פרשני:בבלי:ברכות לט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות לט א

חברותא

והא כיון דשקילא לגרעיניה  בצר ליה שיעורא! שהרי השיעור של "כזית" לברכה אחרונה  1  כולל גם את הגרעין, ורבי יוחנן הרי לא אכל את הגרעין אלא רק את הפרי!?

 1.  א. כתבו הראשונים (עיין רי"ף, תוספות, רא"ש, רשב"א, ורמב"ם (פ"ג הי"ב)) שרק לחיוב ברכה אחרונה יש צורך באכילת שיעור כזית, אבל בברכה ראשונה מתחייבים אפילו על אכילה כל שהיא, שהרי אסור לאדם להנות מהעולם הזה ללא ברכה. הכסף משנה (פ"ג הי"ג) ביאר, שחכמים ראו להחמיר בברכה ראשונה שהיא מדרבנן יותר מאשר בברכה אחרונה שהיא מהתורה, כי לענין ברכה ראשונה חששו שאם לא יחייבו ברכה על פחות מכשיעור, יתכן שאדם יתחיל לאכול על דעת שלא להשלים אכילתו לכדי שיעור ולא יברך משום כך, ותוך כדי אכילתו ימלך וישלים אכילתו לכדי כזית ונמצא שאכל ללא ברכה, אבל לענין ברכה אחרונה מכיוון שחשש זה אינו קיים העמידו חכמים דבריהם על עיקר הדין שאין אכילה פחות מכזית. ב. הנה דעת רבינו יונה שהאוכל פחות מכשיעור יברך תמיד בתחלה ברכת "שהכל" ולא את הברכה שניתקנה לאותו המין, וכתב הבית יוסף (סימן ר"י) שמדברי תוספות והרא"ש נראה שחולקים עליו וסוברים שיש לברך על כל מין את ברכתו הראויה לו אף כשאוכל הימנו פחות משיעור. וכך נראה להדיא מדברי הרמב"ם (פ"ג הי"ב).
אמר ליה: מי סברת שיעור של כזית גדול בעינן לברכה אחרונה? כזית בינוני בעינן, וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן - זית גדול הוה, דאף על גב דשקלוה לגרעינותיה (שנטלו את הגרעין), פש ליה (נשאר ממנו) שיעורא של זית בינוני  2 .

 2.  התוספות ושאר ראשונים הביאו בשם הירושלמי ליישב את הקושיא על רבי יוחנן באופן אחר, כיון שהזית מוגדר כ"בריה" (דבר שלם כברייתו) יש לו חשיבות ולכן צריך לברך עליו ברכה אחרונה, ולהלכה מביאים התוספות שתי שיטות בזה, יש אומרים כיון שהבבלי לא תירץ כן בהכרח שאינו סבור כדעת הירושלמי בזה ובמקום שנחלקו הבבלי עם הירושלמי הלכה כדברי הבבלי, וממילא האוכל "בריה" אינו צריך לברך אחריה ברכה אחרונה. אך יש אומרים שהטעם שהבבלי לא תירץ כן אינו משום שחולק עם הירושלמי בדין, אלא משום שהבבלי הבין שרבי יוחנן אכל זית שהוסר גרעינו ונמלח ובאופן שכזה הרי כבר אינו "בריה". וממילא האוכל "בריה" צריך לברך ברכה אחרונה אף כשאין בה כשיעור זית. ואמנם מכח מחלוקת זו כתב השולחן ערוך (ר"י ס"א) שנכון להזהר שלא לאכול "בריה" פחותה מכזית כדי שלא להכנס לספק ברכה אחרונה. ועיין שם ובמשנה ברורה פרטי דין זה.
דתנן: זית שאמרו לשער בו - לא קטן ולא גדול אלא בינוני, וזהו זית "אגורי"  3 .

