פרשני:בבלי:קידושין לא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין לא א

חברותא

תניא: רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאשר את אביו, מפני שאמו  משדלתו בדברים, מפתה אותו בלשון רכה. לפיכך הקדים הקב"ה את כיבוד אב לכיבוד אם שנאמר "כבד את אביך", ואחר כך נאמר "ואת אמך".
וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שאביו מלמדו תורה.  348  לפיכך הקדים הקב"ה את מורא האם למורא האב, שנאמר "איש אמו ואביו תיראו".

 348.  (וצריך להוכיחו וליסרו לשם כך).
תני תנא קמיה דרב נחמן, שנה אמורא השונה ברייתא, לפני רב נחמן:
בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאילמלי דרתי ביניהם ודאי ציערוני, היו מצערים אותי כשם שמצערים את אביהם ואמם, ששותפים איתי ביצירתם.
אמר רב יצחק:  349  כל העובר עבירה בסתר, הרי הוא כאילו דוחק את רגלי השכינה.

 349.  נראה ששני המאמרים דלהלן הובאו כאן מפני ששנינו בברייתא לעיל "אילו דרתי ביניהם" וכו'. ואפשר להבין מזה שכביכול אין הקב"ה דר ביננו, לפיכך הגמרא מביאה שני מאמרים שודאי הקב"ה גר בינינו. (וכוונת רבי לעיל שאין הקב"ה דר בינינו כבשר ודם שאפשר לכבדו ככיבוד אב ואם, שמאכילם ומשקם וכדומה).
שנאמר (ישעיה סו א): "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי", ומכאן שהקב"ה נמצא בארץ, והעובר עבירה בסתר הרי הוא כאומר שהקב"ה אינו כאן ואינו רואהו, נמצא שהוא כדוחק את רגליו ומקצרו.
אמר רבי יהושה בן לוי: אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנאמר (ישעיה ו ג): "מלא כל הארץ כבודו", משמע שהקב"ה, כביכול, משתרבב ויורד כלפי מטה, והזוקף את קומתו נראה כדוחקו.  350 

 350.  מדוע הוזכר כאן שיעור ד' אמות? פירש מהרש"א: שיעורו של אדם בכל מקום הוא ד' אמות (היינו שיעור מקומו). וכאשר הולך ארבע אמות בקומה זקופה הרי זה כאומר שמקומו הוא שלו ממש, ואין לשכינה מקום שם. אבל הב"ח (אורח חיים ב) נוטה לומר שאפילו פחות מד' אמות אסור, וכוונת הגמרא "ד' אמות" היינו שיעור מועט כד' אמות. והוא הדין פחות מכך. (עיין שם). וכן כתבו הט"ז והמגן אברהם והגר"א. והביאם משנה ברורה להלכה (שם ס"ק ט).
רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי, לא היה הולך ארבע אמות בגילוי ראש.  351  מפני שאמר: שכינה למעלה מראשי ועלי לכבדה.

 351.  משמע שרק רב הונא החמיר שלא ללכת בגילוי הראש. ומכאן שאין איסור בדבר מעיקר הדין אלא ממידת חסידות (ב"ח או"ח ב, ועוד). אבל יש אומרים שהאיסור הוא מעיקר הדין (מובא במפרשי השו"ע שם). וכתב הט"ז (בסימן ח ס"ק ד') שבזמננו לדברי הכל אסור מעיקר הדין משום שנאמר "ובחוקותיהם לא תלכו". ומחוקות הגויים גילוי הראש (עיין שם בהרחבה). וכן פסק במשנה ברורה (סימן ב ס"ק יא). ומשמע מהגמרא שדוקא ד' אמות לא ילך בגילוי הראש, אבל פחות מזה מותר. (והב"ח נוטה לומר שד' אמות לאו דוקא, כנ"ל בהערה הקודמת). ומדת חסידות שלא ללכת בגילוי ראש אפילו פחות מד' אמות (מגן אברהם. והביאו משנה ברורה שם), ואפילו בזמן השינה (מ"ב בשם השל"ה). ובזמן שמפלה את ראשו מותר בגילוי הראש (מ"ב שם).
הגמרא חוזרת לדבר על מצות כבוד אב ואם: שאל בן אלמנה אחת את רבי אליעזר: אם אבא אומר לי 'השקיני מים', ואימא גם היא אומרת לי 'השקיני מים', ואיני יכול להשקות את שניהם כאחד, איזה מהם קודם?
אמר ליה: הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, מפני שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. שהרי אשה חייבת בכבוד בעלה.  352 

