פרשני:בבלי:בבא מציעא נ ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא נ ב

חברותא

אלא אי אמרת שפחות משתות לרבנן לאלתר הויא מחילה,  ולרבי טרפון בדומה לזה בפחות משליש, נמי לאלתר הויא מחילה, תיקשי:
אמאי חזרו תגרי לוד לנהוג כרבנן, והרי בדרבי טרפון ניחא להו טפי!
היות דמאי דרבנן קא משוו להו "אונאה", בשתות ויותר משתות עד שליש, שלדבריהם יכול לחזור בו ולדרוש את דמי הונאתו, הרי לעומת זאת, לרבי טרפון, הויא מיד מחילה. ונמצאו מרויחים הרבה לפי רבי טרפון, שהרי יכולים הם להמנע מלהעלות את המחיר בשליש, וכל מה שיעלו את המחיר בפחות משליש יהיה הכל מחול להם לאלתר!?
אלא, מוכח מכאן, שלרבנן לא הויא מחילה לאלתר בפחות משתות, ובדומה לזה לרבי טרפון לא הויא מחילה לאלתר בפחות משליש. וכיון שרבי טרפון הרחיב את זמן המחילה שאינה חלה לשיטתו אלא משעבר כל היום, העדיפו תגרי לוד לחזור לדברי חכמים, כי לדבריהם, לאחר שעבר הזמן בכדי שיראה לתגר ולקרובו חלה המחילה, עוד לפני סוף היום.
אך דוחה הגמרא את הראיה:
לעולם בפחות משליש לאלתר הויא מחילה לרבנן, ואין ראיה מתגרי לוד.
כי מי סברת שכל פחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן דמי, כמו שאמרת, והכל מחול מיד!? לא כך הוא!
אלא, משתות ועד שליש לרבי טרפון, כשתות עצמה לרבנן דמי!
וכמו שלרבנן בשתות עצמה לא הויא מחילה מיד לאונאה, כך לרבי טרפון בשתות וביתר משתות, עד לשליש, לא הויא מחילה מיד.
ורק לגבי ביטול המקח הוא חלוק על חכמים. שלדבריו בשתות וביתר משתות עד שליש, ידו של המתאנה על העליונה, ואילו לדברי רבנן בטל המקח ביתר משתות, ושניהם יכולים לחזור בהם.
אלא, שטוענת הגמרא על הדחיה הזאת: אי הכי, שרבי טרפון רק על ביטול מקח ביותר משתות עד פחות משליש נחלק על רבנן, אבל לגבי מחילה מיד סבור הוא שביתר משתות אין נמחל מיד, ואין זה דומה לפחות משתות שנמחל מיד, תיקשי, במאי שמחו תגרי לוד מעיקרא, כשאמר להם רבי טרפון שהאונאה היא בשליש ולא בשתות? והרי גם לדברי רבי טרפון ביותר משתות לא נמחל מיד, אלא יכול המתאנה לדרוש את החזר אונאתו, ומה הרווח הגדול שהיה להם עד ששמחו בדבריו?
ובהכרח, שלפי דבריך, תפשוט את הבעיה שמסתפקת הגמרא לקמן, האם לרבנן ביתר משתות בטל המקח לעולם, ותמיד יכולים שניהם לחזור מן המקח, או שמא האפשרות לחזור ולבטל את המקח היא רק עד שיראה לתגר או לקרובו.
ולפי דבריך יש לפשוט דבטול מקח ביותר משתות, לעולם חוזר.
כי לפי הצד הזה, מובן מדוע שמחו תגרי לוד מעיקרא, דכיון דאמר להו רבי טרפון דביתר משתות הויא רק אונאה ולא ביטול מקח, שמחו, כי לאונאה יש זמן מוגבל, בכדי שיראה לתגר, ואילו לביטול מקח אין זמן מוגבל, ולעולם יכול המתאנה לחזור בו, ולכן הרויחו הרבה, שלא יוכל הלוקח המתאנה לחזור בו מן המקח אחר שיעבור הזמן בכדי שיראה לתגר.
אבל לאחר מכן, כי אמר להו רבי טרפון שכל היום יכול המתאנה לחזור, ולא רק בכדי שיראה לתגר, חזרו תגרי לוד לדברי רבנן. כי הרווח מדברי רבי טרפון שאינו יכול לחזור המתאנה לעולם אלא רק עד סוף היום אינו רווח גדול עבורם, כי במשך הזמן של כל היום יש לו שהות מרובה דיה כדי להתחרט בו. ומאידך, לפי רבי טרפון הם מפסידים את החזר האונאה בשתות עצמה, כי לרבנן מחזיר רק עד בכדי שיראה לתגר, ואילו לרבי טרפון מחזיר במשך כל היום. ולכן היה להם עדיף לחזור לדברי רבנן.
דאי סלקא דעתך כצד השני של הבעיה, דבטול מקח לרבנן ביתר משתות, הוא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו, כמו באונאה, תיקשי, במאי שמחו תגרי לוד מעיקרא כשאמר להם רבי טרפון שהאונאה היא בשליש ולא בשתות?  11 

