עזרה:איך ליצור חשבון חדש בויקישיבה: הבדלים בין גרסאות בדף

בס"ד אבי קרדש

מאמר בנושא התורה והמטרה או: מה ה' אלוקיך שואל מעמך?

הקדמה היה היה מלך שהטיל משימה על אחד מעבדיו: להביא לו אוצר הטמון במעמקי היער. המלך הזהיר את העבד כי היער מלא במכשולים ומוקשים, קוצים וטורפים, וצייד אותו בחרב ובחנית ע"מ לפלס דרך ולהביא את האוצר. נכנס העבד ליער העבות, והחל במלאכת פילוס הדרך והסרת המכשולים. העבד היה קנאי מאוד למלכו והידר היטב במלאכת סלילת הדרך. הסיר את הקוצים, היטיב את הדרך, בנה מדרגות היכן שצריך, הרחיק את הטורפים, עד שהדרך אל האוצר היה סלולה ומזמינה. לאחר חודשים ארוכים, בתום המלאכה המפרכת, שב העבד המיוזע למלכו ובפיו ובלבו הבשורה: הדרך מוכנה!!! הביט המלך בפליאה ובתימהון בעבדו, והגיב: וכי לפלס דרך שלחתיך? והלא הדרך היא רק האמצעי אל המטרה! את האוצר אני רוצה! אשריך שכל כך הידרת ועמלת בעבודתך! אבל את המטרה שלשמה שלחתיך - לא השגת!!!

התורה שניתנה לנו משימת חיים היא. ועלינו אפוא לדעת ולהכיר מה המטרה בכל תרי"ג המצוות על שלל פרטיהן ואלפי דקדוקיהן. מה העיקר ומה הטפל. מהו הרעיון ומהי הדרך אליו. האם ביום הדין נגיע אל כסא הכבוד ויתברר לנו שאת כל חיינו השקענו בדרך ולא במטרה? במאמר זה נצא למסע בעקבות דברי ה' בעצמו ^[1], בעיקר ע"י נביאיו, ומהם נחצוב את התשובה לשאלה: מה בסופו של דבר ה' אלוקיך דורש מעמך?

במאמר זה נחתור אל המסקנה הבלתי נמנעת ש: א. התורה איננה אוסף חוקים אקראיים. ב. התורה איננה אוסף חוקים שרירותיים. רוצה לומר: מטרת התורה היא לגלם איזשהו רעיון מרכזי, והגיוני . [להרחבת 2 העניינים, ראה הערה ^[2]]. הנפקא-מינה מהבנה והגדרה זו רחבה מיני ים ומשנה תפיסת עולם. משום שכאשר אנו מבינים שיש איזושהי מטרה לכל המצוות, הרי מעתה נשאף אליה, נכוון אליה, ובכל מצוה נהדר ונדייק שהתוצאה-המטרה היא זו שתתקיים ותושלם, יותר מאשר עניינים שוליים. [רק לשם הדוגמא: אדם שלא מבין שבמצות הצדקה העניין הוא שהעני יהנה בסופה של מצוה, יתן לעני צ'ק מאוחר, על סכום של 80 אגורות חדשות, הנתינה תהיה בפנים זועפות כמעשה קוף, ואולי אף יעשה 'הגבהה' בעני, ויתכן שגם יהדר אחר עני יפה-תואר משום "זה קלי ואנוהו", ולאחר מכן יוכל לבטל את הצ'ק, משום שכבר קיים את המצוה... אבל אם מבינים שיש לצדקה רעיון: לשמח את לב העני ולמלאות את מחסורו, המצוה תיראה בשלמות ביחס למטרה, ופשוט].