 352.  מדוע האם חייבת בכבוד אביו? מדברי הפתחי תשובה (יורה דעה רמ ט) עולה שהבין שזהו משום שהאשה משועבדת לבעלה למלאכתו. כמבואר במסכת כתובות (נט ב): "ואלו מלאכות שאשה עושה לבעלה: טוחנת ואופה, ומבשל ומכבסת ומניקה את בנה, מצעת לו את המטה ועושה בצמר". וכן "מוזגת לו כוס, ומצעת לו את המטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו" (שם סא א). ולפי זה כתב, שהגמרא כאן נקטה דוקא השקיני מים, שבמלאכה זו האשה חייבת לעולם (מה שאין כאן במלאכות הראשונות דלעיל, האשה פטורה אם הכניסה לו שפחות, כמבואר בגמרא שם). אבל, אם אביו אמר לו לעשות לו מלאכה שאין האשה מחויבת בה, ואמו אומרת לו לעשות לה מלאכה עבורה, אזי שניהם שוים (ואיזה שירצה יקדים, וכדלהלן). אך לבסוף הוסיף: "מיהו אין (דין) זה ברור".
בא בן האלמנה לפני רבי יהושע ושאל גם אותו את השאלה הזאת. ואף רבי יהושע אמר לו כך, כדרך שהשיב רבי אליעזר, הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך. שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך.
חזר בן האלמנה ואמר לו: רבי! אם נתגרשה אמי, מהו הדין בזה? הרי מכאן ואילך איננה חייבת בכבוד אבי, ואם כן איזה מהם קודם?
אמר ליה, השיב לו רבי יהושע בדרך שחוק: מבין ריסי עיניך ניכר שבכית על מות אמך עד שנשרו ריסיך, ובן אלמנה אתה,  353  ואם כן אינך נזקק לתשובתי הלכה למעשה, ולפיכך אני אומר לך, שאם היו שניהם קיימים היתה התשובה לשאלתך כך:

 353.  המהרש"א מבאר מנין ידע רבי יהושע שהוא בן אלמנה ולא בן אלמן. עיי"ש.
הטל להן לשניהם מים בספל אחד, והניחהו לפניהם, וקעקע (קרקר) להן כקרקור שמקרקרים לתרנגולים שיבואו לשתות.
ורבי יהושע ענה לו כך מפני ששאל את שאלתו כאילו היא נוגעת הלכה למעשה. ומכל מקום התכוין לומר שכבוד אביו ואמו שוה,  353*  ולפיכך איזה מהם שירצה יקדים.  354 

 353*.  רש"י, ריטב"א.   354.  כך פירש בבית יוסף (יורה דעה רמ) את דברי רש"י. וכן פסק בשלחן ערוך (שם סעיף יד). אבל עיין בית יוסף שם בשם רבינו ירוחם. ועיין פתחי תשובה שם.
ומביאה הגמרא מאמר נוסף בענין כבוד אב ואם.
דרש עולא רבה, אפיתחא דבי נשיאה, על פתח בית הנשיא: מאי דכתיב (תהילים קלח ד): "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך"? כלפי מה הדברים אמורים?
"מאמר פיך" לא נאמר כאן, אלא "אמרי פיך" בלשון רבים,  355  ולכן יש לדרוש את הכתוב כך:

