פרשני:בבלי:בבא מציעא נב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא נב ב

חברותא

ומקשינן לדברי רב הונא: מיתיבי, הרי שנינו לעיל "עד כמה תהא הסלע חסרה.  יתר על כן, מוכרה בשויה", ובפשטות כונת הברייתא "מוכרה בשויה" - לפי ערכה האמיתי.
מאי לאו (האם לא מדובר במקרה) שפחתה יותר מכדי אונאתה? ובכל זאת מותר לקיימה, ולמוכרה לפי דמיה, ולא כדברי רב הונא?
ומשנינן: לא. מדובר במטבע יתירה, דאכתי לא פחתה בכדי אונאתה, וקא משמע לן שיכול למוכרה בשויה, דהיינו כמטבע יפה ומעולה.
עוד מקשינן לדברי רב הונא: מיתיבי, "עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה? בסלע - עד שקל  48  ".

 48.  צריך באור, מדוע לא הקשו ממתניתין דכלים גופא, דכתיב בה - "עד שני דינרים"? ועיין שיטמ"ק בשם הראב"ד.
מאי לאו (האם לא מדובר במקרה) דפחית פורתא פורתא (שנפחתה מעט מעט), ובכל זאת מותר לקיימה עד שקל, ולא כדברי רב הונא?
ומשנינן: לא. מדובר באופן דנפיל לנורא ואפחות בחדא זימנא (נפלה המטבע לאש, ונפחתה בבת אחת עד כדי שקל).
הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא שהובאה לעיל:
אמר מר "יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו".
ורמינהי, הרי שנינו בברייתא גבי מטבע שנפחת יותר מהשיעור שהתירו לקיימו - "לא יעשנה משקל בין משקלותיו, ולא יזרקנה בין גרוטותיו (שברי כלי כסף שברשותו) , ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו ובצואר בתו, אלא - או ישחוק, או יתוך, או יקוץ, או יוליך לים המלח". ואילו בברייתא דידן שנינו - "יקבנה ויתלנה בצואר בנו"?
ומשנינן: אמר רבי אלעזר ואמרי לה רב הונא אמר רבי אלעזר: לא קשיא. כאן שנקבה באמצע, ובכהאי גונא שרי, כיון שאי אפשר עוד להשתמש בה בשום צורה.
וכאן שנקבה מן הצד, ובכהאי גונא חיישינן שמא הרמאי יקוץ סביב עד שיוציא את הנקב, ויוציאנה בשוק כשקל.  49 

 49.  וקשה, אם כן מדוע בברייתא אמרינן "או ישחוק או יקוץ: ", ולא אמרינן - "ינקבנה באמצע"? ועיין תורת חיים.
שנינו במשנה: "עד מתי מותר להחזיר? בכרכים - עד שיראה לשולחני. בכפרים - עד ערבי שבתות".
ואילו גבי דין אונאה במקח שנינו "עד מתי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו", ולא חילקנו בין כרכים לכפרים.
ומקשינן: מאי שנא בסלע, דמפליג בין כרכים לכפרים, ומאי שנא בטלית, דלא מפליג?
אמר אביי: אכן אף בטלית יש לחלק בין כרכים לכפרים. וכי תנן נמי מתניתין בטלית, בכרכין תנן. אך בכפרים - שיעורו עד ערבי שבתות, כבמטבע.
רבא אמר: טלית, כל איניש קים ליה בגוה. (כל אדם בקי בה), ולכן אף בכפרים שיעורו - עד שיראה לתגר או לקרובו.
אך סלע, כיון דלאו כל איניש קים ליה בגוה אלא שולחני, הלכך - בכרכים דאיכא שולחני, עד שיראה לשולחני. ובכפרים דליכא שולחני, עד ערבי שבתות, דסלקין לשוקא (שהולכים העירה, לשוק לקנות צרכי שבת), ואז יכולים להראותה לשולחני.
שנינו במשנה: "ואם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש.. " כו':
ומקשינן: היכא (באיזה מקרה מדובר)?
אי בכרכין, הא אמרת עד שיראה לשולחני. אי בכפרים, הא אמרת עד ערבי שבתות?
אמר רב חסדא: מידת חסידות  50  שנו כאן. ומן הדין אין צריך להחזיר לו אלא כפי השיעורים שנזכרו לעיל במשנה  51 .