 3.  הנה בגמרא לא התבאר מהו השיעור הנצרך לברכה אחרונה על שתיה ונחלקו בזה הראשונים: לדעת התוספות: השיעור להתחייב בברכה אחרונה הוא כ"מלא לוגמיו" (שזהו רוב "רביעית" - עיין רש"ש) וכפי שמצינו שיעור זה לענין יום הכיפורים. לדעת הר"י (הובא בתוספות בסוכה (כו ב) וביומא (עט א)): אין ללמוד מהשיעור הנאמר לענין יום הכיפורים, שהרי גם לענין אכילה מצינו ששיעוריהם חלוקים זה מזה, שביום הכיפורים מתחייב רק באכל "ככותבת" ולענין ברכה שיעורו ב"כזית". אך עדיין יש להסתפק אם שיעורו בכזית בדומה לאכילה, או ב"כביצה", כיון שהמקור לחיוב הברכה על שתיה נלמד מהנאמר בפסוק "ואכלת ושבעת" ושיעור שביעה הוא ב"כביצה", ואף בזה גופא יש להסתפק שיתכן שהכמות הנצרכת על מנת לשבוע משתיה היא פחותה מהכמות הנצרכת כדי לשבוע מאכילה וממילא שיעורה פחות מכביצה. לדעת הרמב"ם (פ"ג הי"ב): שיעורו ב"רביעית" וכפי השיעור האמור לענין מאכלות אסורות (כסף משנה שם). (לדעת הר"י שבתוספות שלפנינו: לברכת "בורא נפשות" אין צורך כלל בשיעור כיון שאינה ברכה חשובה. ורק לענין ברכה אחת מעין שלש (על הגפן) יש צורך בשיעור). להלכה: כתב השולחן ערוך (סימן ר"ב ס"א) שמספק טוב להזהר מלכתחלה שלא לשתות אלא או פחות מכזית (שאז לכולי עלמא פטור מברכה) או רביעית (שאז לכולי עלמא מתחייב בברכה). ועיין שם במשנה ברורה לענין דיעבד.
ואמר רבי אבהו: לא "אגורי" שמו, אלא "אברוטי" שמו, ואמרי לה: "סמרוסי" שמו. ולמה נקרא שמו "אגורי" - ששמנו אגור בתוכו, ועומד לצאת, ואינו כ"זיעה" בעלמא היוצאת משאר פירות שנסחטו.
חוזרת הגמרא ודנה בברכת השלקות: נימא שדין הברכה שמברכים על שלקות הוא כתנאי. דהנהו תרי תלמידי, דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב ודורמסקין (מין עשב או כרוב מסויים)  4  הנאכלים רק כשהם מבושלים, ופרגיות, עופות צעירים מבושלים.

 4.  רש"י ותוספות. ועיין ברש"י שהביא פירוש נוסף ש"דרומסקין" הוא שזיף יבש שברכתו "בורא פרי העץ". וראה לקמן הערה 7.
נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ולהוציא את המסובים בברכה ראשונה  5 .

 5.  כתבו התוספות שמדובר באופן שהסבו יחדיו, ואולם אנו אין דרכינו להסב אלא לאכילת הפת ולכן צריך כל אחד לברך לעצמו ואין האחד מוציא את כולם ידי חובתם. והנה רש"י (ד"ה זקנה) פירש שמדובר כאן שאכלו זאת בתוך הסעודה והוזקקו לברך משום שאינם באים ללפת את הפת ולכן אינם נפטרים בברכתו. - הטעם שרש"י הוצרך לפרש כן ביאר תוספות רבינו יהודה החסיד שרצה ליישב בזה את מה שהוקשה לתוספות איך הוציא אחד את כל המסובים בברכתו והרי אין לנו הסיבה אלא בפת, ומשום כך פירש שמדובר כאן שאכלו זאת בעת הסעודה וכיון שההסיבה מועילה לפת היא מועילה כבר גם לכל מה שנאכל בשעת הסעודה, וכך פירש הצל"ח, וראה עוד בברכת ראש שביאר דעת רש"י ותוספות לשיטתם.
קפץ אותו תלמיד, מבלי לשאול את בר קפרא על איזה מהם יברך תחילה, וברך על הפרגיות "שהכל נהיה בדברו".
לגלג עליו חבירו על שבחר לברך בתחלה ברכת "שהכל" על הפרגיות, ולא בירך בתחלה ברכת "בורא פרי האדמה" על השלקות.
(טעמם של שני תלמידים אלו יתבאר בסמוך).
כעס בר קפרא ואמר: לא על המברך אני כועס, אלא על המלגלג אני כועס.
כי גם אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, שכל כך היו חביבים עליו הפרגיות עד שהקדים את ברכתם וכמבואר בדיני קדימה שיש להקדים ולברך תחלה על המאכל החביב יותר, - אתה, על מה לגלגת עליו? חזר בר קפרא ואמר: לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס.
ואמר בר קפרא להסביר את קפידתו: גם אם חכמה אין כאן, שאינך סבור שאני החכם שצריך לשאול אותו על מה להקדים ולברך, אבל האם זקנה אין כאן?! והיה לך להתייחס אלי בכבוד ולשאלני על מה להקדים לברך  6 .