פרק א' - הרעיון המרכזי כעת ניגש למפורש בתורה (דברים י):

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: הֵן לַה' אֱלֹקֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד: כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד, וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים:

כאן משה רבינו מבקש לתמצת את כל מצוות ה' - לרעיון מרכזי, אך הרעיון עצמו הוא בעל 2 פנים. האחד: דביקות בה', והשני: ההליכה בדרכיו. המבין מבין שהדברים עולים בקנה אחד ^[3] - לדעת את ה' (לדעת מלשון ידיעה, ומלשון חיבור), כלומר להתחבר ולהיות דבוק בקב"ה - בלב, ובמעשים. הרעיון האחד הוא חובות הלבבות - הקירבה השכלית והרגשית לה': יחוד ה', אמונה וביטחון, היראה, האהבה, ההכרה בגדלותו, ההתפעלות מחכמתו, ידיעת טובו, התפילה אליו, וכדומה לאלו. והרעיון השני הוא ההליכה בדרכיו בפועל: מה הוא רחום אף אתה היה רחום ^[4], ובקיצור: לעשות טוב איש לרעהו. והנה למרות שחלק חשוב ברעיון הנ"ל הוא הקירבה הרגשית והלבבית להקב"ה, הרי שבשאר דברי הנביאים מוזכר בעיקר (וברוב המקומות - באופן מוחלט ובלעדי, וכפי שיוכח) העניין השני - עשיית טוב בין איש לרעהו ותיקון העולם, ובמילות הנביאים: לעשות חסד, צדקה ומשפט ^[5]. ועל כן נלך לאור הרעיון הזה, שהוא הבסיסי ^[6] יותר והמוזכר הרבה יותר, וכדלהלן:

פרק ב' - תכלית המצוות: חסד צדקה ומשפט דבר מפליא הוא שעוד בטרם ניתנה התורה לישראל, הקב"ה מודיע ומנמק (בראשית יח) מדוע בחר באברהם ובזרעו להיות ממלכת הכהנים והעם הנבחר: וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה ?! וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט... הנה, למרות שלא היתה אז תורה ללמוד הימנה מה לעשות, הקב"ה בחר באברהם בגלל שמימש וקיים איזשהו רעיון אידאלי שהוא עיקר עבודת האדם בעולמו, ואברהם השכיל להבין ^[7] את הרעיון שהוא "דרך ה'" - לעשות צדקה ומשפט. ומזה נלמד לימוד גדול: שמצוות התורה אף הן (ברובם) באות להגשים ולממש את הרעיון הקדמון להן בזמן ובמעלה. גם במקומות נוספים ועיקריים בתורה מצאנו שהתורה מאדירה את הרעיון המרכזי שלה: בפתיחת התורה ובסיומה ; המבול שהחריב את כל העולם בגלל הגזל; סדום שנהפכה והושמדה בגלל עיוות מוסרי בין איש לאחיו; בסיפורי האבות ; בסיפור חייו של משה אבי הנביאים; הציווים במרה שקדמו גם הם למעמד הר סיני - "שם שם לו חוק ^[8] ומשפט"; עשרת הדברות - תורף התורה וברית ה' עם ישראל - שמושתתים ברובם על הוגנות הדדית וצדק חברתי; וכן הכלל הגדול בתורה - לדברי רבי עקיבא, ולשיטת הלל הזקן - הוא "ואהבת לרעך כמוך".

ובדברי הנביא ובאופן מפורט יותר, מלמדינו הנביא ירמיה (ט) מה היא ליבת חובת האדם בעולמו: כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה': למדנו מכאן: א. שהמקיים את הרעיון הנ"ל - שעושה חסד, צדקה ומשפט - ראוי להתהלל ולשמוח בכך שקיים את המטרה העיקרית של התורה. ב. ש"השכל וידוע אותי" כוונתו (או מטרתו) היא לעשות חסד, משפט וצדקה בארץ. ג. שדרך ה' בעצמו היא שהוא עושה חסד צדקה ומשפט, ושעבודתינו היא ללכת בדרכיו הללו. ועוד בירמיהו (כב): הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ: דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה': ויחזקאל (יח) מלמדינו מיהו צדיק: וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל, וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב, וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ, חוֹב יָשִׁיב, גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל, לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן, וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד. בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן, וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח, מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ, מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ. בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת, צַדִּיק הוּא, חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי ה'... וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה - חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת: שוב חוזר כאן הרעיון שהעיקר הנדרש מאיתנו הוא לנהוג ביושר והגינות, חסד, צדקה ומשפט. וכן בהושע (יב): וְאַתָּה בֵּאלֹקֶיךָ תָשׁוּב, חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר, וְקַוֵּה אֶל אֱלֹקֶיךָ תָּמִיד: וכן בנביא מיכה (ו): הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ: הנה הגיד לך שעיקר דרישת הקב"ה מהאדם הוא לעשות משפט, לאהוב חסד, ובענוה.