 355.  בתחילת המזמור דוד המלך משבח את הקב"ה על שנתן לו את המלוכה, כך פירש הרד"ק שם. ורש"י ומצודות פירשו שדוד שיבח את הקב"ה על שמקבל שבים. ולפי זה, יש לומר שהוקשה לעולא, לכל אחד מהפירושים הנ"ל: היה ראוי לומר "מאמר פיך" כלומר: שנתת לי את המלוכה (כך פירש שם רד"ק), או שהבטחת לקבל שבים (כך אמנם פירש המצודות שם). ומאחר שנאמר "אמרי" בלשון רבים, נטה עולא מלפרש את הכתוב כפשוטו, ופירש שהכתוב מדבר על מעמד הר סיני וכדלהלן בגמרא. אך, המהרש"א הבין שהיה פשוט לעולא שהכתוב מדבר במעמד הר סיני, (כנראה מפני שרק שם שמעו מפי ה' ממש, בלי שליח), אך הוקשה לו: מדוע נאמר "אמרי פיך" ולא "מאמר פיך"? ותמה המהרש"א: והלא במעמד הר סיני שתי הדברות הראשונות נאמרו מפי הגבורה (מכות כד ב) ואם כן מובן מדוע נאמר "אמרי פיך" בלשון רבים! ותירץ: משמע לגמרא שלא הודו על המאמר הראשון בפני עצמו עד שהיו כמה מאמרים. (ומכל מקום אפילו לפי מה שהתבאר בתחילת דברינו, גם כן צריך לומר שעולא הבין כתירוץ המהרש"א, כפי שמשמע מדברי עולא להלן, שמכח זה דרש שלא הודו למאמר הראשון עד ששמעו "כבד את אביך", כדלהלן בהערה הבאה אות ב).
בשעה שאמר הקב"ה במעמד הר סיני:  356  "אנכי ה' אלהיך", ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש! כיון שאמר אחר כך "כבד את אביך ואת אמך", חזרו בהם מטענתם והודו למאמרות הראשונות, שמאחר שאדם חייב בכבוד אביו ואמו כל שכן שחייב בכבוד הקב"ה שאף הוא שותף בבריאתו כאביו ואמו, ועוד, שחייו ומותו מסורים בידו.  357 

 356.  שמות כ ב-ג.   357.  על פי רש"י. א. ונראה לבאר שאומות העולם היו מוכנים לקבל עליהם מצות כבוד אב ואם, מפני שנוח להם בכך, ויש בזה תיקון העולם. וזהו שאמרו לעיל בענין "אנכי ה' אלהיך" ול"א יהיה לך", "לכבוד עצמו הוא דורש". כלומר, אין לנו תועלת בדבר, ולמה נקבל זאת על עצמנו? ולבסוף כשאמר "כבד את אביך ואת אמך", הבינו האומות שיש להם תועלת גם מ"אנכי ה"', שהרי אי אפשר לחייב את הבן לכבד את אביו ובאותה השעה לפוטרו מכבוד ה'. שהרי זו סתירה מיניה וביה, שהרי אם אדם חייב בכבוד אביו ואמו, כל שכן שחייב בכבוד ה'! וזה לשון רש"י בתהילים שם: כששמעו אמרי פיך לא תרצח לא תנאף הודו על אמרי פיך על אנוכי ולא יהיה לך. כדי (כדאי) הוא להקבילם עול מלכותו עליהם תחילה, ואחר כך יגזור כל גזרותיו. וכאן רש"י שינה לשונו, כנראה מפני שלא הוזכר בגמרא אלא כבוד אב ואם. ומכל מקום יש לפרש כעין דבריו בסוגייתנו. כמבואר לעיל. (ועיין מהרש"א). ב. מלשון הכתוב הבין עולא שאומות העולם לא הודו למאמר אחד בפני עצמו אלא ל"אמרי פיך" בלשון רבים (כנ"ל בהערה הקודמת). ולפיכך עולא פירש שלא הודו ל"אנכי ה' אלהיך" בפני עצמו. עד שהיו כמה מאמרים. ואולם, אין לפרש שמשאמר את המאמר השני ("לא יהיה לך" וכו') הודו למאמר הראשון ("אנוכי" וכו'), שהרי אין סיבה להודות לזה יותר מלזה. הלכך עולא פירש שלשניהם לא הודו עד ששמעו "כבד את" וגו' כמבואר בגמרא. (מהרש"א. עיין שם פירוש נוסף).
רבא אמר גם הוא כמאמר עולא רבה, אך דרש זאת מהכא, מהפסוק דלהלן:
נאמר (תהילים קיט קס): "ראש דברך אמת".
ויש לדון: וכי רק "ראש דברך" אמת, ולא סוף דברך?!
אלא, לא הוצרך הכתוב לומר "ראש דברך אמת" אלא מפני שהיו האומות מרננים על דבריו הראשונים ואומרים לכבודו הזהיר, וכך אמר הכתוב: מסוף דברך ניכר שגם ראש דברך אמת, כששמעו האומות את סוף דבריו (כיבוד אב ואם), למדו מזה שאף ראש דבריו אמת.  358 

