האמונות והדעות: הבדלים בין גרסאות בדף

"האמונות והדעות" דפוס ברלין, תקמ"ט

האמונתו והדעות (או הנבחר באמונות ובדעות^[1]) הוא ספרו של רב סעדיה גאון העוסק בעניני אמונות ודעות. זהו הספר הראשון העוסק בצורה מסודרת בפילוסופיה יהודית. הספר נכתב במקור בערבית.

תוכן הספר

מעמד השכל ביחס לתורה

הבעיה המרכזית שחוזרת בניסוחים כאלה ואחרים בספרי הפילוסופיה היהודית היא ההתאמה בין השכל והתורה. כאשר נתקבלה ההחלטה לכתוב דברי תורה בשיטה פילוסופית ובמינוח פילוסופי, נתקבלה גם הנחת היסוד של הפילוסופיה והיא שהשכל הוא היסוד הראשי שמקיים כל תרבות והוא השורש להבנת כל דבר. הוא מקור העוצמה האנושית והעולמית. הנחת יסוד זו מתנגשת, לכאורה, עם ההנחה היהודית הקדומה והפשוטה שהתורה היא יסוד היסודות של התרבות, היא המקור להתייחסות, מבחינה מעשית, מבחינת המושגים ומבחינת הערכים המוסריים. כלומר, שאלת התבונה והתורה, השכל והמסורת, היא שאלה שטומנת בחובה כמה שאלות: כיצד זה לא מתנגש? איך מוצאים את הניסוח המדויק כדי ששתי התפיסות יחיו בשלום זו עם זו? כל הפילוסופים היהודיים עמדו בפני בעיה: מה יהיה היסוד הראשי ומהו היסוד המשני? מי יוותר על הבכורה?

רב סעדיה גאון מתייחס לשאלה זו בהרחבה. אם הנחת היסוד היא שהשכל משיג את כל מה שיכול להשיג, הרי שאין צורך בנתינת התורה. אם התורה מתאימה אל השכל, הנחה שכל ספר פילוסופי יהודי ינסה להוכיח, אז מדוע לא די בשכל? לשם מה צריך תורה? ואם תאמר שהתורה לא מתאימה אל השכל, הרי שזו בדיוק הביקורת על הדת, שהתורה לא עומדת בביקורת השכל.

רב סעדיה גאון מביא מספר תשובות בהקשר זה. הוא אומר, שאכן נכון, השכל יכול להשיג את הדברים, אלא שהוא משיג את הדברים בפרק זמן ארוך מאד. מתן תורה קיצר את הזמן הזה, הביא את העם, ועל ידי כך את האנושות כולה, לידיעת הדברים הנכונים, מבלי להזדקק לחקירה שכלית ממושכת ביותר, שבינתיים היתה משאירה את העולם בחשכת האלילות והבערות. התוצאה הטובה הושגה אלפי שנים קודם. תשובה כזו, אילו היתה האחת והיחידה, היתה מותירה את התורה מיותרת לאחר זמן מסוים. תוקפן של המצוות כבר לא היה נובע מן התורה אלא מעיון שכלי. לכן מוסיף רב סעדיה גאון תשובה נוספת: השכל יכול להשיג את הדברים באופן כללי - עקרונות של אמונה נכונה, עקרונות של מוסר, של התנהגות, אבל בפרטים נופלים תמיד הספקות. לעומת זאת, התורה, נותנת את ההדרכה המפורטת, המדויקת וההחלטית. כל עקרון מתפרט באופן החלטי וברור לכך וכך פרטים. תשובה זו מותירה את מקומה של התורה מבלי שהשכל יוכל להחליף אותה. מוסיף רב סעדיה גאון: יש הבדל בין השכל האנושי לבין החכמה האלוקית. לעולם לא יוכל השכל האנושי להשיג באופן מלא את החכמה שבהדרכה האלוקית, לא רק לענין הפרטים אלא גם לענין העקרונות והכללים. נכון הוא, שבעולם הזה על האדם להשתמש בשכלו במהלך חייו, כך ראוי לאדם הנעלה. אבל במה שנוגע לתחומים שהם מעבר לעולם הזה לא יוכל האדם להשיג בשכלו. וודאי שמדובר בחכמה, אבל זוהי חכמה עליונה שמעבר לחכמת האדם.

