פרשני:בבלי:תמיד לב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמיד לב א

חברותא

אמר להן: מהו המרחק הגדול יותר? האם המרחק  מן השמים לארץ רחוק יותר, או המרחק מקצה המזרח לקצה המערב רחוק יותר  1 ?

 1.  וכתב המהר"ל בחידושי אגדות, שאין הכונה למרחק גשמי כלל, אלא שאל איזה הבדל גדול יותר. הבדל שבין שמים לארץ, שהוא שוני שבין עליון ותחתון, או הבדל שבין מזרח למערב, כלומר שוני שבין שני צדדים מנוגדים. ויעויין שם באורך בביאור הענין, ובתשובה שהשיבו לו מחמה.
אמרו לו: המרק ממזרח למערב רחוק יותר ממרחק השמים לארץ!
תדע שכך הוא, שהרי כשחמה במזרח, הכל מסתכלין בה ואין מסתנוורים, לפי שאין אורה חזק כל כך. וכן כשהחמה במערב, הכל מסתכלין בה. אבל כשהחמה באמצע הרקיע, אין הכל מסתכלין בה, מפני שאורה חזק ומזיק לעינים. ומכאן ראיה שהמרחק מקצה המזרח למערב רחוק מן המרחק שבין שמים וארץ. שכשהחמה במזרח ובמערב, הרי היא רחוקה טובא, ולכך אין אורה מרובה. אבל כשהיא בגובה הרקיע, אינה רחוקה כל כך, ולכן אורה מרובה.
ואילו חכמים אומרים: זה וזה - מרחק מזרח ממערב ומרחק שמים מארץ - שוין הן! שנאמר "כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו". וכתיב "כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו". ואי חד מינייהו, שמים מארץ או מזרח ממערב, נפיש מחבירו, למה לי תרוויהו שיעורי? נכתוב רק כי ההוא שיעורא דנפיש טפי!
ואלא הא חמה באמצע רקיע - מאי טעמא אין הכל מסתכלים בה?
לאו משום דמקרבא טפי הוא. אלא משום דקאי שם החמה להדיא (בגילוי) ולא כסי ליה מידי, ולכן אורה מרובה. מה שאין כן כשהיא עומדת במזרח ובמערב, הרים וגבעות שמפסיקים בינה לבינינו מכהים את אורה.
ועוד אמר להן אלכסנדר לזקנים: האם שמים נבראו תחלה או הארץ נבראה תחלה  2 ?

 2.  והדברים תמוהים לפי פשוטם. שהרי במאמר אחד נבראו שמים וארץ. ואיך שייך לומר בהם קודם ומאוחר? והנראה, דהנידון הוא בבריאה כולה. שכל דבר נברא תחלה מיסודו. ומהיסוד הוא מתרחב והולך עד שמגיע לשלמותו. ובהכי מספקא ליה, האם יסוד הבריאה התחיל מחיצוניות כל דבר, וממנה הוא מתפשט והולך לפנימיותו? או שהפנימיות היא העיקר, והיא נבראה תחלה, וממנה התפשט כל דבר כלפי חוץ עד שנשלמה חיצוניותו. וכן הוא היחס שבין השמים לארץ. שהארץ היא המרכז הפנימי, וכל גרמי השמים הסובבים אותה הם כחיצוניות לה. מהרש"א חגיגה י"ב.
אמרו לו: שמים נבראו תחלה. לפי שנאמר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הרי שמים כתיב בתחלה  3 .

 3.  וכן אית להו לבית שמאי בחגיגה י"ב. אבל בית הלל אומרים: ארץ נבראה תחלה. שנאמר "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו. שנאמר "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. קורא אני אליהם, יעמדו יחדו".
עוד אמר להן: אור נברא תחלה או חשך נברא תחלה?
אמרו לו: מילתא דא - אין לה פתר (פתרון)!
ומקשינן: ונימרו ליה זקנים לאלכסנדר: חשך נברא תחלה, דהא כתיב "והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על פני תהום", והדר כתיב "ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור". הרי דחושך כתיב קודם בקרא.
ומשנינן: אין הכי נמי, דהכי הוי. אבל לא רצו להשיבו דבר, משום דסברי, דלמא אתי לשיולי להו: מה למעלה מרקיע שעל ראשי החיות, ומה למטה מהן. מה לפנים מחוץ למחיצת העולם, לצד מזרח, ומה לאחור חוץ למחיצת העולם, לצד מערב? ולכך אמרו לו שאין להם פתרון. ומתוך כך ימנע מלשואלם עוד במעשה בראשית.
ושוב מקשינן: אי הכי, גם על שאלתו, "שמים נבראו תחלה או ארץ", נמי לא נימרו ליה תשובה, כי דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור? ואמאי בזה השיבו לו?
ומשנינן: מעיקרא סבור כי בדרך אקראי בעלמא הוא דקא משייל. ולכך השיבו לו. אך כיון דחזו דקמהדר ושאיל, סברי, לא נימא ליה תשובה. דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור.  4 

