סימנים באבידות: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה |
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{פירוש נוסף|נוכחי=סימנים באבידות ומציאות|אחר=סימנים בתלמוד|עע=[[סימן]]}} | {{פירוש נוסף|נוכחי=סימנים באבידות ומציאות|אחר=סימנים בתלמוד|עע=[[סימן]]}} | ||
==הגדרה== | ==הגדרה== | ||
'''הטוען שהוא מכיר את החפץ או את האדם ומביא סימנים לכך - נאמן''' {{מקור| | '''הטוען שהוא מכיר את החפץ או את האדם ומביא סימנים לכך - נאמן''' {{מקור|הסוגיא בבבא מציעא כז.|כן}}'''.''' | ||
'''בערך זה''' נדון בגדרי הסימנים. בדיני האבידה ובמצוות ההשבה ע"ע אבידה. | '''בערך זה''' נדון בגדרי הסימנים. בדיני האבידה ובמצוות ההשבה ע"ע אבידה. | ||
'''לדוגמא''', סימנים של חפץ - מידת אורך, רוחב, משקל, נקב שיש בו {{מקור| | '''לדוגמא''', סימנים של חפץ - מידת אורך, רוחב, משקל, נקב שיש בו {{מקור|בבלי:בבא מציעא כח.|כן}}, סימני האוכף של החמור שאבד {{מקור|בבלי:בבא מציעא כז.|כן}}. | ||
==מקור וטעם== | ==מקור וטעם== | ||
'''סוגי הסימנים''' הם שניים {{מקור| | '''סוגי הסימנים''' הם שניים {{מקור|אה"ע יז ב"ש ע|כן}}: סימנים אמצעיים, וסימנים מובהקים (כגון טביעות עין). ויש ביניהם כמה חילוקי דינים, כדלקמן {{מקור|ויש סוג שלישי, והוא סימנים גרועים, כגון ארוך וגוץ, אך סוג זה לא מועיל אפילו בצרוף כמה סימנים יחד. ואפילו אם נישאת ע"פ סימנים אלה תצא|כן}}. | ||
'''במקורם''' הסתפקה הגמרא האם מועילים רק מדרבנן, או מדאורייתא מהפסוק בפרשת אבידה {{מקור| | '''במקורם''' הסתפקה הגמרא האם מועילים רק מדרבנן, או מדאורייתא מהפסוק בפרשת אבידה {{מקור|דברים כב-ב|כן}} "עד דרוש אחיך אותו" {{מקור|(בבא מציעא כז, כח. ולמסקנה הם רק מדרבנן, ואם נישאת ע"פ סימנים אלה לא תצא (אה"ע יז ב"ש ע))}}. | ||
ונחלקו הראשונים באלו סימנים הסתפקה הגמרא האם הם דאורייתא או דרבנן {{מקור| | ונחלקו הראשונים באלו סימנים הסתפקה הגמרא האם הם דאורייתא או דרבנן {{מקור|קונטרסי שיעורים בבא מציעא יח-א|כן}}: | ||
@ הגמרא הסתפקה בין בסימנים מובהקים ובין בסימנים אמצעיים {{מקור| | @ הגמרא הסתפקה בין בסימנים מובהקים ובין בסימנים אמצעיים {{מקור|ריב"א|כן}}. | ||
@ הגמרא הסתפקה רק בסימנים אמצעיים, אך סימנים מובהקים פשיטא שמועילים מדאורייתא {{מקור| | @ הגמרא הסתפקה רק בסימנים אמצעיים, אך סימנים מובהקים פשיטא שמועילים מדאורייתא {{מקור|רמב"ן, ר"ן, ריטב"א, ומגיד משנה בדעת הרמב"ם, אה"ע יז ב"ש ע|כן}}. | ||
@ הגמרא הסתפקה רק בסימנים מובהקים, אך סימנים אמצעיים פשיטא שמועילים רק מדרבנן {{מקור| | @ הגמרא הסתפקה רק בסימנים מובהקים, אך סימנים אמצעיים פשיטא שמועילים רק מדרבנן {{מקור|אית דמפרשי, שיטה במאירי|כן}}. | ||
'''טעם הדעה שמועילים מדאורייתא''' הוא מסברא, שהסימנים מוכיחים שהחפץ שייך לו (בירור). | '''טעם הדעה שמועילים מדאורייתא''' הוא מסברא, שהסימנים מוכיחים שהחפץ שייך לו (בירור). | ||
'''טעם הדעה שלא מועילים מדאורייתא''' הוא משתי סיבות: שמא אותו הסימן קרה גם לאדם אחר, ושמא ניחש את הסימן "כסומא בארובה" {{מקור| | '''טעם הדעה שלא מועילים מדאורייתא''' הוא משתי סיבות: שמא אותו הסימן קרה גם לאדם אחר, ושמא ניחש את הסימן "כסומא בארובה" {{מקור|קונטרסי שיעורים בבא מציעא יח-ב בדעת ריב"א|כן}}. ובטעם שמדרבנן כן מוציאים ממון חקר בקונטרסי שיעורים {{מקור|בבא מציעא יח|כן}} האם הם בירור מדרבנן, או שאינם מבררים, ומועילים רק מדין הפקר בית דין הפקר (הנהגה). | ||
