פרשני:בבלי:שבת פז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת פז ב

חברותא

רבא אמר: ששי  לחנייתן. שבר"ח חנו במדבר סיני, וששי לחנייתן היה בששי בחדש ובששי בשבת (לדברי רבי יוסי, כדאמרן).
רב אחא בר יעקב אמר: ששי למסען. כלומר אף למסען מרפידים, שבאותו היום שבאו למדבר סיני יצאו מרפידים.
והני אמוראי שנחלקו אי נסעו מרפידים באותו היום או יום קודם לכן, דהיינו בשבת, קמיפלגי בשבת דמרה, במצות השבת שנצטוו עליה עוד במרה, איך נאמרה.
דכתיב "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך". ומשמע שנצטוו על השבת קודם מתן תורה, והיכן נצטוו? ואמר רב יהודה אמר רב: "כאשר צוך" - במרה! דכתיב שם "שם שם לו חק ומשפט".
מר רבא סבר: רק אשבת, על שביתה ממלאכה בשבת איפקוד אבל אתחומין לא איפקוד במרה, עד מתן תורה. הילכך היו יכולים לנסוע מרפידים בשבת וללכת בה יותר מאלפים אמה, ורק החנייה היתה ביום ראשון, שהוא ר"ח.
ומר רב אחא בר יעקב סבר: אתחומין נמי איפקוד במרה (שהיתה קודם רפידים). ועל כרחך נסעו מרפידים רק ביום ראשון.  1 

 1.  כתבו התוס' בד"ה אתחומין, דסוגיין אתיא אפילו למ"ד תחומין לאו דאורייתא, שאין הכונה לתחומין דוקא אלא לאיסור הוצאה שהרי היו נושאין אתם כל אשר להם. ועוד כתבו שאעפ"י שבמן נאמר "אל יצא איש ממקומו" ודרשינן מיניה איסור הוצאה (וזה היה קודם רפידים) מ"מ י"ל שאחר מתן תורה נאמר האיסור, והתורה כתבה זאת כאן, כמו הנחת צנצנת המן לפני העדות, הכתובה בפרשת המן, אעפ"י שלא נאמרה רק אחר עשיית המשכן. אולם הרמב"ן והריטב"א כתבו שרק בתחומין לא נצטוו, אבל באיסור הוצאה נצטוו ממרה. ולא תיקשי איך היו נושאין כליהם, שי"ל שהיו מניחין על חמוריהם ולא הוי אלא רק איסור מחמר, וע"ז לא נצטוו, כשם שלא נצטוו על תחומין. כי לא נצטוו במרה רק על מלאכה שיש בה כרת, ואלו אין בהם כרת.
תא שמע: תניא: חודש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים: בארבעה עשר בו שחטו פסחיהם.
ובחמשה עשר בו יצאו.
ולערב לקו במכת בכורות.
ותמהינן: וכי לערב לקו בבכורות קא סלקא דעתך?! ד"לערב" משמע הערב שלאחר חמשה עשר.
ומתרצינן: אלא אימא: מבערב לקו בכ ורות.
וממשיכה הברייתא: ואותו היום שיצאו ממצרים - חמישי בשבת היה.
ודייקינן: מדחמיסר בניסן היה בחמשה בשבת, אם כן ריש ירחא דאייר חל בשבתא. שהרי חודש ניסן לפי הסדר של ימי החדשים (כאשר אין מקדשים על פי הלבנה) הוא מלא, שיש בו תמיד שלשים יום.
וכיון שההפרש בין יום חמשה עשר בניסן לשלשים בניסן הוא חמשה עשר יום, שהם שבועיים ויום אחד, ולמחרתו הוא ראש חודש אייר, הרי אם חמשה עשר בניסן חל ביום חמישי יחול ראש חודש אייר בשבת.
ונמצא גם כי ריש ירחא דסיון חל בחד בשבת. שהרי חודש אייר הוא חודש חסר לפי הסדר, ויש בו רק עשרים ותשעה ימים. לפי שהחדשים הם כסדרן, אחד מלא ואחד חסר. וכיון שיש בחודש אייר עשרים ותשעה ימים, יש בו ארבעה שבועות ויום אחד. נמצא, שהיום העשרים ותשע של חודש אייר הוא שבת (שהרי תחילת החודש היה בשבת). וביום ראשון שלמחרתו חל ראש חודש סיון.
קשיא לרבנן, האומרים שר"ח סיון היה בשני בשבת?
ומתרצינן: אמרי לך רבנן: אייר דההיא שתא - עבורי עברוה ועשאוהו מלא בן שלשים יום. ור"ח סיון אם כן היה בשני בשבת.
תא שמע ברייתא מפורשת דלא עברוהו לאייר באותה שנה.
דתניא: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים: בארבעה עשר בו שחטו פסחיהם, בחמשה עשר בו יצאו, ולערב לקו בכורות.
ותמהינן: וכי לערב סלקא דעתך?! ומתרצינן: אלא אימא: מבערב לקו בכ ורות.
וממשיכה הברייתא: ואותו היום שיצאו ממצרים חמישי בשבת היה.  2 