 6.  צריך ביאור, כדעת מי היה סבור בר קפרא עצמו, שהרי מכעסו על המלגלג נראה שהסכים לסברת המברך ששלקות ברכתם שהכל ולכן המין החביב עדיף, ואילו מכעסו על המברך נראה להיפך. מדברי הרא"ה נראה שנקט שבר קפרא סבר כדעת המלגלג שברכת השלקות במקרה זה הוא בורא פרי האדמה כי הבישול משביחם, וכפי שהסיקה הגמרא לעיל ששלקות שהשתנו בבישולם למעליותא ברכתם בורא פרי האדמה. והטעם שכעס על המלגלג פירש הפני יהושע שזהו משום שהיה סבור שעל אף שצודקים דבריו לדינא אך אל לא ללגלג על המברך, שהרי יתכן שהמברך סמך על האמוראים הסוברים שהברכה על שלקות הוא תמיד "שהכל" אפילו באופן שהבישול השביחן, וכמבואר בגמרא לעיל. המהרש"א בחידושי אגדות ביאר באופן אחר, שכעסו של בר קפרא לא היה מכוון כלל לטעותם בהלכות ברכות, אלא בתחלה כעס גם על המברך שלא שאלו כיצד לנהוג, וכוונתו במה שאמר "לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג", היינו שעיקר כעסי אינו על המברך שלא שאלני, אלא על המלגלג שהוא ממש מורה הלכה בפני רבו ומעיר למברך שלא בירך כדין (בשונה מהמברך, כיון שניתן לו רשות לברך אין בברכתו משום "מורה הלכה בפני רבו"), התנצל בפניו המלגלג ואמר לו שלא לגלג על המברך מחמת שבירך שלא כדין אלא על זה גופא שלא חש לכבוד רבו לשאול כיצד לנהוג, ועקב כך חזר בו בר קפרא ואמר "לא על המלגלג אני כועס כי הרי אדרבה עשה זאת לכבודי, אלא כל כעסי נותר רק על המברך בלבד.
תנא: ושניהם לא הוציאו שנתן.
מאי לאו, בהא קא מיפלגי שני תלמידיו של בר קפרא:
דמברך סבר: שלקות ופרגיות ברכותיהם שוות ועל שניהם יש לברך "שהכל נהיה בדברו", הלכך בירך על הפרגיות החביבות עליו כי חביב עדיף! ויש לברך עליו ולפטור בברכה את המין הפחות חביב  7 .

 7.  מכאן הוכיח רש"י ש"דרומסקין" אינו פרי אלא ירק, שהרי אם היה פרי מדוע הקדים אותו תלמיד ובירך על הפרגיות שהכל והרי בורא פרי העץ קודמת לשהכל. ותמה הגאון רבי עקיבא איגר בגליונו מה הוכחה היא זו. והרי המברך חשב ששלקות ברכתם שהכל ואם כן הרי גם אם הדרומסקין פרי הוא ברכתו שהכל, וכפי שנראה בסוגיא לעיל לענין זית מליח, ומאחר שברכתו שוה לפרגיות הקדים ובירך על הפרגיות משום חביבותם, ודבריו מפורשים כבר בתוספות רבינו יהודה החסיד שיישב בזה קושיתו של רש"י. - וראה עוד פני יהושע, ברכת ראש ומרומי שדה.
ומלגלג סבר: שלקות, ברכתן בורא פרי האדמה, ואילו הפרגיות ברכתן שהכל נהיה בדברו,
הלכך, כיון שאין ברכותיהם שוות על פירא עדיף להקדים ולברך מכיוון שברכת "בורא פרי האדמה" חשובה יותר מאשר ברכת "שהכל"  8 .

