כלתה קניינו: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה |
מאין תקציר עריכה |
||
| שורה 5: | שורה 5: | ||
'''מעשה קניין שלא כלה''' כן מועיל, והוא יכול להיות בשני אופנים {{מקור|(ר"ן נדרים כח: ד"ה וכתב)}}: | '''מעשה קניין שלא כלה''' כן מועיל, והוא יכול להיות בשני אופנים {{מקור|(ר"ן נדרים כח: ד"ה וכתב)}}: | ||
@ כאשר מעשה הקניין נשאר קיים עד שעת ההקנאה. לדוגמא: המקנה לחבירו בקניין כסף לאחר שלושים יום - הקניין כן מועיל, כיוון ששעבוד המעות קיים גם לאחר שלושים יום {{מקור|(וביאר הגרש"ש (נדרים כב ד"ה ונראה) שכיוון שמעשה הקניין קיים לאחר שלושים יום, לא אכפת לנו שהדעת לקניין אינה קיימת ברגע זה, והדעת שהיתה קודם שלושים יום מועילה לעכשיו)}}. | |||
@ כאשר ההקנאה היא מעכשיו, דהיינו בזמן מעשה הקניין. לדוגמא: גם אם הקנה במשיכה, אם הוסיף "מעכשיו" דהיינו שאמר "משוך פרה זו ותיקנה לך מעכשיו ולאחר שלושים יום" - הקניין מועיל, כיוון שבמקרה זה זמן ההקנאה הוא מעכשיו, והרי עכשיו המשיכה כן קיימת. | |||
==מקור וטעם== | ==מקור וטעם== | ||
| שורה 15: | שורה 13: | ||
==בקניינים שונים== | ==בקניינים שונים== | ||
'''בהקדש ובהפקר''' אין דין כלתה קניינו, כגון האומר "הרי זה הקדש לאחר שלושים יום" - ההקדש כן חל. ובטעם לזה נחלקו הראשונים: | '''בהקדש ובהפקר''' אין דין כלתה קניינו, כגון האומר "הרי זה הקדש לאחר שלושים יום" - ההקדש כן חל. ובטעם לזה נחלקו הראשונים: | ||
@ דעת הרשב"א שמועילים משום שקניינים אלו חלים בדיבור ולא במעשה {{מקור|(רשב"א נדרים כט: והובא בר"ן נדרים כח: ד"ה וכתב)}}. וביאר הגרש"ש {{מקור|(נדרים כב ד"ה ומהאי)}} שבקניינים אלו לא שהדיבור הוא מעשה הקניין, אלא שאין צריך מעשה קניין, ולכן לא שייך בהם דין כלתה קניינו, שהרי אין בהם מעשה קניין כלל. | |||
@ דעת התוס' שלא אכפת לנו שהדיבור כלה מפני שלא הדיבור מקנה את ההקדש ואת ההפקר: בהקדש לא הדיבור מקנה את הנכס להקדש, אלא הדיבור מוסר את הנכס לרשות גבוה, וזה שהנכס ברשות גבוה הוא הקניין. וא"כ הקניין לא כלה לאחר שלושים יום, שהרי הנכס עדיין ברשות גבוה, וזהו הקניין {{מקור|(גרש"ש נדרים כב ד"ה והנה)}}. ובהפקר לא הדיבור מקנה את ההפקר, משום שבהפקר לא האדם עצמו מפקיע את הבעלות (כח האדם), אלא האדם רק אומר שאינו רוצה את החפץ וממילא הבעלות פוקעת ממנו (כח המעשה) {{מקור|(גרש"ש נדרים כב בסופו)}}<ref>בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.</ref>. | |||
==פרטי הדין== | ==פרטי הדין== | ||
| שורה 27: | שורה 23: | ||
<references /> | <references /> | ||
[[קטגוריה:דיני ממונות]] | * [[קטגוריה:דיני ממונות]] | ||
[[קטגוריה:יסודות וחקירות]] | [[קטגוריה:יסודות וחקירות]] | ||
גרסה מ־17:28, 4 באוגוסט 2008
|
|
הגדרה
כאשר בזמן ההקנאה מעשה הקניין כבר הסתיים - הקניין לא חל (הסוגיא בר"ן נדרים כח: ד"ה וכתב, בסוגיא זו האריך הגרש"ש נדרים כב).