 50.  "חסיד לא מיקרי אלא אם כן מוותר משלו". רש"י (שבת קכ א).   51.  יש לדון, האם גם בטלית שייכת מידת חסידות זו, להחזיר לו את האונאה אף לאחר שעבר זמנה? וכתב הרמ"ך (הובא בשיטמ"ק) דהוא הדין בשאר מטלטלין איכא מידת חסידות להחזיר. אך עיין בפרישה (רכז-יח) שדין זה שייך רק במטבע, משום שיוצא על ידי הדחק, ואין לו הפסד כל כך אם יקבלה חזרה. משא"כ בטלית, דאית ליה פסידא - אין מידת חסידות להפסיד.
ומקשינן: אי הכי, אימא סיפא - "אין לו עליו אלא תרעומת", למאן (מי המתרעם)?
אי לחסיד שהסכים לקבלה לאחר יב' חודש, אמר שיש לו תרעומת, וכי כפה אותו לקבל ממנו שיתרעם עליו?!
לא קבולי ליקבלה מיניה, ולא תרעומת תיהוי ליה.
ואלא, להאיך דקבלה מיניה, וכי לבתר דמקבלה מיניה תרעומת תיהוי ליה?!
ומשנינן: הכי קאמר: הא אחר, שאינו חסיד, אף על פי שאין מקבלה הימנו, אין לו עליו אלא תרעומת.
דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, שלא החזירו בזמנו.
שנינו - "ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה".
אמר רב פפא: שמע מינה, האי מאן דמוקים אזוזי (מי שאינו מוכן לקבל כסף כשמוצא בו איזה פגם) מיקרי נפש רעה  52 .

 52.  לכאורה קשה: מה התחדש בדברי רב פפא, הלא משנתנו אמרה בפירוש ד"אינו אלא נפש רעה? התוספות מפרשים: המשנה מדברת רק בסלע, רב פפא השמיענו דאף בשאר המטבעות, הדין כן. (הוה אמינא, דבמטבע זולה יותר יש יותר קפידא אם נפגמה, קמ"ל. תורת חיים). הרשב"א והר"ן תרצו, שאלולי דברי רב פפא, היינו אומרים, רק מי שאינו מקבלה כלל הוי נפש רעה, אך מי שמקבלה בשויה אינו נפש רעה. והשמיענו רב פפא, דמי שאינו מקבלה כמטבע שלמה אף הוא נחשב כנפש רעה. דאי לאו הכי לא היינו מתירים לו לחלל עליה מעשר שני כמטבע שלמה. (ועיין לקמן דנחלקו הראשונים למסקנת הגמרא, אי מחללינן עליה מעשר שני בשויה, או כסלע יפה). הריטב"א תירץ, שרב פפא השמיענו, שמותר לתת מטבע זו לכתחילה, וראייתו מדמחללינן עליה מעשר שני.
והני מילי הוא דסגי להו, כלומר - כשיכול להוציאם על ידי הדחק. אך אם הכסף פגום לגמרי, אינו חייב לקבלו.
הגמרא דנה בגוף דברי המשנה:
משנתנו שאמרה "נותנה למעשר שני ואינו חושש", מסייע ליה לדברי חזקיה, דאמר חזקיה: מי שהיה בידו סלע חסר מעט, כדי אונאה, ובא לפורטה לפרוטות, פורטה בשויה. לפי חסרונה. ולא ירמה את חברו לפרוט לו כסלע יפה.
אך אם בא לחלל מעשר שני עליה, מחלל עליה מעשר בדמי סלע יפה".
ומקשינן: מאי קאמר? כלומר - מה חידש חזקיה בדבריו - שאם בא לפורטה פורטה בשויה, והלא משנתנו היא, שאם יש בסלע חסרון כדי אונאה, אסור להוציאה כסלע יפה?
ומשנינן: הכי קאמר, אף על פי כשבא לפורטה בירושלים לסעודת המעשר, על כרחו פורטה בשויה, ולא ביפה, כיון שחסרה בכדי אונאה, מכל מקום עדיין שמה "סלע", וכשהוא מחלל עליה מעשר שני מחללה בדמי סלע יפה.
ולדברי חזקיה, כוונת המשנה - "נותנה למעשר שני ואינו חושש", לומר - שיחלל עליה בדמי סלע יפה, ולא רק בשוויה  53 .

 53.  דעת רש"י והתוספות בפירושם הראשון, והרמב"ם (מעשר שני ד-יט) - מדובר בסלע שנחסרה בכדי אונאה. ונחלקו הראשונים האם מחלל עליה כדמי סלע יפה, או כשויה. והקשה עליהם הרמב"ן - אם מדובר כשנחסרה בכדי אונאה, אם אינו מקבלה אינו נפש רעה, דהא כולי עלמא קפדי בה? (ועיין בתורת חיים שתרץ קושיא זו). ועוד, דהא בכדי אונאה יקוץ, ואסור לקיימה, ואינה חשובה מטבע, ואין מחללין עליה? (ועיין פני יהושע, דלדעת רש"י אינו חייב לקוץ אלא ביתר על כדי אונאה, ולא באונאה ממש). ולכן פירש - דאיירי בפחות מכדי אונאה. וכ"כ הרשב"א הרא"ש הריטב"א והר"ן.
והוינן בה: למימרא דסבר חזקיה דמזלזלינן במעשר שני. ומצמצמים דמי פדיונו.
והאמר חזקיה: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה ואין בו כח לתפוס פדיונו בקדושתו  54 .

