שרה: הבדלים בין גרסאות בדף

קבורת שרה - המקור:ויקישיתוף - חריטה:גוסטב דורא, אעלה את התמונה: Neutrality

ציון קבר שרה אימנו במערת המכפלה

שרה אימנו (1958 - 2085 לבריאת העולם) היא הראשונה מבין ארבע האמהות של עם ישראל. היא נולדה בחרן בשם שרי, נישאה לאברם (אברהם אבינו) ויחד עם תרח, אבי אברם יצא "מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (י"א,ל"א). לאחר שתרח מת, היא הצטרפה אברם, אשר הצטווה על ידי הקב"ה "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" ([[ספר בראשית]], י"ב,א'). היא הגיע לארץ כנען יחד עם בעלה, בן אחיו לוט וכן "וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן" (ד').

שרה הנביאה

שרה אמנו היא אחת משבע הנביאות שהיו בישראל. וכך נאמר במסכת מגילה:"אמר ר' יצחק יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה (=ראתה) ברוח הקודש, שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, דבר אחר יסכה שהכל סוכין ביופיה" (י"ד,א'). לפי רש"י שמה היה: יסכה - הוא כותב: "זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביופייה. ועוד יסכה לשון נסיכות, כמו שרה לשון שררה". לפי הכתוב, שרי היתה בת "בַּת-הָרָן אֲבִי-מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה" (י"א, כ"ט) - דהיינו, בת-אחי אברם. עוד ידוע לנו כי:"וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד". (י"א,ל"ב)

רש"י דורש על הפסוק: "אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן" - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום. שרי העקרה עוסקת בגיור של נשים.

הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק בעל משך חכמה כתב שאחרי ברית בין הבתרים השתנתה דעתה של שרי:" הענין דמעיקרא היתה סוברת שהסיבה גם מאברהם וכמו שארז"ל אברהם ושרה טומטומים היו, אבל עכשיו שהבטיח לו בברית בין הבתרים, ברית שאינה חוזרת כלל, שיהיה לו זרע, הנה ראתה שמשום שהיא אשתו לא ילדה לו". היות הקב"ה לא ציווה שיהיה לה בנים החליטה כי "תתן לאברם לאישה" - מכאן שאם יגרשה לא תוכל להיות לאחר, שכן דין שאסור להשתמש בשרביטו של מלך ואין לקחת את אלמנתו. ולכן, לאחר כאשר שרה מתה היא נישאה שוב, לפי המדרש, לאברהם, תחת שמההחדש: קטורה.

שרה אמנו - אם כל חי

ערך מורחב - מאמר אם כל חי

רבי מנחם עזריה מפאנו-הרמ"ע כתב על פקידת שרה אימנו^[1] בבן את המאמר אם כל חי. מאמר, אשר במבוא שלו נכתב שהוא נועד "לדרוש ברבים בכסא ליום חננו", דהיינו בראש השנה. הדרשה עוסקת בביאור הנס אשר התרחש לפי חז"ל באותו היום. הרמ"ע מפאנו מבאר למה היא נקראה "אם כל חי": "שכשם שנתמנה אברהם אב המון גוים כך היתה שרה אמנו אם כל חי פירוש אם לכל איש חי אלו הצדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים וכל הגרים העתידים להתגייר בכלל הזה".(א',ד')

ה"מאמר" הוא אחד משלוש הדרשות המובאות בקובץ "עשרה מאמרות" של הרמ"ע. אלו הם מאמרים המבוססים על תורת הקבלה. ‏‏^[2].

המאמר נסב סביב האמור בפרשת וירא:"וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹקים." (ספר בראשית, כ"א,א'-ב')).

הרמ"ע מפאנו מתחיל את דרשתו בבירור המשמעות של השימוש בשם ה', בפסוק הראשון של הפרשה, לתאור פעולתו של הקב"ה. הרי מעשיהו הוא כולו ממידת החסד ואילו השימוש בשם ה' מקובל במקרים בהם נוהגת מידת הדין. במאמר הוא מצטט את מאמר חז"ל :"אמרו רבותינו ע"ה (עליהם השלום) כל מקום שנאמר וה' (הכוונה) הוא ובית דינו". הקב"ה נוהג עם הצדיקים ב"מידת הדין" הוא: "הוצרך להִמָ‏לֶ‏ך עם מדת הדין, לפי שקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה". דהיינו, למרות שהמניע להעניק בן לשרה נבע מרחמים, היה גם צורך לבדוק האם הוא עומד גם במבחן מידת הדין. וכן התוספת של האות וי"ו , במלת וה', היא עצמה אות של רחמים ובאה למעט בגדרי הרחמים ולהוסיף בית דינו וכמדומים אנו שהוא מעוט רחמים ואינו אלא רבוי רחמים שגם הבית דין מסכים לפעולה זו(חלק א', סימן א')

הרמ"ע תיאר את הנס, אשר התרחש בראש השנה. נאמר "פקד", מדובר בלשון צווי " הוא בלי ספק חדוש בריאה בטבע". הוא לומד זאת מהשימוש במונח "כי הוא אמר" אשר נכתב בספר תהילים על בריאת העולם : "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי; הוּא צִוָּה, וַיַּעֲמֹד" (ל"ג,ט') ובפרשתנו נאמר: "פקד את שרה כאשר אמר".

