פרשני:בבלי:קידושין לג א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין לג א

חברותא

נכתוב רחמנא  "מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן". שהרי בשני אנשים הכתוב מדבר, ובכל אחד מהם צריך לומר קימה והידור!
ומדלא כתב הכי, וממה שהכתוב לא אמר כך, שמע מינה חד הוא. שהכתוב מדבר באדם אחד, שיבה שהוא זקן (חכם).  436 

 436.  ולא נאמר "מפני שיבה תקום והדרת" כדי להסמיך "זקן" ל"ויראת", כמבואר בגמרא לעיל.
והגמרא מבארת את המשך הברייתא:
אמר מר בברייתא: יכול יהדרנו בממון, תלמוד לומר: "תקום והדרת", מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס.
ותמהינן: וכי קימה לית אין בה חסרון כיס?! מי לא עסקינן דקא נקיב מרגניתא, וכי הכתוב אינו מדבר גם באדם שמנקב מרגליות, ששכרו רב, ואדהכי והכי קאים מקמיה, ובאותה שעה עובר זקן וצריך לקום מפניו, ובטיל ממלאכתו ומפסיד ממון רב?! נמצא שגם בקימה יש חסרון כיס!
ומתרצינן: אלא, כך נלמד שהידור אין בו חסרון כיס:
תחילה אקיש קימה להידור, אלמד את "קימה" מ"הידור": מה הידור, היינו כיבוד בדברים או בממון,  437  הוא דבר שאין בו ביטול מלאכה, אם כן, אף בקימה הכתוב מדבר דוקא כשאין בה ביטול מלאכה.

 437.  כלומר: כך היא משמעות המילה לפי פשוטה, אבל להלן נדרוש מהכתוב שמדובר כאן רק בדברים ולא בממון.
ואחר כך, אקיש נמי הידור לקימה, אלמד את הידור מקימה: מה קימה מדובר בשאינו בטל ממלאכתו כדלעיל, ונמצא שאין בה חסרון כיס, אם כן, אף בהידור מדובר כשאין בו חסרון כיס.
מכאן אמרו חכמים: אין בעלי אומניות העוסקים במלאכת אחרים  438  רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם.  439  ותמהינן: ולא?! וכי בעלי אומניות אינם רשאים בכך?!

 438.  כך פירש רש"י במסכת חולין (נד ב). וכן פירשו התוספות כאן בפירושם הראשון. ועיין להלן בהערה הבאה.   439.  אומן העוסק במלאכת עצמו אינו חייב לעמוד מפני תלמיד חכם בשעה שעוסק במלאכתו. אבל אם רצה לעמוד רשאי, ואילו אומן העוסק במלאכת אחרים אינו רשאי לעמוד בפני תלמידי חכמים כשעוסק במלאכתו. כך משמע מדברי רש"י (הנ"ל הערה קודמת) ותוספות. והלשון "מכאן אמרו חכמים" וכו' מתפרשת כך: אילו אומן שעוסק במלאכת עצמו היה חייב לעמוד, אזי אף העוסק במלאכת אחרים היה חייב בכך. (כשם שחייב בכל המצוות), אבל מאחר שהעוסק במלאכת עצמו אינו חייב לעמוד, אם כן העוסק במלאכת אחרים אינו רשאי לעמוד אפילו אם ירצה, (שהרי הוא משועבד למלאכת אחרים) ר"ן ריטב"א. יש דעה נוספת בראשונים: מדובר כאן בעוסק במלאכת עצמו. ואף על פי כן, אפילו אם רוצה לעמוד מפני תלמיד חכם אינו רשאי. וטעם הדבר: מפני שאם יעמוד בשעת מלאכתו, יאמרו שרוב בעלי האומניות שאינם עומדים מזלזלים בכבוד תלמידי חכמים (ר"ן, ועיין טעם נוסף בריטב"א). ולהלכה נפסק בטור ושלחן ערוך (יורה דעה רמד ה) כדעת רש"י ותוספות, שהעוסק במלאכת עצמו רשאי להחמיר על עצמו.
והלא יש להוכיח מהמשנה דלהלן (ביכורים ג ג) שרשאים לעמוד! וכדלהלן:
תנן (שם): כשהיו מביאי הביכורים עוברים בירושלים, כל בעלי אומניות עומדים מפניהם, ושואלים בשלומם, ואומרים להם: "אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום".
הרי שמבואר במשנה שבעלי האומניות היו קמים מפני מביאי הביכורים למרות שהם בטלים ממלאכתם, וכיצד אמרנו לעיל שאין בעלי אומניות רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים?  440 ,  441 