==בדינים שונים== | ==בדינים שונים== | ||
'''לדעה שסימנים דאורייתא''', נחלקו הראשונים באלו דינים יועילו, ויש בזה ארבע שיטות {{מקור| | '''לדעה שסימנים דאורייתא''', נחלקו הראשונים באלו דינים יועילו, ויש בזה ארבע שיטות {{מקור|קונטרסי שיעורים בבא מציעא יח-ה ד"ה העולה|כן}}: | ||
@ רק באבידה (אך לא באיסורין ובשאר התורה) {{מקור| | @ רק באבידה (אך לא באיסורין ובשאר התורה) {{מקור|רמב"ם|כן}}. | ||
@ גם באבידה וגם באיסורין (אך לא להוציא ממון ולמיתה) {{מקור| | @ גם באבידה וגם באיסורין (אך לא להוציא ממון ולמיתה) {{מקור|תוס' ריטב"א ונימוקי יוסף|כן}}. | ||
@ גם באבידה, גם באיסורין, וגם להוציא ממון {{מקור| | @ גם באבידה, גם באיסורין, וגם להוציא ממון {{מקור|רבנו יונה|כן}} {{מקור|בעליות|כן}}.{{ש}} | ||
ולשלוש השיטות הללו, סימן מובהק מועיל בכל התורה - גם באיסורין, גם להוציא ממון וגם למיתה.{{ש}} | ולשלוש השיטות הללו, סימן מובהק מועיל בכל התורה - גם באיסורין, גם להוציא ממון וגם למיתה.{{ש}} | ||
4. אפילו סימן מובהק לא מועיל להוציא ממון ולמיתה {{מקור| | 4. אפילו סימן מובהק לא מועיל להוציא ממון ולמיתה {{מקור|ראב"ד|כן}}. | ||
'''לדעה שסימנים דרבנן''', נחלקו הראשונים אלו סימנים יועילו לגבי איסורי דרבנן, ויש בזה שלוש שיטות {{מקור| | '''לדעה שסימנים דרבנן''', נחלקו הראשונים אלו סימנים יועילו לגבי איסורי דרבנן, ויש בזה שלוש שיטות {{מקור|קונטרסי שיעורים בבא מציעא יח-ו|כן}}: | ||
@ אפילו סימן אמצעי מועיל {{מקור| | @ אפילו סימן אמצעי מועיל {{מקור|רא"ש|כן}}. | ||
@ אפילו סימן מובהק, לדעה שהוא מדרבנן, לא מועיל אפילו באיסור דרבנן {{מקור| | @ אפילו סימן מובהק, לדעה שהוא מדרבנן, לא מועיל אפילו באיסור דרבנן {{מקור|ריטב"א|כן}}. | ||
@ סימן מובהק מועיל באיסור דרבנן אפילו לדעה שהוא רק מדרבנן, אך סימן אמצעי לא מועיל {{מקור| | @ סימן מובהק מועיל באיסור דרבנן אפילו לדעה שהוא רק מדרבנן, אך סימן אמצעי לא מועיל {{מקור|ראב"ד|כן}}. | ||
==בלא סימנים== | ==בלא סימנים== | ||
'''בלא סימנים''' אין משיבים את האבידה {{מקור| | '''בלא סימנים''' אין משיבים את האבידה {{מקור|בבלי:בבא מציעא כז.|כן}}. והקשה הפני יהושע {{מקור|בבלי:כתובות יב:|כן}} למה לא יחויב להשיב מדין ברי ושמא, ואפילו אם אין סימנים, שהרי התובע טוען ברי - שהאבידה ודאי שלו, והמוצא טוען שמא - שאינו יודע של מי היא {{מקור|(והוסיפו שקושייתו קשה אפילו לדעה שבברי ושמא לא אומרים שברי עדיף, כי כאן אין מוחזק, וכשאין מוחזק לכו"ע ברי עדיף (קובץ שיעורים ח"ב ה-א ודרכי משה דרכי הקניינים ו-יט))}}. ונאמרו על כך תירוצים רבים: | ||
@ הפני יהושע עצמו תירץ שבאמת הוא ברי, אך יש נגדו רובא דליתא קמן, שהאבידה אולי שייכת לאחד משאר העולם. ואף על פי שאין הולכין בממון אחר הרוב, כאן אינו מוחזק, ובזה רוב מועיל. | @ הפני יהושע עצמו תירץ שבאמת הוא ברי, אך יש נגדו רובא דליתא קמן, שהאבידה אולי שייכת לאחד משאר העולם. ואף על פי שאין הולכין בממון אחר הרוב, כאן אינו מוחזק, ובזה רוב מועיל. | ||
