פרשני:בבלי:ברכות לח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות לח א

חברותא

שאם עשאן  לעיסה כמו "עבין", כשהיא ערוכה ומקוטפת כמו שנוהגים לעשות עיסה עבור גלוסקאות נאות, הרי גילה בדעתו שעשאה כדי לאוכלה כלחם גמור ולכן חייבין הלחמים בהפרשת חלה אפילו שאפאם בחמה ולא בתנור,
אבל אם עשאן כ"למודין", כנסרים בעלמא בלא שיהא להם צורת לחם פטורים מחלה, שהרי גילה דעתו שאינם עומדים להאכל כ"לחם" אלא ל"כותח" ולכן אין הם נחשבים ל"לחם"  1 .

 1.  כך פירש רש"י את החילוק שבין עשאן כעבים לעשאן כלימודים. וראה בהמשך הערה זו. כתבו הרא"ש והר"ש במסכת חלה, כיון שמלכתחלה חישב בדעתו לאפות עיסה זו שלא כדרך אפיית פת אלא בחמה יש לפוטרה מהתורה מחיוב חלה, וכפי שכבר התבארה שיטתם לעיל (לז ב הערה 16) שהדין "תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה" נאמר רק אם חישב בדעתו לאפותה כלחם ואח"כ נמלך ועשאה סופגנים. ומה שבעשאה כ"עבין" חייבוה בחלה הוא רק מדרבנן גזירה שמא יחליפנה בלחם גמור שנאפה בתנור או שמא ימלך בדעתו ולבסוף יאפנה בתנור. (בעשאה כ"לימודין" אין לחשוש לכל זה, משום שצורתה המיוחדת גורמת לכך שלא יחליפו בינה לבין לחם גמור, וכן שלא ימלכו בדעתם לאפותה כדרך פת). ואולם רבינו תם החולק על ראשונים אלו וסובר שכל שתחלתה עיסה הריהי חייבת בחלה אף שדעתו מלכתחלה היתה על מנת לעשותה "סופגנים" נמצא שכשעשאה כ"עבין" חיובה בחלה הוא מהתורה, והטעם שפטרוה באופן שעשאה כ"לימודין" ביאר המהרש"א שלדעת ר"ת המדובר כאן בעיסה רכה ונמצא אם כן שתחלתה וסופה סופגנים. להאמור לעיל צריך ביאור דברי רש"י, שהרי מה תועלת יש בכך שמתכוין בשעת עריכת העיסה לאוכלה כדרך פת והרי מכל מקום כונתו לאפותה שלא כדרך פת אלא בחמה, ואם כן עדיין היה צריך לפוטרה מחיוב חלה גם אם עשאה כ"עבין". ועיין ברדב"ז (פ"ו מביכורים הי"ד) שביאר שגם רש"י סובר כפירושם של הרא"ש והר"ש שהחיוב בעשאה כעבין הוא רק מדרבנן. ואולם מסתימת לשון רש"י לכאורה לא נראה כן, ובפרט שמבואר בדבריו שטעם החיוב הוא משום שגילה בדעתו לאוכלו כלחם, ובאמת התוספות בפסחים (מא א ד"ה אבל) נקטו שרש"י סובר כדעת רבינו תם, ואולם גם אם נפרש כך עדיין יקשה לאיזה צורך פירש רש"י שהטעם שבעשאה כ"עבין" חייב הוא משום שכוונתו לאוכלה כדרך פת והרי אם כדעת רבינו תם יש לחייבה אף בלא זה אלא מחמת זה גופא שעיסתה עיסה עבה, וצ"ע.
אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא, (שהוזכר לעיל) - מאי מברכין עלויה?
אמר ליה: מי סברת נהמא הוא, (לחם הוא) וברכתו "המוציא"?
גובלא גיבול מים בקמח  2  בעלמא הוא, ומברכין עלויה "בורא מיני מזונות".

 2.  כך פירש הרא"ש, ואולם הרמב"ם כתב שהחסרון של "כובא דארעא" ביחס ללחם אחר הוא בכך שאופים אותו על גבי קרקע כדרך הערביים שוכני המדברות ואין עליו צורת פת. ולדבריו ההגדרה "גובלא בעלמא" אינה מתייחסת לעיסה אלא ללחם האפוי שלא בצורת לחם אלא גובלא בעלמא. וכך נראה מדברי הרשב"א. וראה עוד לעיל (לז ב הערה 15).
מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה "המוציא לחם מן הארץ" לפניה, ושלש ברכות של ברכת המזון לאחריה  3 .