 8.  מלשון רש"י נראה שיש להקדים את הירקות לבשר הן משום שברכת "בורא פרי האדמה" חשובה יותר מברכת "שהכל", והן משום שמין הירק עצמו חשוב יותר מהבשר.
דוחה הגמרא: לא בכך נחלקו תלמידי בר קפרא. אלא דכולי עלמא סברי ששלקות ופרגיות ברכתם שהכל נהיה בדברו.
והכא, בהאי סברא קא מיפלגי: מר, שבירך על הפרגיות, סבר: מאחר שברכותיהם שוות הדבר אשר חביב עליו - עדיף לברך עליו.
ומר שלגלג עליו סבר: שעל אף חביבות הפרגיות כרוב עדיף, משום שיש לו מעלה דזיין  9 .

 9.  מכאן הוכיח הראש יוסף לדינא שבאופן שיש לפניו שני מינים שברכותיהם שוות ומין אחד מזין יותר מחבירו יש להקדימו בברכה. וצ"ע שהשמיטו זאת הפוסקים.
אמר רבי זירא, כי הוינן בי רב הונא (כשהיינו בבית מדרשו של רב הונא) אמר לן: הני גרגלידי דלפתא, ראשי לפתות שחיתכו אותם, הרי אם פרמינהו פרימא רבא, שחתכום לחתיכות גדולות - ברכתם בורא פרי האדמה,
ואם חתכום פרימא זוטא (חתיכות קטנות) - ברכתם שהכל נהיה בדברו. כי חיתוכם זה שינה אותם לרעה וממילא בטל מהם שם פרי  10 .

 10.  הטעם שהדבר נחשב שינוי לרעה עיין בסמוך הערה 11.
וכי אתאן לבי רב יהודה אמר לן: אידי ואידי בכל צורות החיתוך ברכתם היא בורא פרי האדמה. ומשום דהאי דפרמינהו טפי הוא כי היכי דנמתיק טעמיה (להמתיק טעמו). ונמצא שהחיתוך שינה אותם למעליותא ולא הפקיע מהם שם פרי, ולכן יש לברך עליהם בורא פרי האדמה  11 .

