פרשני:בבלי:מועד קטן כא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן כא ב

חברותא[עריכה]

ומשנינן: מצוה של הנחת תפילין שאני, שיש לקיימה ביום השני.
תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים - אסור במלאכה. ואפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה  245  . מכאן ואילך - עושה מלאכה בצינעא בתוך ביתו  246  .

 245.  הראב"ד כתב להוכיח מכאן, שלא התירו לאבל בג' ימים הראשונים לעשות במלאכת דבר האבד על ידי עצמו, אלא על ידי אחרים, וכדעת רבנן דרשב"ג (לעיל יא), שהרי אין לך אבידה יותר מאבידת גופו, ואף על פי כן לא התירו לו בימים אלו לעשות כדי להתפרנס. והרא"ש דחה, שהרי יכול לחזר על הפתחים, ואין בזה אבידת גופו.   246.  מפרשים הראשונים, שזהו דוקא כשהוא מתפרנס מן הצדקה, או כשעושה במלאכת דבר האבד (אפילו לרבנן דרשב"ג הנ"ל), אבל בענין אחר, אסור. שאיסור מלאכה הנאמר באבל נוהג בכל ז' ימים. וע"ע בתוס'. ובירושלמי נחלקו, האם לאחר שנכנס מקצת יום הג' מותר לעני לעשות לפרנסתו, משום שמקצת היום ככולו, או דוקא לאחר ג' ימים שלמים. וביאר החכמת אדם (מצבת משה ד) דיעה זו, שאמנם למדנו לעיל לענין תפילין, שאומרים מקצת יום ג' ככולו, לרבי אליעזר, מכל מקום יש לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות. ובאמת הרמ"א (שצג א) התיר לאבל לצאת מביתו לילך לבית אבל אחר, לאחר מקצת יום ג'. ומשום שהוא גם כן דבר מצוה. ובירושלמי אמרו, תבוא מאירה לשכניו, שהניחוהו לבוא לידי כך, שיצטרך לעשות מלאכה בימי אבלו לפרנסתו.
והאשה כשהיא אבלה, מותר לה להיות טווה בפלך בתוך ביתה  247  .

 247.  הריטב"א מבאר, שזה גם כן נאמר דוקא באשה עניה העושה לצורך פרנסתה. ומה שנקט מלאכה זו, פירש הטור, שבא ללמדנו, שלכתחילה צריכה לחזר אחר מלאכת עראי, כטויה בפלך, אבל כשאי אפשר לה, הרי היא מותרת לעשות בכל מלאכה לצורך פרנסתה. והרדב"ז (אבל ה ח) מחדש, שהיתר הטויה לאשה נאמר אפילו בג' ימים הראשונים, ואפילו לאשה עשירה, וטעם ההיתר הוא כדי שלא תבוא לידי בטלה וכו'.
תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים - אינו הולך לבית האבל האחר כדי לנחמו. מכאן ואילך - הולך  248  . ואולם, אינו יושב במקום המנחמין, אלא במקום המתנחמין, בסמוך לאבלים האחרים שהוא בא לנחמם.

 248.  זהו דוקא לבית האבל, אבל לבית הכנסת, אסור. כן נפסק בשו"ע (שצג ג)
תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים - אסור בשאילת בברכת שלום. משלשה ועד שבעה - משיב ברכת שלום למי ששואל בשלומו, ואינו שואל לשלומם של אחרים. מכאן ואילך - שואל ומשיב כדרכו  249  .

 249.  הקשה הרש"ש, הלא אפילו לאחר ג' ימים מותר לו להשיב, ולמה הוצרכה הברייתא לחזור על היתר זה לאחר ז'. ותירץ, על פי המבואר בשו"ע (יו"ד קמח י), שממדת דרך ארץ הוא, שכאשר אדם שואל בשלום חבירו, אזי כשחבירו משיב לו, הרי הוא מוסיף בדיבורו יתר על דברי הראשון, וכגון, כשהשואל אמר לו "שלום", המשיב צריך לכפול לו "שלום", ומעתה יש לפרש, שמג' ועד ז' מותר לו להשיב, אבל לא להוסיף, ולאחר ז' מותר לו אפילו להוסיף. ולכן ברישא נקט התנא "משיב", ובסיפא, לאחר ז', נקט "משיב כדרכו".
ותמהינן: וכי בשלשה ימים הראשונים אסור האבל בשאילת בברכת שלום?
והתניא: מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא. נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול.
בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול, ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו!
אפילו היו מתים לי שני בנים כשהם חתנים - הרי מנוחם הוא (רבי עקיבא) בשביל, מחמת, הכבוד הגדול שעשיתם לי בהספד הגדול עליהם.
ואם בשביל כבוד עקיבא כשלעצמו באתם, הרי כמה וכמה אנשים בשם עקיבא נמצאים בשוק, שלא הלכתם לעסוק בהספד בנם, ולא הלכתם לנחמם.
אלא, בשביל כבוד התורה שלמדתי באתם. לפי שכך אמרתם (תהלים לז) "תורת אלהיו בלבו", ולכן יש לכבד את תורתו.
וכל שכן ששכרכם כפול, על הניחום ועל כבוד התורה.
ועתה, לכו לבתיכם לשלום  250  .

