פרשני:בבלי:יבמות ה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות ה ב

חברותא

ומשנינן: אלא, לעולם,  מקרא קמא, מסמיכות איסור כלאיים למצות ציצית, אנו למדים שעשה דוחה לא תעשה.
והוא מופנה, גם לרבנן! על אף שלדבריהם צריך את "צמר ופשתים" כדי ללמד שאין כלאיים אלא בבגד צמר ופשתים.
כי אם כן, אם תאמר שלא בא הפסוק הזה לאפנויי, ולדרוש סמוכים, לימא קרא "ציצית תעשה לך", כמו הלשון שנקט הכתוב בפרשת ציצית.
שינוי הלשון - "גדילים" במקום "ציצית"
- למה לי?
שמע מינה, לאפנויי, לדרוש סמוכים, של ציצית לכלאיים, וללמוד מכאן שעשה דוחה לא תעשה.
ודחינן: הרי האי לשון "גדילים" שנקט הכתוב, לא לאפנויי למדרש סמוכים הוא בא.
אלא לשיעורא של ציצית הוא דאתא, בא ללמד!
שהרי כך דרשו חכמים מלשון "גדילים": "גדיל", שהוא כמה חוטים מלופפים יחד, הרי הוא עשוי לפחות משנים חוטים. שיש בו לפחות שני חוטים מלופפים יחד.
"גדילים", בלשון רבים, שאמר הכתוב "גדילים תעשה לך" - הרי הם עשויים משני גדילים, כשבכל גדיל יש שני חוטים. וביחד הם ארבעה חוטים.
אמרה תורה: הכנס את ארבעת החוטים בחור שבכנף הבגד, כפול אותם משני צידי החור, ואז יהיו לפניך שמונה חוטים.
עשה משמונת החוטים גדיל, על ידי שאחד החוטים ילפף את שבעת החוטים.
אך אל תעשה גדיל מכל אורך החוטים.
אלא, רק שליש מאורך החוטים תעשה גדיל,
ובאורך הנותר (של שני שלישי החוט), פותלהו לגדיל - מתוכו!
השאר את שני השלישים הנותרים של אורך החוטים, כשהם חוטים, בצורת "פתילים" נפרדים, היוצאים מן הגדיל, ותלויים תחתיו.
וכיון שלצורך לימוד זה אמרה תורה לשון "גדילים", אין הוא בא לאפנויי לסמוכים, ואין ללמוד ממנו שעשה דוחה לא תעשה.
ומביאה הגמרא לימוד אחר, לדרוש סמוכים מהפסוק הזה:
כי אם כן, אם תאמר שלא בא הפסוק הזה לאפנויי לדרוש סמוכים, לימא קרא "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים" - "יחדו" שהוסיף הכתוב למה לי?
שמע מינה לאפנויי לסמוכים, ללמד שמצות ציצית דוחה איסור כלאיים.
ופרכינן: ואכתי מיבעי ליה, לתוכף שתי תכיפות - חיבור!
עדיין צריך ל"יחדו", ואינו מיותר. כי יש לנו ללמוד מ"יחדו" את השיעור לחיבור בין בגד צמר לבגד פשתים, שאסור משום כלאיים.
ולמדנו מ"יחדו" שכך אמרה תורה - אם תוחב את המחט עם החוט פעמיים בבגד, ומחבר בכך את בגד צמר ואת בגד פשתים שיהיו מחוברים היטב "יחדו", זהו השיעור לחיבור כלאיים שאסור.
ואילו התוכף תכיפה אחת בלבד, שתוחב פעם אחת את המחט בבגד הצמר ובבגד הפשתים - אינו נחשב חיבור לכלאיים, שאין זה חיבור יפה, אלא ארעי, ואינו אסור מן התורה.
וכיון ש"יחדו" אינו מיותר, אין הוא משמש לאפנויי לסמוכים!
ולכן, מביאה הגמרא הסבר אחר כיצד לדרוש את הפסוק הזה לסמוכים:
אם כן, שלא בא הכתוב הזה לאפנויי לסמוכים,
לכתוב רחמנא "לא תלבש צמר ופשתים יחדו".