 54.  ואי אפשר לפדותו אף על פרוטה שלמה, כדלקמן יג ב, דדרשינן - "ממעשרו", ולא כל מעשרו. דהיינו, יש מעשר שני שאינו מתחלל. והיינו בפחות משוה פרוטה.
אם רוצה לפדותו, אומר "הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות".
כלומר - אם יש בידו מעות נוספות של מעשר שני, מחלל את המעשר על אותן מעות.
לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו. כלומר - אין אדם מחלל את המעשרות בצמצום, שמא יפחות בטעות, ונמצא שלא פדה את המעשר כראוי. אלא מותיר מעט על ערך המעשר.
ולכן יכול לחלל מעשר השוה פחות מפרוטה על אותו עודף  55 .

 55.  מוכח, שיש קדושת מעשר שני אף על פחות מפרוטה, אלא שאי אפשר לחללה. והקשה בתוספות הרא"ש - מנלן שאפשר לחלל על המעות הראשונות, הרי ממעטינן לקמן דאי אפשר לחלל חצי פרוטה? עיין שם בדבריו. אמנם דעת הרמב"ם (מעשר שני ה - ט) דמעשר שני פחות משוה פרוטה אינו אסור אלא מדרבנן.
על כל פנים מבואר, שאין פודים מעשר בצמצום, וכל שכן שאין פוחתים משויו  56 , ואם כן, היאך יכול לחלל מעשר בשוי סלע יפה, על סלע שנחסר?

 56.  צריך באור, מאי קושיא, הא אפשר לומר דנהי דסבר חזקיה שאין מחללין פירות על כל שוי המטבע, מכל מקום שויו נמדד לפי מטבע יפה? ועיין בדרכי דוד.
ומשנינן: אכן אינו מחלל עליה אלא בשויה האמיתי.
ומאי דאמר חזקיה "כשהוא מחללה, מחללה ביפה", כוונתו לומר - בתורת יפה. כלומר - בדמי השוי הודאי שלה.
והכי קאמר - כשם שכשבא לפורטה בירושלים לא יקבלוה ממנו אלא בשויה, ויש שיזלזלו בדמיה יותר מכדי פחתה, כך כשבא לחללה, מחללה בדמים הפחותים.
ובא להשמיענו, דתרי זילי לא מזלזלינן ביה. (אין מזלזלין במעשר שני פעמיים), והגם ששנינו במשנתנו זילותא דמעשר שני, שיכול לפדות מעשר שני על סלע שנפחתה בכדי אונאה, ולא אמרינן - סלע זה אינו ראוי לפדיון כמטבע שנפסל,
מכל מקום, אין מזלזלין במעשר זלזול נוסף, ומחללים עליו כפי שויו הודאי בלבד. ולא כדמי סלע יפה  57 .

 57.  על פי רש"י. ועיין בראשונים שהוזכרו לעיל, שפרשו כל אחד לפי שיטתו.
הגמרא חוזרת לדון בדברי חזקיה גופא.
אמר חזקיה: "מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר: הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו  58  ".

 58.  כתב הרמב"ן "ולי נראה דחזקיה מילי טובא קמ"ל, שאין דרך אדם לצמצם מעותיו, ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו, ושמעשר חצי פרוטה מצטרף ואפילו על מה שנתחלל. אבל אנן קס"ד שכל מעשר שאין בו שוה פרוטה בשעת הפרשה אינו מתחלל לעולם, אי נמי עד שיהא ראוי לבילה ולצרוף ממש". ומבואר בדבריו, שאדם יכול לחלל מעשר שני על כסף, ויתפס הכל בקדושת מעשר. ורק משום שדעתו שלא להתפיסו אינו נתפס. אך בדעת התוספות (לקמן נג א ד"ה דילמא) הוכיחו האחרונים - דלעולם אין נתפס במעשר יותר מדמיו. ועיין חזון איש (דמאי סי' טו אות יא).
ומקשינן: מיתיבי הלא שנינו במסכת חלה, באלו דברים החמירו בתרומה וביכורים יותר ממעשר: "התרומה והביכורים שאכלום זר  59  או כהן טמא, חייבין עליהן מיתה.

 59.  רש"י. אמנם לדעת רב (סנהדרין פג ב) זר שאכל תרומה אינו חייב מיתה, רק עבר בלאו. ולשיטתו - איירי רק בכהן טמא. (על פי הירושלמי ביכורים פרק ב הלכה א).
ואם אכלום בשוגג, חייבים לשלם קרן וחומש.

דרשני המקוצר