דרשני:מהדרין מן המהדרין: הבדלים בין גרסאות בדף

מצוות החנוכה התייחדה בכך שיש בה רמות של הידור- מעשייה לצאת ידי חובה ועד לעשייה של מהדרין מן המהדרין. במאמר זה נדון בייחודיות דין המהדרין במצוות החנוכה ובמקור הדינים בהדלקת נרות החנוכה לפי השיטות השונות.‏^[1]

משמעות המילה "מהדרין"

מבואר בגמרא שבחנוכה אנו מוצאים כמה דרכים לקיים את מצוות נר חנוכה עיקר הדין, מהדרין ומהדרין מן המהדרין. דבר זה דבר חידוש הוא שהרי בכל המצוות כולם לא מצינו דין כזה שהאדם יוכל לקיים המצווה באופן של המהדרין מן המהדרין, לכן נראה לבאר את יסוד ההידור בנר חנוכה. נחלקו הראשונים מה משמעות הביטוי "המהדרין" בנר חנוכה. כתב רש"י

""והמהדרין - אחר המצות - עושין נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית."" (רש"י שבת דף כא:)

מדברי רש"י עולה שההידור בנר חנוכה שונה במהותו משאר ההידורים שאנו מוצאים בתורה‏^[2] אם בשאר הידורים מתפרשת המילה "מהדרין" מלשון הדר – יופי, כאן רש"י מפרשה בדרך אחרת, "הדר" מלשון חזר, וממילא המהדרין בנר חנוכה הם המחזרים אחר מצוות נר חנוכה. ביאור זה מבאר לנו דבר נוסף בהידור בנר חנוכה, מדוע ההידור אינו בגוף החפץ של המצווה. ונסביר, שהרי בכל המצוות כולם כאשר אנו מדברים על הידור במצווה ההידור הוא בחפצא של המצווה, וכגון בארבעת המינים שעל האדם לקנות לולב נאה, אתרוג נאה וכו' וכמאמר הגמ':

"זה אלי, ואנוהו - התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין." שבת דף קלג:

מהות ההידור הרגיל הוא ע"י הנוי, ע"י הייפוי של ה"חפצא" של המצווה לעומת זאת בנר חנוכה מהות ההידור הוא ע"י החיזור והבקשה של המצווה.

לעומת דברי רש"י, בדברי ראשונים אחרים אנו מוצאים את ההסבר הפשוט של מילת ההידור. כן נראה מלשונו של הרמב"ם:

"כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית ..." (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פ"ד ה"א)

מהדר את המצווה מלשון ייפוי ונוי, שהמצווה תהיה יותר נאה, וכן בדברי התוס' בסוגיה:"והמהדרין מן המהדרין - נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר...." (תוספות שבת דף כא:) עולה מדברי תוס' שיש יותר הידור במצווה בזמן שיש היכר. והיכר מתבטא דווקא בהידור שרואים בהידורי של נוי וייפוי של המצווה. בשביל לעמוד על ההבדל בין פרושים אלו בביאור המילה "המהדרין" יש לבאר את מחלוקת הראשונים בביאור הסוגיה.

מחלוקת הראשונים בדין מהדרין מן המהדרין

נחלקו הראשונים בביאור הסוגיה מהו דין המהדרין מן המהדרין, וכתבו התוספות "והמהדרין מן המהדרין - נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית." (תוספות שבת דף כא:) לדעת התוספות ישנם שני סוגי הידורים בנר חנוכה. יש את המהדרין שהוא ההידור הראשון המוסב על עיקר הדין, ומהותו הוא הדלקת נרות כנגד מס' אנשי הבית. וישנו את ההידור השני המהדרין מן המהדרין שגם הוא מוסב על עיקר הדין, ומהותו הדלקת הנרות כנגד מספר הימים היוצאים. התוספות דנים מדוע לא ניתן לשלב בין ההידורים, ובמילים אחרות מדוע בעל הבית אינו יכול להדליק נרות כנגד מס' הימים וכנגד מס' אנשי הבית. כך שאם לדוג' לאדם יש עשרה בני בית ביום השמיני ידליק שמונים נרות. עונים התוס' שברגע שאדם ישלב בין שני ההידורים לא יהיה היכר למספר הימים, שכן כאשר מוסיף ומחסר יחשבו הרואים שכך הם מספר האנשים בבית ולא יבינו שההוספה היא כנגד מס' הימים. ‏^[3]

לעומת דברי התוספות הלך הרמב"ם בדרך אחרת וז"ל:

"כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד. " (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פ"ד ה"א)

