מיקרופדיה תלמודית:לוי: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - איש משבט לוי, לעניין מצוות ודינים ואיסורים האמורים בו.

מהותו וגדרו

לעבודת המקדש

זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש, שנאמר: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי וגו' (דברים י ח. רמב"ם כלי המקדש ג א), שמשחטאו הבכורים בחטא העגל נלקחה העבודה מהם - שבתחילה היו הבכורים משמשים בעבודה (ראה ערך עבודה) - וניתנה לבני שבט לוי (במדבר רבה ד ח), שנאמר: קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ג מה. במדבר רבה שם). בטעם הדבר כתבו ראשונים, שכבוד המלך והמקום, שיהיו אנשים ידועים משבט ידוע קבועים לשירות, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה (חינוך שצד).

הבדלה זו של הלויים, לא תשתנה לעולם, שנאמר: וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם (במדבר ח יד), וכל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא (ויקרא רבה ב ב; ספרי בהעלותך צב), שאף לעתיד לבוא, כשיחזרו הבכורים לעבודתם (ראה ערך עבודה), לא ירדו הלויים מקדושתם (אור החיים במדבר ג מה), ויעבדו הלויים יחד עם הבכורים (אור החיים בראשית מט כח).

ללמד ולהורות תורה

על הלויים ללמד ולהורות תורה לשאר העם, שנאמר: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל (דברים לג י. רמב"ם שמיטה יג יב), וכתבו ראשונים, שיעקב אבינו הבדיל את לוי, והושיבו בישיבה ללמד דרך ה', וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד (רמב"ם עבודה זרה א ג).

מעשר ראשון

מעשר-ראשון (ראה ערכו) ניתן ללויים, שנאמר: וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה (במדבר יח כא), ונאמר: כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' נָתַתִּי לַלְוִיִּם (שם כד. יבמות פו א; רמב"ם מתנות עניים ו ב, ומעשר א א), בשכר עבודתם, שנאמר: חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (שם כא), ונאמר: כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד (שם לא. כן משמע מספרי קרח קיט וקכב)^[1].

כשאינו מקבל על עצמו העבודה

מעשר ראשון, הואיל וניתן הוא ללויים בשכר עבודתם, לוי שאינו מקבל על עצמו את כל עבודת הלויים אינו נוטל מעשר, שכך דרשו: חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים (במדבר יח כא), אם עבד – יטול; אם לא עבד - לא יטול (ספרי שם קיט), מכאן אמרו, בן לוי שקבל עליו כל עבודת לויה חוץ מדבר אחד - שאין מקבלים אותו לעבודה (ראה להלן: כשרותו לעבודה) - אין לו חלק בלויה (ספרי שם קכב). ומן האחרונים יש שביארו, שכל זמן שהוא מודה בעבודה, אף בשעה שאינו עובד, נקרא עובד, שהוא משועבד לעבודה, ולא נתמעט אלא לוי שאינו מודה בעבודה (מלבי"ם במדבר שם), וכן לוי הדר בחוץ לארץ, שאינו עובד בבית המקדש - שהרי אינו חייב לעלות לארץ ישראל לשם כך (ראה להלן: עבודתו בבית המקדש) - אינו נוטל מעשר ראשון (ספרי דבי רב לספרי שם קיט).

נשים

נשים משבט לוי, שנוטלות מעשר ראשון (ראה ערך מעשר ראשון), אף על פי שאינן כשרות לעבודה (ראה להלן: כשרותו לעבודה), והמעשר ניתן ללויים בשכר עבודתם (ראה לעיל), מכל מקום נוטלות את המעשר בשכר עבודת אביהן (דרך חכמה, כלי המקדש ג א, בביאור ההלכה).

בזמן הזה

בזמן הזה, שבטלה העבודה בבית המקדש, אף על פי שהמעשר ניתן ללויים בשכר עבודתם (ראה לעיל), חובה לתת ללויים מעשר ראשון, שנאמר: וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה (שם כא), מה נחלה אינה פוסקת, אף מעשר אינו פוסק (ספרי זוטא במדבר שם).

יציקת מים

הלויים יוצקים מים על ידי הכהנים לפני נשיאת-כפים (ראה ערכו. זוהר ג קמו א; שו"ע או"ח קכח ו), שנאמר: וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי וגו' הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ (במדבר יח ב), ובכך הכהנים מוסיפים קדושה על קדושתם, שמקדשים ידיהם מן הלויים הנקראים קדושים (זוהר שם)^[2].