"שעטנז" שהוסיף רחמנא - למה לי?
שמע מינה, לאפנויי למדרש סמוכים
אך גם לימוד זה יש לדחות:
ואכתי מיבעי ליה, עדיין צריך לומר "שעטנז", ללמד שאין חייבים משום כלאיים על חוט העשוי מצמר ופשתים, עד שיהא חוט הכלאיים, מתוקן יפה היטב מתערובת צמר ופשתים יחד, בכל השלבים של עשיית החוט.
א. שיהא שוע ביחד.  1 

 1.  רש"י מבאר שצריך להחליק ולטוות יחד את חוט הכלאיים, כשהוא מורכב מתערובת של צמר ופשתים, והוא צריך להיות ארוג בבגד. ורבינו תם הקשה, שהרי מצינו כלאיים בציצית, ושם אין חוט הצמר מורכב מתערובת עם פשתים אלא קושרים את חוט הצמר אל בגד הפשתים. ומתרצים הראשונים (הראב"ד בתורת כהנים, קדושים ז' פרשה ב מתניתא יח, וכן הביא המאירי) שהקשר בין חוטי הצמר לבין בגד הפשתים עדיף מתערובת צמר ופשתים בחוט, והוא כלאיים מכל שכן!
שתהיה החלקת הצמר הגזוז מהצאן, והחלקת הפשתים הנקצרים מהקרקע, כשהם מעורבים ביחד - שיסרקו אותם ויחליקו אותם ביחד במסרק.
ב. יהיה החוט טווי מתערובת צמר ופשתים, יחד.
ג. ויהיה חוט הכלאיים נוז, ארוג בבגד.
שאין חייבים על כלאיים אלא בבגד ארוג (ולא בבגד העשוי מלבד, כגון צמר ופשתים לחוצים יחד).
ואם כן, אין "שעטנז" מופנה לדרוש ממנו סמוכים, ומנין לנו שעשה דוחה לא תעשה!?
אך אין הגמרא מקבלת את הדחיה:
אלא, לעולם בא הפסוק הזה, גם לאפנויי, וגם ללמד "על שוע טווי ונוז".
וכולה - גם לאפנויי למדרש סמוכים, וגם "שוע טווי ונוז" - מ"שעטנז" נפקא!
כי המילה "שעטנז" מיותרת היא, כדי לאפנויי, למדרש סמוכים.
אך אם היא היתה באה רק לאפנויי, לא היה צריך לנקוט לשון "שעטנז", אלא "לא תלבש כלאים, צמר ופשתים יחדו".
ובכך שנקט הכתוב לשון "שעטנז", הוא בא גם ללמד ענין נוסף, שחוט הכלאיים צריך להיות "שוע, טווי" מצמר ופשתים מעורבים, ו"נוז", באריג.
ועתה, לאחר שענתה הגמרא על השאלה השניה שנשאלה לעיל (בסוף דף ג עמוד ב), מנין שעשה דוחה לא תעשה, ניגשת הגמרא לברר את המענה לשאלה הראשונה: מפני מה יש צורך בלימוד של "עליה", והרי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת!
כי אמנם אשכחן מצאנו עתה את המקור לכך דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא.
אבל עשה שידחה לא תעשה שיש בו כרת - היכא אשכחן היכן מצאנו דדחי, עד דאיצטריך ללימוד מיוחד מהמילה "עליה", למיסרה לערוה, שלא תדחה מצות הייבום את איסור הערוה, למרות שהיא בכרת!?
וכי תימא, נילף ממצות מילה, שהיא דוחה את לא תעשה מלאכה בשבת, על אף שיש בו כרת.
יש לפרוך: מה למילה, שמצותה היא מצוה חמורה, שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות! ששלש עשרה פעם מוזכרת הברית במצות מילה.
ולכן רק היא, מכח חומרתה, דוחה היא את איסור המלאכה בשבת על אף שיש בו כרת!
וכי תימא נלמד ממצות קרבן פסח שדוחה שחיטתו את השבת.
יש לפרוך: מה לקרבן פסח שהוא חמור, שכן יש עונש כרת למי שנמנע מלקיים מצות הקרבת קרבן פסח.
