דרשני:קידושין במחובר (ב.): הבדלים בין גרסאות בדף

המשנה^[1] אומרת שאשה מתקדשת בכסף, בשטר ובביאה. בהמשך היא מפרטת, שקידושי כסף לא חייבים להעשות בכסף, וגם שוה כסף מועיל ככסף. ההבנה הפשוטה היא שכל דבר בעל ערך יכול להועיל לקידושין. בסוגיה זו נברר האם יש יוצאים מכלל זה.

פתיחה[עריכה]

בקידושי שטר, יש מקום לעיין האם שטר קידושין זהה לגט או שונה ממנו. בגט ישנו דין, שאין לכתוב גט מחובר לקרקע, כיוון שכדי לתת אותו לאשה צריך לקצוץ אותו מן הקרקע, וצריך שלא תהיה פעולה בין הכתיבה והמסירה. 'וכתב – ונתן בידה'. הכתיבה צריכה להיות על דבר שאפשר לתת מיד ליד. עלינו לברר האם דין זה נלמד גם לשטר קידושין או לא.

הגמרא במסכת גיטין (ט. - י.) מונה שלשה דברים שבהם שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. בהמשך הגמרא שואלת מדוע לא נמנה ברשימה דין מחובר, שהרי גט פסול במחובר, ועבד אינו משתחרר על ידי מחובר (כיוון שלמד מגט בגז"ש 'לה' 'לה'. רש”י.) הגמרא מתרצת שפסול מחובר הוא פסול דאורייתא, והברייתא מנתה רק דיני דרבנן שבהם הושוו גיטין ושחרור עבדים. אך הגמרא מקשה על כך מאחת הדוגמאות שהיא דין דאורייתא, ולכן מתרצת: 'אלא, כי קתני - מילתא דליתא בקידושין, מילתא דאיתא בקידושין לא קתני.' כלומר, דין מחובר שייך גם בקידושין, ואינו ייחודי לגיטין ושחרור עבדים, לכן הוא לא נמנה בברייתא.

עלינו לברר מניין לגמרא שיש דין מחובר בקידושין, והאם דין זה שייך רק בקידושי שטר או גם בקידושי כסף.

האם היקש הויה ליציאה כולל קידושי כסף[עריכה]

ברשב"א ובר”ן (בקידושין) הובא בשם בעל העיטור^[2], שקידושי כסף מועילים גם בשוה כסף, אך לא מועילים בדבר המחובר לקרקע, כיוון שקידושין הוקשו לגט, 'ויצאה והיתה', וכפי שבגט מחובר פסול, כך גם בקידושין. כלומר, אם אדם נותן לאשה קרקע כדי לקדשה – אינה מקודשת. הראיה הגדולה לשיטת בעל העיטור היא הגמרא בגיטין, שאומרת במפורש שדין מחובר שייך גם לקידושין.

רש"י בגיטין (ד”ה הכי גרסינן^[3]), וכן הרשב"א והר"ן כאן, דוחים במקצת את דברי בעל העיטור, ואומרים שכל מה שנאמר בגמרא בגיטין שדין מחובר שייך בקידושין הוא דווקא בקידושי שטר, ולא בקידושי כסף. כלומר, היקש 'ויצאה והיתה' הוא רק בין גיטין לקידושי שטר, ולא לקידושי כסף.

עלינו לברר, האם היקש 'ויצאה והיתה' אכן מובא בש"ס רק לקידושי שטר? אם לא, יהיה זה דוחק גדול לומר שדווקא לעניין דין מחובר הוגבל ההיקש לקידושי שטר ולא לקידושי כסף. במסכת גיטין (עח:) נלמד מהיקש 'ויצאה והיתה' שכפי שבגט אם זרקו בינו ובינה ונפל קרוב לה – מגורשת, כך בקידושין אם נפל קרוב לה – מקודשת. וכי דין זה שייך דווקא בקידושי שטר ולא בקידושי כסף? בקידושין בדף מא. נלמד דין שליחות בקידושין מהיקש 'ויצאה והיתה'. האם דין שליחות קיים דווקא בקידושי שטר?