@ הקובץ שיעורים {{מקור| | @ הקובץ שיעורים {{מקור|ח"ב ה-ב|כן}} תירץ שכיוון שאנו מסופקים אולי היא שייכת לאדם אחר שאינו לפנינו, אדם זה, גם כשאינו לפנינו אנו טוענים בשבילו (טענינן) שאילו היה לפנינו יתכן שהיה טוען טענת ברי, וא"כ אינה טענת שמא אלא ספק-ברי (וספק-ברי עדיף מהטוען שמא, שהטוען שמא הוא שמא בוודאי, וכאן הוא ספק אולי הוא ברי), ועל ספק-ברי לא נאמר שברי עדיף ממנו<ref>בערך [[טענינן]] הבאנו שנחלקו המפרשים האם טענינן היא טענת ודאי או ספק ([[טענינן#מקור וטעם]] ד"ה לגבי ודאותו), והאם היא ברי או שמא ([[טענינן#פרטי הדין]] ד"ה ברי או שמא).</ref>. | ||
@ הדרכי משה {{מקור| | @ הדרכי משה {{מקור|דרכי הקניינים ו-יט|כן}} תירץ שבאבידה דברי התובע אינם נוגעים רק לטוענים - הוא והמוצא - אלא גם לשאר העולם, שהוא רוצה לשלול מהם את הזכות לקבל את האבידה, ולכן דבריו אינם מדין טענה אלא מדין עדות (שהרי זהו החילוק בין עדות לטענה: עדות היא כשהדבר נוגע לאחרים, וטענה היא כשהדבר נוגע לטוענים עצמם). ודין ברי ושמא לא נאמר בדיני עדות אלא רק בדיני טענות (כגון "מנה לי בידך" והלה אומר "איני יודע", שדבריהם נוגעים רק לעצמם, ואינם נוגעים לזכויות של אחרים). | ||
@ הקהילות יעקב {{מקור| | @ הקהילות יעקב {{מקור|בבא בתרא ז|כן}} תירץ שהתובע אבידה לא נחשב בכלל ברי, כי "ברי" נחשב רק מי שאנו יודעים בוודאות שהוא בעל הדין, אך באבידה איננו יודעים בכלל שהוא בעל הדין, שאולי הוא רמאי, ואדם אחר הוא המאבד - והוא בעל הדין האמיתי. | ||
==חוזק== | ==חוזק== | ||
'''בסעיף זה''' נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה<ref>בערך [[חוזק ההכרעות]] דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.</ref>. | '''בסעיף זה''' נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה<ref>בערך [[חוזק ההכרעות]] דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.</ref>. | ||
'''עדים''' עדיפים מסימנים {{מקור| | '''עדים''' עדיפים מסימנים {{מקור|בבלי:בבא מציעא כח.|כן}}. | ||
'''סימנים''' וסימנים - דהיינו ששני בני אדם נתנו בה סימנים - יניח, ולא יחזירה להם (וכן הדין גם אם מצטרף עד אחד) {{מקור| | '''סימנים''' וסימנים - דהיינו ששני בני אדם נתנו בה סימנים - יניח, ולא יחזירה להם (וכן הדין גם אם מצטרף עד אחד) {{מקור|בבלי:בבא מציעא כח.|כן}}. והקשה רעק"א למה לא אומרים בזה יחלוקו, שהרי אין ודאי רמאי, והחלוקה יכולה להיות אמיתית. ותירץ הגר"ח שמדיני ממונות באמת היה צריך לחלוק, אך אם יחלקו לא יקיים מצוות השבה, שחצי עדיין לא הושב {{מקור|הובא בשיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סה|כן}}. והקובץ שיעורים ביאר {{מקור|בבא בתרא עט|כן}} שרק מי שהוא בעלים בוודאי מחזירים לו אבידה, ובזה אנו עדיין מסופקים מי מהם הבעלים. | ||
'''מוחזק''', נחלקו האחרונים האם סימנים מוציאים ממנו: הש"ך {{מקור| | '''מוחזק''', נחלקו האחרונים האם סימנים מוציאים ממנו: הש"ך {{מקור|חו"מ רצז-א|כן}} כתב שסימן מובהק מוציא ממון, והקצוה"ח {{מקור|רנט-ב ד"ה אמנם בעיקר|כן}} כתב ששום סימן - אפילו מובהק - לא מוציא. | ||
==ראה גם== | ==ראה גם== | ||
גרסה מ־09:24, 5 בספטמבר 2012
|
|
- ערך זה עוסק בסימנים באבידות ומציאות. אם התכוונתם לסימנים בתלמוד, עיינו בערך סימן.