לסיום פרק זה, נציין מספר מקורות העולה מהם כי דרכו של הקב"ה בעצמו לעשות חסד צדקה ומשפט, ואשר על כן גם אנו המצווים ללכת בדרכיו - עלינו לשאוף בקיום המצוות אל הרעיון הנ"ל: אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה (שמות לד) כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה (ישעיה סא)

כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה':	(ירמיה ט) 

הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ: דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה': ירמיהו (כב) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם: כִּי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט (תהילים לז) עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים: ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים ה' זֹקֵף כְּפוּפִים ה' אֹהֵב צַדִּיקִים: ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת: (תהלים קמו) כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה: אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ: (תהלים לג) צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ: (תהלים פט)

פרק ג' - המצוות והרעיון - הדרך והמטרה במאמרינו זה אנו חותרים להדגיש ולהיווכח כי אין בקיום (רוב) המצוות תכלית לכשעצמן, אלא הן מובילות אל רעיון מוסרי אחיד - לעשות טוב איש עם רעהו. ולא זו בלבד, אלא שהרעיון הזה קודם בחשיבותו למצוות אחרות שאנו מצווים - גם מצוות שאין בהם עניין שבין אדם לחבירו. בפרק זה ניווכח בזאת מתוכחות נביאינו: בהפטרה הידועה - הפטרת חזון - שבראש ספר ישעיה, הנביא מוכיח את עם ישראל בדיוק על עניין זה, שהם לכאורה מקיימים את מצוות התורה: מקריבים קרבנות וקטורת, מתפללים, שומרים את המועדות, אך את העיקר החסירו מן הספר, כאשר יתום לא ישפוטו והינם רודפי שלמונים וחברי גנבים: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי - מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת - תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב , דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה: ...שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: ...וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה: אין צורך לדייק ולהוכיח דבר מדברי הנביא הנ"ל. הדברים חקוקים וברורים: כאשר יש עוולות בין איש לרעהו, והצדקה והמשפט נעדרים - לא די בכך ששאר המצוות טפלות ולא חשובות, אלא הן מאוסות לקב"ה!

ועוד מוכיח הנביא ישעיה (נח) בהפטרה הנקראת ביום כיפור:

...וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם: וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹקָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹקִים יֶחְפָּצוּן:

- עם ישראל, כאילו הוא עם נקי כפיים העושה צדקה ומשפט, מתאונן כלפי שמיא ומתפלא: לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? משיב להם הקב"ה: הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ , וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ: הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם: הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ?! יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'?! וכאן פורס הקב"ה את העיקר הנדרש מאיתנו. לא הצום הוא העניין, ולא כפיפת הראש: הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי - אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן: וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם: נמצאנו למדים שהעיקר הנדרש מאיתנו אינו מעשה המצוות לכשעצמן, אלא לתקן עולם בעשיית חסד, בהנהגת רחמים, בעזרה לחלש.