תאמר במצות יבום, שאין עונש כרת למי שמבטלה.
וכי תימא נלמד מקרבן תמיד שמצות עבודתו דוחה את השבת.
יש לפרוך: מה לתמיד שהוא מצוה חשובה, שכן הוא קרבן תדיר, בכל יום.
תאמר במצות יבום, שאינה תדירה.
ומשנינן: אמנם מחדא, מאחד הדברים שדוחים את השבת, לא אתיא, אי אפשר ללמוד על מצות יבום שתדחה איסור שיש בו כרת.
אבל תיתי, יש להביא וללמוד את הדחיה של מצות יבום לאיסור כרת של הערוה - מתרתי, משני דברים שדוחים את השבת.
והוינן בה: מהי, מאלו שני דברים תיתי, תלמדם?
אם ממילה ופסח, יש לדחות, שכן יש בשניהם, בביטולם, כרת!
אם מפסח ותמיד, יש לדחות, שכן יש בשניהם צורך גבוה, למזבח!
אם ממילה ותמיד, יש לדחות, שכן ישנן למצות מילה ותמיד עוד לפני הדבור, בהר סיני.
וזו היא חשיבות מיוחדת, ולכן אין ללמוד ממצוות אלו למצוות שלא היו לפני הדיבור.
ופירכה זאת, היא רק אליבא דמאן דאמר: עולה שהקריבו ישראל במדבר עוד לפני מעמד הר סיני - עולת תמיד הוה!
(אבל למאן דאמר עולה שהקריבו ישראל במדבר היתה עולת ראיה אין זו פירכא).
ומוסיפה הגמרא, שאפילו משלשתם יחד אי אפשר ללמוד למצות יבום:
ומכולהו, ממילה ומפסח ומתמיד יחד - נמי אי אפשר ללמוד, שכן ישנן לשלשתן עוד לפני הדבור.
ומעתה, כיון שאין לנו כל מקור שעשה של יבום ידחה לא תעשה של ערוה שיש בו כרת, חוזרת וניצבת השאלה הראשונה על דברי הברייתא בדף ג ב:
לשם מה יש צורך בלימוד מיוחד של "עליה" ללמד שאחות אשה אינה מתייבמת!?
והרי יש לנו לדעת זאת גם ללא הלימוד הזה, כי לא מצינו בכל התורה שעשה ידחה לא תעשה שיש בו כרת!
ומתרצת הגמרא תירוץ חדש:
אלא, לכן איצטריך "עליה" לשלול את היבום בערוה:
כי סלקא דעתך אמינא, תיתי, הייתי מעלה על הדעת לומר, שנבוא ונלמד למצות ייבום שתדחה את איסור הערוה - ממצות כבוד אב ואם.
דתניא: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? תלמוד לומר: (ויקרא יט) "איש אמו ואביו תיראו, ו (בכל זאת) את שבתותי תשמורו, (כי) אני ה'!" -
"אני ה'" - ולפיכך, כולכם, איש, אביו, ואמו - חייבין בכבודי, ואין כבודי נדחה מפני כבוד אב ואם.
מאי לאו, המדובר כאן הוא בכגון דאמר ליה אביו: שחוט לי בשבת, או בשל לי בשבת.
ובא הכתוב ללמד שאין מצות כיבוד אב דוחה שבת.
ומדייקת הגמרא: וטעמא דכתב רחמנא "את שבתותי תשמורו, אני ה'",
הא לאו הכי - דחי מצות כיבוד אב ואם את איסור מלאכת שבת, על אף שיש בה איסור סקילה!
והוא הדין שיש לה למצות יבום לדחות איסור ערוה שיש בו כרת.
ולכן איצטריך "עליה" למעט זאת, כמו שהוצרך הכתוב "אני ה'" למעט כיבוד אב ואם מדחיית מלאכת שבת.
ודוחה הגמרא: לא תדייק מכאן, שלולי הפסוק "אני ה'", היתה מצות כיבוד אב ואם דוחה את מלאכת שבת, על אף שהיא בכרת!

דרשני המקוצר