 11.  א. ביאור מחלוקתם פירשו הרא"ה והריטב"א, שרב הונא סובר שבזה שחתכן לחתיכות קטנות ביטל מהם צורת הפרי ולכן ברכתם שהכל. (בשונה מ"טרימא" שברכתה בורא פרי העץ כמבואר לעיל (לח א), כי ריסוקה מועט וניכר בה עדיין צורת פרי). ואילו רב יהודה סובר: "דאין זה דרך העברת צורתן כיון שהוא עושה לתקן בישולן ולהכשירן". ויש לפרש כונתם, כיון שהוא משביחם בכך ומכשירם לבישול ולאכילה נמצא שזהו דרך אכילתם ובאופן כזה כבר התבאר בתרומת הדשן (סימן כט) שאין שינוי הצורה מגרע את הברכה. ובשם הגאון רבי משה פיינשטיין (הובא בשמו בקובץ "עם תורה" - תשל"ז חוברת ו') ביארו את המחלוקת באופן זה: דרך אכילת אותם לפתות לרוב בני האדם הוא כשהם חתוכים לחתיכות גדולות, ולכן סובר רב הונא שכשחותך אותם דק דק אין זו דרך אכילתם, ופקעה מהם הברכה הראויה להם, ואף שכשהם חתוכים דק דק הם מוטעמים יותר מכל מקום, כיון שרוב בני אדם אינם טורחים עבור זה ורק מעטים שאינם חוששים לטירחתם או שעיתם בידם עושים כן בטלה דעתם לדעת רוב בני אדם ואין לברך עליהם ברכתם הראויה, אך עדיין צריך לברך עליהם ברכת שהכל שהרי מכל מקום נהנה מהם. ורב יהודה סובר כיון שהמועטים עושים זאת מחמת סיבה מוצדקת להטעים ולהשביח את המאכל לא בטלה דעתם כיון שגם רוב בני האדם חפצם בכך אילו היה להם מי שיעשה זאת עבורם (וציין לדברי התוספות בשבת (צב ב ד"ה ואת"ל) עיין שם). ב. והנה מדברי הרשב"א לעיל (לח ב ד"ה אמר רב נחמן) נראה שחולק על הראשונים הנ"ל שפירשו שהמדובר כאן בלפת חי ומפרש שהנידון שלפנינו עוסק בלפת מבושל (וכך הביא המאירי בשם רש"י), ומחלוקתם היא, שרב הונא סובר שכשהם חתוכים דק דק הבישול משנה אותם לרעה ולכן ברכתם שהכל כדין שלקות שהשתנו לגריעותא, ואילו רב יהודה סובר שאדרבה הבישול משביחן ולכן ברכתם בורא פרי האדמה כדין שלקות שהשתנו למעליותא. עיין בדבריו. וצ"ע שנחלקו במציאות. ג. הגאון מליסא בעל נתיבות המשפט בספרו מעשי ניסים (בפתיחה להגדה של פסח סוף סדר הלילה) מוכיח מסוגייתנו שהמולל "חריין" לאוכלו בליל פסח אינו יוצא בו ידי חובת מצות אכילת מרור, שהרי מבואר בגמרא שלרב הונא מברכים על "פרימא זוטא" שהכל ופירש הרשב"א משום שטעמו נפגם בכך, ואם כן כמו שלענין ברכה שינוי הטעם מגרעו לברכת שהכל כך יש לומר שאינו יוצא בו משום כך ידי חובת אכילת מרור, ואף לדעת רב יהודה הסובר שברכתו בורא פרי האדמה הרי סברתו היא משום שטעמו משתבח, ואם כן יש לומר שסברא זו מועילה רק לענין ברכת הנהנין שכלפיה יש מעלה בכך שהמאכל השתנה לטובה, אבל לענין מצות אכילת מרור, כל שהשתנה ממרירותו ואינו כבתחילה אין לצאת בו ידי חובת המצוה. אכן הדברי דוד וברכת ראש תמהו עליו, שהרי הרשב"א פירש שמדובר כאן בלפתות מבושלים ואילו ה"חריין" חי, ואם כן הרי יתכן שרק כשנפגם טעמו על ידי בישול נחשב הדבר ל"שינוי" משום שנהפך בזה ל"תבשיל", אך כשהירק חי אף שנפגם טעמו אין זה נחשב כ"שינוי", ועיין עוד בשו"ת בית אפרים (או"ח סימן מ"ג) ובנשמת אדם (כלל ק"ל) שהוסיפו לדון בדבריו.
אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא אמר לן: תבשילא דסלקא (תבשיל של תרדים) דלא מפשו בה קמחא, שהקמח שמערבים בו אינו מרובה, מברכים עליו "בורא פרי האדמה", ואילו תבשיל דלפתא, (תבשיל של "לפת") דמפשו בה קמחא טפי, שהקמח שמערבים בו הוא מרובה, מברכים עליו - "בורא מיני מזונות".
והדר אמר רב אשי: אידי ואידי, תבשילא דסלקא ותבשילא דליפתא - ברכתם בורא פרי האדמה, והאי דשדי בה בתבשיל של לפת קמחא טפי אין בו כדי לקבוע את ברכת התבשיל, כי לדבוקי בעלמא עבדי לה. (לדבק את התבשיל ולא כדי ליתן טעם), ולכן אין בו חשיבות שיברכו מחמתו "בורא מיני מזונות"  12 .