 3.  ולענין "טריתא" - כתב בית יוסף (קס"ח), כשם שחלוקה היא מ"טרוקנין" לענין חיוב חלה (שבשונה מטרונקנין היא פטורה מן החלה) כך חלוקה היא גם לענין ברכה שאפילו אם קבע סעודתו עליה ברכתה בורא מיני מזונות כי אינה "לחם" כלל. ואולם המגן אברהם (שם סקמ"א) נקט בדעת הטור שסובר שלענין ברכה דינה שוה לטרוקנין ובקבע סעודתו עליה ברכתה המוציא, אף על פי שלענין חיוב חלה חלוקה היא מטרוקנין ופטורה מן החלה. וביארו הפרי מגדים (שם) והלבושי שרד טעם הדבר, שחיוב חלה תלוי בשם "עיסה" שיש על הדבר, וכלשון הפסוק "ראשית עריסותיכם תרימו תרומה", ולכן מצינו בזה חילוק בין "טריתא" ל"טרוקנין", כי טריתא עיסתה רכה מאד ואין עליה שם "עיסה" כלל מה שאין כן "טרוקנין" אין עיסתה רכה כל כך, אבל ברכת המוציא אינה תלויה כלל בשם "עיסה" אלא בשם "לחם" וכיון שבזה הם שוים ששניהם נאפים בתנור לכן אם קבע סעודתו עליהם ברכתם המוציא. יש להעיר שביאור זה מתאים רק עם דברי הרשב"א (הובא לעיל לז ב הערה 15) הסובר שטריתא חלוקה מטרוקנין בתחלת עשייתה שעיסתה רכה מאד בשונה מטרוקנין שעיסתה עבה מעט, אבל להמבואר ברא"ש (הובא גם הוא לעיל שם) שעיסת שניהם רכה היא בשווה והחילוק ביניהם הוא רק בסופן שה"טריתא" מתפשטת על גבי הכירה ואינה נאפית כלחם ואילו עיסת הטרוקנין מתקבצת בגומא ונאפית כלחם, שוב אי אפשר לחלק בזה בין דין חלה לדין ברכה, שהרי אם מצינו שפטרו את ה"טריתא" מחיוב הפרשת חלה ואילו את הטרוקנין חייבו הרי בהכרח שהטעם הוא משום שטריתא אינה נחשבת ללחם והטרוקנין נחשב ללחם ויש לחייבו מדין "והיה באכלכם מלחם הארץ", ואם כן גם לענין ברכה התלויה אף היא בשם "לחם" יש לחלק בין טרוקנין לטריתא ואין לברך המוציא על טריתא אפילו אם קבע עליה סעודתו כי אינה "לחם" כלל. - ויתכן שזוהי סברת הבית יוסף הנ"ל שהשווה דין הברכה שעליהם לחיובם בחלה. להלכה: פסק השולחן ערוך (שם סט"ו) שעל "טריתא" מברכים "בורא מיני מזונות" אפילו אם קבע סעודתו על כך. וראה שם במשנה ברורה (סק"צ) דברי האחרונים בזה.
אמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח.
מאי טעמא - (דברים טז ג) "לחם עוני" קרינן ביה. ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי, דבש היוצא מן התמרים (וכן  4  משקין היוצאים משאר מיני פירות, מלבד יין ושמן  5 ) מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו.

 4.  רש"י (ד"ה ורבי יהושע) ותוספות (ד"ה האי), וכפי שמוכח מהמשך הסוגיא שהשוו משקין משאר מיני פירות לדבש תמרים (לענין תרומה).   5.  הטעם שיין ושמן שונים משאר משקין מבואר ברש"י, כיון שהזתים והענבים עומדים לכך וזהו תכליתן לכן לא פוקע מהם שם הפרי שהרי אדרבה זוהי תכליתו של הפרי. ועיין עוד ברש"י לעיל (לו א ד"ה הכא) שכתב: "שעיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא". יש להוסיף שגם בשאר מיני פרי אם רוב דרך אכילת אותו הפרי הוא באופן שסוחטים אותו ושותים את מימיו ברכתו בורא פרי העץ. - תרומת הדשן (סימן כ"ט), ונפסק כן במשנה ברורה (ר"ב סקמ"ד). (ביאור נוסף בחילוק שבין יין ושמן לשאר משקין ראה בפרי מגדים (ר"ב מ"ז סק"ח)).
מאי טעמא אין מברכים עליו "בורא פרי העץ"?
כי הדבש או המשקה היוצא מהפרי זיעה בעלמא הוא ואינו נחשב כפרי עצמו ולכן מברכים עליו ברכת "שהכל".
כמאן אמר מר בר רב אשי דין זה?
כי האי תנא, כרבי יהושע.
דתנן: זר שאכל או שתה דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ ספוניות, (חומץ מענבים הגדלים בימות הסתיו ואינם מתבשלים לעולם  6 ), ושאר מי פירות של תרומה. - רבי אליעזר מחייב את השותה בקרן וחומש, כדין האוכל את פרי התרומה בעצמו.