 11.  שהרי לפי זה אין בין אונאה לביטול מקח אלא שבאונאה ידו של המתאנה בלבד היא על העליונה, ואילו בביטול מקח שניהם חוזרים. והרי תגרי לוד שהיו מעונינים למכור ביוקר, ולא היו מעונינים באפשרות החזרה אם יאנה אותם הלקוח, לפי שהיו בקיאים במחירים, אין זה משנה דבר אם שניהם יכולים לחזור או רק הלוקח. עיין ברש"י.
והרי גם לרבנן משיעבור הזמן של בכדי שיראה לתגר, שוב לא יכול המתאנה לבטל את המקח, כמו לרבי טרפון.
ואילו מחילה ביותר משתות, לא הוי מחילה מיד גם לרבי טרפון, ויכול המתאנה לדרוש את החזרת דמי אונאתו עד בכדי שיראה לתגר, ואם כן, מה הרוויחו תגרי לוד לפי רבי טרפון עד ששמחו על דבריו!?
אלא בהכרח, תפשוט מכאן את הבעיה לקמן, שביטול מקח לרבנן ביותר משתות, הוא לעולם, ולכן שמחו תגרי לוד בכך שהגדיר רבי טרפון את יותר משתות (עד שליש) כהונאה ולא כביטול מקח, ויש גבול לזמן תביעת האונאה.
אך דוחה הגמרא, שאין לפשוט מכאן את הבעיה שלקמן. כי גם אם נאמר שלרבנן ביתר משתות הוי ביטול מקח רק בכדי שיראה לתגר, בכל זאת היה מקום לשמחה לתגרי לוד בדברי רבי טרפון, והם שמחו בשתות עצמה, דלרבי טרפון שתות עצמה הויא מחילה מיד, כמו בפחות משתות לרבנן, ואילו לרבנן, שתות עצמה הויא אונאה, ולא מחילה.
והיינו, מה שאמרנו לעיל שמשתות ועד שליש לרבי טרפון הוא כמו שתות לרבנן, הכוונה היא ליותר משתות, אך שתות עצמה אינה בכלל, אלא לרבי טרפון היא מחילה מיד, ואינו יכול המתאנה לתובעה כלל, ואילו לרבנן יכול המתאנה לתובעה עד בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ובדבר זה שמחו מעיקרא בדברי רבי טרפון.
ועתה מביאה הגמרא את הבעיה השניה:
איבעיא להו: בטול מקח לרבנן ביותר משתות, האם לעולם חוזר, שבידי שניהם לחזור מן המקח לעולם, או דלמא גם בטול מקח אינו אלא בכדי שיראה לתגר או לקרובו?
ואם תמצא לומר, שמא תאמר ודאי שלעולם הוא חוזר, כי אם גם ביטול מקח לרבנן הוא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו, תיקשי, מה איכא בין שתות ליתר על שתות?  12  אין לך לומר כך, כי יש להשיב, שגם אם נסבור שהן באונאה של שתות והן בביטול מקח, בשתיהן, ביתר משתות, הזמן הוא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו, בכל זאת איכא, יש הבדל ביניהן, דאילו שתות, רק מי שנתאנה חוזר, ואילו יתר על שתות, שניהם חוזרין!

 12.  שהרי גם בשתות אמרה הברייתא שיד המתאנה על העליונה, ואם רצה הוא יכול לחזור בו.
ולכן מסתפקת הגמרא: מאי, מהו הדין בספק זה, האם ביותר משתות לרבנן חוזרים שניהם לעולם, או רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו?
תא שמע ראיה לפשוט שאלה זו, ממשנתנו, ששנינו בה: חזרו תגרי לוד לדברי חכמים.
ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ולרבי טרפון כל היום, משום הכי חזרו תגרי לוד לנהוג כדברי רבנן, כי לדבריהם בטול המקח הוא רק עד שיראה לתגר, ואילו לרבי טרפון הזמן לתביעת האונאה הוא כל היום.  13 

