פרשני:בבלי:נדרים נא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים נא ב

חברותא[עריכה]

מתניתין:
לאחר שהמשניות בתחילת הפרק עסקו בנודר מן המבושל, דנה משנה זו בנודר ממאכלים שהותקנו לאכילה בצורה אחרת.
יש מאכל, שהדרך לאוכלו כשהוא כבוש, ויש שנאכל כשהוא שלוק, ויש שנאכל כשהוא צלי, ויש שנאכל כשהוא מלוח.
משנתנו באה ללמד, שיש הבדל במשמעות הנדר, בין אם נודר מן השלוק, הכבוש, וכדומה, בה"א הידיעה, לבין אם נודר בלא ה"א הידיעה.
א. הנודר מן הכבוש, כגון שאמר: קונם הכבוש עלי, הדין הוא שאין אסור אלא מן הכבוש הידוע של ירק - שהיו רגילים לכבוש ירקות בחומץ, והוא הכבוש הידוע.
ב. אבל, אם אמר: קונם כבוש שאני טועם,  3  בלא ה"א הידיעה, הדין הוא שאסור בכל המאכלים הכבושים.

 3.  כתב הר"ן שגם אם לא אמר "שאיני טועם" אסור בכל הכבושים, ומה שהמשנה נקטה "שאיני טועם", היינו לרבותא, לחדש שאפילו אם אמר שאיני טועם, אינו מועיל לאסור מן הכבושים עד שיאמר "מן הכבוש".
ג. הנודר מן השלוק בה"א הידיעה, אינו אסור אלא מן השלוק הידוע, שהוא שלוק של בשר.
ד. אבל אם אמר: קונם שלוק שאני טועם, בלא ה"א הידיעה, אסור בכל המאכלים השלוקים.
גמרא:
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: אם אמר הנודר "דכביש" בתוספת האות דלי"ת, מאי?
האם משמעותו כבוש הידוע כמו בה"א הידיעה או לא?
וכן אם אמר "דשליק", מאי? "דצלי, מאי? "דמליח", מאי?
היכין משמע (כיצד היא משמעות הדבר)?
ומסקינן: תיבעי (דבר זה נשאר בספק):
מתניתין:
ה. הנודר מן הצלי בה"א הידיעה, אין אסור אלא מן הצלי של בשר שהוא הצלי הידוע, דברי רבי יהודה. שסובר רבי יהודה, שהצלי הידוע אינו אלא בשר צלוי.
ו. אבל האומר: קונם צלי שאני טועם, בלא ה"א הידיעה, אסור בכל המאכלים הצלויים.
ז. הנודר מן המליח, אין אסור אלא מן המליח של דג שהוא המליח הידוע.
ח. אבל האומר: קונם מליח שאני טועם, בלא ה"א הידיעה, הדין שאסור בכל המאכלים המלוחים.
הנודר ממיני דגים:
א. האומר: קונם דג דגים שאני טועם -
אסור בהן (בדגים), בין גדולים, בין קטנים, משום שנדר בשתי לשונות "דג" "דגים". דג משמע גדול - משום שנמכר בפני עצמו, ודגים משמע קטנים - לפי שאין נמכרים אלא ביחד.
ואסור בין בדגים מלוחים, בין תפלים בלא מלח.
בין חיים, בין מבושלים שכל אלו כלולים במשמעות לשון "דג דגים".
ומותר בטרית טרופה (במין דג גדול שחתוך לחתיכות קטנות) משום ש"דג דגים" משמע שלמים ולא טרופים.
וכל שכן שמותר בציר של דגים, שהוא שומן היוצא מהן, וקרבי דגים מעורבים בו.
וכל שכן שמותר במורייס, שהוא שמנו של הדג בלא שום תוספת.
ב. הנודר מן דגים קטנים כבושים הנקראים צחנה  4 , אסור בטרית טרופה כיון שהציר שלה גם כן ריחה נודף, והיא בכלל צחנה.

 4.  הטעם שנקראים צחנה, מפני שהציר היוצא מהן ריחו נודף, מלשון "ותעל צחנתו". ר"ן.
ומותר בציר ובמורייס משום שאין בהם מבשר הדג, ואין משמעות לשון צחנה, אלא בשר הדג.
ג. הנודר מטרית טרופה, אסור בציר ובמורייס  5  , שהואיל והזכיר "טרופה", הוא כולל כל דבר שמעורב בו ממין הדג  6 , הלכך, אף הציר והמורייס כלולים בלשון נדרו.