 6.  עיין רש"י כאן ובחולין (קכ ב), ובפירוש המשניות לרמב"ם (פי"א מתרומות מ"ב).
ורבי יהושע פוטר מלשלם את הקרן ואת החומש, משום שסבור שאין אותם המשקים נחשבים לפרי אלא לזיעה בעלמא, ולכן לא חל עליהם שם תרומה  7 .

 7.  מסוגייתנו נראה שרבי יהושע ורבי אליעזר נחלקו מסברא, האם המשקין נחשבים לזיעה בעלמא או לפרי, ואולם מדברי הגמרא במסכת חולין (קכ ב) נראה ששורש מחלוקתם הוא באופן שבו ניתן לדרוש זאת מהפסוקים, ועיין בתוספות בפסחים (כד ב ד"ה אלא) במה שיישב סתירת הסוגיות.
אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: "טרימא" שהוא פרי כתוש אך אינו מרוסק לגמרי  8  - מהו ברכתו?

 8.  רש"י. משמע מדבריו שבאופן שריסקוהו לגמרי ברכתו "שהכל", וכן נקטו תרומת הדשן (סימן כ"ט) ובית יוסף (סימן רב). והוסיף תרומת הדשן שאם דרך אכילת הפרי היא באופן זה ברכתו "בורא פרי העץ". ואולם הבית יוסף דייק מלשון הרמב"ם (פ"ח מברכות ה"ד) שלדעתו אף אם הוא מרוסק לגמרי ברכתו "בורא פרי העץ". בביאור המחלוקת, עיין חזון איש (סימן ל"ג ה) שתלה מחלוקתם בב' תירוצי התוספות בחולין (קכ ב ד"ה היכא) עיין בדבריו. להלכה: השולחן ערוך (רב ס"ז) פסק כדעת הרמב"ם שאף אם הפרי מרוסק לגמרי ברכתו "בורא פרי העץ", (ואף שיש אומרים שהרמ"א חולק עליו בזה, כתב המשנה ברורה (סקמ"ב) שהלכה כדעת השולחן ערוך ורק באופן שהפרי התרסק לגמרי עד כדי שלא ניכר כלל מה הוא יש לברך עליו שהכל, עיין שם ברמ"א ובמשנה ברורה). והנה לדעת רש"י הקשה בספר קהילות יעקב (סימן כ"ג) מדוע הוצרכה הגמרא לעיל לפטור מי פירות מברכת "בורא פרי העץ" מטעם שהם נחשבים ל"זיעה בעלמא", והרי ב"טרימא" אנו רואים שגם כשממשות הפרי קיימת אלא שהוא מרוסק לגמרי מברכים עליו ברכת "שהכל" משום שהפרי כבר אינו בחשיבותו הראויה ואם כן מדוע הוצרכנו לפטור מי פירות מברכת בורא פרי העץ רק משום שהם נחשבים ל"זיעה בעלמא", עיין בדבריו.
לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה (לא הבין רבא מהי שאלתו של ההוא מרבנן).
יתיב רבינא קמיה דרבא ואמר ליה לההוא מרבנן: מהי שאלתך, האם טרימא דשומשמי קא אמרת, שכותשים את השומשמים קצת, או דקורטמי קא אמרת, שהוא כרכום כתוש שנותנים בו יין, או דפורצני ענבים כתושים שנותנים בהם מים לעשות מהם תמד קא אמרת?
אדהכי והכי אסקיה הבין רבא משאלותיו של רבינא לדעתיה של ההוא מרבנן.
אמר ליה: חשילתא (דבר כתוש ומעוך) ודאי קא אמרת ושאלת מה ברכתו, ואדכרתן מלתא (הזכרתני דבר ששמעתי).
והוא, הא דאמר רב אסי: האי תמרי של תרומה - מותר לעשות מהן טרימא, שאין הכתישה המועטת מבטלת מהם את שם הפרי, ואסור לעשות מהן שכר, לפי שבכך משנה את התרומה מ"מאכל" ל"משקה" ואסור לשנות תרומה מברייתה  9 . - הרי שעשיית התמרים ל"טרימא" אינה משנה את הפרי מברייתו ועדיין שם הפרי עליו ולכן יש לברך על הטרימא "בורא פרי העץ".

