דרשני:(ג.) קניין חליפין בקידושין: הבדלים בין גרסאות בדף

הגמרא^[1] בדף ג. אומרת שאין אפשרות לקדש אישה בחליפין. בסוגיה זו נדון מהו קניין חליפין , מה הייתה ההוא אמינא של הגמרא שאישה תיקנה בחליפין, ולמה למסקנה לא נקנית בחליפין. ננסה לבחון, לפי שיטות הראשונים השונות, איזה קניין קונה באישה באופן יותר בסיסי, ואיזה קניין הוא הרחבה לקניין הבסיסי.

פתיחה

בגמרא (קידושין ג ע"א) מובא:

מניינא דרישא למעוטי מאי, מניינא דסיפא למעוטי מאי? מניינא דרישא למעוטי חופה. ולרב הונא, דאמר חופה קונה מקל וחומר, למעוטי מאי? למעוטי חליפין. סלקא דעתך אמינא, הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון, מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין, קמ"ל. ואימא הכי נמי? חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה.

המשנה אומרת שאישה נקנית בשלוש דרכים דווקא, ובכך היא באה למעט, שאישה לא נקנית בחליפין. לגמרא יש הוא אמינא שאישה תיקנה בחליפין, כיוון שדרך קניינה נלמד משדה עפרון, ושדה נקנית בחליפין. הגמרא עונה, שחליפין הם קניין שאפשר לקנות איתו בפחות משווה פרוטה, ואישה לא מוכנה להקנות את עצמה בפחות משווה פרוטה. יש גירסא אחרת שאומרת 'אישה בפחות משווה פרוטה לא מקניא', ללא קשר למוכנות שלה.

קניין חליפין

בקניין חליפין יש שני אפנים:

1. קניין סודר - המקנה מרים סודר שלו (לשיטת רב) או של הקונה (לשיטת לוי), והקניין חל.
2. חילופי שווה בשווה – למשל, אדם בעל חמור שצריך פרה מוצא אדם עם פרה שצריך חמור, אחד מהם מושך את החפץ של השני, והקניין חל. (לא צריך ששני החפצים יהיו באותו שווי בדיוק).

הגמרא בב"מ מז. מלמדת שקניין חליפין נלמד ממגילת רות.

"וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיֵם כל דבר - שלף איש נעלו ונתן לרעהו." גאולה - זו מכירה, וכן הוא אומר "לא יגאל". תמורה - זו חליפין, וכן הוא אומר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", [ובין במכירה ובין בחליפין -] לקיֵם כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו.

הראשונים נחלקו איך להסביר כל חלק מהפסוק. רש"י אומר שהמילה "גאולה" רומזת לקניין סודר, ו"תמורה" רומזת לקניין חליפי שווה בשווה. "לקיים כל דבר" הכוונה להלכה בדיני הכלי שעושים עימו קנין סודר. אך ר"ת אומר שמהמילה "גאולה" לומדים קנייני כסף לפי רבי יוחנן ומשיכה לפי ריש לקיש, ומהמילה "תמורה" לומדים חליפי שווה בשווה. "לקיים כל דבר" הכוונה לקניין סודר.

אפשר להסביר, שלפי רש"י, קניין סודר הוא קניין שעומד בפני עצמו. כלומר, אם נסביר שקניין סודר נעשה בכליו של מקנה, הרמת הסודר היא לא העברת תמורה עבור ביצוע הקניין אלא פעולה סמלית-טקסית שרק באה לבטא גמירות דעת לבצע קניין. יתכן שסודר הוא ה"אב" של כל הקניינים.

אך לפי התוספות (ר"ת) קניין סודר הוא "תולדה" של שווה בשווה. כלומר, אם נסביר שקניין סודר נעשה בכליו של קונה, סודר הוא הרחבה של קניין שווה בשווה, והסודר הוא כמו תמורה של שווה בשווה.

