופן אסור לו להשתתף בפעולה כה מזיקה כמו הוצאה להורג. ארגונים רפואיים שונים לא קבעו עמדה ביחס לעצם ההוצאה להורג (שהיא החלטה חברתית-משפטית), אך בכל זאת הגבילו את מעורבותו של הרופא, והעדיפו את השיקול המוסרי המתנגד לפעילות רופא בדבר מזיק^[311]. ההסתדרות הרפואית העולמית, וכן הסתדרויות רפואיות לאומיות שונות התנגדו נחרצות לשיתוף רופא בתהליך ההוצאה להורג, גם כשהוא נעשה על פי חוק. נוכחות רופא בעת הוצאה להורג מותרת רק לצורך קביעת מותו של הנידון למוות^[312]. יחד עם זאת, נמצא במחקרים שונים שרופאים מוכנים להיות שותפים בשלבים שונים של הוצאה להורג משפטית, מעבר למגבלות המוסריות של ההסתדרות הרפואית שלהם^[313].

רקע משפטי

הגדרות העיסוק ברפואה כולל את ביצועם של כל בדיקה, אבחנה או טיפול בבני אדם חולים או חבולים, ומתן מירשם עבורם, וכן טיפול בנשים בזיקה ללידה, וביצוע של אותם שירותים אחרים המבוצעים, בדרך כלל, על ידי רופא, מנתח, או מיילד^[314].

הצורך ברשיון לעיסוק ברפואה הוא דווקא כאשר מדובר בטיפול או באיבחון מחלה, אבל כאשר מדובר בטיפול בפגם, במום או בכאב - אין זה מוגדר כעיסוק ברפואה^[315].

רשיון רפואי רק בני אדם מורשים זכאים לעסוק ברפואה. הרשיון לעיסוק ברפואה מוענק על ידי המנהל הכללי של משרד הבריאות, לאחר שנוכח לדעת שבמבקש נתקיימו ארבעה תנאים: הוא אדם הגון; הוא בעל דיפלומה מבית ספר לרפואה המוכר על ידי המנהל הכללי; הוא עמד בבחינות הרישוי; והוא בעל אזרחות ישראלית, או בעל רשות לישיבת קבע בישראל^[316]. לעניין מתן רשיונות לרופאים יקים שר הבריאות וועדה מייעצת של שלושה רופאים^[317]. אם נראה למנהל הכללי של משרד הבריאות כי מבקש הרשיון לעסוק ברפואה, או רופא מורשה, סובלים ממחלה מסוכנת, רשאי הוא לדרוש מהם להתייצב בפני וועדה רפואית לשם בדיקה^[318].

התנהגות בלתי הולמת רופא אדם המתחזה כרופא, או המשיג רשיון במרמה, יורשע בעבירה^[319], אך אדם המפעיל אמצעי ריפוי בלתי קונבנציונליים מבלי להציג עצמו כרופא, איננו עובר על עבירה כלשהי^[320].

יש שרופא יואשם בהתנהגות שאינה הולמת את המקצוע, כגון רופא שסייע בדרך כלשהי לאדם שאינו מורשה לעסוק ברפואה, לטפל באדם אחר בעניין המחייב מיומנות מקצועית^[321], או רופא שחתם או נתן, מכוח תפקידו המקצועי, במזיד או מתוך רשלנות, דו"ח, הודעה או תעודה, ואלה בלתי נכונים, מתעים, או בלתי נאותים^[322].

נוכח שר הבריאות לדעת כי אדם שקיבל רשיון לעסוק ברפואה אשם בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע הרפואה, או השיג את רשיונו על ידי טענות שווא, או גילה את אי-יכולתו או את רשלנותו החמורה בביצוע תפקידיו כרופא, או התמיד להפר את הוראות פקודת הרופאים או לחדול מלמלא אחריהן, או הורשע על עבירה פלילית, יהיה רשאי שר הבריאות לבטל את הרשיון, או להורות שיותלה למשך אותו זמן שייקבע באותו צו^[323]. בית המשפט המרשיע רופא בעבירה, יודיע על כך מיד למנהל שירותי הרפואה, ויהא רשאי להמליץ על ביטול רשיונו או השעייתו^[324]. יש שרשיון ניתן בטעות, וכאשר קיימת הצדקה מיוחדת יכולה הרשות לבטל את הרשיון^[325].

מומחה רפואי פקודת הרופאים הסמיכה את שר הבריאות לקבוע בתקנות תארי מומחה לענפי הרפואה השונים, וכן תנאים לאישור התארים, ולחייב את מי שמבקש תואר מומחה לעמוד בבחינות לפי תכנית, בתנאים ובמועדים שייקבעו^[326]. שר הבריאות השתמש בסמכותו והתקין את "תקנות המתעסקים ברפואה" (אישור תואר מומחה ובחינות), תשל"ג-1973^[327]. בתקנות אלו מוגדרים המקצועות הרפואיים שיש בהם מומחים, וכן התנאים לקבלת תואר מומחה, והמצבים בהם ניתן לבטל או להתלות את התואר^[328].

עיסוקים אחרים רופא מורשה לא יעסוק בכל מלאכה אחרת, מסחר, או עסק מסחרי^[329].

פרסום ופרסומת בפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976 נקבע כי רופא מורשה לא יפרסם, בעיתונות או בכל דרך אחרת, שהוא עוסק ברפואה, אולם רשאי הוא לקבוע הודעה לעניין זה מחוץ לחדר עבודתו בצורה ובתוכן שייקבעו^[330]. רופא מורשה לא יפרסם, במישרין או בעקיפין, את עיסוקו, כדי לרכוש חולים, או להשיג לעצמו יתרון מקצועי; לא ייזום ולא ירשה פרסומים המשבחים או מציינים את מיומנותו, ידיעותיו, שירותיו או כשירותיו המקצועיים או המזלזלים בשל זולתו, ולא ישלים עמם; לא ינהל תעמולה לעצמו כדי להשיג חולים, לא יעסיק לשם כך סוכן או תועמלן, לא יעסוק עמם, ולא יעבוד בשבילם^[331]. פרסום מאמרים או עבודות שטיבם מדעי או מקצועי, לא יהיו עבירה^[332]. בתי המשפט בישראל פירשו בדרך כלל את סעיפי החוק בצורה גורפת, ואסרו כל פרסום של עוסקים ברפואה, בין אם מדובר ברופאים-בודדים או בחברות רפואיות או בתאגידים רפואיים^[333].

יש מי שכתב, שלאור חוק יסוד חופש העיסוק, יתכן שיחולו שינויים בפרשנות חוק הרופאים ביחס לפרסום, שכן איסור גורף של פרסום יכול להוות הגבלה בחופש העיסוק מעל הנדרש^[334]. ואמנם, בעקבות חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, החליט משרד המשפטים כי אין עוד מקום לאיסור גורף של פרסום רופאים. בשנת 2000 הוחלפו סעיפים 14-11 לפקודת הרופאים בסעיף הבא^[335]:

"@ רופא מורשה, לא יעשה, במישרין או בעקיפין, פרסומת לעיסוקו שיש בה כדי להטעות או שיש בה משום פגיעה בכבוד המקצוע או שהיא בניגוד לתקנות שהותקנו לפי סעיף-קטן @.

1. שר הבריאות, בהתייעצות עם ההסתדרות הרפואית ובאישור ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת רשאי לקבוע סוגים, צורות ודרכים של פרסומת:

1. שיש בהם כדי להטעות; # שיש בהם משום פגיעה בכבוד המקצוע;

1. שר הבריאות, בהתייעצות עם ההסתדרות הרפואית ובאישור ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת רשאי לקבוע איסורים על סוגים, צורות ודרכים של פרסומת שיש בהם משום פגיעה בציבור.

1. לא יעשה אדם פרסומת לעיסוק ברפואה או לעיסוקו של רופא מורשה, אשר אילו נעשתה בידי רופא מורשה היתה אסורה לפי הוראות סעיף-קטן @.

1. רופא מורשה, שאדם אחר עוסק בפרסום עיסוקו, חייב לעשות כל שאפשר כדי למנוע מאותו אדם לפעול בניגוד להוראות סעיף-קטן @; המפר הוראה זו, דינו מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61@# לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

1. הפר אדם את הוראות סעיף-קטן @, לעניין רופא מורשה מסוים, חזקה היא כי אותו רופא הפר את חובתו לפי סעיף-קטן @, אלא אם כן הוכיח הרופא כי עשה כל שאפשר כדי למלא את חובתו".

עדות רפואית רופא מומחה עשוי להיות מעורב בדיוני בית המשפט בכמה מצבים:

עדות רפואית הנוגעת לחולה 'שלו', היינו חולה הנמצא בטיפולו הקבוע של הרופא, אשר מגיע לדיון בבית המשפט שבו נודעת חשיבות לנתונים הרפואיים אודותיו, למשל, בסכסוך בין בני זוג, כאשר אחד מהם נמצא בטיפול נפשי, או בטיפולי פוריות. במקרה כזה קובע החוק חיסיון יחסי על המידע, ולפיו רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו, והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא, והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל מתוך אימון שישמרם בסוד, אלא אם וויתר האדם על החיסיון, או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה^[336].

עדות ביוזמת בית המשפט, או ביוזמת אחד מהצדדים לדיון משפטי, במטרה לתת עדות מומחה לגבי התובע או הנתבע. היינו, מדובר באדם שאיננו מוכר לרופא המעיד ביחסי רופא-חולה רגילים, אלא שיחסים אלו נוצרים רק לצורך הבירור המשפטי. השאלות שהמומחה הרפואי צריך לתת דעתו עליהן בהקשר זה כוללות את בריאותו הנוכחית של התובע או הנתבע, וההשלכה שיש לבריאותו על הבעיה המשפטית. עדויות כאלו יכולות להיות בקשר לתביעות אזרחיות, כגון תביעות ממוניות בגין רשלנות רפואית, או בקשר לתביעות פליליות, כגון עדות מומחה ברפואה משפטית במקרי רצח.

עדות בתביעה נגד עובדי בריאות (בעיקר רופאים, אך גם אחיות, פסיכולוגים ואחרים) על גרימת נזק לתובע עקב רשלנות רפואית. השאלות שהמומחה הרפואי מתבקש לתת דעתו עליהן כוללות בין השאר את השאלה האם היתה רשלנות בעת ביצוע הטיפול בתובע, או שהיתה רשלנות בחוסר טיפול בתובע; האם נגרם נזק בריאותי לתובע, ואם כן מה דרגתו; האם קיים קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזק^[337].

תפקידי המומחה הרפואי בעדותו בבית המשפט הם לסייע לשופט להבין את כל הנתונים והעובדות המדעיים והסטטיסטיים הרלוונטיים לאשורם; להגדיר את הנוהל הרפואי המקובל הן בתחום האיבחוני והן בתחום הטיפולי; לקבוע את הקשר הסיבתי בין מאורעות בעבר, שהם נשוא הדיון המשפטי, לבין הנזק או הפשע הנוכחי^[338].

