עם סגולה: הבדלים בין גרסאות בדף

ביהדות מציין המושג סגולה אוצר רוחני וייחודי מן הגדולות שנתן הקב"ה לעמו ישראל כשכר על קבלת התורה‏^[1]‏^[2]. בלשון העם, סגולה היא כינוי לחפץ או מעשה טקסי הפועלים על פי אמונה להתגשמות שאיפות או רצונות שונים.

מקור הביטוי

המילה סגולה מופיעה בתנ"ך שש פעמים ככינוי לעם ישראל ולציון אחת מגדולות האל אשר נתן לעמו. לדוגמה:

"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" שמות, יט', ה'.

בדברי הימים א' כט', ג' המושג "סגולה" מתאר את האוצרות אותם אגר דוד לבנית בית המקדש.

בקהלת ב' 8 "סגולת מלכים" מדבר על אוצרות המלכים.

על פי רוב הפרשנים, פירוש המילה הוא אוצר ייחודי ויקר. במקומות אחרים החלו להשתמש במילה כביטוי לתכונות או ליכולות מיוחדות שיש לאדם או לחפץ מסוים, ולעתים השתמשו במילה ככינוי לדבר הנוגד את דרך הטבע. רק בימי הביניים החלו להשתמש בביטוי לציון חפץ או פעולה מסוימים המשמשים לשמירה או תועלת כלשהי לאדם המאמין בהם.

לקריאה נוספת

• צפניה דרורי, אמונת שכל ואמונת סגולה אצל הרמב"ם, בתוך: דרכים לאמונה ביהדות, תשמ"א, עמ' 103-111.
• חיים פוקס, אמת מארץ תצמח
• ליפשיץ, סגולות ישראל

הערות שוליים