עבודתו בבית המקדש

מצות עשה על הלויים לעבוד בבית-המקדש (ראה ערכו) - עבודה הכוללת כמה תפקידים (ראה להלן) - שנאמר: וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר יח כג. כן משמע מספרי קרח קיט; רמב"ם כלי המקדש ג א, וספר המצוות מ"ע כג; חינוך שצד), שעליהם להיות פנויים ומוכנים לעבודת המקדש (רמב"ם כלי המקדש שם), בין רצו בין שלא רצו (כן משמע מהספרי שם; רמב"ם שם), וכן דרשו: ועבד הלוי הוא, בעל כרחו (ספרי שם; רמב"ם שם ושם; חינוך שם), שדבר זה הוא חובה וציווי המוטל עליו בהכרח (ספר המצוות שם; חינוך שם), ונכפלה מצוה זו בתורה, שנאמר: וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו (דברים יח ז), איזהו שירות שבשם, הוי אומר זה שירה (ראה להלן. ערכין יא א; רמב"ם כלי המקדש ג ב), ונמנית מצוה זו במנין-המצוות (ראה ערכו. ספר המצוות שם; סמ"ג עשין קסט; חינוך שם)^[3].

על מי החיוב

מצוה זו אינה מוטלת על שבט לוי להעמיד מתוכו אנשים לעבודה, אלא מוטלת היא על כל יחיד משבט לוי, שאף אם כבר יש מהם מי שיעשה את העבודה, מצוה על כל יחיד משבט לוי לעבוד (יריעות שלמה (פיינזילבר) כלי המקדש ג א, ותורת לויים (סגל) שם ד, על פי ספרי שם).

לוי הדר בחוץ לארץ

לוי הדר בחוץ לארץ, כתבו אחרונים שאינו חייב לעבוד בבית המקדש, ואינו חייב לעלות לארץ ישראל כדי לעבוד (ספרי דבי רב לספרי קרח קיט)^[4].

נשים

הנשים שמשבט לוי אינן כשרות לעבודה, שנאמר: וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי וגו' (במדבר יח ב), את אחיך, להוציא את הנשים (ספרי קרח קטו).

באלו שנים נוהג

מצות עבודת הלויים, אף על פי שבשכרה נוטלים הלויים מעשר ראשון (ראה לעיל: מהותו וגדרו), נוהגת היא אף בשנים שאין מפרישים בהן תרומות-ומעשרות (ראה ערכו) - היינו, שביעית (ראה ערכו) ויובל (ראה ערכו) - שכך דרשו: אין לי אלא שנים שהמעשרות נוהגים בהן, שמיטות ויובלות מנין, תלמוד לומר: וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא (במדבר יח כג. ספרי קרח קיט), שעליו לעבוד בכל השנים, ואף כשאינו נוטל שכרו, יעבוד בחינם (עמק הנצי"ב לספרי שם).

משוררים

מתפקידי הלויים, שיהיו מהם משוררים, לשורר על הקרבן בכל יום (רמב"ם כלי המקדש ג ב), שנאמר: וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו (דברים יח ז), איזהו שירות שבשם, הוי אומר זה שירה (ערכין יא א; רמב"ם שם), וכלולה שירה זו במצות עבודת הלוי במקדש (ראה לעיל. כן משמע מספר המצוות שם, וסמ"ג שם, וחינוך שם)^[5].

שומרים

מתפקידי הלויים להיות שומרים את בית המקדש (ראה ערך בית המקדש: שמירתו. משנה מדות א א; כן משמע מתמיד כו א; רמב"ם בית הבחירה ח ב, וכלי המקדש ג ב), והיא מצות עשה, הנמנית במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם מ"ע כב; חינוך שפח; סמ"ג עשין קסה), וכן כלולה שמירת המקדש במצות עבודת הלוי במקדש (כן משמע מסמ"ג עשין קסט, וחינוך שצד)^[6].

שוערים

מתפקידי הלויים, להיות שוערים בבית המקדש, לפתוח את שעריו ולהגיף אותם (כן משמע מערכין יא ב; רמב"ם כלי המקדש ג ב), והדבר כלול במצות עשה שיעבוד הלוי במקדש (כן משמע מספר המצוות לרמב"ם מ"ע כג, וסמ"ג שם, וחינוך שם)^[7].

