פרשני:בבלי:שקלים יז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים יז ב

חברותא

כיון שראו כל  חורי (נכבדי) יהודה כן, שאין רצון המקום בעבודתם, ושנמס לב המלך בקרבו - עלו לראש גגותיהן, ונפלו ומתו. הדא הוא דכתיב: "משא גיא חזיון (היא ירושלים, שהכל מסתכלין שם - רש"י תענית כט א):
מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות, תשואות מלאה, עיר הומיה, קריה עליזה. חלליך - לא חללי חרב, ולא מתי מלחמה", אלא שהרגו את עצמם.
הלכה ג - מתניתין:
שלשה עשר שולחנות היו במקדש:
שמונה שולחנות של שיש היו בבית המטבחים, הנמצא בצד המזבח, שעליהן היו מדיחין את הקרביים של הקרבנות. ועשאום של שיש ולא של כסף כדי שלא יתעפשו, שהכסף טבעו לחמם, והשיש מצנן.
ושנים שלחנות היו במערב הכבש של מזבח החיצון. אחד מהן היה של שיש, ואחד מהן של כסף.
על של שיש - היו נותנים את האברים של העולה אחר ניתוחם, עד שיקטירום הכהנים.
ועל שלחן של כסף - היו נותנים את כלי שרת הנצרכים לעבודת הקרבנות בכל יום, כמפורש במסכת תמיד (ג ד).
נצטוו הכהנים במקדש לסדר את לחם הפנים על השלחן שבהיכל.
וסדר מצוותו כך הוא:
כל שבת היו מסדרין שנים עשר לחמים על גבי שלחן הזהב שבהיכל, ועמו שני בזיכי לבונה, והיה הכל מונח עד לשבת הבאה.
לשבת הבאה, היו מסירין את הלחם מהשלחן, ומניחים עליו לחם חדש, והלחם שהוסר היו מניחים אותו על שולחן זהב מחוץ להיכל, באולם, עד שהיו מקטירין את הבזיכין.
בהקטרת הבזיכין היה ניתר הלחם באכילה, לפי שהקטרתם נחשבת כהקטרת הקומץ במנחה, שמתיר בהקטרתו את שיירי המנחה באכילה לכהנים.
ואחר כך היה הלחם מתחלק לכהנים.
ושנים שלחנות היו באולם שלפני ההיכל, מבפנים על פתח הבית - סמוך לפתח האולם.
אחד של שיש ואחד של זהב.
על שלחן של שיש - נותנים עליו לחם הפנים בכניסתו להיכל, לפוש שם משעה שנאפה עד שיסדרוהו על שלחן הזהב שבהיכל.  78 