והנה מעשה שהיה: בית המקדש הראשון חרב, עם ישראל יצא לגלות בבל, ולזכר המאורעות והפורעניות התקינו שיהו צמים 4 צומות: תשעה באב, י"ז תמוז, ג' תשרי ועשרה בטבת. לאחר שבעים שנה חזר העם לארצו ולמקדשו, ואז התעוררה השאלה ההלכתית: האם להמשיך לצום? כך שאלו את זכריה הנביא (ח): וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו: וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים: וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי: וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים: הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב: וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר: וכך משיב הקב"ה ביד נביאו זכריה: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם: וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ: וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה' צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה' צְבָאוֹת: וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע אָמַר ה' צְבָאוֹת: וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה: ...אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה': וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ: הרי שתשובת הקב"ה המיידית לא היתה על השאלה האם לצום אם לאו, אלא: האם הפנמתם שהרעיון הוא לעשות טוב אחד עם השני? אם כן, הצומות יהיו לכם לימים טובים, אך בתנאי ש"האמת והשלום אהבו". פרק ד' - הקרבנות והרעיון חלק נכבד וחשוב מן המצוות שקיימו ישראל בזמן בית המקדש (ואף לפני כן), היה הקרבת הקרבנות. בזה סברו שיש כפרת עוונות ונחת רוח לקב"ה. גם בזה מצאנו מקורות ותוכחות שהקב"ה מוכיח את עם ישראל שהם 'ברחו' מחובתם העיקרית בעולמם אל חיק המעשים הערטילאים: וכך מוכיח דוד המלך בתהילים (נ-נא): שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ, אֱלֹקִים אֱלֹקֶיךָ אָנֹכִי: לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד: לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים: כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף: יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי: אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ: הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?! זְבַח לֵאלֹקִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ: וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה, אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי: וכנגד זה: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹקִים: מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי ^[9] וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ? וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ: אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ: פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה: תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר, בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי: כלומר, הקב"ה אינו חפץ במעשה הבאת הקרבנות גרידא, כי העולם כולו על כל בהמותיו - שלו הוא, העיקר הנרצה הוא הקירבה לה', אהבת המוסר, שנאת הגנבים והמנאפים, הריחוק מלשון הרע ומרמה. ומפורשות הועדנו ע"י מיכה הנביא (ו): בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹקֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים? בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ: וע"י הנביא עמוס (ה) הוכיח הקב"ה את ישראל: שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם: כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט: הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע: וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן: ושלמה בלשונו הזהב לימד (משלי כא): עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט - נִבְחָר לַה' מִזָּבַח: והמסקנה, אחת היא: הלא חומש שלם ויותר הוקדש בתורה כדי ללמדנו את פרטי הקרבנות לסוגיהם, מידות המנחות, סממני הקטורת, אשמים וחטאות, זבחים ועולות, פסחים ותודות, ביכורים ומעשרות, וכל הדברים הקרבים אל בית ה'. והנה למרות כל זאת אנחנו נוכחים לדעת שכאשר עם ישראל סר מהרעיון העיקרי, קרי: מתרחק מעשיית צדקה ומשפט, הקב"ה מזלזל ומואס בהקרבת הקרבנות - שכ"כ חביבות עליו, ובריח הניחוח שאמור להיות לרצון לפניו. כי מצוות התורה, ובכללן הקרבת הקרבנות, אינן פרטיות ומיוחדות לעצמן, אלא הן הכשר ומצע לרעיון מרכזי ומהותי, וחלק מהכלל העוטף אותן: שהאדם ידבק בטוב ויחפוץ להיטיב, וייטיב.