 12.  הקשו האחרונים (עיין בספר דברי דוד, אור שמח (פ"ג ה"ו), ושו"ת אבני נזר (או"ח ל"ח)) שהרי, כיון שרב כהנא היה סבור בתחלה שהקמח ניתן להטעים את המאכל, הרי למדנו לעיל (לו ב) מדברי רב ושמואל שכל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות אף אם הוא המיעוט בתערובת, ומפשטות דברי הגמרא לעיל משמע שגם רב כהנא הסכים לדבריהם, ואם כן מדוע חילק בין אם הקמח רב או מועט. עיין בדבריהם.
אמר רב חסדא: תבשיל של תרדין - יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן שטוב הוא לבני מעים.
אמר אביי: והוא דיתיב אבי תפי על מושב הכיריים ומתבשל היטב ועביד בבישולו קול הנשמע כמו "תוך תוך". שזהו הקול הנשמע בעת רתיחת תרד שלוק ונמוח.
אמר רב פפא: פשיטא לי, מיא דסלקא, המים שהתבשל בהם התרד וקיבלו מטעמו, ברכתם כברכת הסלקא עצמו, וכן מיא דלפתא ברכתם כברכת הלפתא בעצמו, וכמו כן מיא דכולהו שלקי ברכתם כברכת כולהו שלקי  13 .