 358.  הקשה המהרש"א: היכן מוזכר בכתוב "סוף דברך"? ותירץ: הגמרא דורשת את המשך הכתוב, שנאמר שם "ולעולם כל משפט צדקך". כלומר: על ידי הדבר שהוא לכל העולם משפט צדקך, הודו שראש דברך אמת. ומהו הדבר שהוא לכל העולם משפט צדקך? הוי אומר שזו מצות כיבוד אב ואם, שזו מצוה שבעיני כל העולם היא משפט וצדק, שהרי היא מצוה שכלית נימוסית (שהיא מתיקון העולם). ועל ידה הודו גם לראש דבריו של הקב"ה, דהיינו "אנכי" ו"לא יהיה לך" (ועיין לעיל בהערה הקודמת). עוד כתב המהרש"א: מצות כיבוד אב ואם נחשבת "סוף דברך" מפני שהדברות היו כתובות על שני לוחות, ומצות כבוד אב ואם היא הדברה האחרונה שבלוח הראשון (שבאותו לוח נאמר בתחילתו "אנכי" ו"לא יהיה לך").
בעו מיניה (שאלו) מרב עולא: עד היכן מצות כיבוד אב ואם?  359 

 359.  כתב המהרש"א: הגמרא הביאה כאן את הבעיה הזאת, מפני שרב עולא אמר להם בתשובתו "צאו וראו מה עשה גוי אחד". ומכאן שגם אומות העולם קיימו מצות כיבוד אב ואם. וזה מובא כאן כסייעתא למה שאמרנו במאמרים הקודמים, שאומות העולם הודו ל"כבד את אביך ואת אמך" (ומכח זה הודו לבסוף גם על "אנכי" ו"לא יהיה לך". כמבואר בגמרא לעיל).
אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון, ודמא בן נתינה שמו: פעם אחת בקשו חכמים לעשות אתו פרקמטיא (מסחר) והיה אמור להשתכר מכך בששים ריבוא דינרי זהב שכר, והיה צריך לפתוח את המחסן להוציא סחורה, והיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו שהיה ישן באותה שעה. וויתר על ששים ריבוא הדינרים, ולא ציערו, ולא העיר את אביו.
וכיוצא בזה אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את רבי אליעזר: עד היכן מצות כיבוד אב ואם?
אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון, ודמא בן נתינה שמו: פעם אחת בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני שונה בשמונים ריבוא שכר, והיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו וויתר על ששים ריבוא הדינרים, ולא ציערו. לא העיר את אביו. לשנה האחרת, בשנה הבאה, נתן לו הקב"ה את שכרו: שנולדה לו פרה אדומה בעדרו.
נכנסו חכמי ישראל אצלו לקנות ממנו את הפרה האדומה, שדמיה מרובים.
אמר להם: יודע אני בכם שאם אני הייתי מבקש ממכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי כדי לקיים את מצות פרה אדומה, אלא שאין אני מבקש מכם כל מה שאני יכול, אלא רק את אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא, דהיינו ששים ריבוא דינרים.
ואמר על כך רבי חנינא: ומה מי שאינו מצווה, דהיינו דמא בן נתינה שהיה גוי, כך נתן לו הקב"ה בשכרו.
ישראל שהוא מצווה ועושה, על אחת כמה וכמה שאם מקיים את המצוה יתן לו הקב"ה שכרו.
דהרי כך אמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.  360 

 360.  מפני שהמצווה ועושה יש לו צער בדבר, שדואג ומצטער פן יעבור על המצוה. ואילו מי שאינו מצווה ועושה אינו חייב בדבר. ואם ירצה יוכל שלא לקיים את המצוה (תוספות). והריטב"א כתב: המצווה בדבר, השטן מקטרגו, וקשה לו יותר לקיים את המצוה, ולפום צערא אגרא (כגודל הצער כך גודל השכר). ועיין שם עוד.
ואגב שהביאה הגמרא את מאמר רבי חנינא "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", מביאה הגמרא מעשה ברב יוסף שהיה סומא (עיור), ונחלקו רבי יהודה וחכמים  361  אם סומא חייב בקיום המצוות או פטור מהן (כדלהלן), ורב יוסף הסתפק כמי ההלכה, האם להלכה סומא פטור מן המצוות, ואם כן הוא בגדר "אינו מצווה ועושה", או שסומא חייב במצוות, והוא בגדר "מצווה ועושה".

