פרשני:בבלי:סנהדרין קט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קט א

חברותא

אמרי: בהדי  מאן נשדר (אמרו: עם מי נשלח את הדורון)?
נשדר בהדי (נשלח עם) נחום איש גם זו, דמלומד בנסים הוא.
כי מטא לההוא דיורא (כשהגיע נחום לאותו מלון), בעא למיבת (רצה ללון).
אמרי ליה: מאי איכא בהדך (אמרו לו בני הבית: מה הבאת איתך)?
אמר להו: קא מובילנא כרגא לקיסר (אני מוביל מס לקיסר).
קמו בני הבית בליליא, שרינהו לסיפטיה (פתחו את הארגז), ושקלו כל דהוה גביה (ולקחו כל מה שהיה בתוכו), ומלנהו עפרא (ומלאוהו עפר).
כי מטא להתם - אישתכח עפרא (כאשר הגיע נחום איש גמזו אל הקיסר, נמצא שהביא בארגז עפר  882 ).

 882.  מלשון הגמרא משמע שרק בארמון הקיסר נמצא שהיה עפר. אבל ביד רמה כתב, שכשהשכים נחום במלון בבוקר, מצא שיש בארגזו עפר. עוד כתב שם, שהוא עצמו אמר לקיסר שעפר זה הוא עפרו של אברהם אבינו.
אמר הקיסר: אחוכי קא מחייכי בי יהודאי (היהודים לועגים לי)!
אפקוהו למקטליה (הוציאו את נחום כדי להרגו, על שזילזל במלך).
אמר נחום כהרגלו: גם זו לטובה.
אתא אליהו, ואידמי להו כחד מינייהו (בא אליהו, ונדמה ליושבים לפני המלך כאחד מהם). אמר להו: דילמא האי עפרא אינו עפר פשוט, אלא מעפרא דאברהם אבינו הוא, דהוה שדי עפרא - הוו חרבי, גילי - הוו גירי?
בדוק - ואשכחו הכי (ומצאו שאכן עפר כזה הוא).
הוה מחוזא דלא הוו קא יכלי ליה למיכבשיה (היה מחוז שלא היו יכולים חילותיו של המלך לכבשו). שדו מההוא עפרא עליה (זרקו על אותו מחוז מהעפר) - וכבשוה.
עיילוהו לבי גנזא (הכניסו את נחום לבית גנזיו של המלך), אמרי (אמרו לו): שקול דניחא לך (קח מה שאתה חפץ).
מלייה לסיפטא דהבא (מילא נחום את הארגז בזהב).
כי הדר אתא (כשחזר נחום לארץ ישראל), עבר שוב דרך אותה אכסניא. אמרו ליה הנך דיורי (אמרו לו בני המקום): מאי אמטית לבי מלכא (מה הבאת לבית המלך)?
אמר להו: מאי דשקלי מהכא - אמטאי להתם (מה שנטלתי מכאן - הבאתי לשם, לבית המלך).
שקלי אינהו (לקחו גם הם מעפר המקום), אמטו להתם (והביאו לבית המלך).
בדקו אנשי המלך את העפר, וראו שאינו אלא עפר פשוט!
קטלינהו להנך דיורי (הרגו את אותם דיירים).
שנינו במשנתנו: דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא וכו'.
מאי עבוד, מה עשו אנשי דור הפלגה?
אמרי דבי רבי שילא: אמרו אנשי אותו דור: נבנה מגדל, ונעלה לרקיע, ונכה אותו (את הרקיע) בקרדומות, כדי שיזובו מימיו  883 .

 883.  ביד רמה כתב, שאמרו: מה לנו לבקש רחמים מלפני המקום על הגשמים? נעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו. והמהרש"א כתב, שרצו למרוד בקדוש ברוך הוא, אלא שיראו שיביא עליהם מבול. לכן אמרו שיעשו מגדל ויעלו לרקיע, ויכו אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו, ושוב לא יוכל להביא עליהם מבול. ואמר רב ירמיה שנחלקו לשלוש כיתות: כת אחת אמרה, נלך ונשב שם, בגובה המגדל, וכך לא יגיע עלינו המבול. וכת אחת אמרה, שילכו ויעבדו שם עבודה זרה, ועל ידי המגדל יהיו כולם באחדות, ולא יבוא עליהם מבול. וכת אחת אמרה, נלך ונעשה עמו מלחמה. עיי"ש.
מחכו עלה במערבא (גיחכו על דבריהם בארץ ישראל), משום שאם כן, שרצו אנשי אותו דור להגיע לשמים, למה בנו את המגדל בבקעה? ליבנו אחד בטורא (שיבנו את המגדל על אחד ההרים)!  884 