הגדרה
הטוען שהוא מכיר את החפץ או את האדם ומביא סימנים לכך - נאמן (הסוגיא בבבא מציעא כז.).
בערך זה נדון בגדרי הסימנים. בדיני האבידה ובמצוות ההשבה ע"ע אבידה.
לדוגמא, סימנים של חפץ - מידת אורך, רוחב, משקל, נקב שיש בו (בבא מציעא כח.), סימני האוכף של החמור שאבד (בבא מציעא כז.).
מקור וטעם
סוגי הסימנים הם שניים (אה"ע יז ב"ש ע): סימנים אמצעיים, וסימנים מובהקים (כגון טביעות עין). ויש ביניהם כמה חילוקי דינים, כדלקמן (ויש סוג שלישי, והוא סימנים גרועים, כגון ארוך וגוץ, אך סוג זה לא מועיל אפילו בצרוף כמה סימנים יחד. ואפילו אם נישאת ע"פ סימנים אלה תצא).
במקורם הסתפקה הגמרא האם מועילים רק מדרבנן, או מדאורייתא מהפסוק בפרשת אבידה (דברים כב-ב) "עד דרוש אחיך אותו" (בבא מציעא כז, כח. ולמסקנה הם רק מדרבנן, ואם נישאת ע"פ סימנים אלה לא תצא (אה"ע יז ב"ש ע)).
ונחלקו הראשונים באלו סימנים הסתפקה הגמרא האם הם דאורייתא או דרבנן (קונטרסי שיעורים בבא מציעא יח-א):
- הגמרא הסתפקה בין בסימנים מובהקים ובין בסימנים אמצעיים (ריב"א).
- הגמרא הסתפקה רק בסימנים אמצעיים, אך סימנים מובהקים פשיטא שמועילים מדאורייתא (רמב"ן, ר"ן, ריטב"א, ומגיד משנה בדעת הרמב"ם, אה"ע יז ב"ש ע).
- הגמרא הסתפקה רק בסימנים מובהקים, אך סימנים אמצעיים פשיטא שמועילים רק מדרבנן (אית דמפרשי, שיטה במאירי).
טעם הדעה שמועילים מדאורייתא הוא מסברא, שהסימנים מוכיחים שהחפץ שייך לו (בירור).
טעם הדעה שלא מועילים מדאורייתא הוא משתי סיבות: שמא אותו הסימן קרה גם לאדם אחר, ושמא ניחש את הסימן "כסומא בארובה" (קונטרסי שיעורים בבא מציעא יח-ב בדעת ריב"א). ובטעם שמדרבנן כן מוציאים ממון חקר בקונטרסי שיעורים (בבא מציעא יח) האם הם בירור מדרבנן, או שאינם מבררים, ומועילים רק מדין הפקר בית דין הפקר (הנהגה).
בדינים שונים
לדעה שסימנים דאורייתא, נחלקו הראשונים באלו דינים יועילו, ויש בזה ארבע שיטות (קונטרסי שיעורים בבא מציעא יח-ה ד"ה העולה):
- רק באבידה (אך לא באיסורין ובשאר התורה) (רמב"ם).
- גם באבידה וגם באיסורין (אך לא להוציא ממון ולמיתה) (תוס' ריטב"א ונימוקי יוסף).
- גם באבידה, גם באיסורין, וגם להוציא ממון (רבנו יונה) (בעליות).
ולשלוש השיטות הללו, סימן מובהק מועיל בכל התורה - גם באיסורין, גם להוציא ממון וגם למיתה.
4. אפילו סימן מובהק לא מועיל להוציא ממון ולמיתה (ראב"ד).
לדעה שסימנים דרבנן, נחלקו הראשונים אלו סימנים יועילו לגבי איסורי דרבנן, ויש בזה שלוש שיטות (קונטרסי שיעורים בבא מציעא יח-ו):
- אפילו סימן אמצעי מועיל (רא"ש).