 440.  כנראה כיבוד עושי מצוה הוא מעין מה שנאמר "והדרת פני זקן". מפני שכיבוד הזקן הוא כבוד התורה שלמד. וכיוצא בזה צריך לכבד עושי מצוה מפני שבכך מכבדים את התורה שהם מקיימים את מצותה. ולפיכך הגמרא משוה זה לזה - מאחר שבכיבוד זקן אמרנו שאין צריך לקום בפניו כשיש ביטול מלאכה. אם כן גם בכיבוד עושי מצוה היה צריך לומר כן. ומדוע שנינו שהיו עומדים בפני מביאי הביכורים בשעת מלאכה?   441.  לדעת רש"י ותוספות (הנ"ל הערה 439) דוקא העוסקים במלאכת אחרים אינם רשאים לקום מפני תלמידי חכמים. ואם כן קשה: כיצד הגמרא מקשה ממביאי ביכורים? והלא אפשר לומר שמדובר שם בעוסקים במלאכת עצמם ולא במלאכת אחרים! ויש לומר: מאחר ששנינו "כל בעלי אומניות עומדים מפניהם". משמע שחייבים לעמוד. וכבר התבאר לעיל (בהערה 439) שאם נאמר שהעוסקים במלאכת עצמם חייבים לעמוד, אם כן גם העוסקים במלאכת אחרים חייבים בכך. (על פי הריטב"א, ועיין שם תירוץ נוסף, ובמהרש"א ורש"ש).
ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: דוקא מפניהם של מביאי ביכורים, בעלי אומניות היו עומדים לכבדם, כדי שיהיו רגילים לבוא,  442  אבל מפני תלמידי חכמים, אין עומדים.

 442.  רש"י חולין נד ב.
ומדברי הגמרא שלפנינו נלמד האם מדובר כאן דוקא במביאי ביכורים, או בכל עושי מצוה בשעה שמקיימים אותה.
אמר רבי יוסי בר אבין: בוא וראה כמה חביבה, כמה אנו צריכים לחבב מצוה בשעתה  443 , שהרי מפניהם של מביאי הביכורים עומדים, ואילו מפני תלמידי חכמים, אין עומדים.

 443.  היינו בשעה שהאדם מקיים אותה. (וכן הבין פני יהושע, אבל המהרש"א להלן מבאר זאת בדרך אחרת).
הרי, שרבי יוסי בר אבין הבין שצריך לקום מפני כל עושי מצוה בשעתה, ולאו דוקא במביאי הביכורים.  444 

 444.  וכתב הרע"ב (ביכורים ג ג) שמטעם זה עומדים מפני נושאי המיטה שהמת בה. ומפני נושאי התינוק לברית מילה. ועיין תוספות אנשי שם שם. ועיין להלן בהערה 446.
ודחינן: אי אפשר להוכיח ממביאי הביכורים לעושי מצוה אחרת. שהרי, ודלמא, שמא לעולם אין בעלי אומניות קמים מפני שאר עושי מצות, ושאני התם, מביאי ביכורים שונים משאר עושי מצוות, משום דאם תאמר שלא לקום בפניהם, אם כן אתה מכשילן לעתיד לבוא, שלא יביאו מכאן ואילך ביכורים, מפני שיאמרו אנו בזויים בעיני בני ירושלים. אבל שאר עושי מצוות, שמקיימים את המצוה בעירם, בני המקום מכירים בחשיבותם. ואין חשש שמא ימנעו מלקיים את המצוה מכאן ואילך.  445 ,  446 