 4.  דדעת זקני הנגב היתה, שחשך נברא תחלה. כדמשמע מסדר המקראות דמעשה בראשית. אלא שלא רצו להשיבו כן, משום שלפי דעת המינים אין החשך חשוב כנברא בפני עצמו, אלא העדר אור הוא. ולשיטתם קודם בריאת האור לא שייך בריאת חשך. ואם היו משיבין לו כפי דעתם, היה בא לשאול, מה לפנים? (כלומר, מה היה קודם בריאת העולם שעליו נברא החשך לשוללו). אבל לדידן, שאנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא ברא גם את החשך יש מאין (ובריאה ממשית הוא), אין מקום לשאלה זו. והיינו דאמרינן, מעיקרא על קראי קא שייל. לידע אם סדר הבריאה הוא כסדר הפסוקים. ואחר שהשיבו לו שכן הוא, ובכל זאת המשיך לשאול על האור והחשך, ראו שכוונתו היא לדעת המינים. ולכך לא השיבו לו. מהרש"א.
עוד אמר ושאל להם: אידין (איזה הוא) דמתקרי חכים?
אמרו ליה: איזה חכם - הרואה את הנולד! שמבין מלבו את העתיד לקרות ונזהר ממנו.
אמר להם: אידין מתקרי גבור?
אמרו לו: איזהו גבור - הכובש את יצרו! שבא לידי עבירה, ונמלט ממנה.
אמר להן: אידין מתקרי עשיר?
אמרו לו: איזהו עשיר - השמח בחלקו! במה שנותן לו הקדוש ברוך הוא  5 .

 5.  וכל שאלות אלו כלפי עצמו שאל. שהחשיב עצמו לגבור במה שכבש הרבה ארצות. וגם עשיר היה בנכסים. וגם חכם גדול היה בחכמת הפילוסופיה (שתלמידו של אריסטו היה). ורצה שישבחוהו ויהללוהו בתכונות אלו. והשיבו לו שאין אלו גבורה ועושר וחכמה אמיתיים. מהרש"א.
אמר להן: מה יעביד איניש, ועל ידי כך יחיה?
אמרו לו: אם רוצה לחיות ימית את עצמו! כלומר, ישפיל את עצמו. וירחמו עליו הבריות. ומתוך כך יחיה שנים רבות  6 .

