פרשני:בבלי:בבא מציעא לא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא לא א

חברותא

תניא נמי הכי: מצא טלית וקרדום (או קרדום)  באסרטיא (דרך כבושה לרבים), ופרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה.
אבל אם מצא טלית בצד גדר, קרדום בצד גדר, ופרה רועה, ולא רצה, בין הכרמים - אין זו אבידה, לפי שדרך בעליהם להניחם כך מדעת.
אבל אם ראה את הפרה שלשה ימים זה אחר זה - הרי זו אבידה.
ראה מים ששוטפין ובאין לשדה חבירו, ואם לא יעצרום - יציפו את השדה, הרי זה גודר בפניהם כדי שלא יכנסו לשדה, שאף במקרה זה יש משום השבת אבידה.
אמר רבא: כתוב בענין השבת אבידה: "לכל אבידת אחיך", משמע לרבות אבידת קרקע. כלומר, שאף נזקי קרקע בכלל אבידה הם, וחייב למנעם.
אמר ליה רב חנניא לרבא: תניא דמסייע לך: ראה מים ששוטפין ובאין - הרי זה גודר בפניהם. ומוכח שמוטל עליו חיוב השבת אבידה אף בקרקע, שהרי חייבוהו לגדור בפני המים כדי שלא יאבדו את קרקעו של חבירו.
אמר ליה רבא: אי משום הא - לא תסייעי. משום שאפשר לומר, שהכא במאי עסקינן - בדאיכא עומרין בשדה, וחיוב ההצלה אינו משום נזק הקרקע, אלא מחמת הצלת העומרים, ועל מקרה שכזה בא הכתוב לרבות.
ותמהינן: אי דאיכא עומרין, מאי למימרא? במה שונה אבידה זו מכל אבידה אחרת, ולמה צריך לרבותם מהמקרא של "לכל"?
ומבארת הגמרא: לא צריכא, מדובר דאית בה בשדה עומרין מחוברים לקרקע, דצריכי עדיין לארעא. מהו דתימא: כיון דצריכי לארעא - כי גופה דארעא דמיין (הרי הם נחשבים כגוף הקרקע, ולא יהיה עליהם חיוב השבה), קא משמע לן מריבוי הכתוב שאין הדבר כן, וחייב בהשבתם  338 .

 338.  כתבו הראשונים, שמכל מקום פשט הברייתא כדברי רבא, שמדובר באבידת קרקע. וכן פסק הרמב"ם (הל' גזילה ואבדה, פי"א הל' כ'): "הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בנין חבירו או שדהו, חייב לגדור בפניהם ולמנעם. שנאמר: לכל אבדת אחיך, לרבות אבדת קרקע".
שנינו במשנתנו: מצא חמור ופרה וכו'.
הא גופה קשיא!
אמרת ברישא: מצא חמור ופרה רועין בדרך - אין זו אבידה. משמע, דווקא כשמצאם רועין בדרך, שיש כאן שתי מעלות, אחת - שהיא רועה ולא רצה. ועוד, שאף אם היתה רצה, לא היתה מתקלקלת, כיון שאינה רצה בין הכרמים - הוא דלא הוו אבידה.
משמע, הא אם מצא פרה שרצה בדרך, וכן אם מצא פרה שרועה בין הכרמים, שיש כאן דבר אחד למעליותא, שהיא בדרך ולא בין הכרמים, או שהיא רועה ואינה רצה, ומצד שני יש כאן דבר אחד לגריעותא - הויא אבי דה!
אימא סיפא: חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה!
משמע, שדווקא כשרצה בין הכרמים, שיש כאן שני דברים לגריעותא, גם שהיא רצה, וגם שהיא בין הכרמים - הוא דהויא אבידה. הא אם רצה בדרך, ורועה בין הכרמים, שיש כאן רק צד אחד לגריעותא - אין זו אבידה!
אמר אביי: עיקר החילוק הוא בין רצה לרועה, ואין נפקא מינה אם היה זה בדרך, או בין הכרמים. והתנא נקט את דבריו בלשון "יגיד עליו רעו"  339  (יעיד עליו חבירו). כלומר, הרישא והסיפא של משנתנו מעידים זה על זה:

 339.  מקרא הוא בספר איוב (ל"ו ל"ג). וכך דרשוהו חז"ל, יעיד עליו חבירו. אבל פשוטו של מקרא מדבר בענין אחר. עיי"ש ובמפרשים.
תנא ברישא רועה בדרך דלא הויא אבידה, ואנו נלמד מכך, שהוא הדין לרועה בין הכרמים, שאין זו אבידה.
וכן תנא בסיפא רצה בין הכרמים - דהויא אבידה, ואנו נלמד מכך שהוא הדין לרצה בדרך, שהרי זו אבידה  340 .

 340.  הקשה הריטב"א, מנא ליה לרבא הא? למה לא תירץ להיפך, ששנה התנא רועה בדרך שאין זו אבידה, והוא הדין רצה בדרך, ושנה רצה בין הכרמים שהיא אבידה, והוא הדין רועה בין הכרמים! ? ונשאר בצ"ע. ועיין באחרונים מה שכתבו בזה.
אמר ליה רבא: אי שנה כך התנא משום "יגיד עליו רעו", והכלל הוא שכל רועה - אינה אבידה, וכל רצה - הרי היא אבידה, אם כן, ליתני קילתא, שישנה התנא את הקל יותר, ואנו נדע שכל שכן חמירתא:
ליתני בסיפא רצה בדרך, דאף בכהאי גוונא הויא אבידה, ואנו נדע שכל שכן רצה בין הכרמים, שהרי היא מתקלקלת מהגפנים!
וכן לתני ברישא רועה בין הכרמים, דלא הויא אבידה, אף שפעמים גם כשרועה שם מתקלקלת מהגפנים, ואנו נדע שכל שכן רועה בדרך, שאינה מתקלקלת, אינה אבידה!
אלא אמר רבא: מה שהקשינו מהרישא שמשמע שרצה בדרך הרי זו אבידה, אסיפא, שמשמע משם שרצה בדרך אין זו אבידה - לא קשיא.
משום שהא, הרישא, מדובר דאפה לגבי דברא (שפניה של הפרה שרצה - כלפי השדה), ולכן הרי זו אבידה.
ואילו הא, הסיפא, מדובר דאפה לגבי מתא (שפניה כלפי העיר), ולכן אין זו אבידה.
וכן מה שהקשינו מהרישא, שמשמע שרועה בין הכרמים הרי זו אבידה, אסיפא, שמשמע שרועה בין הכרמים אין זו אבידה - נמי לא קשיא. משום שכאן - באבידת גופה, כאן - באבידת קרקע.
והגמרא מבארת את דבריה: כי קתני ברישא שרועה בדרך לא הויא אבידה, שמשמע, הא רועה בין הכרמים - הויא אבידה, מדובר באבידת קרקע. שהפרה מפסידה ומזיקה לכרמים  341 .