 78.  הקשה קדושת יום טוב (סימן לז), הרי מכיון שהתקדש הלחם בקדושת כלי שרת שוב אין מניחין אותו בכלי חול (כמבואר במנחות צה ב), ובהכרח שהיה השולחן שהניחו עליו את הלחם בכניסתו וביציאתו כלי שרת, ותיקשי, הרי אין עושים כלי שרת מאבן (כמו ששנינו במנחות כח ב). ובפירות תאנה כתב ליישב שרק כלי שרת שנעשית בהם עבודה אינם נעשים מאבן, אבל כלי שרת שלא נעשית בהם עבודה אפשר לעשותם גם מאבן, כמו סכין השחיטה, שכתבו התוס' בריש פרק איזהו מקומן, שאפילו אך מעשה השחיטה חייב להעשות בכלי שרת בכל זאת מותר לשחוט בסכין העשויה מעץ ולא ממתכת, כי שחיטה לאו "עבודה" היא, ואין בה את החסרון של "הקריבהו נא לפחתך" (שמכוחו נפסלים כלי עץ או אבן).
ועל שלחן של זהב - היו מניחים את לחם הפנים ביציאתו (והיה מונח שם עד שיתחלק הלחם לכהנים).
ולא היה שולחן זה עשוי שיש, היות שכבר עמד הלחם על שלחן הזהב שבהיכל, ושוב אין מניחין אותו בסילוקו על של שיש, לפי שמעלין בקודש ולא מורידין. ושולחן אחד של זהב היה מבפנים, בצפון ההיכל, שעליו היה עומד לחם הפנים תמיד, לפני ה'.
גמרא:
שנינו במשנתינו: שנים באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב. על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתו,
ואילו בברייתא תני: על שלחן של כסף היו מניחים את הלחם בכניסתו, ולא על של שיש כדתנן במשנתינו.
אמר רבי יוסי בשם רבי שמואל בר רב יצחק, ורבי חנניה מטי בה בשם רבי יוחנן: לית כאן של כסף (לא תגרוס של כסף) בברייתא, מפני שהוא מרתיח, ומתחמם הלחם ועלול להתעפש. ועל כן היו מניחים אותו על של שיש שאינו מחמם.
ופרכינן: וכי לא כן תני ביומא: זה אחד מן הנסים שנעשו בבית המקדש, שכשם שהיו מניחין אותו (את לחם הפנים) חם - כך היו מוציאין אותו בשבת הבאה חם.
שנאמר: "לשום לחם חם ביום הלקחו".
וכיון שמצינו שהיה נשמר חום הלחם עד שעת סילוקו בשבת הבאה, אם כן לא היה מתעפש אפילו היו מניחין אותו על שלחן של כסף.
ומשנינן: רבי יהושע בן לוי אמר: אין מזכירין מעשה ניסים! שאין סומכין על הנס אלא עושין הכל בדרך הטבע, וחוששים שלא יתעפש. ועל כן היו מניחים אותו על של שיש ולא על של כסף.
בעון קומו (נסתפקו לפני) רבי אילא: אם הניחו לחם הפנים בשבת, ונשאר עד שבת הבאה כדינו, ולא היה שם, בשבת השניה, לחם אחר כדי לסדר על השלחן - מהו להניחו ללחם שהיה מונח עליו משבת שעברה עד לשבת הבאה?
ויסוד הנידון הוא: האם נפסל הלחם בפסול "לינה"?
מצד אחד יש לומר, כיון שנתקדש הלחם בכלי שרת על ידי הנחתו על השולחן, ועבר זמנו, הרי הוא נפסל בלינה, הלכך יש להסיר הלחם ולהשאיר את השולחן ריקם.
או שהלחם אינ נפסל בלינה בהיותו על גבי השולחן, גם אם עבר זמנו.
ואם כן, צריך להשאיר את הלחם הקיים לשבוע נוסף, כדי שלא ישאר השולחן בלי לחם.
אמר לון רבי אילא: כתיב: "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד". ומדכתיב "תמיד" ילפינן שאפילו הוא כמה ימים על השולחן יכול להניחו ואינו נפסל.
(גירסת הגר"א).  79 

