פרשני:בבלי:סנהדרין עז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין עז א

חברותא

נזקין, שעשה (שחייב) בהן הכתוב את האדם המזיק בידים אפילו שוגג כמזיד, ואונס כרצון - אינו דין שחייב בהן את המצמצם, על אף שהצמצום הוא רק גרמא, שאינו מזיק בידים.
ואילו רב אחא בר רב פוטר את המצמצם מתשלום הנזק, כיון שלא הזיק בידים. ומבארת הגמרא מדוע הוא אינו לומד בקל וחומר מרציחה:
אמר רב משרשיא: מאי טעמא דאבוה דאבא (רב), דפוטר? -
אמר קרא (במדבר לה) בהמשך לפסוק "או באיבה" שממנו למדנו דין מצמצם, "מות יומת המכה, רוצח הוא".
"הוא", מיעוטא הוא, ובא ללמד כי רק ברוצח הוא דחייב לן מצמצם. אבל בנזקין - לא חייב לן מצמצם.
ועתה מביאה הגמרא שלש הלכות בענין מצמצם שאמר רבא:
א. אמר רבא: כפתו לאדם, ומת ברעב - פטור, כיון שאין הרעב, שהוא הדבר הממיתו, מצוי עתה בשעה שכפתו, אלא הוא יגיע לאחר מכן,  18  ואין זה דומה למצמצם ראשו במים, שהמים ההורגים אותו מצויים כבר עתה.

 18.  וגם אם היה נרצח רעב בשעה שכפתו, אין זה הרעב שהורגו, אלא הרעב שעתיד להתחדש אחר כך ביתר חוזק הוא ההורגו, ואין זה דומה לכפתו בחמה, שחום החמה ההורגו מצוי כבר בשעה שכופתו. תוס'
ב. ואמר רבא: כפתו בחמה, ומת, מחמת חום החמה, או כפתו בצינה, ומת - חייב. כי בשעה שכפתו היה הדבר ההורג (חמה או צינה) במקום הכפיתה.
אבל אם כפתו שלא בחמה, אלא כפתו במקום אשר סוף חמה לבא בו, לכשתזרח החמה. או כפתו במקום אשר סוף צינה לבא - פטור. כיון שלא היה הדבר ההורג מצוי במקום שכפתו בשעה שכפתו.  19 

 19.  ולכן נחשב דבר זה לגרמא, ודינו מסור לשמים. רש"י. והתוס' כתבו שלא ריבתה התורה מצמצם אלא במקום שכבר התחיל ההיזק בשעה שמצמצם.
ג. ואמר רבא: מי שהיה עומד לפני ארי ולא היה יכול להמלט ממנו, ובא אדם אחר וכפתו לפני ארי - פטור, לפי שלא היה יכול להמלט מן הארי גם אם לא היה כופהו.
אבל אם כפתו לפני יתושין, שלולי כפייתו היה יכול להמלט מהם, ועקצוהו היתושים, ומת, חייב.
רב אשי אמר: אפילו כפתו לפני יתושין, נמי פטור. כי הני יתושים הראשונים המועטים שהיו במקום בשעה שכפתו, אזלי, הלכו להם לדרכם, והיינו שאין היתושים המועטים שהיו בשעת הכפיתה הורגים אותו בעקיצתם, והני, אותם היתושים המרובים שהרגוהו, אתו, באו לאחר מכן, בזה אחר זה, ועקצוהו, ומחמת עקיצתם הוא מת. נמצא, שלא היה הדבר ההורג במקום בשעה שכפתו, ולכן הוא פטור.
איתמר, כפה עליו גיגית, ונחנק מתחתיה מחמת הבל האויר המסריח.
וכן אם היה אדם ישן בבית, בזמן שיש צינה בחוץ, ובא אדם אחר ופרע עליו מעזיבה, שפתח את תקרת הבית, וחדרה דרכו צינה, ומת הישן הזה מחמת הצינה שחדרה לבית -
נחלקו בדינו רבא ורבי זירא. חד אמר: חייב, וחד אמר: פטור, כיון שהבל האויר המסריח, או הצינה, שהם הדבר ההורג, באו רק לאחר זמן.
ומוכיחה הגמרא: תסתיים, דרבא הוא דאמר פטור.
דאמר רבא: כפתו ומת ברעב - פטור, כיון שהרעב החזק ההורג בא רק לאחר מן והוא הדין בכפה עליו גיגית ובפרע את המעזיבה.
אך טוענת הגמרא: אדרבה, תסתיים דרבי זירא הוא דאמר פטור.
דאמר רבי זירא: האי מאן דעייליה לחבריה בביתא דשישא, מי שהכניס את חבירו בכח לתוך בית העשוי שיש, שאם סוגרים אותו הוא נסגר לגמרי ואין בו כלל זרימת אויר טרי מבחוץ, ואדליק ליה שרגא, והדליק לו נר, השורף את האויר ויוצר בו הבל מסריח, ההורג את מי שנמצא בבית, ומת - חייב.
ומדייקת הגמרא: טעמא שחייב, משום דאדליק ליה שרגא, שהדליק את הנר ושרף את האויר בבית, וזימן בכך את ההורג מיד.
הא לא אדליק ליה שרגא - לא!
ומוכח, שעל עצם הכנסתו וסגירתו בבית הוא פטור, כיון שההבל ההורג לא היה בבית בשעה שהכניסו. וזהו גם הדין בכפה עליו גיגית ופרע את המעזיבה.
אמרי, אמרו בבית המדרש לחלק, שאין דומה המקרה של הכניסו לביתא דשישא למקרה של כפה עליו גיגית. כי התם, בבית של שיש, כיון שהוא גדול ויש בו אויר רב, לכן, בלא הדלקת שרגא - לא מתחיל הבל  ההורג בשעתיה, בשעה שהכניסו לבית.
ולכן, בלי הדלקת הנר, היוצרת את ההבל מיד, לא היה ההבל ההורג מצוי בבית בשעה שהכניסו אליו.

דרשני המקוצר