וביאר הקובץ שיעורים (סימן א), שבגט יש שני עניינים. יש את מעשה הכתיבה או הנתינה, ויש את אופן החלות של הגירושין ודינים כלליים בקידושין. ההיקש בין גיטין וקידושין מתחלק. בעניין מעשה הכתיבה של השטר לא שייך להשוות קידושי כסף לגט, ולכן דין מחובר לא נלמד מגיטין לקידושי כסף, אלא רק לקידושי שטר. זו הגדרה בשטרות בלבד. אך בדיני גירושין וקידושין כלליים, כגון דין שליחות ודין נפל קרוב לה, אין לחלק בין קידושי כסף וקידושי שטר, ושניהם הוקשו בזה לגירושין.

בדעת העל העיטור יש שתי אפשרויות. ניתן לומר שאחרי שלמדנו קידושי שטר מגט חזרנו ולמדנו מקידושי שטר לקידושי כסף, שהרי הוקשו סוגי הקידושין זה לזה. ואפשר לומר שהוא לא מסכים לחילוק של הקוב"ש, ואומר שההיקש של קידושין וגיטין הוא מוחלט.

בדעת בעל העיטור – עד כמה ההיקש רחב[עריכה]

במסכת גיטין (יט.) אומרת המשנה:

'על הכל כותבין. על העלה של זית, ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה, על יד של עבד ונותן לה את העבד. רבי יוסי הגלילי אומר: אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים, ולא על האוכלים.'

ובגמרא (כא:) מבואר טעמו של ריה"ג, שכתוב בתורה שאיש שרוצה לגרש את אשתו כותב לה ספר כריתות ונותנו בידה. לדעת ר"י הגלילי המילה ספר ממעטת דברים שיש בהם רוח חיים או אוכלים, שאין לכתוב עליהם את הגט. לדעת חכמים, משמעות הכתוב היא לא שצריך לכתוב על ספר, אלא שצריך לכתוב סיפור של כריתות ולתת אותו לאשה. לכן המילה ספר אינה ממעטת דבר, וניתן לכתוב את הגט על כל דבר.

האחרונים ביררו בדעת בעל העיטור, האם גם בדין זה ישווה קידושין לגיטין, ויאמר שלדעת ריה"ג המקדש בדבר שיש בו חיים או באוכלים אינה מקודשת? והרי משניות וגמרות רבות מספרות על קידושין בירקות או בבעלי חיים? שער המלך מתרץ, שכיוון שמצאנו בנביא במפורש שניתן לקדש בדבר שיש בו חיים, שהרי דוד קידש את מיכל במאה ערלות פלישתים, יש לומר שריה"ג לא הקיש הויה ליציאה לעניין זה.

הרשב"א והר"ן הביאו ראיה לשיטתם, שקידושי כסף במחובר לקרקע מועילים, מהתוספתא (ד, ח) שאומרת שהמקדש בעיר הנדחת ובאשרה אינה מקודשת, כיוון שהם אסורים בהנאה. משמע, שבעיר או עץ שאין בהם איסור הנאה אפשר לקדש, אע"פ שהם מחוברים לקרקע.

אך ניתן לתרץ את דעת העיטור בשני אפנים. אפשר לתרץ שמדובר על משהו מנותק ששייך לעיר הנדחת, וכן על ענף מאשרה, שכבר אינם מחוברים ואעפ"כ אסורים בהנאה ואין לקדש בהם. ועוד תירץ הרשב"א לדעת העיטור, שהמשנה מחדשת שגם אם ימכרו אותם אין לקדש בדמיהם, כיוון שאיסור ההנאה נתפס בהם, ואת זה באה התוספתא לחדש, אע"פ שבאמת אי אפשר לקדש בהם עצמם מדין מחובר.

בירור דעת הרשב"א[עריכה]

הרשב"א בתשובות מתייחס לסוגיה בכמה מקומות. בתשובה ת"ר כתב הרשב"א בפירוש 'השטר קידושין כשר במחובר'. כלומר, לא כפי שאמר בחידושים וכפי שאמר הר"ן, שאמנם יש היקש הויה ליציאה לעניין מחובר אך הוא לא כולל קידושי כסף. כאן הרשב"א אומר שאפילו בקידושי שטר אין דין מחובר. ניתן לכתוב את השטר על מחובר.