 445.  כך נראה לבאר את דברי רש"י כאן. וכוונתו: מביאי הביכורים לירושלים לא היו מבני המקום, והיו מרגישים את עצמם כזרים, ולא נוח להם לבוא לירושלים ולפיכך מצוה לחבבם. מה שאין כן מקיימי שאר המצות, יכולים לקיים את המצוות בעירם. ואולם מרש"י במסכת חולין נד ב משמע שהחילוק בין ביכורים לשאר מצות האו מפני שבביכורים יש טורח לבוא לירושלים ולהעלותם.   446.  לפי זה נראה שדוקא מפני מביאי הביכורים צריך לקום. ולא מפני שאר עושי מצוה. אבל הרע"ב למד מדברי המשנה במביאי ביכורים, שצריך לקום מפני נושאי המיטה שהמת בה ומפני נושאי התינוק לברית (כנ"ל בהערה 444). וכנראה פירש שדחיית הגמרא נאמרה רק בדרך דיחוי בעלמא, אבל האמת היא כדברי רבי יוסי בר אבין שהסביר שצריך לקום מפני מביאי הביכורים משום חביבות המצוה. (וכן כתב מהרי"ט, ועיין שם פירוש נוסף). (ועיין פירוש מחודש בפירוש המשניות ביכורים ג ג. ומהרש"א בחידושי אגדות, וספר המקנה).
והגמרא מבארת את המשך הברייתא:
אמר מר בברייתא: יכול יעמוד מפניו מבית הכסא ומבית המרחץ, תלמוד לומר: "תקום והדרת", לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור.
ותמהינן: ולא?! וכי לא צריך לקום מפני החכם בבית המרחץ?!
והא יש להוכיח שצריך לקום בפני חכם אפילו בבית המרחץ וכדלהלן:
רבי חייא, הוה יתיב בי מסחותא, היה יושב בבית המרחץ, וחליף ואזיל, והלך ועבר רבי שמעון בר רבי לפניו, ולא קם רבי חייא מקמיה (מפניו), ואיקפד והקפיד על הדבר.
ואתא, ובא רבי שמעון לרבי אביו, ואמר ליה לאבוה (לרבי): שני חומשים שניתי לו בספר תהילים, שניתי לו בשתי חמשיות מספר תהילים, את מדרש אגדותיו  447  ולא עמד מפני!  448 

 447.  כך פירש רש"י. (ומקורו: מפני שנאמר "שניתי". ולשון זו שייכת במשניות או ברייתות שבמדרש שהיו משננים אותם בעל פה. ואילו היה מדובר במקרא עצמו היה צריך לומר "קראתי").   448.  מה הקושיא? והלא אפשר לומר שרבי חייא שלא קם סובר שאין צריך לקום מפני הרב בבית המרחץ, והברייתא דלעיל סוברת כמותו! עיין להלן הערה.
ותו ועוד כיוצא בזה, בר קפרא, ואמרי לה, ויש אומרים שהיה זה רבי שמואל בר רבי יוסי, הוה יתיב בי מסחותא, היה יושב בבית המרחץ, על ואזיל נכנס והלך רבי שמעון בר רבי לשם, ולא קם מקמיה מפניו, ואיקפד, רבי שמעון בר רבי הקפיד על הדבר.
ואתא אמר ליה לאבוה, ובא ואמר לרבי אביו: שני שלישי שליש (שני חלקים של שליש הספר) שניתי לו בתורת כהנים  449  ולא עמד מפני.

 449.  הברייתות שנשנו במדרש ספר ויקרא שהוא תורת כהנים.
ואמר לו רבי: שמא בהן, באותן ברייתות ששנית לו, היה יושב ומהרהר,  450  ומתוך שהעמיק בהן לא שם לב שאתה עובר לפניו.