 2.  ושחיטת הפסח היתה א"כ ביום רביעי, ונמצא שבשבת שעברה היה עשירי לחדש שלקחו אז פסחיהן. ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כמבואר בתוד"ה ואותו, בשם המדרש. והקשה הריטב"א דאם פסח היה בחמשי א"כ ניתנה תורה ביום חמשים ואחד ממחרת הפסח (דהא בשבת ניתנה תורה), ואיך אנו אומרים בחג השבועות שהוא יום חמשים לעומר "זמן מתן תורתינו". ותירץ דמתן תורה אין תלוי בעומר אלא ביום החדש דהיינו שביעי בסיון לרבי יוסי או ששי לרבנן. ועיי"ש עוד. וע"ע מג"א רס"י תצד.
השלים ניסן, שמלאו לו שלשים יום (שלם מלשון מלא), ואירע, חל ר"ח אייר להיות בש בת.
חסר חודש אייר, והיה בן עשרים ותשע יום, שהרי החדשים הם כסדרן, אחד מלא ואחד חסר, ואירע ר"ח סיון להיות באחד בש בת.
קשיא לרבנן, דמוכח שלא עיברו את אייר.
ומתרצינן: הא מני הך ברייתא - רבי יוסי היא. אבל רבנן סברי דאייר באותו שנה היה מעובר.
אמר רב פפא: תא שמע: תניא: כתיב "ויסעו מאלים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין ... בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים". ואותו היום שבת היה,  3  שבאותו היום נתרעמו בני ישראל על כך שאיןלהם מזון. כדכתיב "וילונו ... על משה ועל אהרן ... כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב", והבטיחם הקב"ה להוריד להם מן למחר.

 3.  הקשה הרש"ש, למה לא הקשה מכאן למ"ד לעיל דנצטוו במרה על התחומין, ואיך נסעו מאלים (שהיה לאחר מכן) בשבת. ותירץ דמ"ד זה יסבור כהמדרש דלא נצטוו על השבת אלא באלוש, שהיה אחר אלים.
דכתיב "ובקר וראיתם את כבוד ה'".
והמן החל לרדת באחד בשבת, ובשבת עצמו לא ירד מן, דכתיב "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו".
נמצא שיום ביאתם למדבר סין, שהיה יום קודם לכן, היה בשבת.
ודייקינן: ומדחמיסר באייר, שבתא הוי, אם כן ריש ירחא דסיון חד בשבת הוי, שהרי חדש אייר הוא חסר.
קשיא לרבנן!
ומתרצינן: אמרי לך רבנן: אייר דההיא שתא - עבורי עברוה, ור"ח סיון היה רק בשני בשבת.
אמר ליה רב חביבי מחוזנאה לרב אשי: תא שמע: כתיב "ויהי בחדש הראשון, בשנה השנית, באחד לחדש - הוקם המשכן".
תנא: אותו יום נטל עשר עטרות, שהיה ראשון לעשרה דברים:
א. ראשון למעשה בראשית, שבראשון בשבת היה.
ב. ראשון לנשיאים, להקרבת קרבנות הנשיאים לחנוכת הבית.
ג. ראשון לכהונה, שעד עכשיו היתה עבודת הקרבנות על ידי בכורות, ומעתה באהרן ובניו.
ד. ראשון לעבודה, לסדר עבודת ציבור, דהיינו הקרבת תמידין ושאר קרבנות ציבור.
ה. ראשון לירידת האש מהשמים על המזבח.
ו. ראשון לאכילת קדשים. שלא הותר לאכול קדשים רק לפנים מהמחיצה הראויה להם (קדשי קדשים לפנים מהקלעים שבחצר המשכן, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. ואילו עד עתה אכלו שלמים בכל מקום שרצו).
ז. ראשון לשכון שכינה בישראל, דכתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", דמשמע שעד עתה לא שרתה שכינה בהם.
ח. ראשון לברך את ישראל ברכת כהנים, שנאמר בפרשת "ויהי ביום השמיני - וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם".
ט. ראשון לאיסור הבמות שעד עתה הקריבו כל אחד בבמה ומעתה נאסרו כדכתיב "ואל פתח אהל מועד לא הביאו".
י. ראשון לחדשים כדכתיב "ויהי בחדש הראשון".
ודייקינן: ומדריש ירחא דניסן דהאי שתא של השנה השניה לצאתם ממצרים חד בשבת הוי, אם כן בהכרח כי דאשתקד כשיצאו ממצרים, ר"ח ניסן ברביעי בשבת היה.
דתניא: אחרים (רבי מאיר) אומרים: אין בין עצרת של שנה זו לעצרת של שנה הבאה, וכמו כן אין בין ראש השנה לראש השנה אלא הבדל של ארבעה ימים בלבד.
דהיינו, אם בשנה זו חל ראש השנה בראשון בשבת, לשנה הבאה הוא יחול בחמישי בשבת. שלדעתם קביעות החדשים לעולם הוא אחד מלא ואחד חסר, נמצא כי ימי ששה חדשים מלאים וששה חסרים עולים ביחד לשלש מאות וחמשים וארבע ימים.
שלש מאות וחמשים מתוכם מתחלקים לשבועות שלמים, ונשארים ארבעה ימים, שהם העודף הבא לידי ביטוי בימות השבוע משנה לשנה.
ואם היתה שנה מעוברת ההבדל הוא חמשה ימים. שחדש אדר הנוסף הוא עשרים ותשעה יום. עשרים ושמונה מתוכו מתחלקים לשבועות שלמים, ונשאר יום אחד בשבוע עודף.
ומאחר שר"ח ניסן בשנה הראשונה היה ברביעי בשבת, הוה ליה ריש ירחא דאייר בשנה הראשונה במעלי שבתא, בערב שבת, וריש ירחא דסיון בשבתא.
קשיא בין לרבי יוסי בין לרבנן! שלדברי הכל לא חל ר"ח סיון בשבת.
ומתרצינן: לרבי יוסי, שבעה חדשים חסרין עבוד בשנה הראשונה. דלית ליה כאחרים הסוברים שלעולם אחד מלא ואחד חסר. ואם כן, בין שנה ראשונה לשניה היה רק שלשה ימים. נמצא שר"ח ניסן בשנה ראשונה חל בחמישי בשבת, ור"ח סיון בראשון בשבת.

דרשני המקוצר