מומחה רפואי, בניגוד להדיוט בתחום הרפואה, מוגדר כבעל ידיעות ייחודיות בתחום המדע שבמומחיותו. בית המשפט מצפה מהמומחה הרפואי למסור עובדות בדוקות, מהימנות ומלאות מתוך אובייקטיביות מלאה, על פי הידע הקיים בספרות המקצועית ובניסיון המעשי, ותוך יכולת לאשש את הדברים בדרך הביקורת המדעית. אכן, לא תמיד יכול המומחה הרפואי למלא בנאמנות את ההגדרה הזו, שכן לעתים הידע המדעי הוא חסר או בלתי מדוייק, ולעתים המומחה איננו פועל מתוך אובייקטיביות מלאה. יש מקצועות רפואיים שבהם קיימות בעיות מיוחדות למומחה בבית המשפט, בגלל אופיים^[339].

מספר קבוצות רפואיות-מקצועיות הציעו הנחיות לעד רפואי מומחה, הכוללות דרישות למיומנות ולאובייקטיביות, והמתייחסות לשיטת איסוף, ניתוח והצגת הנתונים והמסקנות, ולנושא התגמול^[340]. כמו כן הועלו הצעות לביקורת-חברים בתוך קבוצות המומחים הרפואיים השונים, כדי לשפר את האמינות והמיומנות של עדות המומחה הרפואי^[341]. עוד נידונה חובת הזהירות של מתן עדות מומחה וחסינותו או אי-חסינותו לתביעת רשלנות על עדותו^[342]. גם בית המשפט העליון בארה"ב נכנס לעובי הקורה, וקבע הנחיות לקבילות עדויות של מומחים רפואיים, ולדרכי הצגת הנתונים והמסקנות שלהם^[343].

עדות מומחה רפואי ניתנת בדרך כלל בכתב ('חוות דעת רפואית'). בית המשפט רשאי לקבל את חוות הדעת המקצועית או לדחותה^[344]. קיימים כללים בסדרי הדין ביחס למינוי המומחה הרפואי^[345], מתן רופא - נספח א: רשימת רופאים/רבנים

העדות המקצועית, דרכי חקירת המומחה, ומשקל הראיות השונות^[346].

נספח א

רשימת רבנים שעסקו גם ברפואה, או רופאים שהיו גם רבנים/תלמידי חכמים

בתקופת התלמוד [לפי סדר א-ב]

אבא אומנא , מגדולי החסידים בבבל בזמנם של אביי ורבא תענית כא ב

רב אמי אסיא ירושלמי ברכות ב ג

בן אחיה על חולי מעיים שקלים ה א-ב

בנימין אסיא סנהדרין צט ב

בר גירונטי אסיא [ירושלמי ביצה א ז]

רבי חנינא] היה בקי ברפואות, וענה על שאלות רפואיות [כ"כ רש"י חולין ז ב ד"ה לא שאלני, ושו"ת הרדב"ז מכת"י או"ח-יו"ד (ח"ח) סי' קצא, על פי בבלי חולין ז ב. וראה עוד בבלי יומא מט א; ירושלמי שבת ד ג]

טוביה הרופא ר"ה כב א. דבר לא ידוע אודותיו, פרט לשמו

רבי יוחנן רופא מומחה היה ע"ז כח א; ירושלמי דמאי ג א

מניומי אסיא [שבת קלג ב; ע"ז כח ב. וראה מאמר - Kottek SS, IMAJ 2:68, 2000]

רב נתן בר אסיא פסחים נב א, לפי ר"ח ורי"ף

רב פפא היה רופא מובהק כ"כ בשו"ת הרדב"ז מכת"י או"ח-יו"ד (ח"ח) סי' קצא, על פי ר"ה יז א

שמואל , מגדולי האמוראים ראה עליו כרופא בספרו של ד. מרגלית, חכמי ישראל כרופאים, 1962, עמ' 62 ואילך; Rosner F, Proceedings of the Association of Orthodox Jewish Scientists (AOJS), Vol 3-4, 1976, pp. 157ff. על תרומתו של שמואל לרפואה ראה - בבלי ברכות מה ב; שם נח ב; בבלי שבת עח א; שם קח ב; שם קט א; שם קכט א-ב; שם קלג ב; שם קלז ב; שם קמח א; שם קנא ב; שם קנג א; בבלי יומא פג א; בבלי יבמות עה ב; בבלי כתובות עז א; בבלי נדרים לז ב; שם נ ב; שם נד ב; שם פא א; בבלי גיטין ע א; ב"מ פה ב; שם קיג ב; ע"ז כח א-ב; שם לא ב; נידה כה ב; שם מז א; שם סד ב; שם סו א; ירושלמי שבת יד ד

תודוס או תודרוס הרופא נזיר נב א; בבלי סנהדרין לג א; שם צג א; בבלי בכורות כח ב; ירושלמי ברכות א א. וראה בספרו של פרויס, עמ' 19 ואילך, בניסיון לזהותו

=

בתקופת ימי הביניים והעת החדשה [לפי סדר א-ב]===

אבו אלרצ'א , בן אחותו של הרמב"ם, שימש כרופא [ראה אגרות הרמב"ם הוצאת שילת כרך א עמ' קע]

אבן איוב , שלמה בן יוסף , מחצית ראשונה של המאה הי"ג, גרנדה. תרגם את ספר המצוות לרמב"ם, וספר ההערה לר' יונה אבן ג'אנח, וכן כתב שני ספרי רפואה בעברית: 'שר המשקים' (רשימת רפואות), 'ספר טחורים'

אבן אלמועלם , שלמה , סוף המאה הי"א, מרוקו. היה רופא החצר של עלי בן יוסף אבן תשפין, וחברם של ר' משה אבן עזרא ור' יהודה הלוי

אבן אלעמאני, אהרן , מחצית ראשונה של המאה הי"ב, אלכסנדריה. היה דיין, אב"ד ורופא באלכסנדריה, ידידו של ר' יהודה הלוי, כתב הרבה שירים עבריים

אבן ג'אנח, יונה , מחצית ראשונה של המאה הי"א, קורדובה וסרגוסה. גדול הבלשנים והמדקדקים בימי הבינים. התפרנס כרופא בסרגוסה. חיבר את הספר הגדול בעניני לשון ודקדוק בשני חלקים: ספר הרקמה, וספר השרשים, ועוד ספרים בלשון ובדקדוק עברי

אבן דאוד, אברהם (הראב"ד הראשון), ד"א תתע/ 1110 - תתקמ/ 1180, קורדובה וטולדו. מחבר ספר "ספר הקבלה" ועוד ספרי היסטוריה יהודית

אבן ווירגה, שלמה , רכ-שיד/ 1460 -1554, ספרד וטורקיה. היה רב ורופא. חיבר ספר 'שבט יהודה'

אבן וקאר, יהודה בן יצחק , המאה הי"ד, רופאו של דון חואן מנואל מקשטיליה. היה דיין ובקשר עם הרא"ש

אבן ישוש, יצחק , ד"א תשמב/ 982 - תתיז/ 1057, טולדו. חיבר ספרי רפואה, פרשנות מקראית ודקדוק

אבן מוסא, חיים בן יהודה , קמ/ 1380 - רכ/ 1460, רופא מומחה בחצרות מלכים ושרים. חיבר ספר 'מגן ורומח' על וויכוחים דתיים עם הנוצרים, וכן פרשנות על תנ"ך ופיוטים

אבן עזרא, אברהם , ד"א תתנ/ 1089 - תתקכד/ 1164, טולידו ומדינות רבות בעולם. אחד מגדולי מפרשי המקרא. כתב ספרים רבים בדקדוק, בפילוסופיה ובמדע, וכן פיוטים ושירים רבים

אבן תיבון, יהודה , ד"א תתפ-ד"א תתקנ/ 1190-1120, ספרד וצרפת. עסק ברפואה ובתורה. מגדולי המתרגמים של ספרות ההלכה ומחשבת ישראל בימי הביניים מערבית לעברית

אברבנאל, יהודה , רכ-רצ/ 1530-1460, ליסבון. בנו בכורו של דון יצחק אברבנאל, מוזכר ברשימת רופאי ליסבון משנת 1483, ועבד כרופא בנאפולי. מחבר הספר הפילוסופי-דתי 'ויכוח על האהבה', וכן פיוטים ושירים

אברהם בן דוד פורטליאוני , שב/ 1542 - שעב/ 1612, מאנטובה. בשנת שכג נסמך לרפואה באוניברסיטת פאדובה, כונה כאביר הרופאים, והיה הרופא הפרטי של משפחת הנסיכים במאנטובה. חיבר ספר שלטי הגבורים על כל עניני בית המקדש והקרבנות. כמו כן חבר ספרי רפואה

אברהם בן משה בן מימון , תתקמו/ 1186 - תתקצח/ 1237, קאהיר. בנו יחידו של הרמב"ם. היה נגיד היהודים במצרים אחרי מות אביו. היה אחד מרופאיו של השולטן אלכאמל. חיבר ספר 'סיפוק עובדי השם', וכן תשובות, פרשנות מקראית, והגנות על השגות נגד ספרי הרמב"ם

אברהם הרופא מן הענווים , נפטר ה'כ/ 1260. היה מגדולי חכמי רומא

אחיטוב בן יצחק , סוף המאה הי"ג, רב ורופא בפאלרמו, סיציליה. היה בקשרי מכתבים עם הרשב"א. תרגם לעברית את 'מאמר שמות ההגיון' לרמב"ם

אלגואדש, מאיר , סוף המאה הי"ד, קסטיליה. רופא של מלכי קסטיליה, ורב ודיין ליהודי קסטיליה. תרגם לעברית את 'ספר המידות' לאריסטו

אליהו בן משה גרשון , נפטר בשנת תקל/ 1770, גליציה, פולין. שימש כרופא במספר ערים בפולין. חיבר ספר 'הדרת אליהו (דרושים), ספר 'מענה אליהו' (חידושים), וספר 'נבחר מחרוז' (קיצור ספר העיקרים)

אליהו מנחם , ד"א תתקפ/ 1220 - ה"א מד/ 1284, לונדון. רופא פעיל, וכן מגדולי הרבנים באנגליה. כתב תשובות רבות וכן חיבר פירוש על המשנה, המצוטט בתוספות יו"ט, וכן פירוש על הגדה של פסח

אלככאר, יהודה , נפטר ד"א תתקצה/ 1235, קאסטיליה, ספרד. היה רופא החצר של המלך פרנאנדו השלישי, ונשיא קהילת היהודים. היה מראשי המתנגדים לחיבוריו הפילוסופיים של הרמב"ם, והרד"ק לא הצליח לשנות את דעתו בנידון

אלמולי, שלמה , רנ/ 1490 - שב/ 1542, קושטה. רופא וחבר בית הדין בקושטה. מחבר ספר 'מפשר חלמין' על חלומות, וכן ספר 'הליכות שבא', 'שומר אמונים', וספרי דקדוק

אלנקוה, אפרים , נפטר בשנת רב/ 1442, ממגורשי ספרד. חיבר ספר 'שער כבוד ה'