 6.  מפרש. והרא"ש כתב ד"ימית את עצמו", היינו שיטרח במלאכה כדי להרויח במזונותיו. ולא יאמר: "אין מלאכה זו הוגנת לי", וגם לא ימשך אחר תענוגים. וגם יצער עצמו בלימוד תורה, ואז יחיה בעולם הזה ובעולם הבא.
אמר להן: מה יעביד איניש ועל ידי כך ימות?
אמרו לו: אם רוצה למות, יחיה את עצמו! כלומר, יגביה וירומם את עצמו. ועל ידי כן יקנאו בו הבריות, ויתנו בו עין רעה. ומתוך כך ימות.
אמר להן: מה יעביד איניש, ועל ידי כך יתקבל על ברייתא (יהיה מקובל על הבריות)?
אמרו לו: יסני (ישנא) ויתרחק ממלכו (מלכים) ומשלטן (שלטון), ועל ידי כן יאהבו אותו הבריות, ויתקבלו דבריו על ידם. אבל אדם הרגיל לדבר עם מלכים ושרים, מקנאים בו הבריות, ושונאים אותו ואת מעשיו.
אמר להו אלכסנדרוס: חכמה דידי טבא מחכמה דידכו. שאני משיאו לאדם עצה יותר טובה להיות מקובל על הבריות.
ואיזו היא? - ירחם (יאהב) למלכו ולשלטן, ויתקרב אליהם. ויעביד טיבו עם בני אינשא, בכך שידבר עם המלך שלא יכביד עולו עליהם. ומתוך כך יכבדוהו הבריות ויאהבוהו.
עוד אמר להן: היכן עדיף להתגורר? האם בימא (בים) יאי למידר, או ביבשתא יאי למידר?
אמרו ליה: ביבשתא יאי למידר! והראיה, דהא כל נחותי ימא (יורדי הים), לא מיתבא דעתיהון (לא מתיישבת דעתם) עד דסלקין ליבשתא.
אמר להן: אידין מנכון (מי מכם) חכים יתיר מהאחרים?
אמרו לו: כולנא כחדא שוויין בחכמתנו! דהא כל מילתא דאמרת ושאלת לנא, בדעתא חד פתרנא לך, וכולנו הסכמנו לאותו פתרון.
אמר להן: מה דין אתריסתון לקבלי? מה זה שאתם היהודים עומדים ומתריסים נגדנו, ואינכם מקבלים את דתנו. ("אתריסתון" - לשון תריס ומגן). הרי אנחנו רבים מכם, ואתם משועבדים תחתינו. ומכאן ראיה שדתנו היא דת האמת.
אמרו ליה: זו אינה ראיה. שהרי רואים אנו בכל יום, דסטנא (שטן) נצח! והוא מטעה את בני האדם. ולפיכך אין תימה במה שאנו תחתכם.
אמר להן: שוטים אתם בכך שמחזיקים אתם בדתכם. שהרי אם ארצה, קטילנא יתכון בגזירת מלכין! שהרי אני מלך. ובידי לבקש משאר המלכים שהם אוהבי, שיתנו לי רשות להורגכם.
אמרו ליה: אמת דשלטון ביד מלכא, ובידך לעשות בנו מה שתרצה. אבל הרי הבטחתנו שלא תעשה עמנו רעה. ולא יאי למלכא לדבר כזב, ולהפר את הבטחתו.
מיד אלביש אלכסנדרוס יתהון (את הזקנים) לבושין דארגוון (ארגמן), ושדי מניכא דדהבא (רביד זהב) על צואריהון.
אמר להם: בעינא דאיזל (רצוני לילך) למדינת אפריקי.
אמרו ליה: לא מצית אזלת להתם. משום דפסקי באמצע הדרך, הרי חשך שיש בהם חשך ביום ובלילה, ואין שום אדם יכול לעבור אותם.
אמר להן: לא סגיא דלא אזלינא (אי אפשר לי שלא לילך) לשם. לפי שכבר קבעתי את עצמי לילך. אמטו הכי (ומשום כך) משיילנא לכו אלא מאי איעביד כדי שאוכל לעבור שם?
אמרו ליה: אייתי חמרי לובאי דפרשי בהברא (הבא חמורים מצריים גדולים היודעים ללכת בחשך). ואייתי קיבורי דמתני (פקעיות של חבלים. רש"י ע"ז יז ב).
ובעברך את הרי החשך, קטר (קשור) את קצה החבל בהאי גיסא של ההרים שיש בו אור, ואת קצה החבל השני תפוס בידך, ותלך עד שתגיע לעבר השני של ההרים, ותקשרהו שם. ויועיל לך, דכי אתית בדרכך חזרה, נקטת בגוייהו (תאחז בחבלים), ותלך על פיהם עד דאתית שוב לאתרך (למקומך).
עבד אלכסנדרוס הכי, ואזל להתם. וכשהגיע למדינת אפריקי, מטא לההוא מחוזא, דכוליה נשי (נשים), ולא היו אנשים כלל באותו הכרך.
בעי אלכסנדרוס למיעבד קרבא (מלחמה) בהדייהו דאותן נשים, ולכבוש את הכרך ההוא.
אמרו ליה אותן נשים: ממה נפשך אינך כדאי להלחם עמנו. אי קטלת לן, יאמרו: נשי קטל! ולא יוסיף לך הדבר כבוד, משום שאין זו גבורה.
ואי אנן קטילנא לך, יאמרו: כמה גרוע הוא מלך זה, דמלכא דקטלוהו נשי הוא!
אמר להן: אייתו לי נהמא! אייתו ליה נהמא דדהבא, אפתורא דדהבא (הביאו לו לחם מזהב, מונח על שלחן זהב).

דרשני המקוצר