ויש לעיין בדבר. ראשית, הרשב"א כהוכחה לדבריו מביא את התוספתא, אע"פ שהתוספתא עוסקת בקידושי כסף ולא בקידושי שטר. ייתכן שהוא סבר שההיקש הוא מוחלט. או שמקישים הויה ליציאה בין לשטר ובין לכסף, או שלא מקישים כלל.

אך עדיין קשה על דבריו מהגמרא בגיטין, שהרי ראינו במפורש שהגמרא אומרת שיש דין מחובר בקידושין! הרשב"א עצמו מתייחס לכך, ואומר שאמנם רש"י פירש את הגמרא כפשוטה, אך יש לפרשה בעניין אחר, ולא מפרש כיצד. ומבאר הבני אהובה (אישות ג, ג), שאפשר לומר שיש שתי רמות בדין מחובר. מה שאמרה הגמרא שדין מחובר שייך בקידושין הוא כאשר השטר נכתב על קרקע ונשאר מחובר. בזה לא ניתן לקדש כיוון שאי אפשר לתת שטר כזה לאישה. ואפילו אם יקנה לאשה את הקרקע אין בזה נתינה. אך כאשר השטר נכתב על קרקע ונתלש ממנה, כיוון שאפשר לתת אותו, הקידושין חלים, כיוון שדין 'וכתב ונתן' לא נלמד מגירושין לקידושין כלל. ואע"פ שבאופן זה דין מחובר ייחודי לגיטין ושחרורי עבדים הוא לא נכתב בברייתא, כיוון שיש שייכות כלשהי לדין מחובר גם בקידושין, כאשר השטר נשאר מחובר לקרקע.

עד כאן דברי הרשב"א בתשובה תר, בה הוא טוען שאין דין מחובר אפילו בקידושי שטר.

אך בתשובות א'רכ"ו וא'רל"ג (הממשיכות זו את זו) הרשב"א אומר כפי שכתב בחידושיו, שדין מחובר שייך בקידושין, אך בקידושי שטר ולא בקידושי כסף. והגמרא בגיטין שאמרה שיש דין מחובר בקידושין התכוונה לקידושי שטר בלבד ולא לקידושי כסף.

בסוף תשובה א'רל"ג מוסיף הרשב"א דבר נוסף. הוא אומר שגם בגיטין התורה לא אסרה מחובר. אלא התורה דרשה שהגט יהיה ספר, או שיינתן מיד ליד, ולכן לא ניתן לגרש במחובר. ואם כן, בקידושין שאין דין ספר ודין נתינה, אין סבה לפסול קידושין במחובר. יש לעיין מה יוצא מהבנה זו. אפשר לבאר שהרשב"א חוזר לדבריו בתשובה ת"ר, ואומר שכיוון שאין בקידושין דין ספר ואין דין נתינה מיד ליד, אין גם דין מחובר בקידושין כלל, אפילו לא בקידושי שטר. כלומר, כדי לפסול קידושין במחובר עלינו ללמוד בהיקש שכמו שגיטין פועלים דווקא על ידי ספר כך קידושין פועלים דווקא על ידי ספר, ודבר זה ודאי אינו נכון, שהרי קידושין חלים גם על ידי ביאה ושטר.

אך אפשר לומר שהרשב"א ממשיך את דבריו מתשובה א'רכ"ו, וסובר שיש דין מחובר בקידושי שטר, ושטר קידושין צריך להיות ספר כמו גט. רק בקידושי כסף, שלא שייך דין 'ספר', אין מניעה לקדש במחובר.

הרמ"א (לב, ד) מביא להלכה דעה ששטר קידושין שנכתב על מחובר כשר. קשה לומר שהוא ראה שהרשב"א חזר בו ואעפ"כ הביא את דבריו להלכה. לכן אולי אפשר לומר שהוא הבין שכוונת הרשב"א בסוף דבריו היא כמו ההבנה הראשונה שהצגנו, שכיוון שאין דין 'מחובר', אלא רק דין ספר או דין נתינה, וקידושין אינם דווקא בכסף ואינם דווקא בנתינה מיד ליד – לא נפסלו קידושין במחובר ואפילו בקידושי שטר.