 450.  להלן הגמרא מבארת כיצד היה מותר לו להרהר בדברי תורה בבית המרחץ.
ובודאי רבי שמעון בר רבי סבר שצריך לקום מפני החכם אפילו בבית המרחץ, שהרי מטעם זה הקפיד על מי שלא קמו בפניו. וכדלעיל.
ויש להוכיח שגם רבי אביו סבר כמותו:
שהרי טעמא, כל טעמו של רבי שלימד זכות עליהם, לא היה אלא משום ד"שמא בהן יושב ומהרהר", ומשמע הא לאו הכי לא, אי לא היה יושב ומהרהר בהן לא היה רבי מלמד זכות בדבר.  451 

 451.  נראה שהגמרא מוסיפה זאת. כדי שלא נאמר שרבי חייא ובר קפרא שלא קמו מפני רבי שמעון בר רבי סוברים שאין צריך לקום בבית המרחץ. והברייתא דלעיל סוברת כמותם. ולפיכך הגמרא הקשתה מתשובתו של רבי, שהשיב לבנו רבי שמעון "שמא בהן יושב ומהרהר". הרי שרבי לא לימד זכות על בר קפרא שלא קם מפני שסובר שאין לקום בבית המרחץ, אלא מפני שבהן יושב ומהרהר, הרי שלולי זאת פשיטא שהיה צריך לקום אף בבית המרחץ, ואין חולק בדבר.
ואם כן קשה: כיצד שנינו בברייתא דלעיל שאין צריך לקום מפני החכם בבית המרחץ?
ומתרצינן: לא קשיא. הא, הברייתא דלעיל האומרת שאין צריך לקום לחכם במרחץ, מדברת בבתי גואי, בחדרים הפנימיים שבבית המרחץ, שבני אדם עומדים שם ערומים. ואין הידור כשקמים שם.
ואילו הא המעשים ברבי שמעון ברבי היו בבתי בראי, בחדרים החיצוניים שבבית המרחץ, שבני אדם עומדים שם לבושים, וכשקמים שם יש הידור בדבר.
והגמרא מוכיחה שהמעשה ברבי שמעון בר רבי אכן היה בחדרים החיצוניים של בית המרחץ.
הכי נמי מסתברא, אכן מסתבר שכך היה, דהרי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: "בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא". ואם תאמר שהמעשה היה בחדרים הפנימיים שבבית המרחץ, כיצד אמר לו רבי "שמא בהן יושב ומהרהר"? והלא אסור להרהר שם.
אלא, בעל כרחך המעשה היה בחדרים החיצוניים של בית המרחץ, ומאחר שהאנשים העומדים שם אינם ערומים, אין איסור להרהר בדברי תורה שם.
ודחינן את הראיה: לעולם יתכן שהמעשה היה בחדרים הפנימיים שבבית המרחץ, ואף על פי כן רבי אמר "שמא בהן יושב ומהרהר" ולא עבר עבירה, משום דדילמא לאונסיה שאני, שמא עיין בדבר לפני שנכנס לבית המרחץ, ומתוך שהיה טרוד בדבר בעל כרחו עיין בו בבית המרחץ, ואנוס הוא, ולא עבר איסור בדבר.
שנינו בהמשך הברייתא: יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, תלמוד לומר: "תקום ויראת". וכו'.
ותמהינן: אטו ברשיעי עסקינן, וכי ברשעים אנו עוסקים? מדוע צריך הכתוב ללמדנו שלא יעצים עיניו? פשיטא שהעושה כן רשע הוא! ומתרצינן: אי אפשר לפרש את הברייתא כפשוטה, אלא כך יש ליישבה:
יכול יעצים עיניו מקמיה דלמטיה זמן חיובא, שמא נאמר שמותר לאדם לעצום את עיניו כל זמן שהחכם עדיין לא הגיע לארבע אמותיו, מפני שעדיין לא התחייב לקום בפניו כמבואר להלן, ובכך הוא גורם דכי מטא זמן חיובא, הא לא חזי ליה, שכאשר החכם יכנס לתוך ארבע אמותיו שזהו זמן החיוב, לא יראהו ולא יחול עליו חיוב לכבדו.
תלמוד לומר: "תקום ויראת". ראוי לך לירא מיוצר האדם, היודע מחשבותיך, שאתה מחפש תחבולות להפטר ממצותו.  452 