 341.  לשון רש"י: "וחייב להוציאה משום הפסד כרמים". משמע מדבריו, שאין עליו חיוב השבה לגבי הפרה עצמה. אבל הרא"ש כתב: "חייב לסלקה משום אבידת בעל הכרם. וכיון דחייב לסלקה, משום דאנקטה ניגרי ברייתא - חייב להחזירה".
וכי קתני בסיפא שרצה בין הכרמים הויא אבידה, שמשמע, הא רועה בין הכרמים - לא הויא אבידה, מדובר באבידת גופה של הפרה. דאז, אם היא רצה בין הכרמים - מסקבא (הרי גופה מתקלקל), ואילו אם היא רועה בין הכרמים - לא מסקבא.
ותמהינן: וכשהיא רועה בין הכרמים, נהי דלא מסקבא, ואין כאן אבידת גופה, מכל מקום תיפוק ליה שיהא חייב בהשבה משום אבידת קרקע, שהרי היא מזיקה לכרמים?
ומתרצינן: מדובר בכרם דנכרי, שאין חייבין בהצלתו.
ומקשינן: ועדיין, תיפוק ליה משום אבידת גופה, דדלמא קטלו לה (שמא יהרגו אותה) בעלי הכרם כשיראו שהיא מזיקה אותו!?
ומתרצינן: מדובר באתרא דמתרו והדר קטלי (במקום שקודם מתרים בבעל הפרה, ורק אחר כך, אם לא הועילה ההתרה, הורגים אותה).
ומקשינן: ודלמא כבר אתרו בה כשנכנסה פעם אחרת לכרם, ועתה אם לא ישיבנה - יהרגוה?
ומתרצינן: אי אתרו בה, ובכל זאת לא אזדהרו בה הבעלים, ודאי אבידה מדעת היא, ואין חייבין בהשבתה.
שנינו במשנתנו: החזירה וברחה החזירה וברחה וכו' אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזיר וכו'.
אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: אימא שמשמעות "השב" היא, שצריך להחזיר חדא זמנא (פעם אחת), וממה שכתוב "תשיבם", נלמד שצריך להחזיר עוד פעם, דהיינו - תרי זמני. אבל מנין לנו שצריך להחזיר אפילו ארבעה וחמשה פעמים?
אמר ליה: הדרשה אינה ממה שכתוב "תשיבם" יתירא, אלא שלשון "השב" - אפילו מאה פעמים משמע  342 .

 342.  ביאר הרמב"ם בפירוש המשניות, ד"השב" הוא מקור. והמקור נופל על מעט ועל הרוב, ומזה אנו למדים שחייב בהשבה אפילו ק' פעמים. וכן כתבו עוד מפרשים.
ומה שכתוב "תשיבם" נדרש לדרשה זו:
אין לי שנחשבת השבה - אלא כשהשיב את האבידה לביתו של בעל האבידה.
אבל אם השיבה לגינתו ולחורבתו של הבעלים - מנין לנו שאף בכהאי גוונא נחשבת השבה?
תלמוד לומר "תשיבם", שמשמע - מכל מקום. שאף לגינתו ולחורבתו - הויא השבה.
והוינן בה: היכי דמי שהחזירה לגינתו ולחורבתו?
אי החזירה בצורה כזו דמינטרא (שמשתמרת) שם - פשיטא שהרי זו השבה!
אי דלא מינטרא - אמאי נחשבת השבה?
ומבארת הגמרא: לעולם מדובר דמינטרא, והא קא משמע לן המקרא "תשיבם", דאפשר להשיב לגינתו של בעל האבידה אף בלי ידיעתו, ולא בעינן דעת בעלים. שאין צריך להודיע לו: החזרתי לך את פרתך, שמצאתיה אובדת, ושמור עליה מעתה.
וכדברי רבי אלעזר, דאמר: הכל, כל משיבי חפצים לבעליהם, גנב, גזלן, וארבעה שומרים, צריכין דעת בעלים, להודיעו שהחזירום לו, כדי שישמרם. ואם לא הודיעו לו, ונגנבו או מתו, חייבין המשיבים באחריותן.
שכיון שידע הבעלים שיצאה הבהמה מרשותו, ולא ידע שהשיבוה לו לאחר מכן, לא נזהר בה לשמרה, ולא האכילה.
חוץ מהשבת אבידה, שאין צריך להודיע לבעלים שהחזירה לו, לפי שהתורה ריבתה השבות הרבה, ואף השבה כזו, שלא הודיעו. שנאמר: "תשיבם".
אמר לו ההוא מרבנן לרבא, לגבי שילוח הקן, שנאמר: "שלח תשלח", אימא: "שלח" - משמע חדא זימנא, "תשלח" - תרי זמני, ולא יהא חייב בשילוח הקן יותר מפעמיים!?
והרי שנינו במשנה, שאם שלחה וחזרה, אפילו ארבע וחמש פעמים - חייב בשילוח!
אמר ליה: "שלח" - אפילו מאה פעמים משמע.
וממה שנאמר "תשלח" אנו דורשים כך: אין לי שחייב בשילוח האם, אלא כשרוצה לקחתה לדבר הרשות. לאכלה. אבל אם הוא זקוק לה לדבר מצוה, כגון לטהר בה את המצורע, שצריך לכך שתי צפרים, מנין שאסור לו לקחת לצורך זה אם על הבנים? תלמוד לומר "תשלח" - מכל מקום.
אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: כתוב: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". ואימא ש"הוכח" - משמע חדא זימנא, "תוכיח" - תרי זמני?
אמר ליה: "הוכח" - אפילו מאה פעמים משמע  343 .

