טוביה חטא, וזיגוד מינגד: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
|||
| שורה 18: | שורה 18: | ||
[http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/allashon1-4.htm נחום רקובר, על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי, סיני תשכ"ב] באתר דעת. | [http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/allashon1-4.htm נחום רקובר, על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי, סיני תשכ"ב] באתר דעת. | ||
[[קטגוריה:משפט עברי]] | [[קטגוריה:משפט עברי]] | ||
גרסה אחרונה מ־15:16, 28 ביולי 2011
|
|
טוביה חטא וזִיגוּד מִינְגַד (בתרגום לעברית: "טוביה חטא וזיגוד לוקה") הוא פתגם ארמי שמקורו בתלמוד הבבלי, ומשמעותו: כיצד ייתכן שאדם אחד יחטא ואדם אחר ייענש?
מקור הפתגם[עריכה]
מקור הפתגם בתלמוד הבבלי מסכת פסחים (דף קיג עמוד ב):
שלושה הקדוש ברוך הוא שונאן... והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי. כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר ליה: טוביה חטא וזיגוד מינגד? אמר ליה: אין, דכתיב: 'לא יקום עד אחד באיש' ואת לחודך אסהדת ביה - שם רע בעלמא קא מפקת ביה (תרגום לעברית: כמו זה שטוביה חטא ובא זיגוד לבדו והעיד בו לפני רב פפא. הלקהו [רב פפא] לזיגוד. אמר לו [זיגוד לרב פפא]: טוביה חטא וזיגוד לוקה?! אמר לו [רב פפא לזיגוד]: כן, שנאמר [דברים יט,טו] 'לא יקום עד אחד באיש [לכל עוון ולכל חטאת]', ואתה לבדך העדת בו - שם רע בעלמא הוצאת עליו).
רש"י[1] מסביר שלאחר המעשה שאירע, שרב פפא העניש את זיגוד במלקות, נוצר הפתגם על פי אותו מאורע: "טוביה חטא וזיגוד מינגד?!"
במקום אחר[2] מביא התלמוד הבבלי את הפתגם ואומר שנוהגים היו לומר פתגם זה "הכא" (כאן, כלומר בבבל), ואילו "התם" (שם, כלומר בארץ ישראל) היה נפוץ פתגם אחר, בעל משמעות דומה. בארץ ישראל היו אומרים: "שכם נסיב ומבגאי גזיר?!" כלומר: הייתכן ששכם בן חמור לקח את דינה בת יעקב לאשה וההנאה שלו, ושאר בני העיר שלא נהנו - מלו את עצמם ונצטערו?! (על פי המעשה בספר בראשית פרק ל"ד; מבגאי כאן משמעו - שם של אחד מבני העיר שכם).[3]
השלכות הלכתיות[עריכה]
לסיפור מעשה זה השלכה הלכתית בנוגע לאיסור לשון הרע. מלבד העיקרון המפורש במעשה, שאסור לעד אחד להעיד על עברה שעשה אדם אחר, למדו ממנו כמה פוסקים שהמוציא שם רע על חברו - נענש במלקות, משום שעבר על איסור לשון הרע.[4] מאידך, פוסקים אחרים טענו שזיגוד לא לקה משום שעבר על איסור לשון הרע, אלא על שעבר על האיסור להעיד עדות של עד אחד - "לא יקום עד אחד באיש".[5] לפי הסבר זה, אדם המספר לשון הרע על חברו שלא בתורת עדות - אינו לוקה.[6] לכל הדעות, מלקות אלה אינן מן התורה, אלא מכות מרדות (מלקות מדברי חכמים), שהרי אין מלקות מן התורה אלא בזמן שיש סנהדרין הראויה לדון דיני נפשות.[7]
הערות שוליים
קישורים חיצוניים[עריכה]
נחום רקובר, על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי, סיני תשכ"ב באתר דעת.