 452.  (כנראה שפשוט מסברא שלא ראוי לאדם לכתחילה לגרום לעצמו להפטר מהמצוה. והכתוב "ויראת" מזהיר את האדם שיש איסור תורה בדבר).
שנינו בברייתא: יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק, תלמוד לומר: "תקום והדרת". לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור.
וביחס לזה תנא בברייתא אחרת: איזוהי קימה שיש בה הידור?  453  הוי אומר זה בתוך ד' אמות לחכם.

 453.  כבוד ונשיאות פנים, שדבר הניכר שבשבילו עמד (רש"י).
אמר אביי: לא אמרן (לא אמרנו) שחיוב קימה הוא רק בתוך ארבע אמות, אלא ברבו שאינו מובהק, אבל ברבו המובהק צריך לעמוד מפניו מלא עיניו משעה שרואהו.  454 ,  455 

 454.  מפני שמאחר שאדם מצווה ביותר במורא רבו המובהק, לפיכך ניכר שעומד לכבודו כבר ממלוא עיניו. (חזון איש. ועיין שם פירוש נוסף).   455.  ואינו יושב עד שרבו ישב או עד שיתרחק ויתכסה מעיניו. (טור ושלחן ערוך יורה דעה רמד ט).
והגמרא מביאה שני מעשים בענין קימה מפני רב מובהק:
א. אביי, מכי הוה חזי ליה לאודניה דחמרא דרב יוסף דאתי, הוה קאים. כאשר היה אביי רואה את אוזן חמורו של רב יוסף, והבין שרב יוסף בא, מיד באותה שעה היה קם (מפני שרב יוסף היה רבו המובהק).
ב. אביי הוה רכיב חמרא, וקא מסגי אגודא דנהר סגיא, אביי רכב על חמור, והלך על שפת נהר סגיא. יתיב רב משרשיא ורבנן באידך גיסא, ישבו רב משרשיא ושאר תלמידי אביי מעברו השני של נהר סגיא, והיה הנהר מפסיק ביניהם. ולא קמו מקמיה מפניו.
אמר להו (להם): וכי לאו רב מובהק אנא?! והלא אפילו כשאתם רחוקים ממני יותר מארבע אמות היה ראוי לכם לקום!
אמרו ליה: לאו אדעתין, היינו טרודים בדבר אחר ולא נזכרנו לעמוד.  456  שנינו בברייתא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח? תלמוד לומר: "זקן ויראת".

 456.  החיוב לעמוד מפני "רבו מובהק" היינו רב שלמד את רוב חכמתו ממנו. ו"רבו שאינו שאינו מובהק" היינו אפילו אם הרב פחות חכם ממנו, מכל מקום אם למדו קצת חייב לכבדו. וכן, אדם שגדול ממנו בחכמה, אפילו אם לא למד ממנו דבר חייב לכבדו. (תוספות ר"י הזקן).
אמר אביי: נקטינן קבלה יש בידינו,  457  דאי מקיף, חיי. שאם החכם מאריך על עצמו את הדרך, ומקיף את הציבור כדי שלא להטריחם לעמוד, בזכות זאת הוא מאריך ימים.