שיטת חכמי ספרד והתוספות – האם חליפין הוא אב או תולדה

הרמב"ן, הריטב"א, הראב"ד והתוספות אומרים שהקניין הבסיסי ביותר הוא כסף, ולגמרא יש הוא אמינא שבתוך קניין כסף כלול קניין חליפין, ולכן האשה תתקדש גם בחליפין. אפשר להסביר שאב הטיפוס של הקניינים הוא קניין כסף, כיוון שבו האדם מקבל תמורה כערך הדבר שאותו הוא קונה. לפי זה, קניין חליפין הוא תולדה והרחבה של קניין כסף, שלמרות שהאדם לא מקבל את המחיר המדויק של הדבר שהוא מוכר, הקניין מועיל.

הבנה זאת מתאימה לדברי התוספות, שאומרים שגם בשלב ההוא אמינא שאישה מתקדשת בחליפין הכוונה דווקא לחליפין שיש בהם שווה פרוטה. למרות שיש חליפין בפחות משווה פרוטה, בקידושין חייבים לדמות את החליפין לכסף גם בענין התמורה והשווי שיש בחליפין.

אפשר להסביר גם אחרת, שאב הטיפוס של קניינים הוא חליפין, והתולדה היא קניין כסף. כלומר, לפני שהשתמשו בכסף, כל אדם החליף את התוצרת שלו עם חברו, וההחלפה ביטאה גמירות דעת בצורה הכי גדולה, אך עם הזמן התפתח שימוש בכסף. הסבר זה מתאים במיוחד לדברי הרמב"ן, הריטב"א והראב"ד, שאומרים שקניין חליפין הוא תולדה של כסף גם כשאין בהם שווה פרוטה. כך ניתן לדייק בלשון הראב"ד, שבאר שההוא אמינא היתה שכסף הוא בכלל חליפין, ומשמע שחליפין בהוא אמינא היו אב לכסף.

לעומת זאת בלשון הריטב"א מבואר שגם בהוא אמינא חשבנו שהאב הוא הכסף והחליפין הם רק תולדה. אולם ניתן לומר שהריטב"א התייחס לחליפי סודר ולא לחליפי שוה בשוה. קנין סודר הוא בוודאי קנין מחודש יותר, ולכן הוא נחשב כתולדה.

בירור שיטת התוספות

לפי התוספות, בשלב הראשוני הגמרא חשבה שקניין כסף הוא הבסיס, ויש הוא אמינא שהתולדה של כסף היא חליפי שווה בשווה, ולכן אישה תיקנה גם בסודר כאשר יש בו שווה פרוטה. במסקנה, הגמרא מבינה מכך שקניין סודר מועיל גם כשאין בו שווה פרוטה שזהו קניין עצמאי, שלא דומה כלל לכסף. כיוון שכך, אין מקור ללמוד שאשה נקנית בחליפין.

התוספות מחקו את המילה "נפשה", וגרס 'אישה בפחות משו"פ לא מקניא', כי הם סוברים שהסיבה שהיא לא מתקדשת היא לא חוסר גמירות דעת. וקשה על כך, שלכאורה עיקר תרוץ הגמרא נוגע לכך שקניין חליפין בפחות משוה פרוטה מלמד על כך שחליפין לא קשורים לכסף. מדוע הגמרא הזכירה את כל המשפט 'ואישה בפחות משו"פ אינה נקנית', הרי זה לא חלק מתירוץ הגמרא?

ועוד קשה, הריטב"א אומר שלמסקנת הגמרא חליפין הם אב שקונה בפני עצמו ולא תולדה של כסף. בדף כב: הוא אומר שלמרות שעבד כנעני נקנה בחליפין, הוא לא פודה את עצמו בחליפין, כיוון שחליפין אינם ככסף. אך התוספות שם אומרים שעבד כנעני כן נקנה בחליפין, ובכל מקום שמועיל כסף מועיל חליפין. וקשה, כי לכאורה מסקנת הסוגיה לשיטתם היא שחליפין וכסף הם קניינים נפרדים.

תוספות במסכת גיטין (לט:) אומרים:

"דחליפין דמו לכסף, וכל היכא דכסף קני חליפין נמי קני, לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה."

וקשה על תוספות, איך הוא אומר שכל מקום שמועיל כסף מועיל חליפין? הרי בגמרא אצלנו הוא אומר שחליפין שונים מכסף?

ניתן לחדש וליישב שלפי התוספות, יש הבדל בין חליפין בדיני ממונות ובין חליפין בקדושי אישה. בממונות הקניין הבסיסי הוא חליפין, וכסף הוא התולדה. אך בקניין אישה הקניין הבסיסי הוא כסף, והתולדה היא חליפין. ההוא אמינא של הגמרא אצלנו היא שיועיל חליפין באישה, כמו כסף, והגמרא מחדשת שחליפין לא מועילים. אך הגמרא לא באה לנתק בין חליפין וכסף בכל מקום. כוח הקניין שיש בחליפין עדיין חזק יותר מאשר בכסף, הגמרא רק מדגישה שבקידושין אין מקור לקניין חליפין. אך צריך להסביר את ההבדל, מדוע קניין אישה שונה מקנין ממון?

צריך להסביר, שבממון הקנין בא להראות גמירות דעת לקיים את העיסקה. אין קנין שמבטא את גמר העסקה יותר מאשר קנין חליפין, שבו חלק מן העסקה נעשה בפני שני הצדדים. קידושי אישה לעומת זאת, הם לא עסקה בין שני צדדים. בקידושין האיש צריך להיות הדומיננטי. לכן, בנתינת כסף, שהוא פועל את חלות הקידושין מתקיים 'כי יקח'. אך בחליפין אין תמיד כסף, אין בהם כוח קיחה, הם מועילים רק בגמירות הדעת בעיסקה.

עוד ניתן להאיר הסבר בסוגיה ע"פ מחלוקת הט"ז והסמ"ע בסוגיית הגדרת קניין כסף. לפי הט"ז, תשלום הפרוטה לקניית האישה הוא לא תמורה ולא חלק מתמורה עבור האישה. זהו מעשה סמלי בלבד שמבטא גמירות דעת. הסמ"ע חולק ואומר שהכסף הוא שיווי, והפרוטה שאדם משלם היא חלק מפרעון התשלום, והיא יוצרת מחויבות לשלם את שאר הכסף.

אם כן, אפשר להסביר את הגמרא על פי הט"ז. הגמרא תמהה, שאמנם חליפין לא זהים לכסף, אבל כיוון שבקידושי כסף אין עניין בשווי, אלא רק בכסף כקניין, מבחינה זו גם חליפין יועילו כמעשה קנין בקידושין. ועל כך עונה הגמרא, שגם מצד גדר הקנין הכסף הוא קניין יותר חשוב, ולא ניתן לקדש אישה בקנין שהוא לא כסף.

לפי הרמב"ן, ההוא אמינא של הגמרא היא כמו שאמרנו מקודם שחליפין כלולים בקניין כסף, ומסקנת הגמרא היא שמכך שאפשר לקנות בחליפין גם בפחות משו"פ, סימן שחליפין הם קניין נפרד שעומד בפני עצמו והוא לא מועיל בקידושין.

הר"ן אומר שההוא אמינא של הגמרא היא שחליפין יועילו ככסף, כיוון שלעניין מה שהתורה דרשה מעשה קיחה מצד האיש, גם בחליפין מתקיים הצורך של "כי יקח". ואע"פ שיש בחליפין קניין בפחות משווה פרוטה, מצאנו שכלים חשובים מחייבים שבועה גם בפחות משווה פרוטה כשיש להם ערך ביחס לאדם, ואם כן גם חליפין יקנו אישה. על ההוא אמינא הזו הגמרא עונה שאישה לא מקנה את עצמה גם בכלי חשוב אם הוא פחות משווה פרוטה, והתורה לא ריבתה חליפין.

שיטת רש"י

רש"י מתחיל את הסוגיה ואומר שכשהגמרא אומרת 'חליפין' כוונתה לקניין סודר. רש"י גורס במסקנת הגמרא "אישה בפחות משוה פרוטה לא מקניה נפשה", ומסביר בפשיטות שכיוון שגנאי לאישה להתקדש בפחות מש"פ, לא מקודשת.

התוספות מקשים על רש"י, שלא ייתכן שבגלל גנאי נבטל קידושין, כי לפי דבריו אם אישה רוצה היא יכולה להתקדש בחליפין. עוד מקשים התוספות, שאם רש"י למד קנייני אישה מהיקש אישה לשדה, הייתכן שאישה תיקנה בחזקה כמו ששדה נקנית בחזקה?