לדוגמא, האומר לחבירו "משוך פרה זו ותיקנה לך לאחר שלושים יום" (וכן בקניין חזקה) - הקניין לא מועיל, כיוון שלאחר שלושים יום (זמן ההקנאה) מעשה הקניין כבר הסתיים, שהרי המשיכה היא רק ברגע זה ואינה מתמשכת לעוד שלושים יום (ר"ן נדרים כח: ד"ה וכתב).
מעשה קניין שלא כלה כן מועיל, והוא יכול להיות בשני אופנים (ר"ן נדרים כח: ד"ה וכתב):
- כאשר מעשה הקניין נשאר קיים עד שעת ההקנאה. לדוגמא: המקנה לחבירו בקניין כסף לאחר שלושים יום - הקניין כן מועיל, כיוון ששעבוד המעות קיים גם לאחר שלושים יום (וביאר הגרש"ש (נדרים כב ד"ה ונראה) שכיוון שמעשה הקניין קיים לאחר שלושים יום, לא אכפת לנו שהדעת לקניין אינה קיימת ברגע זה, והדעת שהיתה קודם שלושים יום מועילה לעכשיו).
- כאשר ההקנאה היא מעכשיו, דהיינו בזמן מעשה הקניין. לדוגמא: גם אם הקנה במשיכה, אם הוסיף "מעכשיו" דהיינו שאמר "משוך פרה זו ותיקנה לך מעכשיו ולאחר שלושים יום" - הקניין מועיל, כיוון שבמקרה זה זמן ההקנאה הוא מעכשיו, והרי עכשיו המשיכה כן קיימת.
מקור וטעם
הטעם שקניין שכלה אינו מועיל הוא שמעשה קניין צריך להיות ברגע ההקנאה, ומעשה קניין שאינו ברגע ההקנאה לא נחשב למעשה כלל (גרש"ש נדרים כב ד"ה והא דלא).
בקניינים שונים
בהקדש ובהפקר אין דין כלתה קניינו, כגון האומר "הרי זה הקדש לאחר שלושים יום" - ההקדש כן חל. ובטעם לזה נחלקו הראשונים:
- דעת הרשב"א שמועילים משום שקניינים אלו חלים בדיבור ולא במעשה (רשב"א נדרים כט: והובא בר"ן נדרים כח: ד"ה וכתב). וביאר הגרש"ש (נדרים כב ד"ה ומהאי) שבקניינים אלו לא שהדיבור הוא מעשה הקניין, אלא שאין צריך מעשה קניין, ולכן לא שייך בהם דין כלתה קניינו, שהרי אין בהם מעשה קניין כלל.
- דעת התוס' שלא אכפת לנו שהדיבור כלה מפני שלא הדיבור מקנה את ההקדש ואת ההפקר: בהקדש לא הדיבור מקנה את הנכס להקדש, אלא הדיבור מוסר את הנכס לרשות גבוה, וזה שהנכס ברשות גבוה הוא הקניין. וא"כ הקניין לא כלה לאחר שלושים יום, שהרי הנכס עדיין ברשות גבוה, וזהו הקניין (גרש"ש נדרים כב ד"ה והנה). ובהפקר לא הדיבור מקנה את ההפקר, משום שבהפקר לא האדם עצמו מפקיע את הבעלות (כח האדם), אלא האדם רק אומר שאינו רוצה את החפץ וממילא הבעלות פוקעת ממנו (כח המעשה) (גרש"ש נדרים כב בסופו)[1].
פרטי הדין
כאשר החפץ ברשות הקונה - כגון האומר לחבירו "משוך פרה זו ותיקנה לך לאחר שלושים יום" וביום השלושים ואחד הפרה עמדה ברשות הקונה - לרמב"ם גם בזה לא קנה, ולראב"ד קנה (מכירה ב-ט).
הערות שוליים
- ↑ בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.