 13.  א. הקשו הראשונים מדוע על מי שלקות מברכים בורא פרי האדמה מחמת שניכר בהם טעם הירקות ואילו על מי פירות התבאר בגמרא לעיל (לח א) שברכתם שהכל משום שהם "זיעה בעלמא", והרי גם בהם ניכר טעם הפרי. ונאמרו בזה תירוצים שונים: לדעת הרא"ש (סי"ח): מי שלקות כיון שניכר טעם הירקות במים, נחשבים המים כירק עצמו וברכתם "בורא פרי האדמה", מה שאין כן מי פירות היוצאים על ידי סחיטת הפרי אין טעם הפרי מורגש בהם כל כך ולכן הם נחשבים כזיעה בעלמא. - וכבר העירו המור וקציעה (ר"ב) ודברי דוד שהחוש יעיד להיפך, ובודאי ניכר טעמו של הפרי במשקה היוצא על ידי סחיטה יותר מאשר ניכר טעמם של הירקות במי בישולם. ב. לדעת הרשב"א: מי שלקות, כיון שרוב אכילת הירקות הוא על ידי שליקה לכן מי שליקתם כמותם וברכתם "בורא פרי האדמה", מה שאין כן מי פירות שאין דרך הפרי להסחט למימיו יש לברך על המשקה שהכל שהרי אין דרכו בכך. - ולדבריו, פירות שדרך לסוחטם למשקה ברכתם "בורא פרי העץ" כברכת הפרי. לדעת רבינו יונה והמרדכי (קכ"ה): מי שלקות, כיון שעיקר ההנאה מהם הוא במה שמטבלים בהם את הפת נמצא אם כן שלא יצאו עדיין מכלל מאכל כמקודם ולכן ברכתם כברכת הירק עצמו, מה שאין כן מי פירות שההנאה מהם היא בשתיה שוב אינם נחשבים כפרי עצמו ולכן ברכתם שהכל. לדעת מהר"ם מרוטנבורג (סימן קנ"ד דפוס פראג) הובאו דבריו במגן אברהם (ר"ד סק"ט): מי שלקות, כיון שהמים סמיכים ביותר ויש בהם ממשות מהירק שהתבשל בהם נידונים כירק עצמו וברכתם כברכתו, מה שאין כן מי פירות שאין בהם ממשות ברכתם שהכל. ג. להלכה: עיין בשולחן ערוך (ר"ב ס"י-י"א) שהביא את דעת הרא"ש והרשב"א ולא הכריע ביניהם. ומשום כך הסתפק במי בישול צימוקים וכדומה שאין הדרך לבשלם מה תהא ברכתם, שהרי לרשב"א צריך לברך עליהם "בורא נפשות", כיון שאין הדרך לבשלם, ואילו לרא"ש צריך לברך עליהם "ברכה אחת מעין שלש", כיון שיצאו ע"י בישול ולא בסחיטה (הטעם שלא הסתפק כן לענין ברכה ראשונה, עיין שער הציון (ר"ה סקכ"א)). וכתב שירא שמים לא ישתה מהם (וכיוצא באלה) אלא בתוך הסעודה. ולענין מי סחיטת פירות שדרכם בסחיטה - עיין משנה ברורה (ר"ה סקי"ד) שלדעת הרא"ש יש לברך עליהם שהכל ולדעת הרשב"א כברכת הפרי. ואולם החזון איש (סימן ל"ג סק"ה) נקט שבזה גם הרא"ש מסכים לרשב"א שיש לברך עליהם כברכת הפרי. עיין בדבריהם. ד. הרא"ש בתשובותיו (כלל ד' סימן ט"ו) כתב שהדין שמי שלקות ברכתם "בורא פרי האדמה" אינו אלא באופן שעיקר הבישול הוא לצורך הירקות והמים רק משמשים כעזר לבישולם, אבל אם מטרת הבישול הוא כדי שהירקות יתנו את טעמם במים בזה נחשב המרק לעיקר ומברכים עליו "שהכל", (וראה מגן אברהם (ר"ה סק"ו) שנקט בדעת הרמב"ם (פ"ח ה"ד) להיפך ממש, עיין בדבריו). וביאר הרא"ש שזוהי הסיבה שאין מברכים על בירה בורא פרי האדמה אף שהמים הם כידוע מי בישול שעורים. כי, כיון שמטרת הבישול הוא לצורך המים ברכתם שהכל. בשו"ת פנים מאירות (ח"ב ק"צ) הסיק שדברי הרא"ש בתשובותיו אינם להלכה (מאחר שדברי הרא"ש בפסקיו אינם תואמים עם דבריו בתשובה, ומכיוון שהפוסקים הביאו רק לדבריו בפסקיו נראה שנקטו שדבריו בתשובותיו אינם להלכה). והסיבה שמברכים על בירה שהכל הוא כפי שביאר הב"ח שהטעם המורגש בבירה שונה מהטעם המקורי של השעורים, ולפיכך הסיק הפנים מאירות שעל משקה תה וקפה יש לברך בורא פרי העץ ככל מי שלקות שברכתם כברכת הירק שהתבשל בהם, ואולם הוסיף שאעפ"כ הוא נוהג לברך "שהכל" כי כך הוא מנהג העולם. ה. הקשה הפרי מגדים (ר"ב מ"ז סק"ד) במה שונה דין מי שלקות שברכתם "בורא פרי האדמה" אף על פי שלא ניכר במים צורת הפרי, מ"טרימא" (פרי מרוסק) שהתבאר בפרש"י לעיל (לח א) שאם הוא מרוסק לגמרי ולא ניכרת צורתו ברכתו שהכל. ותירץ, על פי דברי תרומת הדשן (סימן כט) שכתב שגם רש"י מודה שאם דרך אכילת הפרי הוא בריסוקו, הרי אף שלא ניכרת צורתו, עדיין ברכתו בורא פרי העץ, ואם כן יש לומר שלכן מברכים על מי שלקות בורא פרי האדמה שהרי דרכם בכך, עיין בדבריו. ואולם עיין בספר תהלה לדוד (ר"ב סק"ז) שהעיר, שדבריו תואמים רק עם דעת הרשב"א שחילק בין מי פירות שברכתם שהכל למי שלקות שברכתם בורא פרי האדמה מהטעם שמי שלקות דרך אכילתם בכך, אבל הרא"ש שחילק ביניהם מטעם שבמי פירות לא ניכר כל כך טעם הפרי כפי שהוא ניכר במי בישול, עדיין יקשה מדוע שלא יברכו על "טרימא" בורא פרי העץ והרי ודאי שניכר טעמו הגמור של הפרי בטרימא המרוסקת ובמה גרע ממי שלקות שמברכים עליהם משום כך כברכת הירק. ועיין יישובו לזה.
בעי רב פפא: מיא ד"שיבתא" (מים שבישלו בהם שֶבֶת שהוא צמח ריחני) - מאי ברכתו?
צדדי הספק הם: האם ה"שיבתא" הניתן בתבשיל - למתוקי טעמא של התבשיל עבדי, ולכן ברכת מי התבשיל היא בורא פרי האדמה כברכת ה"שֶבֶת" עצמו וכדין שאר מי שלקות.
או שמא רק לעבורי זוהמא עבדי לה, - השֶבֶת ניתן בתבשיל רק כדי שה"ליכלוך" הנוצר עקב הבישול ידבק בו.
מוכיחה הגמרא: תא שמע: ה"שֶבֶת" של תרומה שהתבשלה - משנתנה טעם בקדירה בטל טעמה ממנה והריהי נחשבת מכאן ואילך כעץ בעלמא ושוב אין בה משום קדושת תרומה וכמו כן אינה מטמאה משום כך טומאת אוכלים, שהרי כבר בטל ממנה שם "אוכל".
ומלשון המשנה שאמרה "השבת משנתנה טעם בקדרה" שמע מינה שה"שֶבֶת" למתוקי טעמא עבדי לה.
ומסיקה הגמרא: שמע מינה. אמר רב חייא בר אשי: פת צנומה, (פרוסה יבישה של לחם) שנשרתה בקערה - מברכין עליה "המוציא",
ופליגא דרבי חייא.
דאמר רבי חייא: המברך על הפת צריך שתכלה ברכה (שיסיים את ברכת המוציא) יחד עם גמר פריסת הפת, נמצא אם כן שכדי לקיים דין זה יש לברך על פת שלימה, ושלא כדעת רב חייא בר אשי  14 .

