זריעה (מקוואות): הבדלים בין גרסאות בדף

בהלכות מקווה, זריעה היא אחת מהדרכים בהם מכשירים מים שאובים לטבילה, על ידי חיבורם למי גשמים שבמקווה שיש בו ארבעים סאה מי גשמים.

המקור[עריכה]

בתלמוד מובא מספר פעמים עניין הזריעה, בקשר לטהר מים שנטמאו. כך למשל מסופר בתלמוד‏^[1], כאשר ניסוך המים המתבצע בבית המקדש בחג הסוכות על גבי המזבח, היה חל בשבת, היו ממלאים את המים ממעיין השילוח בערב שבת, שהרי אסור לצאת בשבת מחוץ לתחום שבת, ומעיין השלוח היה מחוץ לתחום. כאשר המים נטמאו ביממה שבין שאיבתן לניסוך המים, היו משיקים אותם במי המעיין שהיו מחוברים לאמת המים שבעזרה, ובכך היו מטהרין אותם. ברש"י מסביר את ההשקה ב"זריעה", - "מים סלקא להו השקה דזו היא זריעתן משעברו עליהן מי המקוה ונעשה חיבור ובטלו".

אופן הזריעה[עריכה]

הזריעה מתבצעת בכך שפותחים את ברז המים לתוך בור שבו ישנם ארבעים סאה של מי גשמים. המים נשפכים אל עבר בור הזריעה, מתחברים אליהם ומקבלים דין של "מי גשמים", ולאחר מכן דינם כמים כשרים לכל דבר ועניין, וניתן לטבול בהם ללא כל הכשר נוסף‏^[2].

בסוג אוצר זה על בור הטבילה להיות יבש לגמרי לפני מילויו כיון שדי בכמות של שלושה לוגין כ-1200 מ"ל בקירוב כדי לפסול את המקוה. אמנם לאחר שנתמלא הבור בארבעים סאה שוב כל כמות מים אינה פוסלת ובלבד שהמים לא יצאו מחוץ לבור הטבילה. נהוג למלא את אוצר הזריעה ידי "המשכה". מזרימים מים מרשת המים העירונית על גבי תעלה בקרקע שניתנת לחילחול (צמנט ביחס גבוה של חול) באורך שלושה טפחים (כשלושים ס"מ) וברוחב של טפח (כ-10 ס"מ) יש לוודא לפני כן שיש בבור הזריעה רוב מים כשרים (ממי גשמים) למעשה כיום נהוג להשתמש בשתי הצורות, גם בזריעה וגם בהשקה.

למרות שניתן להכשיר את המים השאובים גם לאחר שנכנסו לבור הטבילה על ידי השקתם לבור המי גשמים, סובר החזון איש כי כדאי לבצע את הזריעה באופן האמור בו המים מתערבים עם מי הגשמים בכניסתם למקווה, שכן באופן כזה המים שבבור הזריעה מתחלפים בתדירות גבוהה מאוד, שהרי הם מתערבים עם מי הברז, ומצד שני המים כשרים לגמרי על ידי זריעתם במי הגשמים ושוב אין כל בעיה בכך שהם מתערבים זה בזה. לעומת זאת בבור השקה, מי הגשמים אינם מתערבים כל כך, ואחרי התיישנם הם עלולים להזדהם, דבר העומד בסתירה לאחד מכללי המקוואות, כי המקווה צריך להיות נקי ככל האפשר לרווחת הטובלות. מלבד זאת, יש להקפיד ביותר על נקיות המקווה שלא למנוע טבילת נשים שרחוקות מהיהדות ועלולות להמנע מטבילה במקווה כזה.

המשכה[עריכה]

לפי חלק מהראשונים, גם ההמשכה מועילה להכשיר את פסול המים השאובים מדין "זריעה". המים חוזרים למקומם הטבעי - הקרקע, ומשם הם מגיעים למקווה, ושוב אינם מים שאובים אלא מים טבעיים. לפי זה צריך שתהא הקרקע, קרקע כזו הראויה לבלוע את המים, שאז המים נבלעים בקרקע, והם באים למקווה מתוך הקרקע. כך כותב המקור הראשוני להלכה זו, שהוא הרוקח‏^[3]"וקיימא לן מקווה שהשאיבה במשיכה כשר בפרק א' דתמורה, כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן שאובה שהמשיכה כולה טהורה, היינו בקרקע המשיכה בארץ להבלע, נתבטלו אגב קרקע, וכשנמשכו לגומא נעשות כאלו באות מלחלוחית הקרקע, אבל לא על גבי רצפת אבנים ודפין לא נתבטל תורת השאיבה וקיימא לן משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי".

בהסבר מפורט יותר, מסביר המרדכי‏^[4]:"ולא נראה לי‏^[5], דלא אמר רבי יוחנן אלא שהמשיכה על גבי קרקע שראוי לבלוע ואז נתבטלו אגב קרקע וכשזוחלת לגומא נעשית כאלו באו מתמצית הקרקע, כי נתבטל מהם שם שאובים, אבל המשיכה על גבי רצפת אבנים או נסרים שאינן ראוין להבליע, לא נתבטל שם שאובים מינייהו שהרי אינם יכולים לדונם כאלו באו מתמצית הקרקע, שהרי אינן יכולים לבלוע מהתמצית". לפי שיטה זו, ההמשכה היא כדי לבטל את השאיבה כליל, וזאת בכך שהם חוזרים למקומם הטבעי - לקרקע.

לעומת זאת, ראשונים אחרים ובראשם הרמב"ם, סבורים כי המשכה היא כדי לבטל את פסול השאיבה. ההלכה היא, שמים שאובים פוסלים את המקווה רק באופן ש"שלושה לוגים נפלו למקווה", ורק אם נפלו למקווה מתוך כלי, שנים או שלוש (אך לא יותר), ובפעם אחת (כך שקילוח הכלי השני התחיל לפני שהסתיים קילוח הכלי הראשון, וכן השלישי לפני שהסתיים קילוח השני), ובכך שממשיכים את המים, גורמים לכך שהמקווה לא נוצר מתוך מים שאובים באופן ישיר, אך אין צורך לבטל את מהות השאיבה שהתבצע בגוף המים, כאשר נשאבו בכלי.

נחלקו הר"ש והרמב"ם האם צריך שהמים השאובים יתערבו עם מי הגשמים על הקרקע (זו היא דעת הר"ש‏^[6]), או אם די בהמשכה על גבי הקרקע (דעת הרמב"ם).

הערות שוליים