 343.  הקשו הראשונים, הא תנן במסכת ערכין (ט"ז ב): "הוכיח ולא קיבל, מנין שחוזר ומוכיחו? ת"ל תוכיח", חזינן ש"הוכח" משמע רק חדא זימנא! ותירצו, דהכא מיירי לענין להוכיחו על מספר עבירות שונות, וזה משמע מהמילה "הוכח", שחייב להוכיחו אפילו מאה פעמים בעניינים חלוקים. ואילו במסכת ערכין מדובר באותה עבירה, שחייב לחזור ולהוכיחו מהריבוי של "תוכיח". (ואף שבסוגיין ילפינן מ"תוכיח" את חיוב ההוכחה של תלמיד לרב, תרתי שמעינן מינה. ועיין מה שכתב בזה החתם סופר). והיראים (סימן קצ"ה. הובאו דבריו בסמ"ג עשין י"א) כתב: "הוכח באומר לקבלו וחוזר בו. אבל כשאינו מקבלו, הוצרך מהוכח תוכיח, ואף על גב דמרבינן מהוכח תוכיח בתלמיד לרב במקבלו, מרבים נמי לחבירו בשאינו מקבלו, והוכחת תלמיד לרב במקבלו ולחבירו בשאינו מקבלו שקולים הם, ויבואו שניהם". ובשער אפרים הקשה עליו, הא בסוגיין משמע, שגם תלמיד לרב חייב אפילו ק' פעמים, שאמרו: "הוכח אפילו ק' פעמים משמע. תוכיח, אין לי אלא הרב לתלמיד. תלמיד לרב מנין? ת"ל תוכיח". דהיינו, שהגמרא שואלת מנין לנו שהדין שצריך להוכיח אפילו ק' פעמים, הוא גם בתלמיד לרב? ומשנינן: ת"ל תוכיח. כלומר, ששוין הם בין במקבלו ובין בשאינו מקבלו! עיי"ש מה שהקשה עוד. ועיין בברכי יוסף (או"ח סימן תר"ח אות ו') מה שתירץ בזה.
וממה שנאמר "תוכיח" אנו דורשים: אין לי שצריך להוכיח - אלא הרב לתלמיד. אבל שתלמיד צריך להוכיח לרב - מנין לנו?
תלמוד לומר "הוכח תוכיח", מכל מקום  344 . וממה שנאמר "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו", אנו דורשים כך:

 344.  הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו הלכה ז') לגבי דיני הוכחה, השמיט דין זה של הוכחת תלמיד לרב. והקשה עליו הלחם משנה מסוגיין, דמרבינן להך דינא מ"תוכיח"! וכתב השער אפרים, שכיון שבסוגיא דערכין (הובאה לעיל) למדנו דין הוכחה אפילו ק' פעמים מתוכיח, הרי שסוגיות חלוקות הן, ולסוגיא דערכין אין ריבוי מן התורה להוכחת תלמיד לרב. ואפשר לומר שהרמב"ם סובר כסוגיא דערכין, ולכן השמיט דין זה כאן. אמנם, אף שמן התורה לא למדנו דין זה, מכל מקום מדברי קבלה למדנו, מהוכחת יהונתן לשאול, כדאיתא התם בערכין, ולכן הביא הרמב"ם דין זה רק בהלכות תלמוד תורה (פ"ה הל' ט'), ללמדנו שדין זה אינו מהתורה, מהמקרא של "תוכיח", כי פסוק זה בא לרבות הוכחה אפילו ק' פעמים. אמנם במרכבת המשנה תמה עליו, היאך יתכן לומר שאלו סוגיות חלוקות? הרי כאן רבא הוא שדרש הוכחת תלמיד לרב, והתם בערכין - ברייתא היא, ואיך יתכן שרבא יחלוק על הברייתא ? וכתב לבאר, שאכן הרמב"ם לומד דין זה מ"תוכיח", אלא שנסמך על זה שהביא את הדין בהל' ת"ת, כי שם ביתו, שמדובר בעניני תלמוד תורה, וראוי להביא שם את ההלכה של הוכחת תלמיד לרב. ובהלכות דעות מדובר בשאר בני אדם, ולכן הביא כאן רק את הדרשה של ק' פעמים.
אין לי שצריך לעזור בפריקת חמור שנופל תחת משאו, אלא כשבעליו של החמור עמו. אבל שאין בעליו עמו - מנין שצריך לפרוק לבדו?
תלמוד לומר "עזב תעזב" - מכל מקום.
וכן אנו דורשים במה שנאמר בענין טעינה על החמור "לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו":
אין לי אלא כשבעליו עמו. כשאין בעליו עמו - מנין שצריך לטעון?
תלמוד לומר "הקם תקים" - מכל מקום.
ומקשינן: למה ליה למכתב פריקה, ולמה ליה למכתב טעינה, הרי לכאורה די היה לכתוב אחד מהם, והיינו למדים את השני ממנו?
ומבארת הגמרא: צריכי. דאי כתב רחמנא רק את מצות פריקה, הוה אמינא שיש מצוה דווקא לפרוק, משום דאיכא צער בעלי חיים, שהרי החמור כורע תחת משאו, ואיכא גם חסרון כיס לבעליו, שהרי החמור ניזוק.
אבל טעינה, דלאו צער בעלי חיים איכא, ולא חסרון כיס איכא, שהרי אין החמור ניזוק, ויש רק הפסד זמן לבעליו - אימא שלא יהא חייב, לכן כתבה התורה אף את מצות טעינה.
ואי אשמעינן רק את מצות טעינה, היינו סוברים שדווקא לטעון חייב, משום דאינו חייב לטעון בחינם, אלא רק בשכר (שיש מאן דאמר להלן שסובר כך).
אבל פריקה, דחייב לעשותה אף בחנם, לולא שכתבה התורה בפירוש שחייב, אימא שלא יהא חייב!
לכן צריכא לכתוב את שני הדברים.
ומקשינן: ולרבי שמעון, דנחלק על חכמים, ואמר שאף טעינה - בחנם, מאי איכא למימר? למה לא כתבה התורה רק את מצות טעינה, והיינו יכולים ללמוד ממנה את מצות פריקה!
ומתרצינן: לרבי שמעון - לא מסיימי קראי. כלומר, רבי שמעון סובר שאין לנו משמעות מלשון הכתוב "עזב תעזב" ו"הקם תקים", איזה מהם מדבר בפריקה, ואיזה - בטעינה. ולכן, אם היה כתוב רק מקרא אחד, היינו אומרים שהיינו פריקה, שמסתבר יותר שחייב בה, שהרי יש בה צער בעלי חיים וחסרון כיס, ולא היינו יודעים שחייב אף בטעינה! לכן נכתבו שני המקראות.
ומקשינן: למה לי למכתב הני תרתי, פריקה וטעינה, ולמה לי למכתב גם אבידה? די היה לנו לכתוב אחד מהם, ואנו נדע על הכלל, שהרי כולם - אזהרות על ממון ישראל הם!
ומבארת הגמרא: כולם צריכי להכתב.
משום דאי כתב רחמנא רק את הני תרתי, פריקה וטעינה, היינו סוברים שדווקא בזה חייבה תורה, משום דצערא דמרה, צער הבעלים, העומד שם, ואינו יכול לפרוק או לטעון - איתא, וגם צערא דידה איתא (ויש גם צער לבהמה).
אבל אבידה, דצערא דמרה אמנם איתא, אבל, וצערא דידה ליתא - אימא לא יהא חייב! לכן כתב התורה דין השבת אבידה.
ואי אשמעינן רק דין השבת אבידה, היינו סוברים שדווקא בזה חייב, משום דליתא למרה בהדה (שאין בעליה שם, ואינו יכול לעסוק בהשבתה).

דרשני המקוצר