את השאלה האחרונה אפשר לתרץ ולומר שלפי רש"י אמנם למדנו קנייני אישה מקנייני שדה, אך אין הוא אמינא שאישה תיקנה בחזקה כי חזקה מועילה רק בדבר שאדם קונה את גופו. אך אדם שקונה אישה לא קונה את גופה, ולכן ודאי שחזקה לא תועיל. עוד אפשר לומר, שביאה היא סוג של קניין חזקה. כמו שבשדה חזקה היא פעולה שמבטאת בעלות, כמו "נעל, גדר ופרץ", כך גם ביאה מבטאת בעלות על האישות באישה.

יש להעיר, שבשטר ברור לכולם שאין צורך שהשטר יהיה שווה פרוטה, בחליפין הערך הוא מה שנותן משמעות לקניין, ולכן צריך שיהיה שווה פרוטה, ואילו בשטר ערך הנייר הוא לא מה שפועל את העסקה, אלא משמעות המילים שכתובות בשטר.

התוספות רי"ד מסביר כמו שאמרנו, שבהוא אמינא חשבנו שכיוון שלמדנו קנייני אישה משדה כל קניין שקונה בשדה יקנה באישה, ולכן סודר יועיל גם לקניין אישה. במסקנה למדנו שקניין סודר הוא רק "טקס" שמבטא גמירות דעת, אבל שום דבר לא קורה במציאות. קניין "טקסי" מועיל רק בממונות ולא בקניית אישה. לדבריו, גם במסקנה אנו נשארים בהבנה שאישה דומה לשדה, ויתכן שחליפי שווה בשווה יועילו, כיוון שהם לא פעולה טקסית.

התוספות רי"ד^[2] שואל למה בקניין סודר לא מקודשת לעולם, והרי אפשר לצייר מקרה שעל ידי קניין חליפין יחול קניין כסף. כלומר, אם האיש מקדש אותה במנה, אך לא נותן לה אותו כרגע, אלא רק עושה קניין סודר שמחייב אותו במנה. מדוע לא מקודשת במקרה כזה? האבנ"מ^[3] מיישב, שקניין כסף מייצר מחויבות לתשלום שאר התמורה, אך חילופי שווה בשווה של סודר לעומת זאת לא גורמים למחויבות לשלם כסף ולכן אין פה קניין כסף.

שיטת הרשב"א

הרשב"א^[4] נשאל, האם חליפין מקבלים דין כסף או לא. ההנחה שלו היא שחליפין לא קונים מדין כסף. בכסף, אנחנו יודעים שאין חיסרון של "כלתה קניינו". כלומר, אם אדם עושה קניין כדי שיחול רק לאחר זמן, גם אם הכסף ששילם עבור החפץ כבר כלה מהעולם - הקניין יחול. הרשב"א דן האם גם בחליפין לא יהיה חיסרון של "כלתה קניינו", ואומר שחליפין לא דומים לקניין כסף.

לדבריו צריך לומר שההוא אמינא של הגמרא היא שכיוון שמצאנו שכסף מועיל באישה ובשדה, נלמד בבניין אב, ונעתיק את כל הקניינים משדה לאישה, ולכן כמו שחליפין מועילים בשדה הם יועילו גם באישה. כלומר, ההו"א לא נבעה מההשוואה של חליפין לכסף מסברה, אלא חשבנו שאפשר ללמוד קניין חליפין בבניין אב. ובמסקנה הבעיה בחליפין היא שחליפין הם קניין בזוי ואישה לא נקנית בו, כיוון שאפשר להקנות בו על ידי דברים שלא שווים פרוטה. גם אם הבעל יביא לה משהו ששווה פרוטה, הקניין עדיין לא יועיל, כי היא בכל מקרה לא מקבלת את התמורה, והקניין עצמו הוא בזוי כי אפשר היה לעשות אותו בלי שווי. וזה לשונו:

"אפילו כי יהיב לה חליפין שוה מנה מאי הוי, הא מכל מקום לאו בגופן היא נקנית אלא בדינן."

תלמיד הרשב"א^[5] אומר, שחכמים גזרו שגם חליפין ששווים פרוטה לא יועילו משום פחות משווה פרוטה. לדבריו צריך לומר שיש כאן דין 'אפקעינהו', כי מדאורייתא הקידושין חלים וחכמים מבטלים אותם.