 884.  כך פירש רש"י. ולפירושו צריך להבין, מה מתרצים דברי רבי ירמיה על שאלתם של בני מערבא? ובעיון יעקב כתב, שתמיהתם של בני מערבא היתה, כיון שכל כוונתם היתה להגיע לרקיע ולהכותו בקרדומות, למה בנו עיר ומגדל? היה די במגדל לבד! ועל זה הביאה הגמרא את דברי רבי ירמיה, שנחלקו לשלש כיתות, ולכל כת היתה מטרה אחרת, לכן הוצרכו לעיר גדולה ומגדל, כל כת לפי מחשבתה הרעה.
אמר רבי ירמיה בר אלעזר: נחלקו אנשי דור הפלגה לשלש כיתות:
כת אחת אומרת: נעלה לרקיע, ונשב שם.
וכת אחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה.
וכת אחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה  885 .

 885.  ולכן עשו מגדל גבוה, מפני שלשה דברים: כדי שלא יהא נח ליכבש, וכדי לעשות מלחמה משם בכל חרבותיהם, וכדי לעבוד שם עבודה זרה. שכן דרך עובדי עבודה זרה לברור להם מקום גבוה. יד רמה.
זו שאומרת נעלה ונשב שם - הפיצם ה' ופזרם בכל העולם.
וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה - נעשו קופים  886 , ורוחות (בלי גוף וצורה), ושידים (יש להם צורת אדם, ואוכלים ושותים כבני אדם), ולילין (צורת אדם להם, אלא שיש להם כנפים).

 886.  שנתגלגלו בבהמות אלו. וקצתם נעשתה נשמתן מזיקין ורוחות נעות ונדות, בלי שום מנוחה כלל (ספר נשמת חיים).
וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודה זרה - "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ". בלבל הקדוש ברוך הוא לשונם, כדי שלא יהא אחד מכוין לדעת חבירו לעבוד עבודה זרה.
תניא, רבי נתן אומר: כולם לשם עבודה זרה נתכוונו.
והראיה: שהרי כתיב הכא, בענין המגדל: "נעשה לנו שם", וכתיב התם, גבי עבודה זרה: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו".
מה להלן - עבודה זרה, אף כאן, גבי דור הפלגה - עבודה זרה. אמר רבי יוחנן: אותו מגדל, השליש העליון שלו, נשרף. השליש התחתון שלו, יסודו, נבלע בקרקע. והשליש האמצעי - עדיין קיים.
אמר רב: אויר מגדל, דהיינו, מי שעומד סביב אותו מגדל, ורואה את אוירו ומראה גובהו - משכח. שכך נגזר על אותו מקום, שיגרום לשכחה  887 . ולכן אנשי דור הפלגה שכחו את לשונם  888 .

 887.  שאם לא כן, אלא רק אותם שבנו את המגדל שכחו לשונם, מה התועלת בזה, הרי יכולים לבוא אחרים ולבנות את המגדל מחדש! יד רמה.   888.  כך פירש רש"י. ובערוך כתב, כיון שמרדו בהקדוש ברוך הוא, ובנו אותו להכעיס, מי שישן באוירו, משכח תלמודו.
אמר רב יוסף: בבל ובורסיף (מקומות הם) - סימן רע לתורה. שמקומות אלו משכחין הלימוד, משום שהם עומדים באויר המגדל  889 .

 889.  הקשה בבאר שבע, הרי רב יוסף קרא על עצמו "ורב תבואות בכח שור" (לעיל מב א), שהיה בקי טובא במשניות וברייתות, אף שהיה דר בבבל! ורב יוחנן (לעיל כד א) אמר: "מאי בבל? בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד".
מאי בורסיף (מהו שם זה "בורסיף")?
אמר רבי אסי: בור שאפי (בור שנתרוקנו מימיו). כלומר, שאדם הנמצא שם - משכח כל תלמודו.
שנינו במשנתנו: אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא וכו'.
תנו רבנן: אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא, שנאמר: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד". רעים - בעולם הזה, וחטאים - לעולם הבא.
אמר רב יהודה: רעים - בגופן, שהיו שטופים בזימה. וחטאין - בממונם, שלא היו עושין צדקה.
שהיו רעים בגופן, למדים מדכתיב כאן שאנשי סדום היו "רעים", וכתוב גבי יוסף, כשרצתה אשת פוטיפר לפתותו לזנות, שאמר לה: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים". הרי שרעה - היינו זימה.
ושהיו חטאים בממונם, למדים מדכתיב כאן "וחטאים", וכתוב גבי צדקה: "ורעה עינך באחיך האביון וגו' והיה בך חטא".
"לה'" - זו ברכת השם (בלשון סגי נהור. דהיינו - קללה).
"מאד" - שמתכוונים וחוטאים (שעושים במזיד  890 ).