 250.  הב"ח (שפה) הוכיח מכאן, שאף אמירת "שלום עליך", וכדומה, נחשבת שאילת שלום. וכן הוכיח האבני נזר (תעד) מהמבואר בברכות (נד) וע"ע ברמ"א שם ובש"ך (ב). עוד נפסק בשו"ע (ג), שאין לשלוח דורון לאבל.
ומוכח שבירכם בברכת שלום, למרות שהיה אבל!
ומשנינן: כבוד רבים שאני.
שנינו בברייתא: משלשה ועד שבעה - משיב ואינו שואל. מכאן ואילך - שואל ומשיב כדרכו.
ורמינהו מברייתא שמבואר בה שכל שלשים יום אינו שואל בשלום:
דתניא: המוצא את חבירו אבל, בתוך שלשים יום - מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו. לאחר שלשים יום - שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין.
מתה אשתו, ונשא אשה אחרת (ומותר לו לשאת אשה כשאין לו בנים)  251  - אינו רשאי (אדם אחר) ליכנס לביתו של האבל לדבר עמו תנחומין, בגלל כבוד אשתו החדשה, שלא תחלש דעתה בראותה מנחמים את בעלה על מות אשתו הקודמת.

 251.  כגון שלא היו לו עדיין בנים, או כגון שהיו לו בנים קטנים (הצריכים לאם), אבל בענין אחר אסור לו לישא אחרת עד שיעברו ג' רגלים, כמבואר לקמן בגמרא. תוס'.
מצאו חבירו בשוק, לאחר שנשא אשה בתוך שלשים יום - אומר לו חבירו תנחומין בשפה רפה ובכובד ראש  252  .

 252.  שאינו מאריך בדברים, כדי שלא יתחרט על אשה זו שלקח. שיטה. (אבל ליכנס לתוך ביתו אסור בכל ענין, מפני חלישות דעתה של אשתו). וכתב החתם סופר (שנה), כל שכן שאין לנחם את האשה על מות בעלה, כשניסת לאחר.
ומוכח שאסור לשאול בשלום האבל בתוך שלשים, וכל שכן שלאבל עצמו אסור לשאול בשלום אדם אחר!?
ומשנינן: אמר רב אידי בר אבין: הברייתא הראשונה, האומרת ש"מכאן ואילך שואל", מתכוונת לומר שהוא שואל בשלום אחרים - לפי שאחרים שרויין בשלום.
ואילו כונת הברייתא השניה האומרת "בתוך שלשים אינו שואל בשלומו", היא לומר, שאחרים אין שואלין בשלומו של האבל כל שלשים - לפי שהוא אינו שרוי בשלום.
ופרכינן: והא מדקתני בברייתא הראשונה "משיב" לאחר שלשה - מכלל דגם אחרים שיילינן ליה בשלומו!
ומשנינן: זה שאמרה הברייתא שהוא משיב שלום מדובר שמשיב לאלו דלא ידעי שהוא אבל. אך אותם שיודעים מאבלותו אין להם לשאלו לשלום.
ופרכינן: אי הכי, שהעמדת באנשים שאינם יודעים שהוא אבל, התם נמי, בתוך שלשה ימים, אם שאלו בשלומו אנשים שאינם מכירים באבלו יש לו להשיב להם!?  253 

 253.  כלומר, מאחר ושאלו לו לשלום, ומי שאינו משיב שלום, הרי הוא כגזלן, כמבואר בברכות (ו), היה לנו להתיר לו להשיבם אף בג' ימים ראשונים.
ומשנינן: התם, תוך שלשה ימים מודע להו שהוא אבל, ולא מהדר להו, ואינו משיב לבם שלום.
ואילו הכא, לאחר שלשה ימים, לא צריך לאודועינהו שהוא אבל, אלא יכול להשיב להם.
ורמינהו מברייתא אחרת: המוצא את חבירו אבל, בתוך שנים עשר חדש - מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו. לאחר שנים עשר חדש - שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין באופן ישיר. אבל מדבר עמו דברי תנחומין מן הצד, בצורה עקיפה  254 .

 254.  שאינו מזכיר לו שם המת, אלא אומר לו "תתנחם". רש"י.
אמר רבי מאיר: המוצא את חבירו אבל לאחר שנים עשר חדש, ומדבר עמו תנחומין, למה הוא דומה - לאדם שנשברה רגלו, וחיתה. מצאו רופא ואמר לו: כלך בוא עתה אצלי, שאני שוברה, וארפאנה, כדי שתדע שסממנין שלי יפין.
ומוכח מברייתא זו שאין לשאול אבל לשלום אפילו לאחר שלשים, עד שנים עשר חודש, וקשה על מה ששנינו בברייתא שמותר לאחר שלשים יום!? ומשנינן: לא קשיא.
הא שאסור לשאול בשלומו כל שנים עשר חודש, מדובר באבלות על אביו ואמו  255  .

