פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר קנד כא: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר קנד כא

סעיף כא[עריכה]

כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפי' בשוטים (רי"ף,רמב"ם). וי"א שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין (ירושלמי,ר"ח,רא"ש יבמות סד,א). הגה: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש). אבל אם יש לו אשה בעבירה, לכ"ע כופין בשוטים. וכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדין אותו ג"כ (מרדכי ריש המדיר). ומכל מקום יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שערי דורא בשם ר"ת ובמהרי"ק), או למול בניו או לקברם, עד שיגרש^א (בנימן זאב רפ"ט). ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו. אבל מי שאינו מקיים עונה, יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש, כי אין זה כפייה, רק לקיים עונתו, וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סימן קכ"ז) וכן מי שגירש אשתו בגט כשר, ויצא קצת לעז על הגט, מותר לכופו לתת גט אחר. ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר).

כפייה להוציא במקרים בהם נאמר במשנה "יוציא": כגון המדיר את אשתו והמורד.

ירושלמי,ר"ח,רא"ש: לא כופים. ר"ח מסייג שדוקא כשמונע ממנה רק מזונות או רק תשמיש אך כשמונע ממנה שניהם כופים. על האמור בכתובות עז,א "אין מעשין אלא לפסולות" מקשים בירושלמי מכל המשניות בפרק המדיר בהן נאמר שיוציא ומתרצים שיוציא אך לא כופים. ר"ח הוסיף את המונע כל ענייני אישות כדי ליישב את דברי שמואל שהאומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו, ומשמע שמעמידו שמונע גם תשמיש. הרא"ש כתב שהואיל והירושלמי כתב שאין לכוף היאך נכוף ובפשטות מקבל גם את דברי הר"ח שהרי הביאו ולא השיג. לכאורה צ"ע כיצד מיושב ר"ח עם הירושלמי שהבין כפשוטו את הכלל שאין מעשין אלא לפסולות, אלא שבכל מקרה צריך לצמצם הירושלמי, שהרי מפורש במשנה שכופין במוכה שחין וכד' אע"פ שלא מדובר בפסולות.

רי"ף,רמב"ם: בכל אלו שנאמר בהם שיוציא כופים על כך.

שו"ע: סתם כרמב"ם וי"א כרא"ש. ולגבי מורד מתשמיש או ממזונות פסקו השו"ע והרמ"א בסע' ג שכופין.

רמ"א: כר"ח ורא"ש. ועיין בסיכום לסע' ג שהגבו"א כתב שהעיקר לדינא כר"ח שיש לכוף רק כשמונע כל ענייני אישות, ולמעשה אף בכך אין לכוף לחוש למחמירים גם בכך.

סיכום – אימתי כופים:

מוכה שחין, בעל פוליפוס, מקמץ, מצרף נחושת, בורסי: מפורש במשנה בכתובות עז,א שכופים להוציא.

פסולות: מפורש בגמ' שם ובירושלמי שכופים, ואפילו בפסולי דרבנן.

שהה עשר שנים ולא ילדה: נחלקו האמוראים בכתובות עז,א, ונפסק בסע' י שכופים.

המדיר: לירושלמי, ר"ח ורא"ש לא כופים; לרי"ף ולרמב"ם כופים; השו"ע סתם כרמב"ם וי"א כרא"ש; הרמ"א כרא"ש.

מורד מתשמיש ומזונות (כשא"א לכופו לזון): שו"ע,רמ"א ג: כופים. לר"ח רק במורד משניהם כופים. גבו"א – כר"ח, ולמעשה לחוש אף בכך.

מאכילה דבר איסור: מהרי"ו,רמ"א – כופים.

נודר ואינו מקיים: הגה"מ,רמ"א – כופים.

רועה זונות: אגודה,רמ"א – כופים.

מומר: ארחות חיים: כופים; מהר"ם – לא; רמ"א – הביא שתי הדעות.

המכה אשתו: מהר"ם,רמ"א – כופים לאחר התראה.

יצא לעז על גט ראשון: מרדכי,רמ"א – כופים.

א. הרחקות דר"ת: מהריב"ל: היום שהרחקות חשובים כנידוי, אין לעשות שום הרחקה אלא רק לומר לו שמותר לקרותו עבריין.

גבו"א: טוב להחמיר.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.