 14.  פירשו הראשונים שרב חייא בר אשי לא בא להשמיענו שאפשר לברך על פת צנומה ברכת המוציא שהרי דין זה למדנו כבר לעיל (לז ב) בסוגית "חביצא" שעל פירורים פחותים מכזית מברכים המוציא אם יש בהם תואר לחם, וכמו כן יקשה איך חולק עליו רבי חייא בזה. אלא הנידון שבו עוסק רב חייא בר אשי הוא, באחד שהיו לפניו פת שלמה ופת צנומה בקערה שחביבה יותר, ומשמיענו רב חייא בר אשי שיברך על הפת הצנומה אף על פי שאינה שלמה משום שמעלת ה"חביב" עדיפה. ורבי חייא החולק וסובר שצריך לברך על השלמה טעמו משום שאף שמעלת ה"חביב" עדיפה ממעלת ה"שלם", מכל מקום, כיון של"שלם" ישנה מעלה נוספת שניתן לסיים את הברכה עם בציעת הפת יש להעדיף משום כך את השלם ולברך עליו. (כך פירשו התוספות, וכן פירש הרשב"א בפירושו הראשון בשינוי מעט וראה גם ברבינו יונה. ועיין עוד בחידושי מהר"ם בנעט בביאור דברי התוספות באופן שונה. ביאור נוסף ביארו הרא"ש הרשב"א (בפירוש השני) והתוספות במנחות (עה ב ד"ה אפילו), שהמדובר כאן בהיתה לפניו רק פת אחת שלמה ובכונתו לפוררה לפתיתים קטנים, ומשמיענו רב חייא בר אשי שיכול לפותתה קודם הברכה ואין בזה משום ביטול שלימותה של הפת, כי מאחר שהבציעה נעשית לצורך האכילה הריהי נחשבת משום כך כמעשה הכנה בפת השלמה שתהא מזומנת לו לאכילה ולא כמעשה המבטל את שלימותה של הפת. יש להעיר שרש"י סתם דבריו בזה, ונראה שפירש דברי הגמרא כפשוטם שהמדובר כאן בהיתה לו רק פת אחת צנומה (זה מכבר, ולא שפתתה עתה לצורך אכילתו), ובזה נחלקו רבי חייא ורב חייא בר אשי כיצד לנהוג. ולדבריו עדיין יקשה קושיות הראשונים הנ"ל, וצ"ע.
מתקיף לה רבא על רבי חייא: מאי שנא צנומה שאמרת דלא לברך עליה אלא יש להעדיף פת אחרת, משום דכי כליא ברכה (כשהוא מברך את הברכה כולה עד לסיומה)  15  אפרוסה קא כליא ולא על שלמה.

 15.  עיין רש"ש שפירש כן.
הרי כשמברך על הפת השלימה נמי, כי קא גמרה הברכה (כשמסיים את הברכה) אפרוסה גמרה ולא על שלמה ואיזה מעלה אם כן יש במה שמברך על שלמה?

דרשני המקוצר