 255.  ואין הרגל מפסיק לענין זה, שהרי אין לך י"ב חודש בלא שלש רגלים. שיטה. ומבואר בש"ך (שצא ב), שדינים אלו תלוים בי"ב חודש, ולא בשנה. ונפקא מינה לשנת העיבור.
הא שמותר לשאול בשלומו אחר שלשים, מדובר באבלות על שאר קרובים.
והוינן בה: התם נמי, באבלות על שאר קרובים, מדוע לאחר שלשים יום לא ידבר עמו דברי תנחומין כלל? ידבר עמו תנחומין מן הצד, כמו שמדבר מן הצד באביו ובאמו לאחר שנים עשר חודש?
ומשנינן: אין, הכי נמי, שבשאר קרובים לאחר שלשים מדבר מן הצד. ומאי "לאחר שלשים אינו מדבר עמו תנחומין" - כדרכו, כדרך ניחום. אבל מדבר עמו מן הצד.
תנו רבנן: אבל, שלא התחיל לנהוג אבלות שבעה עם שאר האבלים, אלא הגיע לאחר מכן, בתוך שלשה ימים הראשונים:
אם הוא בא ממקום קרוב - מונה עמהן, עם שאר האבלים, את מנין ימות השבעה, שהיות והוא בא ממקום קרוב, נחשב לו כאילו התחיל לישב עם שאר האבלים  256 .

 256.  פירשו הגאונים שהוא בתוך עשר פרסאות למקום ישיבת האבלים. והטעם בשיעור זה, שמהלך אדם בינוני ביום הוא עשר פרסאות, ואם כן, כשקברו את המת סמוך לערב, יכולים למחרת לשלוח שליח שיבוא למקומו לעת ערב ולהודיעו, ולמחרת ילך הוא אצל האבלים ויבוא אליהם סמוך לערב, ונמצא שבשיעור מרחק זה הרי הוא יכול להצטרף עמהם בתוך ג' ימים הראשונים, ולכן נקבע לעולם שיעור זה כמקום קרוב, אף על פי שיתכן להודיעו אף ממרחק גדול יותר בציור שיוכל לבוא אצלם עוד בתוך ג' ימים ראשונים. (וכגון שנקבר המת בבוקר, שאז יכול השליח לצאת אליו בו ביום וכו'). וחידש הרא"ש, שאין יכול האחר להצטרף עמהן אלא כשלא שמע השמועה עד בואו אצלם, אבל כששמע והתחיל לנהוג מנהגי אבילות טרם בואו, הרי הוא מונה לעצמו בכל ענין. וטעמו, שבזה שהתחיל להתאבל בפני עצמו, כבר נקבע לו המנין של ימי האבילות בפני עצמו, ושוב אינו חוזר ומצטרף עמהם. (ומה שכתבו הגאונים, שבתוך שיעור עשר פרסאות יכול הוא לשמוע השמועה ולבוא אצלם בתוך ג' ימים ולהצטרף עמהם, אין זה אלא שיעור זמן בלבד, אבל אילו היה באמת שומע מכך ואח"כ בא אצלם, אינו מצטרף עמהם, וכנ"ל. כן כתב הרא"ש). וכן דקדק הלחם משנה (אבל ז ד) מלשון הרמב"ם. אבל דעת הרמב"ן שלא לחלק בזה.
אבל אם בא ממקום רחוק - מונה שבעה לעצמו, מהיום שהחל לשבת.
מכאן ואילך, אם בא לאחר היום השלישי, אפילו בא ממקום קרוב - מונה לעצמו שבעה.
רבי שמעון אומר: אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב - מונה עמהן.
אמר מר: שלשה ימים הראשונים, בא ממקום קרוב - מונה עמהן. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: והוא שיש "גדול הבית" בבית, שאז מצטרף האבל הצעיר למנינו של האבל הגדול ממנו. אבל אם גדול האבלים לא היה בבית, והגיע לאחר שהתיישבו הצעירים ממנו שבעה, אין מנינם עולה לו, והוא צריך למנות שבעה משעה שהתיישב  257 .

 257.  דין זה נאמר בגמרא על דברי תנא קמא. והביא הרמב"ן בשם הלכות גדולות, שחילוק זה אינו אלא לדעת תנא קמא, אבל לדעת רבי שמעון, אין לחלק בין גדול לקטן. אך בשם הראב"ד כתב, שחילוק זה נאמר אף לדעת רבי שמעון. וע"ע בהערה הבאה.

דרשני המקוצר[עריכה]