 9.  רמב"ם (פי"א מתרומות ה"ב) ופירוש הרע"ב (תרומות פי"א מ"ג). אכן עיין בפירוש המשניות לרמב"ם שמבואר מדבריו שטעם האיסור הוא כי בזה שמשנה את המאכל למשקה הריהו מפקיע שם תרומה ממנו כי על משקה אין שם תרומה, וכן פירש הקרית מלך (שם). ועיין עוד בספר דרך אמונה לגר"ח קנייבסקי שליט"א (שם) בשם אביו, בעל הקהילות יעקב.
והלכתא: תמרי ועבדינהו טרימא - מברכין עלוייהו "בורא פרי העץ",
מאי טעמא? כי גם לאחר שנכתשו עדיין במלתייהו קיימי, כדמעיקרא.
שתיתא, מאכל העשוי מקמח קליות שמערבים בו מים שמן ומלח  10 , רב אמר: ברכתה "שהכל נהיה בדברו".

 10.  רש"י שבת (קנ"ה ב ד"ה קלי).
ושמואל אמר: ברכתה "בורא מיני מזונות".
אמר רב חסדא: ולא פליגי, הא דברי שמואל נאמרו בשתיתא עבה, הא דברי רב נאמרו בשתיתא רכה וכדמפרש ואזיל.
עבה שלאכילה עבדי לה, לכן מברכים עליה "בורא מיני מזונות",
רכה שלרפואה קא עבדי לה ולא להנאה, אין מברכים עליה אלא שהכל  11 .

 11.  כך פירשו הרשב"א הרא"ה הריטב"א והמאירי, ואולם התוספות (ד"ה והא) ורבינו יונה פירשו שהטעם שמברכים על שתיתא רכה "שהכל" הוא משום שעומדת לשתיה, ולשון הגמרא "רכה, לרפואה קא עבדי לה" מתפרש לדבריהם, שאם השתיתא רכה כפי שרגילים לעשותה לרפואה, ברכתה שהכל אף אם שתאה להנאתו. הב"ח (ר"ח) מבאר שהטעם שהתוספות ורבינו יונה לא פירשו את דברי הגמרא כפשוטם שברכתה שהכל משום שהיא עומדת לרפואה, הוא משום שהוקשה להם מדין שמן המעורב באניגרון המבואר בגמרא לעיל (לו א) שברכתו "בורא פרי העץ" אף ששותים אותו לרפואה, הרי ש"רפואה" אינה מהווה סיבה לגרע את הברכה מהמאכל, ומשום כך הוכרחו לפרש שהטעם שמברכים על שתיתא שהכל אינו מחמת שהיא לרפואה אלא משום שהיא לשתיה. ובדעת הראשונים החולקים על תוספות ורבינו יונה יש לומר כפי שכבר ביאר הרשב"א, שחלוקה היא ה"שתיתא" שאין דרך בני אדם בריאים לשתותה להנאתם ולכן הסיבה שהיא עומדת לרפואה מגרעת ממנה את חשיבות הברכה וברכתה "שהכל", מה שאין כן שמן המעורב באניגרון גם אנשים בריאים נהנים משתייתו ואינו מיועד אך ורק לחולים ולכן אף כששותה אותו לרפואה אין זה מגרע ממנו חשיבות הברכה וברכתו "בורא פרי העץ". להלכה: השולחן ערוך (סימן ר"ד ס"ח) פסק כדעת התוספות ורבינו יונה שמאכל או משקה שאוכלים או שותים לרפואה אם טעמם טוב מברכים עליהם ברכתם הראויה להם. ואולם מפשטות דברי הרמ"א (שם בסעיף י"א) נראה שחולק על השו"ע וסובר ש"רפואה" מהווה סיבה לגרע את הברכה לברכת שהכל וכדעת הרשב"א הרא"ה הריטב"א והמאירי. (אך ראה במגן אברהם (סקכ"ד) שביאר כוונת הרמ"א באופן אחר עיין בדבריו). המשנה ברורה (שם סקנ"ה) הכריע כדעת השו"ע שעל מאכל העומד לרפואה יש לברך ברכתו הראויה לו.
מתיב רב יוסף: הרי שנינו בברייתא במסכת שבת שנחלקו תנאים אם מותר לגבל שתיתא עבה בשבת על ידי שינוי, ומבואר בהמשך הברייתא שם: ושוין תנאים אלו, שבוחשין את השתות (השתיתא כשהיא רכה) בשבת על ידי שינוי,
וכן ששותים זיתום המצרי (משקה משלשל) בשבת ולא חוששים לאיסור רפואה.
ומהטעם שיבואר להלן.
ואי סלקא דעתך ששתיתא לרפואה קא מכוין וכי רפואה בשבת, מי שרי? ובהכרח ששותים שתיתא רכה לשם אכילה ומדוע אמר רב לברך עליה שהכל.
אמר ליה אביי: וכי את לא תסברא כדברי רב?
והא תנן: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת, וכל המשקין שותה, ומדוע אין חוששים בזה משום איסור רפואה,
אלא מה אית לך למימר, שההיתר להתרפאות בהם בשבת הוא משום שגברא לאכילה קא מכוין ולא לשם רפואה,
הכי נמי בשתיתא מותר לעשותה בשבת משום שגברא לאכילה קא מכוין ולא לשם רפואה.
לישנא אחרינא: אלא מה אית לך למימר - גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא,
הכי נמי - לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא  12 .