 457.  תוספות ר"י הזקן.
אביי היה מקיף את הצבור. וכן רבי זירא היה מקיף.  458 

 458.  מדברי שיטה לא נודע למי משמע שהברייתא שאמרה "מנין לזקן שלא יטריח" אינה מדברת בשחרית וערבית (כלומר: מדת דרך ארץ לקום בפני הרב בכניסתו בשחרית וביציאתו בערבית). ואביי ורבי זירא היו מקיפים אפילו בשחרית וערבית למרות שלא היו חייבים בכך.
רבינא הוה יתיב קמיה היה יושב לפניו דרבי ירמיה מדיפתי רבו. חלף ההוא גברא קמיה ולא מיכסי רישא, עבר אדם אחד לפניהם ולא היה מכסה את ראשו לכבודם.
אמר רבינא: כמה חציף הא גברא, כמה חצוף אדם זה!
אמר ליה רבי ירמיה מדפתי: דלמא ממתא מחסיא ניהו, דגיסי בה רבנן, שמא ממתא מחסיא הוא, שבני אותו מקום רגילים לראות תלמידי חכמים. ולפיכך דעתם גסה בהם ואינם מכבדים אותם.
שנינו בברייתא: איסי בן יהודה אומר: "מפני שיבה תקום" ואפילו כל שיבה במשמע. כלומר: אפילו זקן אשמאי.
אמר רבי יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה.  459 

 459.  וכן פסקו הפוסקים. הר"ן דייק מרש"י שאיסי בן יהודה סובר שצריך לקום אף בפני יניק וחכים. (כמבואר לעיל הערה 434) וכן כתב הריטב"א, וכן פסקו הרמב"ם (תלמוד תורה ו א) וטור ושלחן ערוך (יורה דעה רמד א). אבל עיין רי"ף רמב"ן ור"ן.
ואפילו איסי בן יהודה לא הצריך לקום מפני זקן אשמאי אלא כשהוא מישראל, אבל זקן גוי אינו נכלל במצות "מפני שיבה תקום".  460 

 460.  תוספות לעיל לב ב ד"ה מאי שנא.
ובכל זאת, רבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי, היה עומד מפני זקני הגויים, מפני שאמר: כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני. כמה מאורעות עברו עליהם, וראו הרבה ניסים ומופתים.  461 

 461.  רש"י (יתכן שכוונתו שאפשר ללמוד מהם יראת שמים, לפיכך ראוי לקום מפניהם).
רבא מיקם לא קאי, רבא לא עמד מלא קומתו מפני זקני הגויים, אבל הידור עבד להו, היה מקיים בהם הידור, כלומר: היה נע מעט לקראתם ומראה כאילו רוצה לעמוד מפניהם.  462 

 462.  כך פירש הרש"ש על פי רש"י לעיל לב ב ד"ה הידור. אבל הרמב"ם כתב שמהדרים אותם בדברים (תלמוד תורה ו ט) וכן העתיק שלחן ערוך (יורה דעה רמז ז).
אביי יהיב ידא לסבי, אביי היה מושיט ידו לזקני הגויים  463  כשעברו לפניו, כדי שישענו עליו.  464 

 463.  על פי הרמב"ם ושלחן ערוך (שם).   464.  מהרמב"ם (שם) נראה שעשה כך כדי להדרם.
רבא משדר שלוחיה, היה שולח שלוחים לפשוט להם יד, אבל הוא בעצמו לא עשה כך.
וכן, רב נחמן משדר גוזאי, היה שולח את משרתיו להושיט להם יד,  465  אבל לא עשה כך בעצמו, מפני שאמר: אי לאו תורה שלמדתי, כמה נחמן בר אבא איכא (יש) בשוקא. כלומר: חשיבותי אינה מפני שאני נחמן בר אבא, אלא משום התורה שלמדתי, ולפיכך לא ראוי לי לזלזל בכבודי.

 465.  רב נחמן היה חתן הנשיא והיו רגילים לעמוד לפניו משרתים להכות את מי שאינו מציית לפסקי בית דין ולכופו לקיימם. וכשהיו הזקנים עוברים לפניו, היה שולח את המשרתים הללו להחזיק בידם (רש"י).
ומביאה הגמרא מאמר בענין כבוד הרב. שהקשו עליו מהברייתא דלעיל:

דרשני המקוצר