 890.  כפי שכתב רש"י בחומש: לה' מאד - יודעים את ריבונם, ומתכוונין למרוד בו.
במתניתא תנא להיפך: רעים - בממונם, וחטאים - בגופן.
רעים בממונם, דכתיב: "ורעה עינך באחיך ה אבי ון". וחטאים בגופן, דכתיב גבי יוסף ואשת פוטיפר: "וחטאתי לאלהים".
"לה'" - זו ברכת השם.
"מאד" - זו שפיכות דמים. שנאמר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד וגו'."
תנו רבנן: אנשי סדום לא נתגאו - אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא  891 .

 891.  כי יש ארץ פוריה, שצומחת בה הרבה תבואה, ומוכרים אותה תמורת כסף. ויש ארץ שאינה פוריה, אבל יש בה עפרות זהב, ובני אותה ארץ קונים בזהב תבואה. ולכן צריך תמיד שיעברו עוברי דרכים, כדי למכור להם את התבואה, ולקבל תמורתה כסף, או כדי לקנות מהם תבואה בכסף. אבל סדום היתה עשירה גם בתבואה וגם בכסף, ולכן אמרו: מה לנו ולעוברי דרכים? בואו ונשכח תורת רגל מארצנו. מה רש"א.
ומה כתיב בהם: "ארץ ממנה יצא לחם (שהיתה ארץ שבעה וטובה), ותחתיה נהפך כמו אש (ואחרי כן נהפכה), מקום ספיר אבניה ועפרת זהב לו, נתיב לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ, לא עדה עליו שחל".
אמרו אנשי סדום: וכי מאחר שארצנו היא "ארץ ממנה יצא לחם ועפרת זהב לו", שיש לנו שפע לחם, למה לנו עוברי דרכים? שאין באים אלינו אלא לחסרינו מממוננו!
בואו ונשכח תורת רגל מארצנו, שלא יעברו בארצנו עוברי אורח. שנאמר: "פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו". והיינו: "פרץ נחל" - פרץ הקדוש ברוך הוא נחל גפרית ואש. "מעם גר" - מהמקום שהיה הנחל הולך, למעלה, והשליכו  892  על "הנשכחים מני רגל" - אלו שרצו לשכח רגל אדם מארצם. "דלו מאנוש נעו" - נתדלדלו מארצם, ונעו לדראון.

 892.  "גר" כמו "מים הנגרים".
דרש רבא: מאי דכתיב: "עד אנה תהותתו על איש תרצחו כלכם כקיר נטוי גדר ה דח ויה"?
מלמד שהיו אנשי סדום נותנין עיניהן בבעלי ממון, ומושיבין אותו אצל קיר נטוי שעומד ליפול, ודוחין אותו עליו כדי שימות, ובאים ונוטלין את ממונו  893 . והיינו "תהותתו" - תבקשו תרמיות ותואנות, "תרצחו כלכם" על ידי "קיר נטוי".

 893.  והיינו דווקא בגר ואורח, שאין לו שם בנים לרשת אותו. שכיון שהפילו עליו הכותל ומת, תקח הממשלה ממון שלו. כי כן משפט הממשלה בענייני האורח שמת ואין לו יורשין. בן יהוידע.
דרש רבא: מאי דכתיב: "חתר בחשך בתים יומם חתמו למו לא ידעו אור"?
מלמד שהיו אנשי סדום נותנים עיניהם בבעלי ממון  894 , ומפקידים אצלו אפרסמון, שריחו נודף ביותר, ובעלי הממון היו מניחים אותו בבית גנזיהם. שכן דרך השומרים, להניח את הפקדון בבית גנזיהם, כדי שיהא משומר יפה.