אמטוס, לוזיטנוס (יוחנן רודריגז), ראה בנספח ב, שבועת אמטוס לוזיטנוס

אנטולי, יעקב , נולד תתקס/ 1200 לערך, נאפולי. היה חתנו של רבי שמואל אבן תיבון. מחבר ספר 'מלמד התלמידים', וכן תירגם ספרים בתכונה, בהגיון ובפילוסופיה

אסכנדרי, אלעזר , נפטר שמה/ 1585, מצרים. היה רופא החצר של סינאן פחה, נציב טורקיה במצרים. מחבר הגהות למשנה תורה של הרמב"ם

אסף הרופא , ראה פרטים אודותיו בנספח 2, שבועת אסף הרופא

אשתורי הפרחי , מ/ 1280 - קטו/ 1355, ספרד וישראל. שימש כרופא בארץ ישראל. מחבר ספר 'כפתור ופרח' על זיהוי ערים וכפרים בישראל, ועל הלכות מצוות התלויות בארץ, וכן חיבר ספרי רפואה שלא נשתמרו

בלמש, אברהם , ר-רפג/ 1523-1440, פדואה, איטליה. היה רופאו הפרטי של החשמן גרימאני בפאדובה. חיבר ספר 'מקנה אברם' על הדקדוק העברי

בנבנשתי, שמואל , מחצית הראשונה של המאה הי"ד, ספרד. היה רופאו הפרטי של דון מנואל, האח של מלך אראגון. תירגם לעברית את ספר הקצרת לרמב"ם

ברודו, מנואל , רס/ 1500 - שמה/ 1585, אנגליה וטורקיה. היה רופא מן האנוסים. חיבר ספר 'טעמי המצוות'

ברנהרד, חיים דוד , תקלה-תריח/ 1858-1775, פולין. היה רופאם הפרטי של המלך סטאניסלאב אוגוסט ושל הקיסר וילהלם הראשון. הפך לבעל תשובה בהשפעת האדמו"ר ר' דוד מללוב, ונתפרסם כצדיק חסידי

גבישון, אברהם , שג-שסה/ 1543- 1605, אלג'יר. שימש כרופא. חיבר פירוש על משלי 'עומר שכחה'.

גורדון, יקותיאל , המאה הי"ח, פדואה, איטליה. למד רפואה בפדואה, ושימש כרופא בכמה מערי פולין. היה אחד מראשי החברים בחוג החברים בישיבת הרמח"ל. חיבר מספר ספרים בקבלה: 'מראה המוסר', 'דרושים, בקשות וחידושים', 'מר קשישא ומר ינוקא'

גינצבורג, בנימין זאב , המאה הי"ח, גרמניה. שימש כרופא בגטינגן. חיבר ספר על הרפואה בתלמוד. שאל את היעב"ץ אם מותר ללמוד רפואה בשבת על ידי ניתוח בעלי חיים [ראה שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מא]

גליקי, מלאכי , המאה ה-16, איטליה. היה הרופא ורב הקהילה של קהילת צ'רי במדינת האפיפיור

גרדיא, אהרן , נפטר בשנת תקע/ 1810, פולין. שימש כרופא אצל המגיד ממזריץ. אחר כך היה רופא המחוז באוסטרהא

גרציאן, זרחיה , מחצית השניה של מאה ה-13, ספרד ואיטליה. כתב פירושים לספר משלי ולספר איוב, ונחשב למומחה בכתביו הפילוסופיים של הרמב"ם. חיבר הרבה תרגומים מערבית לעברית של ספרי רפואה של היוונים והערבים

דוד טעביל , שפ-תנב/ 1692-1620, צרפת. דיין ורופא בעיר טרייר

דונולו, שבתאי , ד"א תרעג/ 913 - ד"א תשמב/ 982, איטליה. רופא יהודי, ראשון בזמן לסופרים רפואיים במערב. חיבר ספר 'תחכמוני', שהוא פירוש על ספר יצירה, ומדבריו הביא רש"י בעירובין נו א ד"ה ואין תקופה, וביצה לג א ד"ה מן המים. כמו כן חיבר 'ספר היקר' או 'ספר המרקחות' על תרופות שונות

דונש בן תמים הבבלי , נפטר ד'תשפ/ 1020, צפון אפריקה. מגדולי חכמי קירואן. רופא וחוקר לשון. חיבר ספרים בדקדוק ופירוש על ספר יצירה

דוראן, צמח , מחצית השניה של המאה הי"ד, מיורקה ואלג'יר. אביו של התשב"ץ. שימש כרופא וכדרשן

דוראן, שמעון בן צמח (התשב"ץ) , קכא/ 1361 - רד/ 1444, אלג'יר. שימש כרופא וכמנתח במיורקה ובאלג'יר. היה חבר בבית דינו של הריב"ש. התשב"ץ נחשב בדורו כפוסק הדור. חיבר: שו"ת תשב"ץ, 'מגן אבות', 'יבין שמועה', 'קשת ומגן', 'זוהר הרקיע' ועוד

דלמדיגו, יוסף שלמה (יש"ר=יוסף שלמה רופא) , שנא/ 1591 - תטו/ 1655, כרתים ופראג. שימש כרופא הקהילה היהודית במקומות שונים, וכן רופאו של הנסיך ראדזיויל בליטא. חיבר: 'ספר אילים', 'תעלומות חכמה', וכן ספרים אחדים ברפואה ובמדעים שונים

הורוביץ, שבתי שעפטיל , שלה/ 1565 - שעט/ 1619, פראג. בן אחיו של השל"ה. שימש כרופא בפראג. חיבר ספרי קבלה: 'שפע טל', נשמת שבתי הלוי'

הלל בן שמואל , ד"א תתקפ-ה"א נא/ 1291-1220, וירונה, איטליה. היה נכדו של רבי אלעזר אב"ד מוורונה, מבעלי התוספות. שימש כרופא בנאפולי. חיבר ספר 'תגמולי הנפש', וכן פירושים למורה נבוכים של הרמב"ם

ואליי, משה דוד , תנו-תקלז/ 1696 -1777, פאדובה, איטליה. רופא ומקובל, היה מרבותיו של משה חיים לוצאטו (הרמח"ל)

וורמס, אשר אנשל , תנה/ 1695 - תקיט/ 1759, גרמניה. עבד כרופא בבית החולים היהודי בפרנקפורט. חיבר ספר 'סיג לתורה', על עניני מסורה

ויטל, דוד הרופא , במאה ה-16, יוון. היה ממגורשי ספרד. היה מורה הוראה בקהילת ארטה. מחבר ספר 'כתר תורה' על תרי"ג מצוות, וקיבץ את תשובות חותנו ר' דוד הכהן מקורפו (מהרד"ך).

זכות, אברהם (לוזיטנוס) , שלה-תב/ 1642-1575, פורטוגל והולנד. מאנוסי פורטוגל. כתב מספר ספרים חשובים ברפואה וברוקחות

זכריה בן שלמה הרופא (הרז"ה) , מחצית ראשונה של המאה ה-15, צנעא, תימן. מגדולי חכמי תימן במדרש והלכה, מחבר 'מדרש חפץ' על התורה, המגילות וההפטרות, וכן חיבר ספר רפואי על אנטומיה, מחלות ודרכי ריפוי [וראה שו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' מב]

זרחיה בן יצחק הלוי , תחילת המאה ה-15, ספרד. היה תלמידו של ר' חסדאי קרשקש, ואחרי מות רבו היה רבה של סרגוסה ושל כלל יהודי מלכות אראגון

חייא רופא , שי-שעח/ 1618-1550, צפת. תלמידו של ר' חיים ויטאל. דיין, מגדולי רבני צפת וטבריה בדורו. מחבר ספר 'מעשה חייא'

חמיץ, יוסף בן יהודה , ראשית המאה ה-17, ונציה, איטליה. למד רפואה בפדובה. היה רופא פעיל בכמה ערים. מקובל. פרסם יחד עם זכות מהדורה מורחבת של ספר הזוהר החדש עם פירוש 'דרך אמת'

חסדאי אבן שפרוט , אמצע המאה ה-10, קורדובה, ספרד. שימש שר בשירות שליטי ספרד, והיה ראש הקיבוץ היהודי בספרד. כתב איגרת ליוסף מלך הכוזרים

חפץ, משה , נפטר רו/ 1446, סיציליה. למד רפואה בפאדובה. היה הדיין הכולל של כל קהילות סיציליה

טוביה בן משה הכהן , תיב-תפט/ 1652 -1729, גרמניה וישראל. היה רופא ידוע באיטליה ובטורקיה. בגיל 62 עזב את משרתו הרפואית הרמה ועבר לירושלים כדי לעסוק בתורה. מחבר ספר 'מעשה טוביה'

ידעיה הפניני , ל-ק/ 1340-1270, צרפת. כתב הערות ל'קאנון' של אבן-סינא. חיבר ספר 'בחינת עולם', וכן שירים רבים. חלק על הרשב"א בענין החרם על לימוד חכמת הטבע והפילוסופיה לפני גיל 25 שנה

יהודה הלוי (ריה"ל) , נפטר ד"א תתקא/ 1141, חי בספרד ובמצרים. מגדולי משוררי ישראל, והוגי הדעות בישראל. חיבר הרבה שירים וקינות, וחיבר 'ספר הכוזרי'. היה רופא מקובל מאד על חוליו

יהודה לייב רופא , נפטר בשנת שצה/ 1635, אוסטריה. שימש כרב בווינה

יהודה מסר ליאון , המאה ה-15, איטליה. היה בעל תואר לרפואה. היה ראש ישיבה במאנטובה ובנאפולי. כתב בעניני רפואה ובעניני דקדוק

יוסף אבן עקנין , ד"א תתק-ד"א תתקפ/ 1220-1140, ספרד וצפון אפריקה. עסק ברפואה. חיבר מספר ספרים ביניהם 'ספר המוסר' על פרקי אבות. היה מהמקורבים ביותר לרמב"ם

יוסף אבן שמעון , נפטר ד"א תתקפו/ 1226, בסוריה. היה רופא החצר של בנו של צלאח א-דין. היה מתלמידי הרמב"ם, ולו הקדיש הרמב"ם את ספרו 'מורה נבוכים'

יוסף הכהן , רנו-שלח/ 1578-1496, ממגורשי ספרד, גר באיטליה ובצרפת. שימש כרופא בעיר וולטאג'ו. כתב ספרי רפואה וספרי היסטוריה, וחיבר ספר 'עמק הבכא' על תולדות תלאות היהודים

יוסף הנשיא בן פרוציאל , סוף המאה ה-11, ספרד. היה רופאו של אלפונסו ה-6 מלך קאסטיליה. רבי יהודה הלוי הקדיש לו כמה משיריו, ובהם הוא משבחו מאד. נהג בתקיפות רבה בקראים

יחיא, גדליה , נפטר שלה/ 1575, גר ביוון ובטורקיה. עסק ברפואה, והנהיג את קהילות היהודים הספרדים בסאלוניקי ובאדרינופולי, והרביץ ביניהם תורה

יחיא, דוד נגרו , המאה ה-14, פורטוגל וספרד. היה רופאו של חואן ה-1, מלך קאסטיליה, ורב ראשי של קהילות קאסטיליה