 13.  והיינו, שתחילה שמחו על דבריו, לפי שהרויחו את רווח השתות, כי לדברי רבי טרפון בשתות עצמה יש מחילה מיד, ואילו לרבנן בשתות עצמה יש אונאה, ויכול המתאנה לתובעה בכדי שיראה לתגר. וכיון שעדיין לא גילה להם רבי טרפון שהוא חולק על רבנן וסובר שיש להרחיב את זמן החזרה, ויכול לחזור המתאנה ולתבוע את האונאה ביותר משתות כל היום, הם שמחו בדבר. אך משאמר להם רבי טרפון שביתר משתות הוא מרחיב את מן החזרה של האונאה לכל היום, נוכחו תגרי לוד כי לעומת הרווח של מחילה מיד בשתות, יש להם הפסד גדול מזה בהרחבת הזמן של יותר משתות, שלדברי חכמים בטל המקח רק עד שיראה לתגר, ואילו לרבי טרפון יכול המתאנה לתבוע בחזרה את אונאתו במשך כל היום. רש"י.
אלא, אי אמרת בטול מקח לרבנן לעולם חוזר, אמאי חזרו לנהוג כרבנן?
והרי בדרבי טרפון ניחא להו טפי, יותר נוח להם לנהוג בשיטת רבי טרפון, דקא משוי להו את הייקור של המחיר שהיו מייקרים משתות עד פחות משליש בגדר אונאה, שיכול הלוקח לתבוע את החזר אונאתו רק במשך כל היום, ותו לא! ואילו לרבנן יותר משתות בטל מקח, ושניהם חוזרים לעולם!  14 

 14.  רש"י מבאר, שגם אם נאמר שרבי טרפון אינו מחשיב את השתות עצמה כמחילה אלא רק כהונאה, כרבנן, עדיין יש להם לשמוח בדברי רבי טרפון, שהרי ביותר משתות לרבי טרפון מחזיר אונאה רק באותו היום, ואילו לרבנן חוזר המקח לעולם. והרווח שיש להם לפי רבנן בשתות, שמחזיר אונאה רק בכדי שיראה לתגר לעומת רבי טרפון שמחזיר אונאה כל היום, אינו שוה להם, כי הרווח שיש להם ביותר משתות לרבי טרפון, שלא בטל המקח לעולם, אלא מחזיר אונאה רק באותו היום, עדיף על ההפסד לשיטתו בשתות עצמה, כי בקלות הם יוכלו להמנע ממנו, אם יקחו מעט פחות משתות, שאז תהיה מחילה. וכך יש לבאר את לשונו של רש"י, בדיבור המתחיל "אלא אי אמרת לעולם חוזר": נהי נמי דשתות עצמה, גם אם נאמר שבשתות עצמה לא מקיל רבי טרפון יותר מחכמים להחשיבה מחילה (כמו שרצתה הגמרא לומר לעיל) אלא רבי טרפון משוי לה לשתות עצמה אונאה, כרבנן, עדיין עדיפה להם שיטתו של רבי טרפון, וכפי שיבאר רש"י בסמוך. ובמאמר מוסגר מבאר רש"י מדוע יש עתה לחזור ממה שאמרה הגמרא לעיל, שרבי טרפון סובר שבשתות עצמה יש מחילה, אלא הוא סבור ששתות עצמה יש לה דין אונאה, כרבנן: דהאי דאמר לעיל "שמחו בשתות עצמה", שינויא דחיקא הוה, והוצרכה הגמרא לשינוי הדחוק הזה, משום שמחה דמעיקרא, דקשיא לן, במאי שמחו מעיקרא, לפי הנחת הגמרא לעיל, שביטול מקח לרבנן הוא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו. ואולם, השתא, שאמרת לי דשמחה מעיקרא - משום בטול מקח הוא דהואי, דלרבנן בטול מקח ביותר משתות הוא לעולם, ולרבי טרפון היו סבורין תגרי לוד מעיקרא, שהחזר ההונאה ביותר משתות לדבריו, הוא רק בכדי שיראה לתגר, כדין הונאה דרבנן, הרי גם כי הדר רבי טרפון ואמר להו שהחזר האונאה ביתר משתות הוא כל היום, אכתי שמחה איכא, דלרבנן ביתר משתות חוזר ומבטל את המקח לעולם, ולרבי טרפון ביתר משתות מחזיר אונאה רק כל אותו היום, ותו לא. עד כאן ביאור לשון רש"י ונמצא, שאין צורך עתה לתלות את השמחה דמעיקרא כמו שסברנו לומר לעיל, שלרבי טרפון בשתות עצמה נוהגת מחילה ולא אונאה, ושזו היתה השמחה דמעיקרא.
ודוחה הגמרא את הראיה: לעולם אפשר לומר שבטול מקח ביתר משתות לרבנן, לעולם הוא חוזר, ובכל זאת לא נוח להם בדברי רבי טרפון הסובר שיתר משתות זה רק אונאה, ומחזיר אונאה רק באותו היום, כי בטול מקח לא שכיח!
והיינו, אין להם רווח בכך שלפי רבי טרפון אין בטול מקח ביתר משתות אלא רק מחזיר אונאה באותו היום, כיון שאין ביטול מקח שכיח, וגם אם הוא קורה, הרי השהות הנרחבת שנותן רבי טרפון להחזרת האונאה במשך כל היום, דיו לאנשים הנמלכים, כדי לחזור בהם, והוא שוה לבטול מקח לעולם לרבנן.
ומאידך, בשתות לרבנן, הרי הוא מחזיר את האונאה רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ואילו רבי טרפון מרחיב את זמן ההחזרה של הונאת שתות לכל היום, ולכן היה עדיף להם לחזור לשיטת רבנן.
אמר רבא: הלכתא, אם היתה ההונאה:
פחות משתות - נקנה מקח לאלתר, ואין תביעת הונאה, מצד מחילה.
יותר על שתות - בטל מקח, ושניהם יכולים לחזור במשך הזמן שיבואר.
שתות - קנה, ואין אחד מהם יכול לחזור מן המקח, ומחזיר המאנה את האונאה למי שהונה אותו, אם תבע את האונאה במשך הזמן שיבואר.  15 