פרק ה' - התורה והמטרה כעת אנו מגיעים לסוגיא שיש בה מן העדינות, לאור שיטות רבות בדבר. אך נישאר נאמנים לדרכינו ונתמקד בפשטי דברי הנביאים. במקומות רבים (בדברי חז"ל) מצאנו שתלמוד התורה היא המצוה החשובה ביותר. וכאן אנו מבקשים לומר שגם מצוה זו, ככל מצוות התורה, נועדה למטרה עליונה יותר, והיא - המעשה. לקיים בפועל את רצון ה' שהוא בעצם להידבק בטוב ולהיטיב. הן אמת, ונדגיש זאת, שלימוד התורה הוא מצוה בפני עצמה, לא הכשר מצוה, וכבר נצטווינו "ודיברת בם", ולא זו אף זו: מצות ת"ת היא החשובה ביותר, "ותלמוד תורה כנגד ^[10] כולם", ומאור התורה ולימודה מאירות כל המצוות והמעשים, אך גם למצוה זו יש מטרה עליונה. הנה ירמיה (ב) מוכיח את לומדי התורה: הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי ^[11] וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ: ביאר שתפיסת התורה לבדה איננה מספיקה ע"מ להיות דבק בקב"ה, אלא כאשר המעשה בא בעקבותיה. כי אילו לימוד התורה היה ערך עליון ואין זולתו, מה בכך שמתרשלים במצוות אחרות, הרי לימוד התורה קיים לעצמו? אלא אתה למד שגם למצות לימוד התורה יש מטרה זולתית: לעשות ולהיטיב. ובפרק ח' מוכיח הנביא ירמיה: גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה, וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה': אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים: הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר ה' מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם: היינו שגם החכמים ולומדי התורה אינם מקיימים ^[12] את האמור בה, וזו איוולתם. [אף שבמאמר זה אנו צועדים בעקבות פשוטו של מקרא ולא מתפזרים בשלל שיטות המפרשים, מצאנו לנכון להביא בהערה ^[13] לקט קצר להשלמת העניין]. וראה בהערה ^[14], נספח: מקורות ממילות התפילה שלימוד התורה תמיד נסמך לקיום המצוות.

פרק ו' - הגאולה תלויה בתיקון העולם בדברי הנביאים מצאנו שהגלות וחורבן הבית באו בעקבות העדר ההנהגה הנאותה בין אדם לחבירו, ושהגאולה תלויה במימוש הרעיון - גם בניית בית שני וגם הגאולה העתידה, והנה המקורות: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה: (ישעיה א) כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת: (ישעיה נו) כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹקֵיהֶם: (עמוס ב) כֹּה אָמַר ה' עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הוּא וַעֲבָדָיו וְעַמּוֹ: {ה} וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה: (ירמיה כב) בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא לָהּ ה' צִדְקֵנוּ: (ירמיה לג) כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹקִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם: (ירמיה ז)