יחיאל הרופא , נפטר בשנת ש/ 1540, איטליה. היה מגדולי חכמי איטליה. חיבר ספר 'מעלות המידות'

ייטלש, יונה , תצה-תקסו/ 1806-1735, פראג. היה ראש קהילת פראג, עמד במו"מ הלכתי עם הנודע ביהודה. היה רופא מפורסם בדורו (ראה שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קצח)

יקותיאל הרופא , נפטר בשנת תק/ 1740, וילנא. מחבר ספר 'אוצר בלום'

ישראלי, יצחק בן שלמה , ד"א תרי-ד"א תשי/ 950-850, מצרים וצפון אפריקה. כתב ספר 'מוסר הרופאים' על הנהגות מוסריות של הרופא כלפי החולה. כמו כן כתב ספרי רפואה על מחלות חום, מראות השתן ודיאטות

לביא, שמעון , רכ-שמ/ 1580-1480, לוב. שימש כרופאו של מושל לוב. חיבר 'כתם פז' על זוהר, ועוד ספרי קבלה

לוי בן גרשון (רלב"ג) , מח-קד/ 1288 -1344, פרובאנס. היה פילוסוף, מתמטיקאי, אסטרונום, רופא ופרשן המקרא. חיבר פירוש על התנ"ך וכן 'ספר מלחמות ה'

לוצערנא, אהרן הרופא , נפטר בשנת תג/ 1643, וינה. היה רופא קהילת וינה

לוריא, שלמה הרופא , נפטר בשנת שפו/ 1626, פולין. שימש כרב בקהילות לובלין וקרקא

לטאש, יעקב , אמצע המאה הט"ו, צרפת ואיטליה. היה רבה של רומא, והיה רופאו של האפיפיור אלכסנדר הששי

לטאש, יצחק , אמצע המאה הי"ד, פרובאנס. היה תלמידו של הר"ן. חיבר ספר רפואה וכן ספר 'קרית ספר' על כללים בתורה שבעל-פה

למפרונטי, יצחק חזקיה , תלט-תקיז/ 1756-1679, פרארה, איטליה. למד רפואה באוניברסיטת פדובה. היה ראש ישיבה בפרארה, ושימש כרופא פעיל בעירו. מחבר ספר 'פחד יצחק'

מוספיא, בנימין , שסו-תלה/ 1606 -1675, דנמרק והולנד. שימש כרופאו הפרטי של כריסטיאן, מלך דנמרק, והיה אחד מ'חכמי' אמסטרדם, וחכמי בית המדרש 'כתר תורה' שם. חיבר ספר 'מוסף הערוך', 'דברים רפואיים קדושים', 'מי הים', 'זכר רב', וכן חיבורים רפואיים ומדעיים שונים

מורפורגו, שמשון , תמא-תק/ 1681 -7401, איטליה. שימש כרופא בפאדובה ובאנקונה. היה מגדולי הפוסקים בדורו, וחיבר שו"ת 'שמש צדקה'

מזיא, אהרן מאיר , תריח-תקצ/ 1858 -1930, רוסיה וירושלים. תלמיד ישיבת מיר ובית המדרש לרבנים ע"ש הילדסהיימר בברלין. שימש כרופא המושבות של הבארון רוטשילד בארץ ישראל, ומנהל בית החולים ביקור חולים בירושלים. חיבר 'ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע'

מריני, שבתאי חיים , תנ-תקח/ 1690 -1748, איטליה. היה רב, רופא ומשורר (נזכר בשו"ת שמש צדקה, לר' שמשון מורפורגו)

משה בן מימון (הרמב"ם) , ד"א תתצח-תתקסה/ 1204-1138, ספרד ומצרים. גדול הפוסקים, מגדולי הוגי הדעות, ומגדולי הרופאים. בין ספריו ברפואה: פרקי משה, פירוש לפרקי אבוקארט, קיצורי גלינוס, מאמר הטחורים, ספר הקצרת, ספר הסמים, הנהגת הבריאות, מאמר ההכרעה, מאמר המשגל, ביאור שמות תרופות, על קץ החיים

משה בן נחמן (הרמב"ן) , ד"א תתקנד-ה"א ל/ 1270-4119, ספרד וישראל. מגדולי מפרשי המקרא והתלמוד, מגדולי הפוסקים, מקובל והוגה דעות, ורופא [מוזכר כרופא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קכ, וסי' קסז, וסי' תתכה. וראה פירוש הרמב"ן עה"ת בראשית ל יד. וראה עוד בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' כט. וראה גם ד. מרגלית, דרך ישראל ברפואה, עמ' 208 ואילך; י. לייבוביץ, קורות, ח (ז-ח), תשמ"ג, עמ' 209 ואילך. אך ראה מאמרו של ש. קוטק, אסיא, ה, עמ' 39 (הע' 9), שפרט למקורות בשו"ת הרשב"א הנ"ל אין לנו עדויות ברורות שהרמב"ן עסק ברפואה מעשית]

ניטו, דוד , תיד-תפח/ 1728-1654, איטליה ואנגליה. שימש דיין ורופא בליוורנו, ואחר כך "חכם" העדה הספרדית-פרטוגזית בלונדון. חיבר ספר 'מטה דן' או 'כוזרי השני', ועוד ספרים בעניני אמונות ודעות

ניסים בן ראובן גירונדי (הר"ן) , עה-קלה/ 1375-1315, ספרד. היה מגדולי התורה בספרד, לא שימש רשמית ברבנות אלא היה רופא-חצר. חיבר פירוש על הרי"ף ועל הש"ס, שו"ת, וספר דרשות [בשו"ת הרמ"א סי' כח, ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' קיד - כתבו שהיה רופא]

נפי, חננאל גרצידיו , תקיט-תקצו/ 1836-1759, איטליה. רופא ומגדולי הרבנים באיטליה בדורו. שימש כרבה של פרארה וצ'נטו. חיבר ספר 'זכר צדיקים לברכה', על תולדות גדולי ישראל. בכת"י נותרו 6 חלקים של שו"ת 'לוית חן', ודרשות לפרשיות השבוע.

נרבוני, משה , נפטר בשנת קכג/ 1362, ספרד. פילוסוף ורופא. חיבר פירוש הנרבוני על מורה נבוכים לרמב"ם, ועוד ספרים בענייני הגות יהודית. כמו כן חיבר ספר 'אורח חיים', בענייני רפואה וחינוך

נתנאל הרופא , נפטר ה'ע/ 1310, ספרד. מגדולי מתרגמי פירוש המשניות לרמב"ם

ספורנו, עובדיה , רל-שיט/ 1470 -1559, איטליה. היה דיין ואב"ד בבולוניה, והשיב תשובות לשואלים רבים. עיקר פרסומו הוא כפרשן המקרא. למד רפואה ברומא, ובפירושיו מסתייע הרבה בידיעותיו הרפואיות

עזריה מן האדומים , רעא-שלח/ 1511 -1578, איטליה. התפרנס בדוחק מעיסוק ברפואה בערים שונות באיטליה. חיבר ספר 'מאור עיניים'

פרויס, יצחק (יוליוס) , תרכא-תרעג/ 1913-1861, גרמניה. שימש כרופא משפחה בברלין. מחבר הספר החשוב ביותר על הרפואה במקרא ובתלמוד (Biblisch-Talmudische Medizin. תורגם לאנגלית על ידי פרד רוזנר - Biblical and Talmudic Medicine)

פרנקל-תאומים, יצחק מאיר , נפטר בשנת תסג/ 1703, פינסק. שימש כרופא החצר של המלך בווינה, ורב בפינסק. מחבר ספר 'כתנות אור'

צהלון, יעקב , שצ-תנג/ 1693-1630, איטליה. היה רבה של פרארה. כתב תשובות וספרי הלכה. ספרו המפורסם 'אוצר החיים' על חכמת הרפואה. כמו כן כתב 'מרגליות טובות', ובהם 'תפילת הרופא'

צהלון, מרדכי , נפ' תקח/ 1748, גם הוא היה רופא ורבה של פרארה. חיבר שו"ת 'מציץ ומליץ'

קאסיס, יוסף הרופא , נפטר בשנת תס/ 1700, איטליה. שימש כרב במנטובה

קנטריני, יצחק , תד-תפג/ 1723-1644, איטליה. רב ורופא בפאדובה. חיבר ספרים בקבלה

קצנלסון, יהודה לייב בנימין ('בוקי בן יגלי') , תרז-תרעז/ 1917-1847, רוסיה. רופא בפטרבורג. סופר ומשורר פורה. תלמידו של בעל ערוך השולחן. חיבר ספר 'התלמוד וחכמת הרפואה'

רפפורט, אברהם מנחם , רפ-שנד/ 1520 -1594, איטליה. למד רפואה בוונציה. שימש כרב וכראש ישיבה בקהילת ורונה. מחבר ספר 'מנחה בלולה', פירוש על התורה

שיק, ברוך , תק-תקע/ 1810-1740, שקלוב וסלוצק. למד רפואה בפדואה. מתלמידי הגר"א. שימש כרב וכדיין. חיבר ספר 'תפארת אדם', ספר 'עמודי השמים', וכן תרגם לעברית לבקשת הגר"א את ספר הגיאומטריה לאויקלידס

שלמה יצחקי (רש"י) , ד"א תת-ד"א תתסה/ 1105-1040, צרפת. רש"י אמנם לא היה רופא בפועל, אך יש נתונים שהיו לו ידיעות ברפואה, ואף השתמש בידיעות אלו הלכה למעשה. בספר רפואה לחנין בן יצחק הנוצרי-ערבי, שהועתק מערבית לעברית על ידי רבי קלונימוס לבית מאיר, נד' שנת שע, אמסטרדם, כתוב בהקדמה כי רש"י חיבר מאה קונטרסים ברפואה; בספר שפתי ישנים לרבי שבתי בס, סוף אות רי"ש, כתוב שרש"י היה חכם גדול ברפואה, והמחבר עצמו ראה ספר רפואות שלו

שלמה רפאל ידידיה צרור , נפטר תצח/ 1738, אלג'יר. רופא. חבר בית הדין באלג'יר. מחבר שו"ת פרי צדיק.

=

חלוקה לפי שנות החיים והפעילות===

hאסף הרופא (המאה ה-6 או ה-7)

hישראלי יצחק בן שלמה (950-850)

hדונולו שבתאי (982-913)

hחסדאי אבן שפרוט (אמצע המאה ה-10)

hדונש בן תמים הבבלי (נפ' 1020)

hאבן ישוש יצחק (1057-982)

hאבן ג'אנח יונה (מחצית ראשונה של המאה ה-11)

hיהודה הלוי (ריה"ל) (נפ' 1141)

hיוסף הנשיא בן פרוציאל (סוף המאה ה-11)

hאבן אלמועלם שלמה (סוף המאה ה-11)

hאבן עזרא אברהם (1164-1089)

hאבן דאוד, אברהם (הראב"ד הראשון) (1180-1110)

hאבן תיבון יהודה (1190-1120)

hמשה בן מימון (הרמב"ם) (1204-1138)

hיוסף אבן עקנין (1220-1140)

hיוסף אבן שמעון (נפ' 1226)

hאלככאר, יהודה (נפ' 1235)

hאברהם בן משה בן מימון (1237-1186)

hאבו אלרצ'א, בן אחותו של הרמב"ם

hאברהם הרופא מן הענווים (נפ' 1260)

hמשה בן נחמן (הרמב"ן) (1270-1194)

hאנטולי יעקב (נו' 1200)

hאליהו מנחם (1284-1220)

hהלל בן שמואל (1291-1220)

hנתנאל הרופא (נפ' 1310)

hידעיה הפניני (1340-1270)

hלוי בן גרשון (רלב"ג) (1344-1288)

hאבן אלעמאני אהרן (מחצית ראשונה של המאה ה-12)

hאשתורי הפרחי (1355-1280)

hנרבוני משה (נפ' 1362)

hהר"ן (1375-1315)

hבנבנשתי שמואל (מחצית הראשונה של המאה ה-14)

hאבן וקאר יהודה (המאה ה-14)

hלטאש יצחק (אמצע המאה ה-14)

hדוראן צמח (מחצית השניה של המאה ה-14)

hאלגואדש מאיר (סוף המאה ה-14)

hאבן איוב שלמה בן יוסף (מחצית ראשונה של המאה ה-13)

hאלנקוה אפרים (נפ' 1442)

hדוראן שמעון בן צמח (תשב"ץ) (1361 -1444)

hחפץ משה (נפ' 1446)

hאבן מוסא חיים (1460-1380)

hאבולעפיה שמואל הלוי (מחצית השניה למאה ה-13)

hגרציאן זרחיה (מחצית השניה של מאה ה-13)

hאחיטוב בן יצחק (סוף המאה ה-13)

hבלמש אברהם (1523-1440)

hיחיאל הרופא (נפ' 1540)

hאברבנאל יהודה (1530-1460)

hאלמולי שלמה (1542-1490)

hיחיא דוד נגרו (המאה ה-14)

hספורנו עובדיה (1559-1470)

hאבן ווירגה שלמה (1554-1460)

hיחיא גדלי ה (נפ' 1575)

hיוסף הכה ן (1578-1496)

hלביא שמעון (1580-1480)

hאמטוס לוזיטנוס (1568-1511)

hעזריה מן האדומים (1578-1511)

hברודו מנואל (1585-1500)

hאסכנדרי אלעזר (נפ' 1585)

hרפפורט אברהם מנחם (1594-1520)

hזרחיה בן יצחק הלוי (תחילת המאה ה15)

hיהודה מסר ליאון (המאה ה-15)

hאברהם בן דוד פורטליאוני (1612-1542)

hגבישון אברהם (1605-1543)

hזכריה בן שלמה הרופא (הרז"ה) (מחצית ראשונה של המאה ה15)

hחייא רופא (1618-1550)

hהורוביץ, שבתי שעפטיל (1619-1565)

hלוריא שלמה (נפ' 1626)

hיהודה ליב רופא (נפ' 1635)

hזכות, אברהם (לוזיטנוס) (1642-1575)

hלוצערנא אהרן (נפ' 1643)

hלטאש יעקב (אמצע המאה ה-15)

hדלמדיגו יוסף שלמה (יש"ר) (1591 -1655)

hמוספיא בנימין (1675-1606)

hדוד טעביל (1692-1620)

hצהלון יעקב (1693-1630)

hקאסיס יוסף (נפ' 1700)

hפרנקל-תאומים יצחק מאיר (נפ' 1703)

hויטל דוד (מאה ה-16)

hקנטריני יצחק (1723-1644)

hניטו דוד (1728-1654)

hגליקי מלאכי (המאה ה-16)

hטוביה בן משה הכהן (1729-1652)

hשלמה רפאל ידידיה צרור (נפ' 1738)

hמורפורגו שמשון (1740-1681)

hיקותיאל הרופא (נפ' 1740)

hצהלון מרדכי (נפ' 1748)

hמריני שבתאי חיים (1748-1690)

hלמפרונטי יצחק חזקיה (1756-1679)

hוורמס אשר אנשל (1759-1695)

hאליהו בן משה גרשון (נפ' 1770)

hואליי, משה דוד (1777-1696)

hייטלש יונה (1806-1735)

hחמיץ יוסף בן יהודה (ראשית המאה ה-17)

hשיק ברוך (1810-1740)

hגרדיא אהרן (נפ' 1810)

hנפי, חננאל גרצידיו (1836-1759)

hברנהרד חיים דוד (1858-1775)

hפרויס יוליוס (1913-1861)

hקצנלסון, יהודה לייב בנימין (1847 -1917)

hגורדון יקותיאל (המאה ה-18)

hגינצבורג בנימין זאב (המאה ה-18)

hמזיא אהרן מאיר (1930-1858)

חלוקה לפי מקום הפעילות

אוסטריה: יהודה לייב רופא, לוצערנא אהרן הרופא

איטליה: אברהם בן דוד פורטליאוני, אברהם הרופא מן הענווים, אחיטוב בן יצחק, אנטולי יעקב, בלמש אברהם, גורדון יקותיאל, גליקי מלאכי, דונולו שבתאי, הלל בן שמואל, ואליי משה דוד, חמיץ יוסף בן יהודה, חפץ משה, יהודה מסר ליאון, יוסף הכהן, יחיאל הרופא, לטאש יעקב, למפרונטי יצחק חזקיה, מורפורגו שמשון, מריני שבתאי חיים, נפי חננאל גרצידיו, ספורנו עובדיה, עזריה מן האדומים, צהלון יעקב, צהלון מרדכי, קאסיס יוסף הרופא, קנטריני יצחק, רפפורט אברהם מנחם

אלג'יר: גבישון אברהם, דוראן צמח, דוראן שמעון בן צמח (התשב"ץ), שלמה רפאל ידידיה צרור

אנגליה: אליהו מנחם, ברודו מנואל, ניטו דוד

גרמניה: גינצבורג בנימין זאב, וורמס אשר אנשל, טוביה בן משה הכהן, פרויס יצחק (יוליוס)

דנמרק: מוספיא בנימין

טורקיה: אלמולי שלמה

יוון: ויטל דוד הרופא, יחיא גדליה

ישראל: אסף הרופא, אשתורי הפרחי, חייא רופא, מזיא אהרן מאיר

כרתים: דלמדיגו יוסף שלמה (יש"ר=יוסף שלמה רופא)

לוב: לביא שמעון

ליטא: יקותיאל הרופא, שיק ברוך

מצרים: אבן אלעמאני אהרן, אברהם בן משה בן מימון, אסכנדרי אלעזר, ישראלי יצחק בן שלמה, משה בן מימון (הרמב"ם)

מרוקו: אבן אלמועלם שלמה, דונש בן תמים הבבלי

סוריה: יוסף אבן שמעון

ספרד: אבו אלרצ'א, אבן איוב שלמה בן יוסף, אבן ג'אנח יונה, אבן דאוד אברהם (הראב"ד הראשון), אבן ווירגה שלמה, אבן וקאר יהודה בן יצחק, אבן ישוש יצחק, אבן עזרא אברהם, אבן תיבון יהודה, אלגואדש מאיר, אלככאר יהודה, אלנקוה, אפרים, אמטוס לוזיטנוס (יוחנן רודריגז), בנבנשתי שמואל, גרציאן זרחיה, זרחיה בן יצחק הלוי, חסדאי אבן שפרוט, יהודה הלוי (ריה"ל), יוסף אבן עקנין, יוסף הנשיא בן פרוציאל, יחיא דוד נגרו, משה בן נחמן (הרמב"ן), ניסים בן ראובן גירונדי (הר"ן), נרבוני משה, נתנאל הרופא

פולין: אליהו בן משה גרשון, ברנהרד חיים דוד, גרדיא אהרן, לוריא שלמה הרופא

פורטוגל: אברבנאל יהודה, זכות אברהם (לוזיטנוס)

צכיה: הורוביץ שבתי שעפטיל, ייטלש יונה

צרפת: דוד טעביל, ידעיה הפניני, לוי בן גרשון (רלב"ג), לטאש יצחק

רוסיה: פרנקל-תאומים יצחק מאיר, קצנלסון יהודה לייב בנימין ('בוקי בן יגלי')

תימן: זכריה בן שלמה הרופא (הרז"ה)

בנוסף לרופאים שיש לנו ידיעות כלשהם עליהם יש לציין מספר לא מבוטל של רופאים המוזכרים בשו"ת, בחלקם כנראה תלמידי חכמים ששאלו שאלות הלכתיות חשובות [צימלס בספרו עמ' 28 ואילך מונה רשימה של רופאים יהודיים המוזכרים בספרות השו"ת מהמדינות השונות. אכן, אין לדעת מרשימה זו אם מדובר ברופאים/ רבנים או תלמידי חכמים, או שמדובר בסתם רופאים יהודיים ששאלו שאלות או שהיו מעורבים בענינים יהודיים שונים]. אגב, יש לציין כי הם מצויים יותר בימי הביניים וראשית העת החדשה, ופוחתים מאד בתקופות האחרונות.

להלן רשימה חלקית של רופאים אלו [לפי סדר א-ב]:

אברהם צבן הרופא (שו"ת מים עמוקים ח"א סי' כו); אברהם שלום הרופא (שו"ת אבקת רוכל סי' רו); אליא הרופא (שו"ת בנימין זאב סי' נט); אליעזר הרופא (שו"ת מבי"ט ח"ג סי' קלא); דוד וויזל הרופא (שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עא); דוד שלם הרופא (שו"ת מהרשד"ם חחו"מ סי' נג); דון טודרוס אבן דאוואר (שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קכט); ידידיה הרופא (שו"ת בנימין זאב סי' רט); יהודה אורטאש הרופא (שו"ת מהר"ם אלשיך סי' נח); יהודה עוזיאל הרופא (שו"ת מהרשד"ם חחו"מ סי' יח); יוסף המון (שו"ת הרא"ם סי' כד); יוסף התמרי הרופא (שו"ת דברי ריבות סי' קצא); יצחק ביטון (שו"ת הרד"ך סי' ז); יצחק פינטו הרופא (שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' צג); יצחק בן מוקאתיל (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תיח); לוי הרופא (שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' ש); מנחם הרופא (שו"ת בנימין זאב סי' ב); מנחם מנדל סערהיי (שו"ת דעת כהן, עמ' רס); מרדכי חתן הרופא (שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' לז-לח); משה ברזילי הרופא (שו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' קפא); משה וידאלש (שו"ת מהרלב"ח סי' כה); משה פולשטורו (שו"ת בנימין זאב סי' רפ); עזרא הרופא (שו"ת מהר"ם פאדובה סי' יט); שבתי הרופא (שו"ת בנימין זאב סי' ב); שלמה הרופא (שו"ת מהרש"ל סי' כא); שמואל זאבי הרופא (שו"ת אבקת רוכל סי' רו); שמעון הרופא (שו"ת מהרלב"ח סי' סא); שמעון אבון הרופא (שו"ת רש"ל סי' כט); שמשון הרופא (שו"ת הרא"ם סי' ט).

אגב, יש לציין כי בימי הבינים היו לא מעט רבנים/ תלמידי חכמים-רופאים שהיו גם כהנים. רשימה חלקית ראה בספרו של צימלס, עמ' 178, הע' 64. הסיבה היא שבאותם ימים לא היה כל צורך לנתח מתים כדי ללמוד רפואה וכדי לקבל רשיון לעסוק ברפואה.

רופאים בני זמננו

להלן רשימה של רופאי זמננו שחיו ופעלו אחרי מלחמת העולם השניה. בשנים אלו חיו ופעלו רופאים שומרי תורה ומצוות רבים, שפעלו בתחומים שונים, ביניהם מנהלי בתי חולים דתיים, מנהלי מחלקות רפואיות, ורופאים וחוקרים בעלי שם. אכן, ברשימה דלקמן כלולים רק רופאים פעילים שהם שומרי תורה ומצוות, ואשר תרמו בספרים ו/או במאמרים לקידום הקשר בין הרפואה וההלכה, או בין הרפואה וההיסטוריה הרפואית היהודית [ביוגרפיה של הרופאים הבאים מופיעה בספר - Rosner F (ed): Pioneers in Jewish Medical Ethics, 1997, pp. 204ff: א.ס. אברהם, מ. הלפרין, מ. רוזנר, א. שטינברג]:

אברהם סופר-אברהם (נו' תרצט/ 1935) - יליד ירושלים. גר בירושלים. רופא פנימי וקרדיולוג בבית חולים ביקור חולים ובמרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים. מנהל מחלקה פנימית במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. פרופסור מן המנין ברפואה פנימית. מחבר הספרים: 'לב אברהם' (ב' חלקים), 'נשמת אברהם' (ו' חלקים), 'דיני הרופא בשבת וביום-טוב', 'דיני החולה בשבת, ביום-טוב וביום-כפור'. מחבר מאמרים רבים בענייני רפואה והלכה.

אייזנבג דניאל אלן (נו' תשכה / 1965) - יליד ארה"ב. גר בארה"ב. רופא רדיולוג בבית חולים אלברט איינשטיין בפילדלפיה. מחבר מאמרים בענייני רפואה והלכה, בעיקר באינטרנט.

אילובי הנרי (תרח-תרצב/ 1848 -1932) - יליד ארה"ב. רופא ילדים בסינסינטי וניו-יורק, ארה"ב. פרסם מאמרים על ענייני רפואה והלכה, נלחם בתנועה הרפורמית.

ארליך דב (תרצח-תשמו/ 1986-1938) - יליד חיפה. רופא צבאי, רופא משפחה ורופא קהילתי. מנהל בית חולים ביקור חולים בירושלים, רופא משפחה בבני ברק. מנהל המכון המדעי טכנולוגי לבעיות הלכה בירושלים, נשיא עולמי של אגודת אנשי מדע שומרי תורה. כתב מאמרים רבים בנושאי הלכה ורפואה ואתיקה רפואית. לאחר פטירתו יצא לאור ספר בשם 'ואד יעלה', ובו אוסף מאמרים וחידושי תורה שהשאיר בכת"י.

ביברפלד חיים (תרכה-תש/ 1940-1865) - יליד גרמניה. גר בגרמניה, ובסוף ימיו עלה לישראל ונפטר בירושלים. שימש כרב בברלין וכדיין בבית דינו של הגר"ע הילדסהיימר. שימש כרופא בברלין. כתב מאמרים הלכתיים רבים.

גורדון בנימין (תרסו-תשכה/ 1906 -1965) - יליד ליטא. גר בארה"ב. מומחה במחלות עינים. כתב מאמרים רבים על הרפואה בתלמוד.

גליק שמעון (נו' תרצב/ 1932) - יליד ארה"ב. גר בבאר-שבע. רופא פנימי ואנדוקרינולוג בבתי חולים בארה"ב ובמרכז הרפואי סורוקה, באר-שבע. מנהל החטיבה הפנימית במרכז הרפואי סורוקה בבאר-שבע, מנהל המרכז לחינוך רפואי, דיקן הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות בישראל. אחד ממייסדי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פרופסור מן המנין ברפואה פנימית. מחבר מאמרים רבים בענייני רפואה ואתיקה.

די-סיניי ריקרדו שמואל (נו' תשט/ 1949) - יליד רומא. גר ברומא. רופא בתחום רדיולוגיה אבחנתית. בוגר אוניברסיטת רומא, והתמחויות בבתי חולים בארה"ב. מנהל מחלקה רדיולוגית בבית חולים ג'יובני ברומא. מוסמך לרבנות מבית המדרש לרבנים האיטלקי ברומא. שימש כמנהל בית המדרש לרבנים, ומשנת 2002 משמש כרב ראשי של רומא. מחבר מאמרים רבים על עניינים יהודיים, יחסי יהדות-נצרות, מנהגים ואגדות. חיבר מדריך לכשרות באיטלקית, ערך הוצאה חדשה של הסידור לפי מנהג יהודי איטליה. חיבר קטלוג של כתבי היד בספריה של בית המדרש לרבנים ברומא. מחבר הספר 'נותן טעם לשבח' על הלכות כשרות.

הלפרין מרדכי (נו' תשז/ 1946) - יליד ירושלים. גר בירושלים. ר"מ וראש ישיבה לפני שהיה לרופא. רופא נשים, מנהל המרכז הרפואי לאימפוטנציה ועקרות במרפאה פרטית בירושלים. המנהל השני של המכון על שם ד"ר פ. שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה על פי התורה, ליד המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. הממונה על אתיקה רפואית במשרד הבריאות. העורך השני של כתב העת לענייני רפואה והלכה 'אסיא', והעורך של 'ספר אסיא' החל מכרך ה'. עורך הקובץ 'עמק הלכה-אסיא', חלק א'. מחבר מאמרים רבים בתחום הרפואה וההלכה.

לוי יעקב (תרמט-תשלז/ 1997-1889) - יליד גרמניה. גר בירושלים. רופא ילדים בברלין ובירושלים. מנהל מחלקת ילדים בבית חולים ביקור חולים בירושלים. פרסם מאמרים רבים בענייני רפואה והלכה. רשימה ביבליוגרפית של מאמריו פורסמה בספר אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 315 ואילך.

ליבוביץ יהושע (תרנה-תשנג/ 1895 -1993) - יליד רוסיה. גר בירושלים. רופא כללי ונוירולוג בגרמניה ובקופת חולים בירושלים. מייסד ועורך ראשון של בטאון 'קורות'. פרופסור-חבר בהיסטוריה של הרפואה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. מייסד המדור להיסטוריה של הרפואה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים. נשיא האקדמיה הבינלאומית של ההיסטוריה של הרפואה. חיבר מאמרים רבים וספרים אחדים בהיסטוריה של הרפואה, ובתוכם מאמרים רבים בהיסטוריה של הרפואה היהודית. מחבר החלקים ההיסטוריים בערכים הרלוונטיים באנציקלופדיה העברית. מחבר הספר The History of Coronary Heart Disease.

מונטנר זיסמן (תרנז-תשלג/ 1897 -1973) - נולד בפולין. גר בירושלים. עסק ברפואה כללית וברפואת ספורט בברלין ובירושלים. תרגם מערבית לעברית ספרים רפואיים רבים, ובעיקר הכתבים הרפואיים של הרמב"ם ושל דונולו, וערך את 'ספר אסף הרופא'.

מלאך דניאל (נו' תשו/ 1945) - נולד בישראל. גר בירושלים. רופא נשים במרפאה פרטית בירושלים, ובבית חולים משגב לדך. מחבר מאמרים בנושאי רפואה והלכה.

פרידנוואלד חיים הארי (תרכו-תשי/ 1950-1864) - ארה"ב וישראל. שימש כפרופסור למחלות עינים בבולטימור, ארה"ב. מחבר מאמרים רבים בתולדות הרפואה היהודית. מחבר הספרים (באנגלית) 'גדולי ישראל בתולדות הרפואה', 'היהודים והרפואה'.

קוטק שמואל (נו' תרצא/ 1931) - יליד צרפת. גר בירושלים. רופא ילדים בצרפת ובקופת חולים בירושלים. פרופסור-חבר בתולדות הרפואה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. ראש המדור להיסטוריה של הרפואה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים. מחבר מאמרים רבים בתחום תולדות הרפואה במקורות יהודיים קדומים, ותולדות האתיקה הרפואית היהודית. עורך הבטאון 'קורות'.

רוזנר מאיר (פרד) (נו' תרצה/ 1935) - יליד גרמניה. גר בניו-יורק. רופא פנימי והמטולוג. מנהל מחלקה פנימית במרכז הרפואי קווינס בניו-יורק. פרופסור מן המנין ברפואה פנימית, סגן דיקן בית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין, ישיבה-אוניברסיטה, ניו-יורק. מחבר ספרים אחדים, ביניהם Medicine and Jewish Law, Modern Medicine and Jewish Ethics, Medicine in the Bible and the Talmud; עורך קבצים רבים ביניהם Proceedings of the Association of Orthodox Jewish Scientists, Jewish Bioethics, Compendium on Medical Ethics, Medicine and Jewish Law, Pioneers in Jewish Medical Ethics; מתרגם ספרי רפואה של הרמב"ם, מתרגם מגרמנית לאנגלית את הספר Preuss J: Biblical Talmudic Medicine, ומתרגם מעברית לאנגלית את סדרת האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית הנוכחית; ומחבר מאות פרקים ומאמרים בענייני רפואה והלכה, אתיקה רפואית, והיסטוריה רפואית יהודית.

רייכמן יצחק (אדוארד) יליד ארה"ב. גר בניו-יורק. רופא חדר מיון, בית החולים מונטיפיורי בניו-יורק. קיבל סמיכה לרבנות מטעם ישיבה-אוניברסיטה בניו-יורק. היסטוריון של הרפואה. מחבר מאמרים ברפואה והלכה, היסטוריה של הרפואה, ואתיקה רפואית.

שטינברג אברהם (נו' תשז/ 1947) - יליד גרמניה. גר בירושלים. רופא צבאי בחיל אוויר, ורופא ילדים ונוירולוג ילדים במרכז הרפואי שערי צדק, ובבית חולים ביקור חולים, ירושלים. מנהל היחידה לנוירולוגיה של הילד במרכז הרפואי שערי-צדק בירושלים, ומנהל היחידה לאתיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק. מנהל המרכז לאתיקה רפואית, וראש המסלול להוראת האתיקה הרפואית בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים. פרופסור-חבר-קליני באתיקה רפואית. חתן פרס ישראל, 1999. המנהל הראשון של המכון על שם ד"ר פ. שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה על פי התורה, ליד המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. המייסד והעורך הראשון של כתב העת לענייני רפואה והלכה 'אסיא', והעורך של ארבעת הכרכים הראשונים של 'ספר אסיא'. עורך הקובץ 'עמק הלכה', חלק ב. מחבר הספר 'הלכות רופאים ורפואה'. מחבר 'אנציקלופדיה הלכתית רפואית' הנוכחית. מחבר הספר 'התורה והרפואה' על ענייני רפואה בפרשיות השבוע. מחבר מאמרים רבים בתחומי הרפואה וההלכה, האתיקה הרפואית, ההיסטוריה הרפואית יהודית, ונוירולוגיה של הילד. יו"ר ועדות ציבוריות בענייני רפואה הלכה וחוק.

נספח ב: שבועות רופאים

שבועות רופאים ופרשנויות שונות נאספו בקבצים שונים. הספר המקיף בנידון הוא - Etziony MB: The Physicianls Creed: An Anthology of Medical Prayers, Oaths and Codes of Ethics Written and Recited by Medical Practitioners Through the Ages. Charles C. Thomas, USA, 1973.

1. שבועת אסף הרופא

אסף היה רופא יהודי קדמון. הוא חי כנראה במאה ה-6 או ה-7, בארץ ישראל או בארם נהריים. הוא היה ירא שמים ומסור לדת ישראל. חיבר את הספר העברי הראשון בחכמת הרפואה. תורתו חדורה אתיקה רפואית נעלה. אסף מוזכר על ידי הגאונים והראשונים: פירוש הגאונים לעוקצין פ"ג, המיוחס לרב האי גאון; ספר הערוך, ע' ותן; רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול; רד"ק הושע יד ה.

'שבועת אסף הרופא' פורסמה לראשונה בגרמנית לפי כתב יד אוקספורד, סימן 8:201. בער גולדברג פרסם את השבועה בכתב העת 'כרמל', בשנת 1861, לפי כת"י פאריס. מונטנר פרסם את השבועה במבוא לספר אסף הרופא, ירושלים, 1957, על פי כת"י אוקספורד. השבועה פורסמה גם בספר אסיא, א, תשל"ו, עמ' 258. וראה בהרחבה דיון על שבועה זו בחוברת Pines S: The oath of Asaph the Physician and Yohanan ben Zabda, The Isreal Academy of Sciences and Humanities Proceedings, Vol. V, No. 9, 1975. וראה שם גם תירגום לאנגלית של השבועה.

וזאת הברית אשר כרת אסף בן ברכיהו ויוחנן בן זבדא^[347] עם תלמידיהם וישביעום בדברים האלה:

אל תצודו להמית כל נפש במשתה עקר^[348],

ואל תשקו אשה הרה לזנונים להפיל^[349],

ואל תחמודו כל יפי תואר בנשים לנאפה בהן^[350],

ואל תגלו את סוד האדם אשר האמין לכם^[351],

ואל תקחו כל כופר לחבל ולהשחית^[352],

ואל תקשיחו לבב מלחמול על דל ואביון לרפא^[353],

ואל תאמרו על טוב רע, ועל רע טוב^[354],

ואל תלכו בחוקות המכשפים לחבר, לנחש, ולכשף^[355], להפריד איש מאשת חיקו, או אשה מאלוף נעוריה^[356],

ולא לחמוד כל הון וכל כופר לעזר תאות זימה^[357],

ולא להיעזר בכל עבודת אלילים לרפא בהם, ולא להבטיח בכל דברי עבודתם לרפאות, כי אם לשקץ ולתעב ולשנוא את כל עובדיהם^[358] והבוטחים בהם והמבטחים בהם, כי כולם תוהו ולא מועילים^[359], כי אין המה, ושעירים רוחות מתים המה^[360], את פגריהם לא יושיעו, ואיך יוכלו להושיע את החיים.

ועתה בטחו בה' אלוקיכם^[361], א-ל אמת, א-ל חי, כי הוא הממית ומחיה, המוחץ והרופא^[362], המלמד לאדם דעת^[363] וגם להועיל^[364], המוחץ בצדק ובמשפט, והרופא בחסד וברחמים, לא יבצר ממנו כל מזימות ערמה^[365], ואין נסתר מנגד עיניו^[366]. המצמיח צמחי רפואות^[367], והשם בלב חכמים תושיה לרפא ברוב חסדיו, ולספר נפלאות בקהל רבים, לדעת כל חי, כי הוא עושהו ואין בלעדיו מושיע^[368]. כי הגויים הבוטחים אל עצביהם אשר יושיעום ממצוקותיהם ולא יצילום מצרותיהם, כי תוחלתם ותקוותם אל המתים. על כן נאה לכם להבדל מהם, ולשטות ולרחוק מכל תועבות גלוליהם, ולדבקה בשם ה' אלוקי הרוחות לכל בשר^[369], ובידו נפש כל חי להמית ולהחיות^[370], ואין מידו מציל^[371]. זכרוהו בכל עת ודרשוהו באמת וביושר ובתום דרך, למען תצליחו בכל מעשיכם, ויתן לכם עזרה להצליח בידכם, והייתם מאושרים בפי כל בשר, ויזנחו הגויים את אליליהם ועצביהם, ויתאוו לעבוד את ה' ככם, כי יכירו כי תוהו מבטחם ולריק יגיעם, כי ישוועו אל אל, לא ייטיב ולא יושיע^[372].

ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם, כי יש שכר לפעולותיכם^[373], וה' עמכם בהיותכם עמו^[374]. אם אתם את בריתו תשמורו, ובחוקותיו תלכו לדבקה בהם^[375], ונחשבתם לקדושיו בעיני כל בשר, ויאמרו אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו^[376].

ויענו תלמידיהם ויאמרו: כל אשר הוכחתם אותנו וצוויתם עלינו נעשה^[377], כי מצות התורה היא, ועלינו לעשותה בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו^[378], לעשות, לשמוע^[379] ולא לנטות, ולא לסור ימין ושמאל^[380]. ויברכום בשם א-ל עליון קונה שמים וארץ^[381].

ויוסיפו עוד להעיד בהם ויאמרו עליהם:

הנה ה' אלקים וקדושיו ותורתו עדים בכם^[382], אשר תהיו יראים אותו לבלתי סור ממצוותיו^[383], וללכת בחוקותיו וביושר לבב,

ולא לנטות אחרי הבצע לעזור חנף על דם נקי^[384],

ולא למסוך סם המוות לכל איש ואשה להמית רעהו^[385],

ולא להגיד בעקריהם, ואף לא למסרנו לכל אדם, ולא להסיח בכל דברי^[386],

ולא לתת דמים בכל מלאכת רפואות^[387],

ולא לצדות לעורר מחלה על נפש אדם, ולבלתי תת מום באדם למהר להבקיע בשר אדם בכלי ברזל או במכוות אש, עד אשר תבחין פעמיים ושלוש, אז תתנו עצתכם^[388],

ולא תמשול בכם רוח רמה לרום עיניכם ולבכם,

ואל תטורו נקמת כל איבה באדם החולה^[389],

ולא להחליף אמרתכם בכל שנא ה' אלקינו לעשות^[390], כי אם לשמור פקודיו ומצוותיו, ללכת בכל דרכיו^[391], למען מצוא חן בעיניו^[392], להיות נקיים^[393] ונאמנים וישרים.

כה הוכיחו והשביעו אסף ויוחנן את תלמידיהם.

1. שבועתו של רופא - שבועת אמטוס לוזיטנוס

אמטוס (בעברית: חביב, אהוב) לוזיטנוס חי בשנים רעא-שכח/ 1568-1511, בפורטוגל, הולנד ואיטליה. הוא היה מאנוסי ספרד, ואף הוזמן להיות רופאו של האפיפיור. הוא ברח לסלוניקי, וחזר לחיק היהדות. הוא כתב שבעה כרכים של תיאורי מחלות שונות, ובכל כרך - מאה מחלות.

שבועת אמטוס לוזיטנוס מופיעה בסוף הכרך הששי והשביעי של ספריו. היא נכתבה בלטינית, בשנת 1559, ותורגמה לאנגלית על ידי הארי פרידנוואלד בשנת 1935. שבועה זו פורסמה בעברית על ידי י. לייבוביץ, בגליון 'מחניים', כרך כב, תש"ל, בספרו של ד. מרגלית, דרך ישראל ברפואה, תש"ל, עמ' 515 ואילך, ובספר אסיא, א, תשל"ו, עמ' 250 ואילך.

נשבע אני באלקים חי העולמים [ובעשר דברותיו הקדושות, אשר ניתנו בהר סיני ביד משה לעם הנגאל מעבדות מצרים]:

אם בכתבי הרפואה האלו הוקרתי והחשבתי דבר אפס מלמסור לדורות הבאים את אמת הדברים במלואה;

לא הזמתי ולא שיניתי דבר בגלל הבצע;

אם לא תמיד שאפתי לכך כי התועלת תגיע אל בני האדם;

אם מעולם הללתי איש, או דברתי בגנותו, כדי לתת סיפוק לתאוותי שלי, אלא אם כן השאיפה לאמת תבעה זאת.

אם שקר בפי יענשני נא הבורא ורפאל משרתו בקצף עולם, ואיש לא יתן מעולם אימון בי.

ואשר לשכר המשתלם לרופאים לא נתתי דעתי עליו, אנשים רבים ריפאתי, לא במסירות בלבד, אלא אף בחינם. פעמים קרובות גם דחיתי ברוח נכונה וללא רתיעה את השכר שאנשים רבים הציעו לי, כי טוב היה בעיני להשיב לחולים בעבודתי ובטיפולי את בריאותם אשר קיפחו, מאשר יעשירוני בנדיבותם ובהונם.

שווים היו לפני בני כל האמונות, יהודים, נוצרים או ערבים. רום מצבו של החולה לא השפיע עלי מעולם, ובאותה שקידה טיפלתי בעני כבבני רום המעלה.

מעולם לא גרמתי למחלה.

בהגדת העתיד אמרתי תמיד את אשר נראה לי לאמת.

לא נשאתי פני לשום רוקח על משנהו, אלא בשהיה עולה עליו בניסיונו המקצועי ובהגינותו.

ברפואות שרשמתי שמרתי תמיד על המזיגה הנכונה התואמת את תכונת החולים.

לא גיליתי מעולם סוד שהופקד בידי.

לא השקיתי איש משקה מוות.

שום אשה לא הפילה את עוברה בעזרתי.

לא עשיתי כל מעשה רע בבית בו טפלתי בחולה.

סוף דבר, לא עשיתי מעשה שאינו נאה לרופא מכובד וחשוב. תמיד הצבתי לי לנגד עיני את אבות אמנות הרפואה היפוקרטס וגלנוס. לא בזיתי את מורשתם של האנשים הרבים שהצטיינו באמנות הרפואה.

ואשר ללימודי בהם התמדתי מאד, ואף העניינים הדחופים ביותר לא מנעוני מלקרוא בספרי המחברים הטובים.

קבלתי על עצמי אובדן רכושי, נסיעות רבות ומסוכנות, אפילו גלות שגליתי. עמדתי בכל אלו כיאה לפילוסוף, ברוח נכונה ובלתי נשברת.

את תלמידי, שהם מרובים עד היום הזה, חשבתי תמיד כבני, למדתים בבהירות האפשרית, הוריתים לשאוף להגיע למעלת הטובים שברופאים.

את ספרי הרפואה שחברתי הוצאתי לאור ללא שאיפת כבוד.

מטרה אחת היתה לפני, לדאוג לבריאות בני האדם בכל יכולתי. ידונו נא אחרים אם השגתי את מטרתי, אך אנוכי לזאת נשאתי נפשי, ואותה העליתי על ראש תפילתי.

1. שבועת הרופא העברי

שבועה זו חוברה על ידי ד"ר ליפמן היילפרין, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים הדסה בירושלים. השבועה חוברה בשנת תשי"ב, לרגל סיום המחזור הראשון של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים, ביום ל"ג בעומר תשי"ב, 13.5.1952.

פרחי הרפואה בישראל: אתם ניצבים היום כולכם לפני מוריכם בדרכי הרפואה וחוקותיה, לעברכם בברית הרפואה למען תקיימו את תורתה בכל מאודכם בשום שכל וביושר לבב, ולמען קום דור רופאים דרוכי מעש ואמוני ייעוד לעזרת האדם הדווי.

וזאת הברית אשר אנכי כורת אתכם היום לאמור:

על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה

ושמרתם עד מאד חיי האדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים

ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם גר אם נכרי ואם אזרח, אם נקלה ואם נכבד

והשכלתם להבין לנפש החולה לשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש

אל תמהרו להוציא משפט, ושקלתם את עצתכם במאזני החכמה הצרופה בכור הנסיון

שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם, אל תגלו סודו ואל תלכו רכיל

יחכם לבכם גם לבריאות הרבים להעלות ארוכה למדווי העם

תנו כבוד ויקר לרבותיכם שנחלצו להנחותכם במעגלי הרפואה

תרבו חכמה ואל תרפו, כי היא חייכם וממנה תוצאות חיים

היזהרו בכבוד חבריכם, כי בכבודם הם תכובדו גם אתם

דברי הברית האלה קרובים אליכם מאד, בפיכם ובלבבכם לעשותם,

ועניתם כולכם אמן,

אמן, כן נעשה

יהי רצון שישגא פעלכם להאדרת מורשת הרפואה בישראל

1. שבועת היפוקרטס

היפוקרטס היה גדול הרופאים של יוון העתיקה. חי בשנים 370-460 לפני הספירה. בכתבים העבריים מימי הביניים הוא נקרא אבוקראט. הראב"ד בעל סדר הקבלה מזכירו בע' רבי יהודה הנשיא, וכותב עליו שהיה בימי מרדכי ואסתר. הרמב"ם כתב ספר רפואי מיוחד בשם 'פירוש פרקי אבוקראט', וכותב עליו שהיה 'מגדולי האנשים, כל שכן מן הרופאים בלא ספק'.

'שבועת היפוקרטס' מוזכרת אצל מחברים שונים בעולם העתיק - ראה הרפואה והיהדות, עמ' 257, הע' 68, אך למרבה הפלא היא איננה מוזכרת כלל בכתבי גאלינוס. מעניין לציין, כי גם אין לה זכר בתלמוד ובפוסקים הראשונים והאחרונים. השבועה הנקראת על שם היפוקרטס קרוב לוודאי לא נתחברה על ידו אלא על ידי אנשים מכת האסקלפיאדים, שעבדו לאליל אסקולפיוס [Aesculapius] בנו של אפולו [Robin ED & McCauley RF, Lancet 345:1422, 1995]. תאריך כתיבת שבועה זו שנוי במחלוקת בין החוקרים [ראה על שבועה זו - Edelstein, The Hippocratic Oath, Baltimore, 1943]. הנוסח האנגלי פורסם לראשונה - Edelstein L, Bull Hist Med Suppl 1:3, 1943. נוסח שבועה זו עבר גלגולים ושינויים שונים, ובעיקר יש לציין את הגירסאות הנוצריות והמוסלמיות העתיקות, עם השמטת החלקים האליליים [ראה הרפואה והיהדות, עמ' 257 ואילך; Kottek SS & Lepicard E, Isr J Med Sci 29:75, 1993]. הגירסא העברית של השבועה הזו נכתבה כנראה רק בשלב מאוחר יותר [לאחרונה נתגלתה גירסא עברית בכתב יד שהועתק על ידי דוסא בן יוסף בקושטא, בשנת 1461 - ראה Kottek SS, et al, Med Hist 22:438, 1978; Kottek SS, Isr J Med Sci 29:326, 1993]. בגירסא העברית הושמטה ההתייחסות לאלילים היווניים. כמו כן הושמט האיסור לעסוק בניתוחים, אין איזכור של גילדה של רופאים, ויש תוספת של חיוב ללמוד רפואה בהתמדה ולבדוק ולהתייחס לספרי רפואה.

גירסא עברית קדומה:

אמר החסיד אבוקראט: הראוי לבוא בחכמת הרפואות הוא המכבד רבותיו, והמשבח רבותיו, והמשבח והעובד להם כאבותיו. כי הכבוד מחוייב אל האבות בעבור היות תחילה הקריאה מהם. והכבוד מחוייב אל הרב בהסירו מסווה העולמי מעל הפנים, ונותן עליהם עול מלכות. ויאות אל הרב להתבונן בברית שכלו לברר תלמיד הגון ונאה במעשיו. והוא יורנו על דרך האמת, ובלא מחיר, גם בלא תוחלת גמול העתיד. ויתחזק בכל כוחו להרחיק ולדחות מעליו האינם נאותים אל החכמה הזאת. וישים שכלו ודעתו ביושר להשיב אל הבריאות החולה, ולא בתקות ממון. לא בדרכי להעמיק הבחינות והאותות על מדווה העשירים מן העניים, ועל הגדולים מתמורתם.

ושמור נפשו מאד פן יורה לעשות משקה להמית או להזיק, ולא יהיה כמחליש אם ירגיש ומאס, ומאחרים אשר יורו לעשות הדבר הרע הזה.

ולא יסור לבבו לנטות אנה ואנה להפיל ההרות.

ובבוא לבקר החולה לא יתן עיניו באשתו, ולא בבתו, ולא בשפחתו. הדברים האלו מעוורים הגוף.

וישים הסוד והסתר מטוב מעלותיו פן יגלה המצווה הנסתר בהגלותו אליו, כי פעמים רבות יגלה החולה אל הרופא דברים שיתבייש מהם לגלות לאבותיו או לקרוביו.

ויברח מאד מגיעול הזימה ומלעוג השכרות, כי הדברים האלו יבהילו הדעת ויסירו הלב.

ועל כל דבר יתמיד רגילות הלימוד בעזר בריאות הגוף, ולא תקצר רוחו בעיון הספרים.

הגירסא השלימה בתרגום לעברית מתוך המקור ביוונית [הובא בספרו של ד. מרגלית, דרך ישראל ברפואה, תש"ל, עמ' 530-1]:

בחיי אפולו הרופא, בחיי אסקלפיוס, היגייאה ופאנאקיאה, ובחיי כל האלילים ואלילות שיהיו לי לעדים, נשבע אני לקיים, כמיטב כוחי וידיעתי, את שבועתי זאת ושטר-התחייבותי זה:

את האיש אשר לימדני אומנות זו אכבד כיבוד אב ואם, אתן ידי למחייתו וחלקי לכל צרכי נפשו; יוצאי חלציו יהיו לי כאחים, ואם יחפצו ללמוד אומנות זו, אלמדם ללא שכר וללא שטר; בהוראתי, הרצאתי וכל שאר לימודי אשתף את בני, בני מורי ותלמידים אשר יתחייבו ויישבעו כחוק הרופאים, ומלבדם לא אשתף איש.

הוראות הנוגעות לאורח-החיים אורה, כמיטב יכולתי וידיעתי, לתועלת החולים בלבד, ולא לנזקם וחסרונם.

לא אתן לאיש, אף אם יבוקש מידי, סם מוות, ועצה אשר כזאת לא אייעץ.

כמו כן לא אתן לאשה פתילה להפיל פרי בטנה.

טהורים וקדושים יהיו חיי ואומנותי.

לא אנתח בסכין, אפילו לא חולים באבני השלפוחית, אלא אניח זאת לאומנים העוסקים בכך.

לכל הבתים אשר אכנס לתוכם, אכנס לתועלת החולים, ומרצוני לא אגרום שום עוול והשחתה, במיוחד במעשי תאווה, לא בנשים ולא בגברים, לא בבני חורין ולא בעבדים.

כל אשר אראה או אשמע בשעת טיפולי, וגם שלא בטיפולי, באורח חיי האנשים, ואשר אין להשמיע מחוץ לביתם, לא אגלה מזה מאומה, כי ידעתי כי סוד מופלא הוא שאין להזכירו.

אם אקיים את דבר השבועה זאת ולא אפירנה, ייטב לי בחיי ובאומנותי עד עולם, וכל בני האדם כבד יכבדוני. ואם אעברנה ונשבעתי לשווא, יקרני ההיפך.

הגירסה המודרנית לשבועת היפוקרטס היא הצהרת ג'נבה של ארגון הבריאות העולמי, 1965. להלן תרגום לעברית מהנוסח האנגלי שפורסם ב-British Medical Associationl Handbook, 1965:

אתן למורים שלי את הכבוד ואת ההוקרה הראויה להם

אמלא את תפקידי באופן מצפוני ובכבוד

בריאותם של המטופלים שלי יהיו בראש מעייני

אכבד את הסודות שנמסרו לי

אשמור בכל יכולתי את הכבוד ואת המסורת האצילית של מקצוע הרפואה

חברי למקצוע יהיו כמו אחים לי

לא ארשה לערב שיקולים של דת, לאומיות, גזע, עמדה פוליטית, או עמדה חברתית במילוי תפקידי כלפי המטופלים שלי

אשמור את מלוא ההערכה לחיי אדם מרגע ההפריה, אפילו תחת איום; לא אשתמש בידע הרפואי שלי בניגוד לחוקים הומניים

אני מבטיח הבטחות אלו מתוך חופש וכבוד.

1. שבועת הרופא המוסלמי

הנוסח נקבע בכנס הבינלאומי הראשון לרפואה מוסלמית בכווית, ינואר 1981

אני נשבע באלקים הכל יכול, לזכור את הא-ל בבואי לעשות את מלאכתי,

לשמור על חיי אדם בכל השלבים ובכל הנסיבות, לעשות כל שביכולתי כדי להצילו ממוות, מחלה, כאב וחרדה,

לשמור על כבוד האדם, לכבד את פרטיותו, ולנעול בקרבי את כל סודותיו,

להיות כל אותה דרך מכשיר לרחמי הא-ל,

להושיט את טיפולי הרפואי לקרוב ולרחוק, לצדיק ולרשע, לידיד ולאויב,

לעשות כל מאמץ להשיג ידע שאשתמש בו לטובת האנושות ולא לרעתה,

לכבד את מורי, ללמד את הצעירים ממני, ולשמש אח לחברי במקצוע הרפואי בחסד וברחמים,

לחיות באמונתי בחיי הפרטיים והציבוריים מתוך הימנעות מכל דבר שמגנה אותי בעיני הא-ל, שליחיו וחברי.

הערות שוליים