 79.  לפי הגר"א הגירסא היא: "ונתת על השולחן לחם פנים תמיד" - אפילו כמה ימים ! ולפי גירסת הגר"א אין מקטירים את הבזיכים אלא לאחר השבת, שהרי אין הלחם נפסל והוא נשאר כשר, ומקטירים את הבזיכים בשעה שיסירו את הלחם. ולפי זה מבוארת הוכחת הגר"ח (בכתבים) שחיוב הקטרת הבזיכים אינה מחובת סדרי עבודת יום השבת אלא מחובת העבודה של הבזיכים כשלעצמן, אלא שבאופן רגיל יוצא שמקטירים אותם בשבת, אך אם התעכב הלחם על השולחן מחמת שלא היה להם לשבת הבאה, אין חובה להקטיר אותם בשבת. אך לגירסא שמשאירים על השולחן את הלחם והוא נפסל, מסתבר שמקריבים לעולם את הבזיכים בשבת דוקא, ואם כן, יתכן והקטרת הבזיכים היא מסדרי עבודת השבת.
עשרה שלחנות עשה שלמה במקדש דכתיב בדברי הימים "ויעש שלחנות עשרה וינח בהיכל חמשה מימין וחמשה משמאל"
ומפרשת הגמרא הא דכתיב "חמשה מימין וחמשה משמאל":
אין הכוונה שחמשה שלחנות היו בימין ההיכל בדרום וחמשה בשמאלו בצפון. דאין תימר (דאם תאמר) כן דחמשה היו בדרום וחמשה בצפון, והלא אין השלחן כשר אלא בצפון.
שנאמר: "ואת השלחן תתן על צלע צפון".
אם כן, מה תלמוד לומר "חמשה מימין וחמשה משמאל"?
אלא, כוונת הכתוב הוא שחמשה שלחנות היו מימין שלחנו של משה (שנצטווה לעשותו במלאכת המשכן), וחמשה משמאלו. וכולם בצפון היו.
ואף על פי כן, שהיו עשרה שולחנות מלבד השלחן שעשה משה, לא היה מסדר את הלחם אלא בשלחן של משה בלבד.
שנאמר: "ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית ה': את מזבח הזהב, ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים זהב". ומשמע שעל שולחן אחד בלבד היה מסודר לחם הפנים.
רבי יוסי בי רבי יהודה אומר: על כולן היה מסדר הלחם, פעמים בזה ופעמים בזה, ולא היו מקפידין לסדרו על השלחן שעשה משה דווקא. לפי שנאמר בספר דברי הימים: "ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית האלהים, ואת מזבח הזהב, ואת השולחנות, ועליהם לחם הפנים".
ומשמע שעל כולם היה יכול לסדר את לחם הפנים.
ותנא קמא, הסובר שעל שולחן אחד היה מסדר, מפרש להאי קרא ד"את השולחנות ועליהם לחם הפנים" דמיירי בשני השולחנות שהיו בפתח ההיכל, שהניחו עליהם את הלחם בכניסתו וביציאתו (מנחות צט א).
עתה דנה הגמרא כיצד סודרו השולחנות שבהיכל:
האם היה אורכן נתון לאורך ההיכל, ונמצא ראשן האחד למערב וראשן השני למזרח, והיו נתונים כולן ראשו של זה בצד סופו של זה לאורך הכותל הצפוני של ההיכל.
או שאורכן של השולחנות היו נתונים לרוחב ההיכל בין הדרום לצפון.
תני בברייתא: אלו השולחנות שהיו בהיכל בין מזרח ומערב היו נתונין, אורכן לאורך ההיכל, דברי רבי.
רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר: בין צפון ודרום היו נתונין, אורכן לרוחב ההיכל
ואמרינן: מאן דאמר בין מזרח ומערב היו נתונין ניחא. ולא קשה עליו מידי. דאף דעשה שולחנות עשה שלמה כולהן (כולם) ראוין הם לשירות לסדר עליהם לחם הפנים שהרי כולם היו מסודרין במקומן - בצפון, כל אחד בראשו של חברו לאורך רוח צפון.
אלא, למאן דאמר בין צפון ודרום היו נתונים השלחנות, תקשי: הרי רחבו של ההיכל מצפון לדרום הוא עשרים אמה, והשלחן היה אמתיים ארכו ואמה רחבו, וכשנחשב מידת אורכן של עשרת השולחנות העומדים זה אחר זה, עולה כי מדתן היא עשרים אמה.
נמצא שהשלחנות תופסין את רוחב ההיכל מכותל צפון עד כותל דרום.
ונמצא אם כן שהשלחן לא היה כדינו בצפון אלא בדרום, כיון שמחצית השולחנות היו בדרום ומחציתן בצפון, ואין כולן ראויין לסידור השולחן.

דרשני המקוצר