הרב יעקב מאיר: הבדלים בין גרסאות בדף

הרב יעקב מאיר היה הראשון לציון והרב הראשי לישראל הראשון.

תולדות חייו

נולד בז' באייר התרט"ז בירושלים, לאביו רבי כָלב. למד בילדותו אצל רבי מנחם בכר יצחק, ולאחר מכן למד אצל רבי אהרון עזריאל, מישיבת המקובלים בית אל, והיה ממשמשיו בגיל 15 שנה בלבד. כמו כן, שימש גם את הראשון לציון רבי אברהם אשכנזי. בשנת תרל"ב התחתן עם רחל יצחקי, וכדי לא להתפרנס מלימוד התורה, עבר ליפו והחל לעבוד במקצת היום כחלפן כספים, ובשאר היום למד תורה. בעקבות השפעת אחד מדייני ירושלים, החליט הרב מאיר לחזור לירושלים, שם הקים ישיבה, בעזרתו של עזריה די ביטון. נתחבב על חכמי ירושלים, ונתמנה להיות דיין בבית דינו של הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, היש"א ברכה. פעל רבות למען יהודי ירושלים והארץ, ואף נסע לארצות צפון אפריקה כדי לעזור ליהודי המקום. הציל את עולי פרס בירושלים מגזרת גירוש מהארץ. היה הגבאי הראשי של עמותת "ביקור חולים", שיסדה בין השאר את בית החולים "משגב לדך" בירושלים. נשלח כשד"ר לבוכרה, ויהודי בוכרה כבודהו מאד, כיוון שהיה בין הרבנים הבודדים שהגיעו לשם. בעקבות כך, נבחר בהמשך להיות אחד משבעת טובי שכונת הבוכרים, שהיה בין הפועלים להקמתה. כמו כן, פעל להקמת השכונות "בית ישראל" ו"ימין משה". פעל רבות לקירוב בין האשכנזים לספרדים, ולמען הפצת השפה העברית ועידוד השימוש בה.

בשנת תרס"ו נבחר לכהן כרבה של ירושלים, אולם העדיף לדחות את המינוי, כיוון שהיו גורמים קיצוניים בירושלים שלא רצו שרב בעל נטיות ציוניות יכהן כרב העיר.

בשנת תרס"ז עבר לכהן כרבה של העיר סלוניקי שביוון. גם שם, פעל רבות למען היהודים ולימוד התורה. בעקבות המהפכה שהיתה בתורכיה, הודח החכם באשי, רבי משה לוי, והרב מאיר נבחר לכהן במקומו, אולם סרב למינוי זה מכיוון שלא רצה לעזוב את בני קהילתו בסלוניקי.

בשנת תרע"ט, חזר הרב מאיר לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ לקראת סוף מלחמת העלום הראשונה, ומשהוחלף השלטון התורכי בארץ בבריטים, פסקה משרת החכם באשי. אולם, לאחר מאמצים, נאות הנציב הבריטי העליון, הרברט סמואל, להכיר ברב מאיר כרבה כרב הראשי הספרדי של ארץ ישראל, יחד עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שיסד מעט לפני כן את מוסד הרבנות הראשית לישראל. כמו כן, היה גם מראשי ישיבת פורת יוסף.

נפטר בט' בסיוון תרצ"ט, בגיל 83. את מקומו ברבנות ירש הרב בן ציון מאיר חי עזיאל.

לקריאה נוספת

• מ. אגסי, הראשונים לציון, ירושלים תשס"ג.