פרק ז' - סיכום ולמעשה: מכל האמור במאמרינו עולה: א. מטרת קיום מצוות התורה היא להגיע בסופו של דבר לתכלית של תיקון העולם מבחינה חברתית, לעשות חסד, צדקה ומשפט. ב. צעדנו לאור הכתוב בתורה, והשנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ונוכחנו שה' הגיד לנו מה דורש מאיתנו - לעשות חסד, צדקה ומשפט, ושזוהי דרך ה'. ג. תוכחות רבות בדברי הנביאים הראו לנו שהרעיון הנעלה יותר מהמצוות - הוא שנהיה זכים במעשי בין אדם לחבירו. ד. מהנביאים והכתובים נוכחנו שגם הקרבנות ועבודת בית המקדש מאוסה ושנואה כלפי הקב"ה אם בעם ישראל יש העדר הנהגה נאותה שבין אדם לחבירו. ה. נגענו בסוגיית לימוד התורה ביחס למעשה, ונוכחנו שגם מצות תלמוד תורה מטרתה להשיג זכּות בנפש והנהגה ראויה של מעשים טובים. ו. ראינו שגם הגלות והגאולה תלויות במימוש הרעיון של עשיית טוב איש את רעהו. למעשה בהגיענו אל שלב המעשים בפועל, אין בכוונתינו לכתוב הלכות, אלא לעורר את לב המעיין. אך כדי להמחיש ולחדד את חשיבות הרעיון, נחלק את העניין לשניים: 1. סולם הערכים. 2. סדר העדיפויות. 1. סולם הערכים: הרעיון של עשיית חסד, צדקה ומשפט, נמצא בראש סולם הערכים. ועל כן בעשיית מצוות שבין אדם לחבירו יש לדייק ולכוון להגיע אל המטרה הזו, ולקנות בנפשינו קניין של טוב וחמלה. בנוסף, 2000 שנה אנחנו מתפללים וכמהים לבניין ירושלים ובית המקדש. ולפי כל האמור והמוכח במאמרינו, צריך להיזהר שלא לחזור על הטעויות שנעשו בזמן הנביאים בהיות המקדש קיים - כאשר השכינה שרתה בישראל והיה כיצד לשרת את ה' בביתו, ובכל זאת הקב"ה מאס בעבודת בית המקדש בעקבות ההתרשלות בהנהגה ראויה ונכונה בין אדם לחבירו - וא"כ גם אנו צריכים להיזהר ולהזדרז במעשינו שיהיו מתוקנים בחסד, צדקה ומשפט, ואז יהיו לרצון כל מעשינו ועבודתינו בבית המקדש שיבנה בב"א. 2. סדר העדיפויות: בדרך כלל אין צורך להגיע אל השאלה מה עדיף - קיום מצוה או מימוש הרעיון, אך בדברי הנביא מצאנו רבות שהיו גם היו מקרים כאלו, והקב"ה התייחס לכך וגילה שקיום המצוות (לדוגמא קרבנות - כשעם ישראל סברו שבזה הם מקיימים את חובתם) מאוס כלפיו כל עוד הרעיון מזולזל ולא מקוים. וממילא מוטב לגשת ולהגשים את הרעיון על-פני מצוות אחרות. וכבר הובא (בהערה 7) דברי הכוזרי, שהמצוות השכליות ('הרעיון' בלשונינו) הן "הצעות והקדמות לתורה האלוהית, (והן) הקודמות לה בטבע ובזמן, אשר בלעדיהן לא תתכן כל הנהגה בכל חברה מחברות בני אדם... כי התורה האלוהית לא תשלם כי אם לאחר שלמות החקה החברתית והשכלית... ואיש החסר כל אלה - מה לו כי יביא קרבנות או יקיים מצוות השבת והמילה ודומיהן אשר השכל אינו מחייבן?". וכאן נסייג את הדברים (ועיין בפרק א'), שלאחר שהאדם שלם במצוות השכליות ובמימוש הרעיון, אינו יכול להסתפק בכך, אלא ודאי שעליו להיות שלם בשאר המצוות ובחובות הלבבות שבין אדם למקום. וכפי שסיגנן זאת הכוזרי בסוף דבריו: "אולם איך יתכן הדבר כי בהסתפק האדם הישראלי בעשות משפט ואהבת חסד, ובעזבו מצוות מילה ושבת ומצות הפסח ושאר המצוות - יגיע לידי שלמות?". והמבין מבין שאין כאן סדר של 'זמן' - לעשות קודם כך ואח"כ כך, אלא הקדמה במעלה ובערכים, מה חשוב ממה, מה בנוי על מה. והנה אנשי כנסת הגדולה ניסחו היטב את סדר הדברים בברכת אהבה רבה: 1. והאר עינינו בתורתך - ראשית לימוד התורה, שבה כתוב מה לעשות. 2. ודבק ליבנו במצוותיך - אח"כ קיום המצוות האמורות בה ומימוש הרעיון העולה מהן. 3. ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך - קיום המעשים וחובות הלבבות שבין אדם למקום. נמשיל את הדברים לבניית בנין: לימוד התורה - הוא חומרי הבניין, אשר בלעדיהם א"א להתחיל כלל במלאכת הבניה; המצוות השכליות ומימוש הרעיון של צדקה ומשפט - הוא בניית היסודות והשלד של הבניין, אשר בלעדיהם אין היכן להתגורר ואין להיכן להכניס את כלי הבית; והמצוות השמעיות (שמקויימות רק עקב ציווי ה' ואינן מושכלות) וחובות הלבבות שבין אדם למקום - הם ההכשר למגורים: המים הזורמים, החשמל המחובר, ריהוט הבית, וכל מה שמשלים את היבת להיות ראוי למגורים. יה"ר שנזכה לבנות את קומת האדם השלם, או לפחות לשאוף לכך בהתאם לסולם הערכים הנכון.