מסביר הרמב"ם את דיני ההידור. בפשטות הסביר הרמב"ם את ההידור הראשון כדברי התוספות, המהדרין מוסב על עיקר הדין ומהותו הוא הדלקת הנרות כנגד מס' אנשי הבית. אך בהידור השני, המהדרין מן המהדרין, נחלק הרמב"ם על דברי התוספות ומסביר שההידור מוסב על ההידור הראשוני. על האדם להדליק את נרות החנוכה כנגד ימי החג וכן כנגד מספר אנשי הבית.‏^[4]

להסברת הדברים הרמב"ם מביא דוג' לכך בהלכה ב', וז"ל:

"כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות" (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פ"ד ה"ב)

ביאור מחלוקתם של הרמב"ם והתוספות

על דברי הרמב"ם אלו הקשו האחרונים את קושיית התוס', כיצד יכול המדליק לערב בין שני ההידורים הרי אין היכר למס' הימים ברגע שמדליק בצורה זאת. מכוח דברים אלו כתב הגר"א להסביר את מחלוקתם של התוס' והרמב"ם, וז"ל: "וי"א. כ"כ הרמב"ם להלכה נראה שכן הוא דעת הרי"ף מדהביא מימרא דרבב"ח אר"י שני זקנים כו' כנגד פרי החג כו' דמעלין בקודש ואין כו' דלהאי טעמא לא חיישינן להיכרא דימים הנכנסין או היוצאים שכתב התוספות שם. וכ"מ בגמרא שם חד אמר כו' וחד אמר טעמא כו' דנ"מ בכה"ג כנ"ל ומסקנא דב' זקנים כמ"ד דמעלין בקודש כו':" (ביאור הגר"א או"ח סימן תרעא ד"ה וי"א) מסביר הגר"א שנחלקו התוספות והרמב"ם במחלוקת הטעמים של ב"ה וב"ש. תוספות סברו כמי שאמר שנחלקו ב"ה וב"ש האם מדליקים כנגד הימים הנכנסים או כנגד הימים היוצאים. והרמב"ם סבר שנחלקו ב"ה וב"ש האם ההדלקה היא כנגד פרי החג או כנגד מעלין בקודש ואין מורידים. לדעת התוספות שסברו שמדליקים כנגד הימים הנכנסים ישנו צורך בהיכר למספר הימים וכשהמדליק מערב בין ההידורים אין היכר למס' הימים לכן הפרידו התוספות בין ההידור הראשון למשנהו. לעומת זאת הרמב"ם סובר שאין צורך בהיכר משום ש"מעלין בקודש ואין מורידים" וכשעיקר ההדלקה הוא בתוספת וריבוי האור אין צורך בהיכר למס' הימים. לכן ניתן לשלב את ההידורים והעיקר שביום הבא ידלקו יותר נרות מן היום הקודם.‏^[5] ‏^[6].

שיטת הרמ"א

דרך שלישית בביאור הסוגיה אנו מוצאים בדברי הרמ"א:

"כמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. הגה: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט; ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין" (שו"ע או"ח סימן תרעא סעיף ב)

מביא הרמ"א את המנהג הרווח בארצות אשכנז לקיום המהדרין מן המהדרין. ההדלקה נעשית ע"י שכל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה משלו כמספר הימים. בדברי הרמ"א נוסף בסוגרים עגולות שמקור דבריו הוא מדברי הרמב"ם. וכן מבואר בט"ז במקום:

"...ובכאן יש חידוש במנהג שהספרדים נוהגין כתוס' כמו שכתבנו. והאשכנזים כרמב"ם וזה לא מצינו בשאר מקומות" (ט"ז או"ח סימן תרעא)

והקשו האחרונים על דברי הט"ז שהרי לפי מה שבארנו לעיל אין דבריו מדויקים, שהרי לדעת הרמב"ם בעל הבית מדליק לכולם ולדעת הרמ"א כל אחד מבני הבית מדליק.‏^[7]

ויש מהאחרונים שכתבו שהמקור שמסומן בסוגרים שמנהג האשכנזים הוא כדברי הרמב"ם אין הכוונה שהוא כדברי הרמב"ם לגמרי אלא כוונתם שכמו שברמב"ם מצינו שדין מהדרין מן המהדרין מוסב על דין המהדרין, כך גם בדברי הרמ"א דין המהדרין מן המהדרין אינו סותר את דין המהדרין ואף מוסב עליו. אך עדיין קשה על דברי הרמ"א מה מקור דבריו וכיצד הוא מסביר את דברי הגמרא? בדברי הראשונים העוסקים בסוגית אכסנאי אנו מוצאים סמך למנהג זה.

דין אכסנאי

כדי להבין את העולה מדין אכסנאי נקדים ונסביר את הגמ' העוסקת בדין זה.

"אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא: מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא. בתר דנסיבי איתתא אמינא: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי." (שבת דף כג.)

רבי זירא כשהיה רווק היה משתתף בפרוטות עם בעל הבית, ולאחר שנישא היה יוצא ידי חובה בהדלקת אשתו. נשאלת השאלה אם דין מהדרין מן המהדרין הוא שכל אחד ידליק בפני עצמו מדוע רבי זירא לא הדליק לבד? ‏^[8] תרומת הדשן דן בשאלה זאת אגב השאלה האם אכסנאי רשאי להתנתק מהדלקת אשתו וז"ל:

"שאלה: אכסנאי שהוא נשוי רשאי הוא להדליק בברכה חוץ לביתו או לאו? תשובה: יראה דצריך לדקדק בדבר. אחד מהגדולים הורה ונהג דרשאי להדליק בברכה. ואמר אף על גב דאמרינן בגמרא דכיון דנסיבנא אמינא השתא ודאי לא צריכנא, היינו דלא מחייב, אבל אי בעי מצי להדליק, ולא הוי ברכה לבטלה, דהוי נמי בכלל המהדרין..... ונחלק עליו אחד מהגדולים תלמידו, ואמר דהואיל ולא צריך ופטור מן הדבר א"כ היה נקרא הדיוט אם יעשה. וכ"ש דהוי ברכה לבטלה, כיון דלא אשכחן מהדרין זה בתלמוד, ע"כ דבריהם. ....ובתשובת מהר"ם במרדכי פ' כל הבשר כתב, ואין זה כחולק על התלמוד וכמוסיף שהוא גורע... אמנם מטעם מהדרין אפשר ויתכן שפיר דמי להדליק בברכה כה"ג, דכי היכא דיש הידור בנר לכל אחד ואחד בבית אחד, ה"נ יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות. והתנא לא פסיקא ליה למיתני הך מהדרין, דלא שכיחא כולי האי. וכיון דאשכחן בתלמוד מהדרין, ומהדרין מן המהדרין, אין זה כמוסיף על התלמוד שהוא גורע." (תרומת הדשן סימן קא)

תרומת הדשן מביא מחלוקת בין שני גדולים בתקופתו האם יכול האכסנאי להתנתק מברכת אשתו ולברך בפני עצמו או לא. וכתב לחדש לצד שיכול להתנתק ולברך, שדין אכסנאי לא יגרע מכל דין מהדרין שקיים בכל בית, שכמו שמצאנו בכל בית שכל בני הבית מדליקים ומברכים כך גם כאן כשאינו נמצא בבית יכול להדליק ולברך.

כעין זה מצינו בדברי המהרי"ל:

"בחורים מלמדים ושמשים צריכין להדליק, ואם נשיהם מדליקין בשבילם אינם צריכים, עכ"ה. מהר"י סג"ל השיב בתשובה וז"ל: נר חנוכה נוהגים בכל דוכתין שכל אורחים ובחורים מדליקין אף על גב דמדליקין בודאי עליהם כל אחד בביתו. דעתה היכירא לבני הבית מי מפיס להכיר אם הוא נשוי או לא. ולמאי דנהיג האידנא להדליק כל א' וא'. ודלא כמו שפסק ר"י דיותר חידוש בנר איש וביתו, אם כן אתו למיחשדיה. ומשום ברכה לבטלה ליתא, דאינו רוצה לצאת בשל אשתו ממילא חל חיובא עליה." (ספר מהרי"ל מנהגים הלכות חנוכה סימן ח)

ובשו"ת כתב:

"ושמא בימי ר' זירא דלא היו מדליקין אלא על פתחי חצירות והבתים אין לחוש, אבל השתא דהיכירא לבני הבית מי מפיס להכיר אם הוא נשאוי או לא..." (שו"ת מהרי"ל סימן קמה)

מסביר המהרי"ל שהמנהג כיום שכל אחד מדליק בפני עצמו יכול האדם להתכוון לא לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו וע"י זה יחול החיוב על האדם ויצטרך להדליק בפני עצמו.‏^[9] וההבדל‏^[10] שיש בין שני ראשונים אלו הוא שלדעת תרומת הדשן כל אדם יכול לברך על ההידור אבל הוא יוצא ידי חובת עיקר הדין מבעל הבית. לעומת זאת לדעת המהרי"ל צריך כל אחד מבני הבית להתכוון לא לצאת ידי חובה בהדלקה של בעל הבית כדי שהוא יוכל לברך בעצמו.‏^[11] אם נעיין בדברי ראשונים אלו נראה שמדברי המהרי"ל משמע שהמנהג שכל אחד מדליק בפני עצמו התחיל כאשר התחילו להדליק בתוך הבתים. ובאמת בזמן הגמ' כשהיו מדליקים על פתחי הבתים רק בעל הבית היה מדליק שהרי כתב המהרי"ל שכשהיו מדליקים על פתח הבית לא היה שייך לחשוד ברבי זירא ונראה שלא היה שייך לחשוד בו משום שרק בעל הבית היה מדליק והיה יוצא ידי חובה בהדלקתו. כעיין הסבר זה כתב בדרכי משה בשם המהר"א מפראג:

"וכן המנהג וכתב מהר"א מפראג דלדידן שמדליקין בפנים ויודעין בכית כמה כני אדם בבית וליכא למיחש שמא יאמרו כך בני אדם הם בבית אף לדעת התוספות מנהגינו נכון ועוד דמאחר שמדליקין בפנים כל אחד יכול להדליק במקום מיוחד ולא בעי להדליק כולן בטפח הסמוך לפתח וניכר הנרות שמדליק כל אחד ואחד ואיכא היכרא כשמוסיף והולך בשאר הלילות ולכן מנהגינו אתי שפיר לכולי עלמא" דרכי משה סימן תרעא ס"א

לדעת המהר"א מפראג ברגע שמדליקים בפנים כל אחד יכול להדליק במקום אחר ונפטרה הבעיה של ההיכר וממלא כל אחד מבני הבית יכול להדליק במקום אחר. עפ"י דברינו במהרי"ל נמצא שבאמת אין מקור למנהג האשכנזים בדברי הגמ' וכל מה שנהגו כך הוא משום שנכנסו להדליק בבית, וכיוון שנכנסו לבית נהגו מנהג חדש לשלב בין שני ההידורים שהתקבע ע"י יהודי אשכנז. אבל באמת בתרומת הדשן נראה לבאר בדרך אחרת, שהסביר את הגמ' על המעשה של רבי זירא שבאמת אם רצה רבי זירא להדליק היה יכול רק שלא רצה לעשות זאת.‏^[12] נמצאנו למדים שבאמת לדעת תרומת הדשן יש להתכוון לצאת ידי חובת ההדלקה של בעל הבית וההדלקה שבני הבית מדליקים היא הדלקה על ההידור.‏^[13] אך עדיין קשה על דבריו כיצד מברכים על הידור הרי הרמ"א כתב:

"גר שמל קודם שנתגייר, וקטן שנולד כשהוא מהול, כשמטיפין ממנו דם ברית אינם צריכים ברכה. וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו, מפני שאינו זכר ודאי. הגה: אבל כשחוזרין על ציצין המעכבים המילה, צריך לחזור ולברך כל הברכות, אבל אין לומר קיים את הילד הזה" (שו"ע יו"ד סימן רסה סעיף ג)

ומשמע שדווקא על ציצין המעכבים את המילה צריך לחזור ולברך אבל על ציצין שאין מעכבים את המילה אינו חוזר ומברך, וקשה מדוע יוכל לברך על הדלקת נר חנוכה הרי היא רק הידור. והאחרונים ‏^[14] כתבו לחלק בין הידור חנוכה לכל הידור שבתורה. שבחנוכה ההידור אינו בייפוי של המצווה כמו במילה שההידור בה מדין "זה אלי ואנוהו" משא"כ בנר חנוכה ההידור הוא שידליק ויחזר אחר המצווה בעצמו וההידור הוא חלק ממצות הדלקת נר חנוכה אלא שהחיוב רק באחד. ולפ"ז חידשו שעל הידור כזה ניתן לברך כי הוא חלק מקיום המצווה. נחזור לדברינו בתחילת הסוגיה לגבי המחלוקת בפירוש דין הדר. רש"י פירש את המילה מהדרין כפירוש המילה הארמית הדר שפירושה חזר, ועולה מדברי רש"י שאדם הרוצה להדר במצוות נר חנוכה צריך לחזר אחר קיום המצווה בעצמו ועל כל אחד ואחד מוטלת החובה לרצות לזכות במצוות ההדלקה, לכן כל אחד ואחד עושה נר לעצמו.

לסיכום

נראה שמנהג האשכנזים מובן היטב עפ"י ביאורו של רש"י שהרי על כל אחד מוטלת החובה להדר ולחזר אחר הדלקת עצמו. ‏^[15] לעומת זאת מדברי הרמב"ם והתוספות עולה שפירוש הדר הוא ייפוי כלומר שככל שהאדם מוסיף יותר עניינים בהדלקת הנרות מקיים מצווה יותר מהודרת ויפה. ובזה נחלקו התוס' והרמב"ם שלדעת התוספות צריך שיהיה היכר לאותו ייפוי של המצווה ולרמב"ם אין צורך באותו היכר.