פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר נב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר נב א

סעיף א

הפוסק מעות לחתנו^א והלך האב למדינה אחרת, או שאין לו, יכולה היא לומר לבעל: אני לא פסקתי על עצמי, או כנוס בלא נדוניא או פטרני בגט^ב (כאדמון. משנה בכתובות קח,ב). אבל אם פסקה היא על עצמה, ולא הגיע ידה, הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות^ג (כמשנה, דלא כברייתא), במה דברים אמורים, בגדולה; אבל בקטנה שפסקה על עצמה, כופין אותו ליתן גט, או יכנוס בלא נדוניא^ד (גמ' ע"פ רמב"ם, דלא כרי"ף). הגה: וכל זה כשאין יד האשה משגת ליתן מה שפסק אביה, אבל אם ידה משגת צריכה ליתן מה שפסק אביה, ואינה יכולה לומר: כנוס או פטור^ה (הגהות אלפסי פ' דייני גזירות ותשובת מיימוני סוף הלכות אישות). וכל זה לא מיירי אלא קודם שנשאה, אבל לאחר שנשאה ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו, אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו (הגהות מרדכי פרק שני דייני גזרות). מי שפסק לתת לבתו, ואח"כ אומר שנתן לבתו, לא מהני, אלא צריך לתת לזוג (מהרי"ל סי' קל"ז) וע"ל סי' ב' שלא יתקוטט אדם בעבור נדוניא אף על פי שפסקו לו.

א. כשאביה פסק: ירושלמי,תוס': אפילו אם פסק במעמד ביתו.

מהר"ם^[1]: חולק. הבבלי חלוק על הירושלמי.

ב. כשנשבע לכונסה: משפטי שמואל – אינו חייב לכונסה כיוון שלא נשבע אדעתא דהכי שלא יקבל הנדוניא שהובטחה לו. הפני משה למד מכך שהוא הדין בימינו שיש חרם דרבנו גרשום לא לגרש אשה בעל כורחה, שכאן יוכל לגרשה בע"כ כי לא נתקן החרם אדעתא דהכי, אולם המל"מ הסתפק בכך.

ג. פסקה היא: המשנה העמידה את מחלוקת חכמים ואדמון במקרה שאביה פסק, ואילו כשהיא פסקה לכו"ע תשב עד שתלבין ראשה, ואילו הברייתא העמידה מחלוקתם בפסקה היא. הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע פסקו כמשנה, ואילו בעה"מ פסק כברייתא לפי שכן פסק רב נחמן. הרא"ש הביא את שתי הדעות, הטור והב"ש סוברים בדעתו שפסק כברייתא (והעמידוה דוקא כשהאב היה במעמד) לפי שהביא דעה זו באחרונה ואילו לדעת הב"י פסק כמשנה. הב"ש ציין שבעה"מ והרא"ש חולקים על הרמב"ם והשו"ע.

ב"ש – גם אם בתחילה השיגה ידה אך ירדה מנכסיה לא כופים אותו.

ד. קטנה: לאחר שהובאה הברייתא נאמר בגמ': "במה דברים אמורים בגדולה, אבל בקטנה כופין", והרי"ף השמיטה משום שזה מוסב על דעת חכמים שבברייתא שלא נפסקה, אולם הרמב"ם הבין שמוסב על הדיוק מדברי אדמון במשנה, שדוקא כשהאב פסק כופים משא"כ כשהיא פסקה, ועל כך נאמר שבקטנה גם כשהיא פסקה כופים, וכן פסק השו"ע.

ה. כשידה משגת: הרמ"א פסק את דברי התשו' מיימוני' שלא כופים אותו אפילו אם האב פסק, אע"פ שבד"מ גמגם בזה, והביא שם שכן כתב גם הש"ג, אולם הב"ח, הח"מ והב"ש כתבו שאפשר להעמידו דוקא על דברי אדמון בברייתא לגבי מקרה שהיא פסקה בעצמה, וא"כ אין בכך נפק"מ להלכה. ולמעשה הב"ח כתב שצ"ע ונראה שלכך נוטה הח"מ. ומהב"ש נראה שנוטה למעשה לדברי הרמ"א.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים