תפילה: הבדלים בין גרסאות בדף

קשר בין אדם לקונו המתבטא בדיבור האדם אל בוראו בשבח, בקשה והודיה.

חיוב התפילה

לפי הרמב"ם ישנה מצוות עשה להתפלל בכל יום, אך הנוסח ומספר התפילות הוא דרבנן. הרמב"ן משיג עליו וסובר שרק בשעת צרה ישנה מצווה להתפלל ושאר התפילות הן תקנה דרבנן של אנשי כנסת הגדולה. חז"ל תקנו להתפלל 3 פעמים ביום שחרית, מנחה וערבית כנגד הקרבנות, ובמועדים ושבתות גם תפילת מוסף.

ההיסטוריה של התפילה

אנחנו מוצאים תפילה כבר בתורה, כשאברהם מבקש על סדום, יעקב מתפלל לפני הפגישה עם עשיו, משה מתחנן להכנס לארץ. בכל המקרים, התפילה באה בעקבות צרה ואמונה שה' הוא ריבון העולמים ורק הוא יוכל להושיע. בעקבות הכרה זו באה התפילה באופן טבעי, כבקשה להשלים את הבקשה הפרטית ולעזור לאדם. אנשי כנסת הגדולה תיקנו נוסח לתפילה, וחובה להתפלל בזמנים קבועים כל יום. לכאורה הם פוגמים בתפילה המקורית, שבאה מעומק הלב ומתוך הכרה בה' כמושיע שממנו צריך לבקש. ע"י קביעת התפילה התפילה עלולה להפוך לעול קבוע שיש לפורעו, לאמירה "כצפצוף הזרזיר". וכבר הזהיר על כך רבי אליעזר: "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים". אבל חז"ל בכל זאת תיקנו נוסח, בגלל כמה דברים: אנשים לא ידעו איך להתפלל, אנשים שכחו להתפלל למען הכלל ועוד כמה סיבות. אז איך מתמודדים? רבי נחמן מברסלב הציע במקביל לתפילה הקבועה להוסיף תפילות אישיות, שישטח לפני ה' את כל מה שמפריע לו כדבר איש אל רעהו, מה שנקרא "התבודדות". כבר בגמרא אנחנו מוצאים תנאים ואמוראים רבים שהוסיפו תפילות אישיות: "בתר צלותיה אמר הכי". אבל מלבד זאת אפשר להתפלל את התפילה הקבועה ולכוון בה גם את הבקשה האישית מהלב. המילים שחז"ל סידרו לנו הם מילים נפלאות שיש בהן כוונות נשגבות, מאחר ובכנסת הגדולה ישבו גם נביאים, ונבואה היא קשר ישיר עם הקב"ה, שהקב"ה מדבר עם האדם, לעומת התפילה שגם היא עניינה קשר עם הקב"ה מהצד המקביל של אותו ערוץ, כשאנחנו מדברים עם ה' יתברך.