דעת: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה

כוונה שאדם צריך לכוון בזמן שהוא עושה מעשה קניין, מצווה ועוד.

בדיני קניינים, קידושין, גירושין, מצוות, עבירות.

לדוגמא: במצוות - מצוות צריכות כוונה (למ"ד), תפילה צריכה כוונת עומד לפני מלך.

בעבירות - דבר שאינו מתכוון מותר (למ"ד), מתעסק, אונס.

בקניינים - מעשה קניין בלא דעת של הקונה ושל המקנה לא מועיל.

מקור וטעם

בטעם שמצווה בלי דעת אינה מצווה (לדעה שמצוות צריכות כוונה, וכן תפילה בלי כוונת עומד לפני מלך) וכן עבירה בלי דעת אינה עבירה (אונס, מתעסק, דבר שאינו מתכוון למ"ד) ייסדו ראשי הישיבות שחיסרון בדעת נחשב כחיסרון במעשה עצמו, דהיינו כאילו המעשה נעשה מאליו ולא ע"י האדם (קובץ שיעורים ח"ב כג-ו,ז: מצווה בלי כוונה, דבר שאינו מתכוון ומתעסק אינם מעשה כלל. גר"ח תפילה ד-א: תפילה בלא כוונת עומד לפני מלך אינה תפילה כלל).

ולפי זה חידשו שדין כוונה נאמר רק במצוות ועבירות שעיקרן הפעולה, כגון נטילת לולב וחילול שבת, אך מצוות ועבירות שעיקרן בתוצאה ולא בפעולה, מועילות גם בלא כוונה, שבמקרים אלו לא אכפת לנו אם לא האדם עשה את המעשה אלא נעשה מאליו. ולכן הפורע חוב או הפודה שבוי בלא כוונה - יצא ידי חובה גם למ"ד מצוות צריכות כוונה, והחובל באביו חייב גם בלא מתכוון (קובץ שיעורים כג-ו,ז).

אמנם יש שחלקו על יסוד זה וביארו בפשטות שהאדם כן עשה את המעשה ובכל זאת אינו מצווה (במעשה מצווה) ואינו עבירה (במעשה עבירה) (שערי יושר ג-כה באמצע ד"ה ובעיקר: חולק על יסוד זה (לגבי דבר שאינו מתכוון). ברכת אברהם (סוכה מב. סימן "חינוך לקריאת שמע" ב): כוונת קריאת שמע היא רק תנאי, אך נחשב מעשה גם בלי כוונה. בחידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד לח, קמט: חוקר בזה לגבי דבר שאינו מתכוון. חמדת שלמה המובא בקובץ שיעורים כתובות ה: תולה במחלוקת אמוראים לגבי אונס בעבירות. חקירות במסכת ברכות יג: חוקר האם כוונת פירוש המילים בתפילה היא חלק מדין התפילה ואם התפלל ולא כיוון כאילו לא התפלל כלל, או דין נפרד).

בדינים שונים

חזרה תוך כדי דיבור - חידש הקונטרסי שיעורים (נדרים כח-ז) שתוך כדי דיבור מועיל רק בדינים שחוץ מהמעשה (או הדיבור) צריך גם מחשבה, באופן שהמעשה והמחשבה הם שני דברים המועילים שכ"א מהם בנפרד לא מועיל, ולכן התוך כדי דיבור מצרף את המחשבה והמעשה, וזו הסיבה שיכול לחזור בו מהמחשבה וממילא הדין בטל. אך בדינים שהמחשבה היא חלק מהמעשה לא מועיל תוך כדי דיבור.

דברים שבלב אינם דברים. אך דינים שחלים ע"י מחשבה, כגון לשמה בגט, הקדש וביטול חמץ - מחשבה גם מועילה לבטלם, שהרי כל מעשה שיכול להחיל דין מסוים יכול גם לבטלו. וכל מה שדברים שבלב אינם דברים הוא דווקא בדינים שחלים בדיבור או במעשה, כגון קניינים, קידושין, נדרים ומעילה (המידות לחקר ההלכה יב-ה ד"ה ותירצתי. מהר"ם שיק ח"ג או"ח רסו ד"ה ולפי, והוסיף שבדבר שבממון מחשבה לא תבטלו משום שדבריו מועילים מדין הודאת בעל דין).

הנודר במחשבה לר"ת הנדר חל (הובא במהרי"ק קסא), אך בשו"ע (יו"ד רי-א) כתב שצריך דווקא שיוציא בשפתיו (והאחיעזר ח"ב כד-ט (ד"ה ומה שהעיר) הסתפק בדין זה, והביא את המהרי"ק הנ"ל).

קבלת נזירות במחשבה לא מועילה, אלא רק בדיבור. שכיוון שכתוב בה "לבטא בשפתיו" אפילו אומדנא דמוכח לא תועיל, שאע"פ שאינו דברים שבלב (כיוון שהוא מוכח), עדיין אינו "לבטא בשפתיים" (אחיעזר ח"ב יט-ג בשם ר"ן ורא"ש).

בשליחות - ע"ע שליחות בסעיף "הדעת".

דעת לקניין - ע"ע.

במצוות - ע"ע מצוות צריכות כוונה.

באיסורים - ע"ע דבר שאינו מתכוון.

פרטי הדין

כל דיני הדעת מתחלקים למחשבה והתרצות, ע"ע מחשבה והתרצות.

ראה גם

• דבר שאינו מתכוון

• דברים שבלב אינם דברים

• דיבור כתיבה ודעת

• דעת לקניין

[[מחשבה והתרצות (שם ביארנו שכל דיני הדעת מתחלקים למחשבה והתרצות), מצוות צריכות ]]כוונה, מתעסק.