נחלת שבט אפרים: הבדלים בין גרסאות בדף

מפת חלוקת הארץ לשבטים - נחלת שבט אפרים: בצהוב בהיר - בשדרת ההרים - צפונית מירושלים - מקור:ויקישיתוף, יצר: יוסי הראשון, כיתוביות בעברית: ברי"א ודניאל צבי

נחלת שבט אפרים עלתה בגורל ב"בית יוסף", לאחר שמטה בני יהודה היה השבט הראשון אשר קבל נחלה מיהושע בן נון, לאחר כיבוש ארץ כנען. הנחלות של בית יוסף, אפרים ומנשה, נחשבות לגדולות. שבט אפרים התנחל בתחום בין נחל ירקון לבין נהר הירדן ושבט מנשה על שני חלקיו מהים התיכון עד הגלעד והר החרמון. ברכת משה רבינו התקיימה בהם:"וּמֵרֹאשׁ, הַרְרֵי-קֶדֶם; וּמִמֶּגֶד, גִּבְעוֹת עוֹלָם (ספר דברים ל"ג, ט"ו).

עם זאת, הרי בעקרון של חלוקת ארץ ישראל לשבטים עמד היכולת הכלכלית של חבל הארץ לפרנס את האוכלוסייה אותה הוא יישא. הנחלאות הגדולות של שני השבטים היו בעלי אופי ייחודי ויהושע בן נון מציין מדוע דווקא שבטים אלו מתאימים לחיות באותם האזורים. בתחומי השבטים אלה, על פני שטח רחב, עדיין יושבים עמים זרים: הַפְּרִזִּי,ְהָרְפָאִים והַכְּנַעֲנִי, אלו הם עמים חזקים שרק שבטים חזקים יכולים להמודד עימם. כמו כן, יש בהר אפרים ובהר מנשה שטחי יערות, שאינם מאפשרים לעבד את האדמה. רק שבט חזק יכול לברות את היערות.

העובדה כי מדובר באזורים בעלי פוטנציאל כלכלי נמוך באה לידי ביטוי בדלילות האוכלוסייה בהם. בכתבי תל אל עמארנה המתארים את שמות הערים שנכבשו בארץ ישראל לא מפיעות ערים מהר שומרון. עוד תמיכה בכך אפשר לראות בדברי "שכם" על בני יעקב, בבואו לבקש את דינה לבנו: "וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם, לִפְנֵיהֶם" (בראשית, ל"ד, כ"א). ואכן בני יעקב רועים את צאנם בשכם :"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם" (שם, ל"ז, י"ב).

תמיכה נוספת יש גם בממצאים הארכאולוגיים בסקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"ח שנערך בשומרון נמצאו מעט שרידים מהתקופות שקדמו לתקופת התנחלות בני ישראל .

היתרון לגודל

בית יוסף אינו סבור כי די לו בנחלאות הגדולות שעלו בגורלו והוא פונה בטענות כלפי יהושע בו נון: " וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה, גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד, וַאֲנִי עַם רָב, עַד אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי ה'."

יהושע משיב כי דווקא היותם "עם רב" נותן להם את היתרון להתנחל בהרים: " וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ, אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה, וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם, בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים: כִּי-אָץ לְךָ, הַר-אֶפְרָיִם." ואז מסתבר כי השבטים מבקשים דןןקא שטחים חקלאיים במישור : " וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, לֹא-יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר; וְרֶכֶב בַּרְזֶל, בְּכָל-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בְּאֶרֶץ-הָעֵמֶק, לַאֲשֶׁר בְּבֵית-שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ, וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל."

יהושע מסכם, כי בעזרת כוחם ייתגברו על כך: " וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-בֵּית יוֹסֵף, לְאֶפְרַיִם וְלִמְנַשֶּׁה לֵאמֹר: עַם רַב אַתָּה, וְכֹחַ גָּדוֹל לָךְ לֹא יִהְיֶה לְךָ, גּוֹרָל אֶחָד. כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ, כִּי יַעַר הוּא, וּבֵרֵאתוֹ, וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו: כִּי-תוֹרִישׁ אֶת-הַכְּנַעֲנִי, כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ כִּי חָזָק, הוּא (י"ז, י"ד-י"ח). מסתבר כי בשטח הרחב שניתן לשבטי בית יוסף היה עליהם להתגבר על העמים הזרים ועל היערות בהרים.

מאימתי החלה התנחלות בית יוסף

יהודה אליצור ויהודה קיל בספרם אטלס דעת מקרא מביאים את פרושו של רבע סעדיה הגאון בספרדברי הימים. לפיו, כיבושי שבט מנשה בעבר הירדו המזרחי, בגלעד ובבשן הן "ספורות לשעבר" - כלומר מספרים דברים מן העבר, מימי שבת בית יוסף בארץ מצרים. מכיר בן מנשה, המוכה "איש מלחמה" ולימים יקרא בית מכיר "אבי גלעד" על שם אחוזתו בעבר. משה רבינו גם אינו בא בטענות לשבט מנשה שהם מבקשים להתנחל בעבר הירדן המזרחי, הוא מגביל את הטענות רק נגד שבט ראובן ושבט גד.

לפי ספר דברי הימים א'גם לשבט אפרים היו נחלות בארץ ישראל לפני כיבוש הארץ. כאשר כל "וּבְנֵי אֶפְרַיִם, ... הֲרָגוּם, אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ, כִּי יָרְדוּ, לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם. "רק בִתּוֹ שֶׁאֱרָה, וַתִּבֶן אֶת-בֵּית-חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת-הָעֶלְיוֹן, וְאֵת, אֻזֵּן שֶׁאֱרָה" (ז' ,י"ד-כ"ט).כלומר היא בונה את ערי בית חורון והעיר השלישית "אזו שארה" אולי נשמר שמה בכפר הערבי "בית סירה" ליד מבוא חורון בימינו.

רבי סעדיה הגאון סבור כי צאצאי בת אפרים לא החזיקו מעמד: "כשמת יוסף ואחיו, נתחזקו הגויים ותפשו את נחלותיהם". אבל זכר הבעלות של בני יוסף על הנחלות באזורי שכם רבתי ובגלעד ובבשן נשמרו.

גבול דרומי משותף

תחןם נחלת שבט אפרים מתואר אחרת מאשר התחום של האחרים. הגבול הדרומי שלו מוגדר בתור גבול "בית יןסף" ורק אחר כך הוא עובר לתאר את שאר גבולות השבט עצמו. הגורל נפל על בית יוסף ולא על שבט אפרים, כפי שאמור בספר יהושע:" וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לִבְנֵי יוֹסֵף, מִיַּרְדֵּן יְרִיחוֹ, לְמֵי יְרִיחוֹ, מִזְרָחָה; הַמִּדְבָּר, עֹלֶה מִירִיחוֹ בָּהָרבֵּית-אֵל. וְיָצָא מִבֵּית-אֵל, לוּזָה; וְעָבַר אֶל-גְּבוּל הָאַרְכִּי, עֲטָרוֹת. וְיָרַד-יָמָּה אֶל-גְּבוּל הַיַּפְלֵטִי, עַד גְּבוּל בֵּית-חוֹרֹן תַּחְתּוֹן-וְעַד-גָּזֶר; וְהָיוּ תֹצְאֹתָו, יָמָּה. וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי-יוֹסֵף, מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם (ט"ז, א'-ה').זכריה קלעי סבור כי הסיבה לכך היא שיהושע ראה את בית יוסף כחטיבה אחת ^[1].

תאור הנחלה

נחלת שבט אפרים לפי ספר יהושע, חוץ מהגבול הדרומי המתואר לעיל, היא כדלקמן:

"ה וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי-אֶפְרַיִם, לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, מִזְרָחָה, עַטְרוֹת אַדָּר, עַד-בֵּית חוֹרֹן עֶלְיוֹן. וְיָצָא הַגְּבוּל הַיָּמָּה, הַמִּכְמְתָת מִצָּפוֹן, וְנָסַב הַגְּבוּל מִזְרָחָה, תַּאֲנַת שִׁלֹה; וְעָבַר אוֹתוֹ, מִמִּזְרַח יָנוֹחָה. וְיָרַד מִיָּנוֹחָה, עֲטָרוֹת וְנַעֲרָתָה; וּפָגַע, בִּירִיחוֹ, וְיָצָא, הַיַּרְדֵּן. מִתַּפּוּחַ יֵלֵךְ הַגְּבוּל יָמָּה, נַחַל קָנָה, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו, הַיָּמָּה; זֹאת, נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם. וְהֶעָרִים, הַמִּבְדָּלוֹת לִבְנֵי אֶפְרַיִם, בְּתוֹךְ, נַחֲלַת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה--כָּל-הֶעָרִים, וְחַצְרֵיהֶן. (ט"ז,ה', ט').

.

תרשים הנחלה

אתרי ערי הגבול: בכחול

הגבול הצפוני

התאור של גבול זה הוא קצר, מתפוח המקראית דרך מחל קנה עד הים התיכון

הגבול המזרחי והמערבי

הגבול המזרחי הוא נהר הירדן והמערבי ים תיכון.

הגבול הדרומי

הגבול הדרומי נושק לגבול נחלת שבט בנימין וכולל את התחום בין ערים: "עַטְרוֹת אַדָּר", עַד-"בֵּית חוֹרֹן עֶלְיוֹן". בהמשך הוא משלים את התאור, בשיפוע המזרחי של הר שומרון בתוואי מִיָּנוֹחָה - היום הכפר הערהי ינוח, עֲטָרוֹת , ְנַעֲרָתָה - היום נערן וִּירִיחוֹ עד נהר הירדן.

• יהודה אליצור ויהודה קיל,אטלס דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים 1993
• זכריה קלאי, נחלות שבטי ישראל, מוסד ביאליק ירושלים, 1967