דין מחובר – מדין ספר או מדין נתינה[עריכה]

אמרנו מספר פעמים שניתן ללמוד את פסול מחובר מדין ספר, שמחובר אינו דומה לספר, ואפשר ללמוד את דין מחובר מדין נתינה, שדבר שמחובר לקרקע אין אפשרות לתת אותו מיד ליד. הרשב"א בתשובה ת"ר מביא את שתי האפשרויות ולא פשט איזו מהן נכונה, אך נראה לומר שיש בזה מחלוקת בבלי וירושלמי.

הבאנו לעיל את דברי ריה"ג, שפסל גט שנכתב על אוכלים או על דבר שיש בו חיים, כיון שכתוב לכתוב 'ספר', ודברים אלו אינם דומים לספר. חכמים חלקו עליו ואמרו שפירוש המילה ספר בפסוק היא 'סיפור'. המגרש כותב סיפור דברים לאשה ונותן אותו בידה. לכן, לפי חכמים אין אפשרות לפסול גט מחובר ממילת ספר, וכנראה למדו דין זה מהמילים 'ונתן בידה'. צריך שהגט יהיה דבר שאפשר לתת לאשה בידה. כך אומר הריטב"א (גיטין כא: ד”ה אין כותבים). אך בירושלמי נאמר שדין מחובר נלמד ממילת 'ספר', ונראה שחלק על הבבלי, ואמר שמחלוקת חכמים וריה"ג אינה כפי שהסביר הבבלי, אלא מה ממעט 'ספר'. לריה"ג התמעטו אוכלים ובעלי חיים, ולחכמים התמעטו רק דברים המחוברים לקרקע.

ונראה שתהיה נפקא מינה למחלוקת זו. הריטב"א אומר שייתכן שלדעת הירושלמי גם עציץ נקוב פסול לכתוב עליו גט, כיוון שהוא לא דומה לספר. אך בבבלי (גיטין כא:) במפורש נאמר שעציץ נקוב כשר, ורק נחלקו אביי ורבא האם לפסול אותו מחשש שהאדם יבוא לקצוץ אותו אחרי הכתיבה, ובזה יפסל.

נפקא מינה אפשרית נוספת תהיה באדם שאמר לאישה 'טלי את קידושיך ממקום פלוני'. אם אנחנו מקבלים את ההיקש בין קידושין לגט, יש הבדל אם למדנו דין 'ספר' לקידושין, או דין 'נתינה'. כאשר אדם אומר לאשה לקחת את קידושיה ממקום מסויים אין בקידושין כאלה פגם של דמיון לספר, וייתכן שלפי הירושלמי היא מקודשת. אך לדעת הבבלי ודאי שאינה מקודשת, כיוון שלא היתה כאן נתינה, והבבלי הקפיד על דין 'ונתן בידה'.

סיכום[עריכה]

ראינו את מחלוקת בעל העיטור ושאר הראשונים (רש”י, תוספות, רשב”א ור”ן), האם ניתן לקדש אישה בקידושי כסף במחובר לקרקע. בעל העיטור אומר שהקידושין פסולים, ושאר הראשונים אומרים שמקודשת. ביארנו שיסוד המחלוקת בהבנת ההיקש בין גיטין וקידושין. גט שנכתב על מחובר ודאי פסול, והשאלה האם הוקשו רק קידושי שטר לגיטין, או גם קידושי כסף. ראינו את ביאור הקוב"ש, שלדעת רוב הראשונים צריך לבאר שההיקש מתחלק לאופן הכתיבה (בו הוקשו רק קידושי שטר לגיטין) ולחלות (בו הוקשו קידושין וגיטין באופן כללי.)

ראינו שבדעת הרשב"א ייתכן שסבר שאין דין מחובר בקידושין כלל, אפילו בקידושי שטר, והכותב שטר קידושין על מחובר – כשר. וכן הביא הרמ"א ביש אומרים.

מחלוקת עקרונית נוספת היא במקור דין מחובר. לפי הבבלי לא ניתן ללמוד דין מחובר מ'ספר', שהרי חכמים סוברים שפירוש המילה ספר היא 'סיפור דברים'. לכן המקור הוא 'ונתן בידה'. לדעת הירושלמי ראינו שהמקור הוא דווקא 'ספר', וראינו נפקא מינות לכך, בעציץ נקוב ובטלי קידושייך.