חז"ל אמרו כי שרה לא הייתה עקרה, כמו אישה רגילה בעלת תכונה זו, אלא מאז שנולדה, כפי שאמרו חז"ל "שעקר מטטרון (הרחם) לא היה לה והוצרך הקב"ה לצוות על יצירת הכלי הזה בה בדרך פלא". מכאן גם הקשר עם ראש השנה. ביום זה נברא העולם וביום זה נברא הרחם של שרה אמנו (א', ד').

הבכי של הגר

גרוש ישמעאל והגד - ציור של אוגוסט דורא המקור:ויקישיתוף - Neutrality

הפרק ^[3] העוסק בשילוח הגר עם בנה ישמעאל מעורר רגשות. האמנם יש מקום לגירוש אכזרי של האם על ידי אברהם אבינו ושרה אימנו. טו"ר רחל לבמור, דוקטורנטית במחלקה לתלמוד, מנסה לבחון את הנושא בשיחה לפרשת השבוע בשנת תשס"ח של אוניברסיטת בר-אילן. היא מבקשת לבחון את האירוע מנקודת ראות של אם. וכך הוא מתחיל: מצד אחד: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ"(כ"א,ט"ז) ומצד שני: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר". היא בוכה ואלוקים לא נענה לה, הוא שומע את הנער.

ואיך היא נהגה מקודם:" וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". היא זורקת את הילד לגורלו. כותבת לבמור "אנו שומעים על אי שמיעת האם את בכיו". היא אפילו מתרחקת ממנו "הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת". הגר מצטיירת כאשה אנוכית במידה חריפה מאין כמוהה. ישמעאל בוודאי לא אשם, גורלו המר היה, שקבל טיפול מכזאת אם.

הקב"ה נותן לה הוראות ישירות:" קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ"(י"ח). קודם כל עליה לתפקד כמו אם ולהחזיק את בנה בידה. עד לרגע זה היא לא חיפשה מים והרי היא כבר הייתה מנוסה במציאת מים במדבר. בפעם הקודמת שהיא ברחה נאמר:"וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר" (ט"ז,ו'). אחרי קבלת ההוראות:"וַיִּפְקַח א-לֹקים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר". בהמשך אנו רואים את התוצאה, בן הזוכה ליחס כזה מאימו: ""וַיְהִי אֱ- לֹקים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" - רק כך יוכל להתקיים.

מסכמת לבמור:"הסיפור על שתי האימהות הללו וגישותיהן השונות לילדיהן מגלם בעָצמה רבה את דברי רבי שמעון בן לוי: "אמר רבי שמעון בן לוי: כל שהוא אכזר על רחמנין סוף שהוא נעשה רחמן על אכזרים. כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב"." והיא משלימה בהערה:"מדרש שמואל, פרשה יח ד"ה (ד) ויחמול שאול. בפעולת שרה אמנו שלא רחמה על הגר ועל בנה היא הניחה את הבסיס לכך שבנה יצחק לא ייפול בחרב -הרי היא המאכלת. בפעולת הגר שהתאכזרה בהשלכת ילדה היא גרמה לכך שהצאצא שלה -יתנהג כמבוגר "יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בר' ט"ז:י"ב)."

פרשת חיי שרה

הפרשה ^[4] עוסקת במותה של שרה אמינו. אם כן למה הפרשה נקראה "חיי שרה". בנושא זה דן מנחם מענדל ברונפמן מלוד במאמרו: חיי שרה – מותה ומורשתה, המתפרסם ב בעלון פרשת השבוע ^[5]

הרבי מליובאוויטש מבאר כי המדד האמיתי לבחון אם האדם אכן "חי", שהוא עודו נוכח כאן, הוא באמצעות בדיקת הנוכחות של זכר האדם: האם מורשתו נושמת, מתפתחת והולכת גם אחרי מותו. לפי ביאור זה, התורה בפרשת "חיי שרה" באה לומר: נכון שפיזית שרה מתה בפרשה זו, אבל למעשה, בעומק העניין, דווקא בפרשה זו רואים שהיא עדיין "חיה". שרה עודנה נוכחת. המורשת מוסיפה להתפתח, ויש המשך ונוכחות לפעילותה בחייה.

רואים זאת בשלושת האלמנטים האלה:

• בתחילת הפרשה מסופר על קניין מערת המכפלה לשם קבורת שרה. מערת המכפלה, לפי חז"ל (עירובין נג ע"ב), היא מקום קבורת אבות המין האנושי – אדם וחוה. רכישת מקום זה עבור שרה וצאצאיה מעידה על מרכזיות העם היהודי בהוויה האנושית.
• נישואי יצחק מעלים דגש נוסף בייחודו של העם היהודי. אברהם אינו נותן ליצחק להינשא אפילו לא לבתו של אליעזר עבדו, שהיה לפי המדרשים "דולה ומשקה מתורת רבו" (רש"י, בר' טו:ב). למרות מעלותיו הרבות אברהם אומר לו "בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מידבק בברוך" (רש"י, בר' כד:לט).
• גם נישואיו השניים של אברהם אינם מבטאים את כלותה של מורשת שרה בקרב משפחת אברהם. להפך, הם מדגישים ששרה עדיין נוכחת מלוא הנוכחות, שמורשתה חיה ונושמת בתוככי העולם הפנימי של אברהם: "את כל אשר לו", מספרת התורה, הוא נותן ליצחק, "ולבני הפילגשים (הבנים של הנשים החדשות שנשא אברהם אחר מות שרה)... נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו". אברהם שומר אפוא מכל משמר על מורשתה, בשורתה ותעודתה – שימור הייחוד היהודי.

הערות שוליים