 12.  מפשוטם של דברים נראה שהלישנא השניה אינה חולקת על הראשונה והשינוי ביניהם הוא רק בניסוח הדברים, ואולם הברכת ראש סובר שישנה מחלוקת לדינא ביניהם, עיין בדבריו.
ואף על גב ששנינו כבר בברייתא ששתיתא נחשבת למאכל, שהרי משום כך התירו לעשותה בשבת צריכא דרב ושמואל  13  להשמיענו שטעונים ברכה.

 13.  המהרש"ל מוחק תיבת "שמואל", שהרי שמואל עוסק בשתיתא עבה שברכתה "בורא מיני מזונות" ואין לפסק זה שייכות כלל למבואר במשנה העוסקת במאכלים הנאכלים לרפואה. וראה פני יהושע, צל"ח ואור שמח (פ"ח ה"ד) שמיישבים גירסא זו.
דאי מהאי ברייתא הוה אמינא שרק באופן שבו דיברה הברייתא היינו שלאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא יש לברך עליה ברכה, אבל הכא בנידון שלפנינו, כיון דלכתחלה לרפואה קא מכוין היה מקום לומר שלא לבריך עלויה כלל -
קמשמע לן רב ושמואל: שגם באופן זה כיון דאית ליה בפועל הנאה מיניה,  14  בעי ברוכי  15 .