 15.  וחולק רבא על המשנה בעמוד הבא, ועל הברייתא המובאת לעיל, האומרים "מי שהוטל עליו ידו על העליונה", שיכול לחזור בו מן המקח בהונאת שתות או לדרוש את החזרת הונאתו, כיון שהוא סובר כרבי נתן, בברייתא דלהלן, החולק על המשנה ועל התנא בברייתא לעיל, ופוסק רבא כרבי נתן, היות והוא היה דיין שיורד לעומק הדין. רש"י אך רבינו תם תמה על ביאור רש"י בכמה תמיהות: וכי חולק רבא על סתם מתניתין לקמן משום דברי רבי נתן בברייתא. ועוד, הרי הלכה כרבי (יהודה הנשיא) במחלוקת עם חבירו, ולקמן בברייתא סובר רבי שיד המתאנה על העליונה. ועוד, מה שייך לומר (לקמן) "תניא כוותיה דרבא" בעוד שנחלקים בה שני תנאים! ? ולכן פירש רבינו תם אחרת, שרבא האומר שתות קנה ומחזיר אונאה, הכוונה היא, רק אם רצה לקנות, וכרבי יהודה הנשיא, אך אם לא רצה לקנות, יכול לחזור בו ולבטל את המקח. ומה שאמרה הגמרא תניא כוותיה דרבא, הכוונה היא למה שאמר רבא "זה וזה בכדי שיראה לתגר", שכך גם אומרת הברייתא אליבא דרבי יהודה הנשיא, שהלכה כמותו במחלוקת עם חבירו.
וזה וזה, בין התביעה על החזר האונאה בשתות, ובין האפשרות לבטל את המקח ביתר משתות, הן רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
תניא כוותיה דרבא: אונאה -
פחות משתות - נקנה מקח לאלתר, ואין תביעת הונאה, מצד מחילה.
יתר על שתות - בטל מקח.
שתות - קנה, ומחזיר אונאה.
דברי רבי נתן.
רבי יהודה הנשיא אומר: יד מוכר שהתאנה על העליונה,  16  רוצה, אומר לו "תן לי מקחי בחזרה". או אם רצה, אומר לו "תן לי מה שאניתני".

 16.  והוא הדין בלוקח שהתאנה. רש"י.
וזה וזה, תביעת החזר אונאה, או אפשרות של בטול המקח, הם רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
שנינו במשנה: עד מתי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו.
אמר רב נחמן: לא שנו שיכול לתבוע הונאתו רק בכדי שיראה לתגר, אלא לוקח שהתאנה, כיון שמקחו בידו, ויכול להראותו לתגר אחר.
אבל מוכר שהתאנה, כיון שכבר יצא המקח מידו, ואינו יכול להראותו לתגר, ואינו יכול להווכח באונאתו עד שיראה חפץ דומה כשהוא נמכר במחיר גבוה יותר, לעולם חוזר.  17 

 17.  ובתנאי שבינתיים לא התייקר החפץ. רש"י.
ודנה הגמרא: לימא מסייע ליה התנא במשנתנו לרב נחמן, דתנן: חזרו תגרי לוד לדברי חכמים.
אי אמרת בשלמא כרב נחמן, שמוכר לעולם חוזר,

דרשני המקוצר