מתנות עניים: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה

חיוב להפריש מתנות מהתבואה ומהאילנות ולתת אותן לעניים (רמב"ם מתנות עניים א, חינוך רטז-רכג).

בערך זה נדון בפאה, לקט, עוללות, פרט ושכחה, אך לא נדון במעשר עני ובצדקה. לגבי צדקה ע"ע צדקה ולגבי מעשר עני ע"ע תרומות ומעשרות (לגבי צדקה חקר הקונטרסי שיעורים (נדרים יא-ו) האם היא מדיני מתנות עניים או מצווה נפרדת, וכתב שלגר"א היא מתנות עניים ולנימוקי יוסף היא מצווה נפרדת).

מקור וטעם

מקור דינים אלו מהפסוקים הבאים: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור, ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט-ט,י).

במקור חיוב פאה נחלקו הראשונים: לרמב"ם ולחינוך חייב מדאורייתא על כל שדה, אילן ותבואה, אך לתוס' (שבת סח. ד"ה ואילו) ולר"ש (פאה א-ד ד"ה והתבואה) מדאורייתא חייב רק בדגן תירוש ויצהר, ובשאר חיובו רק מדרבנן (מנחת חינוך רטז-ה [ה]).

במצוות הנתינה חילק ר' שמואל שרק בצדקה יש מצווה שהצדקה תגיע לעני, אך בשאר מתנות עניים אין מצווה שיגיעו לעני אלא רק אסור לבעל הבית ליטלם מדין גזל ממון עניים (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קנא).

מהותם היא כדלהלן (רמב"ם מתנות עניים א):

פאה - קצה השדה (שצריך להניחו בשעת הקצירה) (לדעת רבי שמעון ורבי יהודה מותר להניח פאה גם באמצע השדה אך להותיר בקצה אחד משישים (לדעת רבי שמעון) או קלח (לשיטת רבי יהודה)).

לקט - שיבולת או שתיים שנפלו מיד הקוצר.

עוללות - כמו פאה, אך בכרם (לדעת הרמב"ם, והרמב"ן חולק).

פרט - ענבים שנופלים בבצירה (כמו לקט).

שכחה - אלומה שנשכחה בשדה.

פרטי הדין

במקום החיוב יש חילוק בין המתנות השונות (רמב"ם מתנות עניים א-ז):

פאה - בכרם, תבואה ואילנות.

לקט - בתבואה.

עוללות - בכרם.

פרט - בכרם.

שכחה - בכרם, תבואה ואילנות.

הבעלות על המתנות - נחלקו האחרונים בבעלות על המתנות קודם שזכה בהן העני: הקצוה"ח כתב שהן הפקר לעניים, דהיינו שהעניים רק יכולים לזכות בהן אך עדיין אינן שלהם, משום שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" - שבעל הבית עוזב אותן והעניים יזכו בהן (רמג-ד ד"ה אמנם, והוסיף שמתנות כהונה הן כן ממון הכהנים). והקובץ שיעורים כתב שהן ממון עניים, דהיינו שכבר שייכות לכלל העניים (בבא קמא קג. אך בקובץ שיעורים ח"ב יז-ג האריך בזה והסיק שמתנות עניים הן הפקר לעניים).

ויש לזה שלוש נפק"מ:

1. בעל הבית שנטל ממתנות העניים - אם הן ממון עניים עבר גם על איסור גזל, אולם אם הן הפקר לעניים לא שייך גזל, ועבר רק על מצוות "תעזוב" (קובץ שיעורים ח"ב יז-ג. והמשנת יעבץ (יו"ד יט-ג ד"ה מעתה) חקר האם עובר על גזל או על "אל תסג גבול עולים").
2. קטן שרוצה לזכות במתנות - אם הן הפקר לעניים לא יוכל לזכות בהן משום שאין לו יד לקנות, אך אם הן ממון עניים יוכל לזכות בהן אע"פ שאין לו יד, שהרי ממילא הן כבר שייכות לכלל העניים, ואינו צריך לקנותן (קצוה"ח שם, ולכן כתב לשיטתו שבמתנות עניים אינו יכול לזכות אך במתנות כהונה כן זוכה).
3. מכירי עני - חילק הירושלמי (גיטין פרק ג) שיש רק דין מכירי כהונה (ולוויה) אך אין דין מכירי עני. וביארו את דבריו (בהוספות למילואי החושן שם הערה 35) ע"פ שיטת הקצוה"ח שמתנות כהונה הן ממון כל הכהנים, ולכן כשיש מכירי כהונה שאר הכהנים מתייאשים מהמתנות והן נשארות שלו, אך מתנות עניים אינן ממון העניים (אלא רק הפקר לעניים), ולכן לא שייך מכירי עני.

