לאוכלה ולא לסחורה: הבדלים בין גרסאות בדף

אסור לסחור בפירות שביעית, שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו: "לאכלה" - ולא לסחורה.

למרות שאיסור סחורה בפירות שביעית הוא מן התורה, מכל מקום קרוי הוא בלשון חז"ל: "אבק שביעית". זאת משום שאין האיסור מפורש בתורה, אלא הוא לאו הבא מכלל עשה.

אמרו חכמים: "בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות של שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו. לא הרגיש - לסוף מוכר את שדותיו. לא באת לידו - עד שמוכר את בתו. לא באת לידו - עד שלווה בריבית. לא באת לידו - עד שמוכר את עצמו".

במהות איסור סחורה בפירות שביעית נחלקו הראשונים: הר"ש והתוספות סוברים שבכלל איסור זה כלול: א. לקיטה מן השדה על מנת למכור; ב. קניית כמויות גדולות במקום זול, כדי למכור אותן במקום אחר במחיר יקר. אבל הלוקט וחבירו מוכר עבורו, או שקטף פירות כדי לאוכלם ומוכר את הנותר - אין במכירה זו משום איסור סחורה, מכיון שהיא לא נעשית בדרך המסחר הרגיל. אמנם הלקיטה עצמה אסורה באם היא נעשית כדרך הקוצרים.

לדעת הרב יהוסף אשכנזי והגר"א, אין מסחר אלא קנייה ומכירה, אך הלוקט משדה הפקר ומוכר, אינו נחשב לסוחר בפירות שביעית.

בכלל איסור סחורה, גם פריעת חוב בפירות שביעית, וצביעה בצבע הקדוש בקדושת שביעית תמורת שכר.

גם באופני המכירה המותרים גזרו חז"ל שלא ייעשו בדרך המסחר המקובלת בשנים הרגילות. ולכן, אין למכור פירות שביעית במידה, במשקל ובמניין, אין לארוז את הפירות באריזות שיווק ואין למכור אותם בשוק או במקום שרגילים למכור, אלא בבית, בסימטה או בחצר.

העוסק במסחר בפירות שביעית באופן קבוע, קרוי "סוחר שביעית", והוא פסול לדון ולהעיד. יש אומרים, שאף אנשים שאין יודעים עליהם בוודאות שהם סוחרים בפירות שביעית, אלא שכל השנים הם הולכים בטל, וכיון שהגיעה שנת השמיטה התחילו לסחור בפירות, הרי הם פסולים לדון ולהעיד, שחזקתם שעושים סחורה בפירות שביעית.

סוחר שביעית הרוצה לחזור בתשובה, חייב להוכיח במעשים שאמנם חזר מדרכו הרעה - "ולא חזרת דברים בלבד, אלא כותב: אני פלוני בן פלוני כנסתי מאתיים זוז מפירות שביעית, והרי הם נתונים במתנה לעניים" (רמב"ם הלכות עדות פי"ב ה"ח).