 894.  כתב בבן יהוידע, דהיינו דווקא בבעלי ממון שהם אורחים וגרים, ולא בתושבים הקבועים בעיר. כי כל מגמתם היתה שלא יבואו אורחים להתגורר בארצם.
לערב באים אלו שהפקידו את האפרסמון, ומריחין אותו ככלב. שנאמר: "ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר".
ובאים וחותרים שם, באותו מקום שהטמינו בעלי הממון את האפרסמון, ונוטלין אותו ממון שנמצא שם, בבית גנזיהם.
וזהו "חתר בחשך בתים יומם חתמו למו", שהיו אנשי סדום סוגרים וחותמין את האפרסמון שלהם, כדי להפקידו ביד בעלי הממון  895 .

 895.  כך פירש רש"י. ובעץ יוסף כתב, ש"חתמו למו" מלשון סימן. שהיו נותנין סימן היכן יש ממון. והיינו "חתר בחשך בתים" על ידי ש"יומם חתמו למו".
"ערום הלכו מבלי לבוש, ואין כסות בקרה, חמור יתומים ינהגו, יחבלו שור אלמנה, גבלות ישיגו, עדר גזלו וירעו". "והוא לקברות יובל, ועל גדיש ישקוד"  896 .

 896.  תמה המהרש"א, הרי מקראות אלו נדרשו בילקוט על מעשה דור המבול, ולמה הביאם כאן גבי אנשי סדום? וגם אין הגמרא דורשת כלום ממקראות אלו, וגם לא נאמרו כסדר שהם כתובים. וכתב, שאפשר ליישב קצת שמעשי אנשי סדום נרמזים בפסוקים אלו. עיי"ש באורך.
דרש רבי יוסי בציפורי את אותו מקרא: "חתר בחשך בתים וגו'", והסביר את מה שעשו אנשי סדום, שהפקידו אפרסמון אצל בעלי הממון.
אחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא (נחתרו באותו לילה, לאחר שדרש דרשתו, שלש מאות מחתרות) בציפורי. שעשו הגנבים כפי שעשו אנשי סדום, הפקידו אפרסמון, ועל ידי כן ידעו היכן מפקידים בעלי הממון את ממונם.
אתו וקא מצערי ליה (באו אנשי המקום וציערוהו). אמרו ליה: יהבית אורחיה לגנבי (הראית את הדרך לגנבים)!
אמר להו: מי הוה ידענא דאתו גנבי (וכי הייתי יודע שיבואו גנבים)  897 .

 897.  כתב בבן יהוידע: פירוש, מי ידענא דאתו גנבי לפרקא? כי ודאי הבאים לפרקא יראי השם הם, ולא סלקא דעתי שגם הגנבים יבואו לפרקא, כדי שאהיה נשמר בדברי.
כי קא נח נפשיה דרבי יוסי (כאשר נפטר רבי יוסי), שפעי מרזבי דציפורי דמא (שפעו מרזבי עירו ציפורי דם)  898 .

 898.  הביאה הגמרא דבר זה, להשמיענו שרבי יוסי היה בן העיר ציפורי. רש"י. עיי"ש.
עוד אמרי אנשי סדום: דאית ליה חד תורא - מרעי חד יומא (מי שיש לו שור אחד, ירעה את בהמות כל העיר יום אחד). דלית ליה - לירעי תרי יומי (ומי שאין לו כלל שוורים, ירעה את בהמות העיר שני ימים)  899 .

 899.  כתב ביד רמה, שטעמם היה משום שזה שאין לו שור אינו צריך לטרוח בשלו. אבל באמת מידת חמס היא, דאדרבה, מי שכבר יש לו בהמה משלו וצריך הוא לרעותה, נוח לו לרעות אחרות עמה, שהרי אינו בטל ממלאכתו כלום. אבל מי שאין לו כלל בהמות, ועתה יצטרך לרעות, הרי הוא בטל ממלאכתו. ועיי' במהרש"א, שכתב, שהגם שאין לדון רשעים אלו לכף זכות, מכל מקום נראה מכל המעשים המובאים כאן, שלא רצו לגזול בגלוי, אלא שבאו לרמות את הבריות על ידי משפט שקר. ועיי"ש שכתב מה היה "ההגיון" של אנשי סדום במשפט זה, שזה שאין לו שור רועה שני ימים. וכן גבי שאר משפטיהם.
ההוא יתמא בר ארמלתא (היה ביניהם יתום בן אלמנה). הבו ליה תורי למרעיה (נתנו לו שוורים לרעות), אזל שקלינהו וקטלינהו (הלך, לקחם ושחטם).

דרשני המקוצר