כאן אנו מקבלים מבנה מסוים שמתייחס לבעיה העקרונית של הפילוסופיה והיהדות. למעשה, נמצא שכל אחת מן התשובות הללו הופכת להיות אבן-בנין באחד מספרי הפילוסופיה שבאו לאחר מכן. כל ספר יפתח עקרון מסוים, ידגיש דווקא אותו כאבן יסוד לשיטתו.

טעמי המצווות

מעבר לבעיה זו של היחס בין התבונה לדת מתייחס רב סעדיה גאון לטעמי המצוות, כחלק מן הפילוסופיה היהודית. ישנה התייחסות גם לצדדים הפסיכולוגיים של האדם ושל החברה בכללותה. כדוגמא לכך, בימים הנוראים מקובל להביא את עשרת הטעמים לתקיעת השופר שכותב רב סעדיה גאון ב"אמונות ודעות", של חרדת הנפש, זעקת החברה, הצורך להתריע ועוד ועוד. זוהי התייחסות למצוות ומאמץ להראות שגם המצוות השמעיות הן הגיוניות וטעמן בצידן. יש בהן טעם, נימוק והגיון פנימי. הגיון שמסתמך על המציאות הנפשית והחברתית של האדם. גם תחום זה חוזר על עצמו בספרי הפילוסופיה היהודית לאחר מכן. ב'אמונות ודעות' ישנם שורשים לכל ספרי הפילוסופיה היהודית. הבעיות עצמן כבר סומנו ונכתבו ומשמשות מצע לדיון, אפילו אם אין הסכמה לתשובות שניתנו.

גלות וגאולה

רב סעדיה גאון מתייחס גם לשאלה היסטורית. הוא עונה שם לטענת החכמים המוסלמים, שהגלות היהודית היא מצב קבוע, שהיהודים לא יוכלו לצאת ממנה, אלא אם כן ימירו את דתם. הוא מתייחס גם לשאלה זו במאמץ להראות הגיון פנימי של שכר ועונש מבחינה לאומית כוללת, ומאידך גם את היציאה מן העונש, בהבטחת הקב"ה בתורתו ועל ידי נביאיו לקיבוץ גלויות ולשיקום הממלכתיות היהודית לעתיד לבוא. הוא מנסח את הדברים כתובנה של תהליך היסטורי בציר הזמן. אף שישנם עמים ומדינות שנפסק קיומם, לא כן בני ישראל שמתקיימים בגלות, והיא גם הערובה לגאולתם. רעיון זה חודר וחוזר על עצמו בניסוח כזה או אחר במשך מאות שנים, בכתביהם של חכמי ישראל. עצם המציאות בגלות, אמנם היא עונש, אבל ההישרדות עצמה מתאימה להבטחה האלוקית שלא תהיה כליה, והיא עצמה הערובה להשתקמות מחדש בזמן מן הזמנים.

תרקגומים, מהדורות ופירושים

התרגום הראשון הוא על ידי מתרגם לא ידוע בן המאה ה-11 לספריה הנוצרית. התרגום המרכזי של הספר הוא תרגומו של רבי יהודה אבן תיבון. תרגום זה היה מקובל לאורך השנים. בדורנו תרגם את הספר גם הרב יוסף קאפח על פי כתב יד שונה, שלטענתו מהווה את ה"מהדורה האחרונה" שימאה מתחת ידו של רס"ג.

הספר יצא לראשונה בקושטא בשנת שכ"ב. מאז יצא במספר מהדורות בהן שלטה יד הצנזורה הנוצרית.

בשנת תשע"ג יצאה סדרת ספרי דרך אמונה- שיעורים בספר אמונות ודעות מאת הרב דוד כהן- "הנזיר" (עד כה יצאו שני כרכים מתוך שלושה).

קישורים חיצוניים

• הספר בתרגום ר"י קאפח באתר 'דעת'.
• הספר במהדורת צילום מדפסו קושטא בתיקון הצנזורה ועם הוספות.

הערות שוליים