- אפילו סימן מובהק, לדעה שהוא מדרבנן, לא מועיל אפילו באיסור דרבנן (ריטב"א).
- סימן מובהק מועיל באיסור דרבנן אפילו לדעה שהוא רק מדרבנן, אך סימן אמצעי לא מועיל (ראב"ד).
בלא סימנים
בלא סימנים אין משיבים את האבידה (בבא מציעא כז.). והקשה הפני יהושע (כתובות יב:) למה לא יחויב להשיב מדין ברי ושמא, ואפילו אם אין סימנים, שהרי התובע טוען ברי - שהאבידה ודאי שלו, והמוצא טוען שמא - שאינו יודע של מי היא (והוסיפו שקושייתו קשה אפילו לדעה שבברי ושמא לא אומרים שברי עדיף, כי כאן אין מוחזק, וכשאין מוחזק לכו"ע ברי עדיף (קובץ שיעורים ח"ב ה-א ודרכי משה דרכי הקניינים ו-יט)). ונאמרו על כך תירוצים רבים:
- הפני יהושע עצמו תירץ שבאמת הוא ברי, אך יש נגדו רובא דליתא קמן, שהאבידה אולי שייכת לאחד משאר העולם. ואף על פי שאין הולכין בממון אחר הרוב, כאן אינו מוחזק, ובזה רוב מועיל.
- הקובץ שיעורים (ח"ב ה-ב) תירץ שכיוון שאנו מסופקים אולי היא שייכת לאדם אחר שאינו לפנינו, אדם זה, גם כשאינו לפנינו אנו טוענים בשבילו (טענינן) שאילו היה לפנינו יתכן שהיה טוען טענת ברי, וא"כ אינה טענת שמא אלא ספק-ברי (וספק-ברי עדיף מהטוען שמא, שהטוען שמא הוא שמא בוודאי, וכאן הוא ספק אולי הוא ברי), ועל ספק-ברי לא נאמר שברי עדיף ממנו[1].
- הדרכי משה (דרכי הקניינים ו-יט) תירץ שבאבידה דברי התובע אינם נוגעים רק לטוענים - הוא והמוצא - אלא גם לשאר העולם, שהוא רוצה לשלול מהם את הזכות לקבל את האבידה, ולכן דבריו אינם מדין טענה אלא מדין עדות (שהרי זהו החילוק בין עדות לטענה: עדות היא כשהדבר נוגע לאחרים, וטענה היא כשהדבר נוגע לטוענים עצמם). ודין ברי ושמא לא נאמר בדיני עדות אלא רק בדיני טענות (כגון "מנה לי בידך" והלה אומר "איני יודע", שדבריהם נוגעים רק לעצמם, ואינם נוגעים לזכויות של אחרים).
- הקהילות יעקב (בבא בתרא ז) תירץ שהתובע אבידה לא נחשב בכלל ברי, כי "ברי" נחשב רק מי שאנו יודעים בוודאות שהוא בעל הדין, אך באבידה איננו יודעים בכלל שהוא בעל הדין, שאולי הוא רמאי, ואדם אחר הוא המאבד - והוא בעל הדין האמיתי.
חוזק
בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה[2].
עדים עדיפים מסימנים (בבא מציעא כח.).
סימנים וסימנים - דהיינו ששני בני אדם נתנו בה סימנים - יניח, ולא יחזירה להם (וכן הדין גם אם מצטרף עד אחד) (בבא מציעא כח.). והקשה רעק"א למה לא אומרים בזה יחלוקו, שהרי אין ודאי רמאי, והחלוקה יכולה להיות אמיתית. ותירץ הגר"ח שמדיני ממונות באמת היה צריך לחלוק, אך אם יחלקו לא יקיים מצוות השבה, שחצי עדיין לא הושב (הובא בשיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סה). והקובץ שיעורים ביאר (בבא בתרא עט) שרק מי שהוא בעלים בוודאי מחזירים לו אבידה, ובזה אנו עדיין מסופקים מי מהם הבעלים.
מוחזק, נחלקו האחרונים האם סימנים מוציאים ממנו: הש"ך (חו"מ רצז-א) כתב שסימן מובהק מוציא ממון, והקצוה"ח (רנט-ב ד"ה אמנם בעיקר) כתב ששום סימן - אפילו מובהק - לא מוציא.
ראה גם
הערות שוליים
- ↑ בערך טענינן הבאנו שנחלקו המפרשים האם טענינן היא טענת ודאי או ספק (טענינן#מקור וטעם ד"ה לגבי ודאותו), והאם היא ברי או שמא (טענינן#פרטי הדין ד"ה ברי או שמא).
- ↑ בערך חוזק ההכרעות דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.