תכלית המצוות: הבדלים בין גרסאות בדף

הראשונים עסקו בשאלה מהי תכלית התורה והמצוות; מה כוונת התורה.

על פי הרמב"ם תכלית המצוות היא לתקן את האדם בדעות, מידות, וחברה. הדרך שבה המצוות גורמות לכך, ניתנת להבנה שכלית.

על פי הר"ן תכלית המצוות לאפשר קיום "העניין האלוקי" בעם ישראל. הדרך שבה המצוות גורמות לכך, לא בהכרח מובנת.

שיטת רמב"ם

כתב הרמב"ם מורה נבוכים חלק ג פרק לא:

...כל הכוונה [-במצוות] היא להועיל לנו, כמו שהסברנו את דברו - 'לטוב לנו כל הימים לחיֹתנו כהיום הזה' (דברים ו', כד). ואמר: 'אשר ישמעון את כל הַחֻקִּים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה' (שם, ד', ו). הרי שאמר במפורש שאפילו החֻקִּים כולם מורים בעיני כל האומות שהם בחָכמה ותבונה. אילו היה דבר שאין יודעים את טעמו ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על המאמין בו, או העושׂה אותו, שהוא חכם ונבון ורב-ערך, ויעורר פליאה באומות?

וכך מסכם הרמב"ם:

אלא העניין בלי ספק כמו שצייַנּו, שכּל מצוָה משש מאות ושלוש-עשֹרה מצוות אלה באה או לתת דעה נכונה או להסיר דעה פסולה, או לתת משפט צדק, או להסיר עֹשֶק או לחנך למידה טובה, או להזהיר מפני מידה גרועה. הכול תלוי בשלושה דברים, בדעות, במידות ובמעשׂי הנהגת המדינה. מה שחייב שאין אנו מונים את האמירות הוא שהאמירות אשר התורה זירזה לאומרן, או אסרה אותן, חלקן מכלל המעשׂים המדיניים, חלקן להקניית דעות וחלקן להקניית מידות. לכן הצטמצמנו כאן בשלושה עניינים אלה בנתינת טעם לכל מצוָה מן המצוות.

שיטת ר"ן

בדרשות הר"ן (הדרוש הראשון) מבאר את תכלית המצוות באופן אחר:

"מה שאמר: 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם וגו', כי מי גוי גדול וגו': (דברים ד, ו-ז) - והנה תפול בכאן שאלה גדולה, איך אמר כי ענין החקים חכמתנו ובינתנו לעיני העמים, ושבעבורם יאמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כי הענין כלו יראה בהפך, כי אין ספק שהחקים הם מצות שאין טעמם נודע, והם דברים שאומות העולם מכחישי התורה משיבים עליהם, ואם כן ראוי הוא שישפטו אותנן מצד החקים לעם סכל עושה מעשיו בלא טעם.

אבל הפסוק הזה נמשך ונקשר עם הפסוק הבא אחריו, עד שיהיה השני נותן טעם לראשון. והוא אומרו: כי מי גוי גדול אשר לו א-להים קרובים אליו, ירצה בזה, כי כשיראו האומות הנ"ל שהם צועקים ואינם נענים, ויראו אותנו קרובים אל השי"ת עד שהוא עונה אותנו בכל קראנו לו, על כרחם יתבוננו וידונו עלינו בחכמה ותבונה עד שהענין האלוהי דבק בנו ולא בהם:

ועדיין צריך ביאור למה ייחס זה לחקים שאין טעמם נודע יותר מכל התורה כלה.

והתשובה, כי כל פועל שיצוה לעשות ענין זר בלתי נוהג דרך ההקש, הנה עיונו יפול באחד משני דברים, אם שיוחזק מצוהו או עושהו מצדו לחכם מופלג, ואם שיוחזק לשוטה וסכל. והוא, שאם יראה ממנו [שימשך בעדו התכלית אשר אליו, כיון שיהיה מוחזק עושהו לחכם מופלג שהוא משיג התכלית עד שלא ישיגהו שאר האנשים, ואם לא יראה ממנו], שלא ימשך בעדו התכלית, יהיה מוחזק מצדו לשוטה וסכל. כאשר קרה לנעמן עם אלישע, והוא כי כאשר הלך אליו לרפאותו מצרעתו חשב שיתפלל ויקרא בשם א-להיו. ולו ירפאהו בכיוצא בזה, לא היה הענין נפלא אליו כל כך, כי מוסכם הוא בלב האנשים כלם, שהשי"ת שומע תפלות בני אדם, ויהיה ענינו נוהג על הדרך הנהוג אין כל חדש, אבל כאשר יעצהו ענין זה, לא היה נותן ההקש שמצדו ירפא, קצף וקלל במלכו ובא-להיו, ואמר: הנה אמרתי אלי יצא יצוא וגו' הוא טוב אמנה ופרפר וגו', כי הדבר [הזה] כאשר לא יראה ממנו תכלית נמשך, יראה מצוהו או עושהו להבל, אבל באחרונה אשר ראה עין בעין כי כאשר דבר הנביא כן קרה, ושרפא אותו בענין יוצא מן ההקש, אמר: 'הנה נא ידעתי כי אין א-להים בכל הארץ כי אם בישראל', כלומר, שמצד קורבתם אליו הם משיגים דברים לא ישערם ההקש בשום פנים, והתכלית נראה עין בעין על פניהם. כן פירוש זה הפסוק בשווה, יאמר כי כאשר שמירתנו החוקים, היא חכמתנו [ובינתנו] לעיני העמים. כי אחר שהם רואים שהענין האלוהי ידבק בנו, ויראו שהתורות כלן משותפות עם תורתנו בנגלה מעניניהם בעשיית המצות השכליות, רוצה לומר להשמר מן הגזל ומן הרציחה ודומיהם, ושמה שנתיחדה תורתנו וכל שכן בזמן הזה, הוא ענין החוקים, והיה נראה עין בעין שהענין האלוהי דבק בנו, יאמרו רק עם חכם ונבון וגו' ובא זה הלשון כמדבר על ענין לא היה ראוי להודות אותו [אליו], אלא שאי אפשר לכפור בו מצד הראותו והגלותו לחוש.

[...] התורה המשיכה ענינה כלם על זה הצד, להודיע שאין לעולם מצד עצמו קיום והעמדה, אבל ענינו נוהג כפי עבודתנו ומרינו, וכי הש"י בראו מאין והוציאו אל היש. וכן כי ישנה ענינו תמיד ויעתיק אותם כפי מה שירצה לפניו מענינו, ולכן אנו מזכירין תמיד בתפלתנו ומועדינו זכר ליציאת מצרים, גם במועדים שאינם נמשכים עם יציאת מצרים כלל, כראש השנה ויוה"כ, מפני שהענין ההוא הורה שהש"י חפץ בנו ומנהגנו ומורנו הדרך אשר נעלה בה אל העולם העליון.

ומפני זה כאשר התחיל נותן התורה יתברך בענין חדוש העולם, מפני שהוא שורש התורה ויסודה כאשר הנחנו. כן חתם תורתו באותות ומופתים אשר נראו ע"י הנביא הנאמן בארץ מצרים, ועם היות שאמר, ולא קם נביא עוד וגו' אשר ידעו ה' פנים אל פנים, מפני שהענין ההוא לא היה מפורסם נגלה לכל, אמר עוד: לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה וגו' ולכל המורא הגדול וגו'". עכ"ל הר"ן.

השוואה בין שיטת הרמב"ם לשיטת הר"ן

ראה עוד

• כוונות התורה