 14.  עיין צל"ח שהעיר, שהרי חידוש זה שמענו כבר לעיל (לו א) בדין שמן המעורב באניגרון שמברכים עליו אפילו שלרפואה קא עביד לה, כיון שנהנה, ואם כן לאיזה צורך משמיעינו זאת שנית כאן, עיין בדבריו.   15.  דברי הגמרא התבארו על פי המשמעות הפשוטה. וראה בביאור הלכה (שכ"ח סל"ז ד"ה אבל) שכתב שכן נראה דעת רש"י בביאור דברי הגמרא. נמצא לפי זה, שההיתר לבחוש ה"שתות" בשבת, וכן ההיתר השנוי במשנה ש"כל האוכלים אוכל אדם לרפואה", הוא דוקא באופן שכונתו לאכילה ורפואתו באה לו ממילא, ורב האומר לברך על השתיתא שהכל היינו באופן שכונת השותה הוא לרפואה, שבזה היה מקום לומר שלא יברכו עליו כלל, קמ"ל רב שמכל מקום, כיון ש"מאכל" הוא יש לברך עליו ברכת "שהכל". ואולם עיין ברשב"א ובריטב"א שנקטו, שההיתר השנוי במשנה "כל האוכלים אוכל אדם לרפואה" וההיתר לבחוש ה"שתות" בשבת הוא אפילו באופן שכוונתו לרפואה (וכדבריהם נראה ברבינו יונה - עיין חידושי אנשי שם (שם אות ג')) ונפסק כן להלכה בשולחן ערוך (שכ"ח סעיף לז). ולדבריהם, הגמרא שפירשה את ההיתר לבחוש את ה"שתות" בשבת ואת ההיתר השנוי במשנה באופן ש"גברא לאכילה קא מכוון" כוונתה הוא, כיון שמאכלים אלו גם בריאים רגילים בהם, נמצא שכשאוכל מהם בשבת אין זה ניכר שאוכל זאת לרפואה ויש מקום לבני אדם לתלות ש"גברא זה לאכילה קא מכוון", לכן אין לאסור בזה משום "גזירת סממנים" ומותר לשתות זאת בשבת. ורב שחידש שיש לברך על השתיתא שהכל אף "שלרפואה קא מכוון" היינו, כיון ש"ברכה" אינה תלויה כלל במה שנראה לבני אדם אלא בכונת הנהנה עצמו, היה מקום לומר, כיון שהוא עצמו ל"רפואה קא מכוון" לכן שלא יברכו על זה כלל, קמ"ל שיש לברך עליו ברכת "שהכל" כיון שמכל מקום נהנה מזה אף שלא כיון לכך מתחלה. וכך ביאר הביאור הלכה (סימן שכ"ח סעיף ל"ז ד"ה אבל) עיין בדבריו.
שנינו במשנה: שעל הפת הוא אומר: "המוציא לחם מן הארץ".
תנו רבנן: מה הוא אומר, כיצד הוא נוסח ברכת המוציא? "המוציא לחם מן הארץ".
רבי נחמיה אומר: "מוציא לחם מן הארץ".
אמר רבא: במשמעותה של מילת "מוציא"
- כולי עלמא לא פליגי - ד"אפיק" שהוציא כבר בעבר משמע.
דכתיב בדברי בלעם, שאמרם אחרי יציאת מצרים (במדבר כג כב): "אל מוציאם ממצרים". ולכן, המברך בנוסח זה ברכתו ברכה הגונה שהרי זהו שבחו של הקב"ה שמודה לו עתה על לחם זה שכבר הוציאו מן הארץ זה מכבר, ואין זו הודאה על הלחם העתיד להוציא.
כי פליגי - במשמעותה של מילת "המוציא", האם היא לשון עתיד וממילא אין לברך בלשון זו, או שהיא גם לשון עבר.
רבנן סברי: "המוציא" - דאפיק בעבר משמע, דכתיב בדברי תוכחתו של משה, בסוף שנת הארבעים במדבר (דברים ח טו): "המוציא לך מים מצור החלמיש", והרי כבר הוציא כל שנות שהותם במדבר.
ורבי נחמיה סבר: "המוציא" - דמפיק בעתיד משמע, שנאמר (שמות ו ז): "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", ופסוק זה אמר הקב"ה למשה במצרים לפני צאתם משם  16 .

 16.  והפסוק "המוציא לך מים מצור החלמיש" יתפרש לרבי נחמיה בלשון הווה שהרי הקב"ה הוציא להם מים כל ימי שהותם במדבר. - רש "י.
ורבנן, מה ישיבו להוכחתו של רבי נחמיה מפסוק זה?
ההוא קרא - הכי קאמר להו קודשא בריך הוא לישראל: כד מפיקנא לכו (כאשר אוציא אתכם ממצרים) עבידנא לכו מילתא (אעשה לכם דבר) כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים, (כדי שתדעו שאני הוא זה שהוצאתי אתכם ממצרים), דכתיב (שמות ו ז): "וידעתם בעתיד כי אני - הוא ה' אלהיכם המוציא אתכם בעבר". נמצא אם כן ש"המוציא" מתפרש גם כאן בלשון עבר.
משתבחין ליה רבנן לרבי זירא, (את) בר רב זביד, שהוא אחוה דרבי שמואל בר רב זביד, דאדם גדול הוא, ובקי בברכות הוא.
אמר להם: לכשיבא לידכם - הביאוהו לידי. זמנא חדא איקלע לגביה, אפיקו ליה ריפתא, (הוציאו לו לחם שיאכל), פתח ואמר "מוציא לחם מן הארץ".
אמר רבי זירא: וכי זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא, ובקי בברכות הוא?

דרשני המקוצר