 361.  בבא קמא פז א.
אמר רב יוסף: מריש, בתחילה, לפני ששמעתי את מאמרו של רבי חנינא, הייתי סבור שגדול מי שאינו מצווה ועושה, יותר מן המצווה ועושה.  362  ולפיכך, הוה אמינא הייתי רגיל לומר:

 362.  כנראה כי מתנדב מעצמו בלא שמחויב בכך.
מאן דהוה אמר לי, מי שיבוא ויאמר לי הלכה כרבי יהודה שסומא פטור מן המצוות,  363  אזי בזכותו עבידנא יומא טבא לרבנן, אעשה סעודה לתלמידים. דהא לא מיפקידנא, והא עבידנא. שהרי אני אינני מצווה במצוות ובכל זאת הנני מקיימם.  364  אך השתא דשמעיתא, עכשיו ששמעתי להא דאמר רבי חנינא "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", הרי אדרבה, אני אומר להיפך:

 363.  רבי יהודה דרש זאת מהכתוב (עיין ב"ק פח א).   364.  מכאן למד רבנו תם, כי מי שאינו מצווה בדבר, כגון נשים שפטורות ממצות שהזמן גרמן, רשאי לברך על המצוה, ואין כאן איסור משום "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ ד), שמכאן אסרו לברך ברכה שאינה צריכה. שהרי אם נאמר שאין רשאים לברך על זה, כיצד שמח רב יוסף אם הוא אינו מצווה? והלא הפסיד את כל הברכות, ושכרן מרובה! אך התוספות במסכת עירובין (מו א) דוחים את ראית רבנו תם, כי יתכן שדוקא רב יוסף היה רשאי לברך אפילו שאינו מצווה מדאורייתא, מפני שסומא חייב בהן לכל הפחות מדרבנן. מה שאין כן נשים, שאינן חייבות אפילו מדרבנן, ולכן אינן רשאיות לברך, שהרי כיצד יוכלו לומר "אשר קדשנו במצותיו, וצונו"? והלא הן לא נצטוו לא מדאורייתא ולא מדרבנן! (וכן הביאו הראשונים בסוגייתנו בשם ר"י). ואכן יש להקשות על רבנו תם: מדוע לדעתו אשה יכולה לומר "וצונו" על דבר שאינה מצווה בו? ותירץ הר"ן: מאחר שהגברים הצטוו, והנשים גם הן שייכות במצוה, שהרי הן נוטלות שכר על קיומה, לפיכך יכולות לומר "וצונו", על שייכותן במצוה לקבלת שכר על קיומה. ועיין קובץ שיעורים. ולהלכה פסק הרמב"ם (ציצית ג ט) שנשים אינן מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא. וכן פסק שלחן ערוך (או"ח יז ב. ועוד). ואחרים פסקו כרבנו תם. וכן פסק הרמ"א (שם). והראשונים והאחרונים האריכו בדבר.
מאן (מי) דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה, אזי בזכותו עבידנא יומא טבא לרבנן, אעשה סעודה לתלמידים על כך שאני בכלל "מצוות ועושה".
הגמרא חוזרת לספר על דמא בן נתינה הנזכר:
כי אתא רב דימי, כאשר רב דימי בא מארץ ישראל לבבל, אמר: פעם אחת היה דמא בן נתינה לבוש בגד חשוב מסירקון (משי  365 ), של זהב, שהיה רקום בחוטי זהב, והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו, וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו,  366  ולא הכלימה.

 365.  המתרגם על פי רש"י כאן וכתובות פה א.   366.  היתה מטורפת (תוספות בשם המדרש).
והגמרא מביאה עתה מאמרים נוספים בענין מצות כיבוד אב ואם ומוראם:
תני שנה אבימי בריה דרבי אבהו ברייתא: יש אדם שמאכיל לאביו פסיוני, שהוא עוף שמן ממין השליו שירד לישראל במדבר, ובמעשהו זה הוא טורדו מן העולם, אם כאשר הוא מאכיל את אביו הוא מראה לו צרות עין, כעין המעשה דלהלן:
מעשה באדם שהאכיל את אביו פסיוני, פעם אחת אמר לו אביו: מאין לך כל אלה? וענה לו הבן: מה איכפת לך? לעוס ואכול! ובכך הראה לאביו שקשה עליו להאכילו.  367  ומאידך, יש אדם שמטחינו בריחים, מעביד את אביו בעבודה קשה כטחינה בריחיים,

 367.  על פי רש"י ותוספות בשם הירושלמי. (התוספות הוסיפו שאמר לו לעוס ואכול כדרך כלבים שמדשין ואוכלין).

דרשני המקוצר