 5.  הר"ן גורס: מותר בציר ובמורייס.   6.  רא"ש.
גמרא:
תניא בברייתא: רבי שמעון בן אלעזר אומר:
א. האומר קונם דג שאני טועם, אסור רק בדגים גדולים ומותר בדגים קטנים, כיון שדג בלשון יחיד, משמע דג גדול, שנמכר בפני עצמו.  7 

 7.  בירושלמי מבואר שכל דג שהוא קטן משיעור ליטרא, נקרא קטן.
ב. ואם אמר, קונם דגה שאני טועם, אסור בקטנים ומותר בגדולים.
ג. ואם אמר, קונם דג דגה שאני טועם, אסור בין בגדולים בין בקטנים. והחידוש בזה, שלא אומרים שבתחילה כשאמר דג התכוונן לאסור רק דגים גדולים, וכשאמר דגה חזר בו והתחרט, והתכוון לאסור רק דגים קטנים. אלא אומרים שהתכוון לאסור גם דגים גדולים וגם דגים קטנים.
אמר ליה רב פפא לאביי: ממאי דדווקא לשון דג שאני טועם, משמעותו גדול הוא, משום דכתיב "וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה" (יונה א).
והכתיב גם "ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה" (יונה ב).
אם כן, מוכח, כי גם דגה משמעותה דג גדול, שהרי אמר הכתוב שדג גדול בלע את יונה, וקראו לאחר מכן "דגה". ואילו בברייתא כתוב שדגה משמעותה דג קטן.
אמר ליה אביי: הא, לא קשיא (מפסוק זה אין קושיא). משום שדלמא מדובר שם בדג אחר שהיה קטן. שפלטיה הדג גדול את יונה הנביא, ובלעיה דג קטן,  8  ולכן כתוב בו לשון דגה.

 8.  אף על פי שמבואר בירושלמי, שדג שהוא יותר משיעור ליטרא, נקרא דג גדול, והדג שבלע את יונה הנביא בודאי שהיה גדול יותר מליטרא, מכל מקום נקרא דג קטן ביחס לדג הקודם. ר"ן.
אלא, (אבל) מהפסוק שמובא לגבי מכת דם, יש להקשות. שכתוב שם (שמות ז) "והדגה אשר ביאור מתה".
וכי אפשר לפרש שם שרק דגים קטנים מתו, אבל דגים גדולים לא מתו? והרי כיון שהיאור נהפך לדם, ודאי שמתו כל הדגים, בין גדולים ובין קטנים.
(ואף על פי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון הכתוב, מכל מקום לא יכול להיות שלשון בני אדם יהיה היפך לשון הכתוב).
אלא, צריך לפרש, שדגה משמע גדולים ומשמע קטנים, וכמו שמשמע מהפסוק "והדגה אשר ביאור מתה", שהרי מתו שם גם הגדולים וגם הקטנים,
אבל ובנדרים, הלך אחר לשון בני אדם. ובלשון בני אדם, "דגה" משמע רק דגים קטנים.
שנינו במשנה: הנודר מן הצחנה כו' מותר בציר ומורייס משום שאין בהם מבשר הדג, ואין משמעות לשון צחנה, אלא בשר הדג:
אמר ליה רבינא לרב אשי: אם אמר הנודר, הרי עלי ציחין, שהוא לשון רבים של צחנה, מאי, האם לשון ציחין, כולל גם ציר ומורייס, או לא.
ומסקינן: תיבעי (דבר זה נשאר בספק):
מתניתין:
א. הנודר מן החָלָב, הדין הוא שמותר בקום, היינו המים הנשארים מן החלב לאחר שהחמיץ ונעשה גבינה  9 . שקום אינו בכלל חלב.

 9.  ונקרא "קום" לפי שעל ידי שמעמידים את החלב הוא נפרד לצד אחר. רא"ש.
ורבי יוסי אוסר. משום שלדעתו קום בכלל חלב הוא.
ב. הנודר מן הקום, הדין הוא שמותר בחלב לדברי הכל, שחלב אינו בכלל קום.
ג. אבא שאול אומר: הנודר מן הגבינה, אף על פי שאמר "הגבינה" בה"א הידיעה, הדין הוא שאסור בה בכל גבינה, בין אם היא מלוחה ובין אם היא טפלה, ואף על פי שרוב הגבינות הן מלוחות, וסתם גבינה, משמע מלוחה, בכל זאת סובר אבא שאול שכלול בלשון זה גם גבינה שאינה מלוחה.
המשך המשנה דנה בדבר הנדור, האם גם היוצא ממנו אסור.

דרשני המקוצר[עריכה]