האם צריך הפרשה - חידשו הקובץ שיעורים (בבא קמא קג) והקהילות יעקב (זרעים א ד"ה והטעם) שכל מתנות העניים מתחלקות לשני סוגים:

1. מתנות מבוררות - דהיינו שברור מהי המתנה. כגון לקט, שהשיבולת שנפלה מבוררת, וכן שכחה, שהאלומה שנשכחה מבוררת.
2. מתנות שאינן מבוררות - דהיינו שלא ברור מה תהיה המתנה. כגון פאה, שאינו מבורר מאיזה צד של השדה יניח בעל הבית את הפאה.

ונפק"מ בין שני הסוגים הללו, שבמתנות מבוררות, כיוון שברור מהי המתנה הרי הן כמופרשות ועומדות, ולכן אין צריך הפרשה ודעת בעל הבית. אך במתנות שאינן מבוררות צריך הפרשה (ודעת בעל הבית) כדי לקבוע מה תהיה המתנה (הפאה) (והקובץ שיעורים שם הוסיף שכך משמע מתוס' שצריך הפרשה בפאה, אך מסברתו נראה לו שאין צריך הפרשה גם בפאה, כי אין בה קדושה (אלא היא רק ממון ששייך לעניים), וכל מה שצריך הפרשה הוא דווקא בתרומה שיש בה קדושה (שהקדושה חלה ע"י הפרשה, אך הפאה ממון עניים גם בלי הפרשה))^[1].

אופן הפרשת פאה - במתנות הצריכות הפרשה^[2] - צריך להיות בדיבור דווקא, ולא מספיקה אומדנא, כשם שבנדרים צריך דווקא דיבור (גר"ש שקאפ נדרים ו בתחילתו, בלשון "אפשר לומר". וכן כתב שם לגבי צדקה).

בפאה יש התפסה (כמו התפסה בנדרים, שאומר "זה כזה") (רמב"ם מתנות עניים ב-יג).

בעל הבית שלא רצה לתת מתנות עניים - לרמב"ם ולחינוך העניים נוטלים ממנו בעל כורחו, אך המנחת חינוך כתב שרק בית דין כופין אותו לתת, אבל העניים אינם יכולים ליטול ממנו בעל כורחו (מנחת חינוך רטז-ג [ג] והביא את הרמב"ם והחינוך).

פטור שהתחייב - מי שהיתה לו שדה ונטל את המתנות עניים לעצמו בהיתר (כגון שלא היו שם עניים) ואח"כ התחייב (כגון שבאו עניים) - פטור מלתת, שבשעה שנטלן לעצמו לא היה עליו ציווי כלל. אך קטן שהיתה לו שדה ועבר ונטל את המתנות עניים לעצמו, ואח"כ גדל (וכן שוטה שנתפקח) - מחויב כעת לתת את המתנות מדין העשה "תעזוב" (אמנם על הלאו של לא תלקט לא עבר), כי בקטנותו היה עליו ציווי ורק נפטר משום קטנותו (מנחת חינוך רכא בסופו).

פועלים גויים שקצרו, בעל הבית עדיין חייב בפאה. וחידש הרוגאצ'ובר שקצירת הגוי אינה מחייבת בפאה, אלא שהיא אינה פוטרת מפאה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה פאה (אות א)).

אין מברכין על מתנות עניים משום שאינה תלויה רק בעושה אלא גם בעניים (שו"ת הרשב"א ח"א יח).

ספק מתנות עניים - חילק זאת המהרש"ח לשלושה מקרים (בשו"ת לא, הובא בקונטרס הספיקות א-ט):

1. כשיש חזקת מרא קמא לבעל הבית - לקולא, דהיינו לבעל הבית.
2. כשאין חזקת מרא קמא אלא רק מוחזק - לחומרא, דהיינו לעניים (והמרדכי סוף חולין הוסיף שאפילו רוב אינו מועיל לפטור מספק מתנות עניים, שנאמר "עני ורש הצדיקו").
3. כשהספק האם התחייב במתנות עניים (כגון שספק האם נדר לתת צדקה, ולא האם אלו מעות צדקה) - לחומרא, דהיינו לעניים, ואפילו אם יש חזקת מרא קמא לבעל הבית.

תנאי בשכחה, שאמר "הרי אני קוצר על מנת שמה שאני שוכח אני נוטל", מפורש במשנה שהתנאי לא מועיל ויש בו דין שכחה (פאה ו-יא). הרמב"ם (בפירוש המשנה שם) והברטנורא (על המשנה שם) פירשו שהוא מדין מתנה על מה שכתוב בתורה. אולם הרעק"א (בתוספותיו על המשנה שם אות סט) הקשה עליהם שהרי בשכחה לא שייכים כלל דיני תנאים, שהרי תנאי שייך רק בדבר שאם לא יתקיים התנאי יתבטל המעשה, כגון מכירה (וכן גיטין וקידושין), שאם לא יתקיים התנאי - המכירה תתבטל, אך בקצירה - הרי לא שייך לומר שאם לא יתקיים התנאי (שלא יטול את מה שישכח) תתבטל הקצירה. ונשאר בצ"ע.

ראה גם

• צדקה

תרומות ומעשרות (ושם דנו גם במעשר עני)

הערות שוליים