מטהרי המקדש וכליו

מתפקידי הלויים, שאם נטמא בית המקדש או נטמאו כליו, עליהם לטהרם, שנאמר: כִּי מַעֲמָדָם לְיַד בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית ה' עַל הַחֲצֵרוֹת וְעַל הַלְּשָׁכוֹת וְעַל טָהֳרַת לְכָל קֹדֶשׁ (דברי הימים א כג כח), וכן מצינו שעשו בימי חזקיהו, כמו שנאמר: וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית ה' לְטַהֵר וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל ה' לַחֲצַר בֵּית ה' וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל קִדְרוֹן חוּצָה: (דברי הימים ב כט טז. רש"י ורד"ק ומלבי"ם שם א כג כח)^[8].

כיבוד העזרה

כיבוד העזרה, יש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמעבודות הלויים הוא, ודווקא הלויים עושים עבודה זו (מקדש דוד י נסכים סק"ה, בדעת רש"י ערכין יג ב ד"ה אין); ויש שכתבו, שמעבודות הכהנים הוא, אלא שהלויים היו מסייעים בכך לכהנים (כן משמע מיריעות שלמה (פיינזילבר) כלי המקדש ג ב, בדעת רש"י שם; דרך חכמה כלי המקדש ג סק"ז).

גזברים ואמרכלים

ממנים מבין הלויים גזברים (ראה ערך גזבר) ואמרכלים (ראה ערך אמרכל), שנאמר: וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ (במדבר יח ב), מנה מהם גזברים ואמרכלים (ספרי קרח קטז), שילוו עליך הוא לשון גדולה ומעלה (ספרי דבי רב לספרי שם). ולכן נסמכה פרשת הלויים לציווי הדלקת המנורה (ראה במדבר ח), להורות שהכהן יתעסק בהדלקת הנר, ובשאר העבודות יעזרוהו הלויים, ויעמדו לפניו לעשות מה שיצום (אבן עזרא שם ד), ואין הלויים חייבים לסייע לכהנים אלא בעבודות שבמקדש, ולא בעבודות הדיוט שלהם (ספרי שם).

מת מצוה

לוי וישראל שפגעו במת-מצוה (ראה ערכו), יטמא לו הישראל, ואל יטמא הלוי (ירושלמי נזיר ז א), ואין הדברים אמורים אלא בשעת הדוכן (ירושלמי שם), שבשעה שהלויים שרים על הדוכן, הלוי צריך להיות טהור שלא יתבטל ממצותו (קרבן העדה ופני משה לירושלמי שם)^[9].

להתעסק בעבודות הכהנים

הלויים מוזהרים שלא לעסוק בדבר מעבודות המזבח המיוחדות לכהנים - בנוסף לאיסור זרות, שזר אסור בעבודות הכהנים (ראה ערך זר: הזר ושבכלל זר) - שנאמר: אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ (במדבר יח ג), יכול אם נגעו יהיו חייבים, אמרת "אך", משום עבודת זר הם חייבים, ואין חייבים משום מגע (ספרי זוטא שם; רמב"ם כלי המקדש ג ט, וספר המצוות ל"ת עב; סמ"ג לאוין רצז; חינוך שפט). בטעם הדבר כתבו ראשונים, שהואיל ועבודות הכהנים והלויים הן עבודות יקרות ומקודשות, צריכה המלאכה להישמר מאד מהיאוש, מהעצלות ומהשכחה, ומלאכה המוטלת על שני אנשים או יותר, הפשיעה מצויה בה יותר ממלאכה המוטלת על האחד לבדו, כי הרבה פעמים יסמכו האחד על חברו ותתבטל המלאכה (חינוך שם). לוי שעבד בעבודת הכהנים חייב מיתה (ספרי קרח קטז; ערכין יא ב; רמב"ם שם יא) בידי שמים (רמב"ם שם), וחמור מישראל העושה כן, שישראל אינו חייב מיתה אלא אם עבד בעבודה תמה (ראה ערך זר: שם), ואילו לוי חייב על כל עבודה, ואפילו עבודה שאינה תמה (מנחת חינוך שפט ג).

ישראל ששורר

ישראל ששורר, הואיל והשירה היא עבודה, זר חייב עליה מיתה (תוספות ערכין יא א ד"ה אל, בתירוץ השני).

חלוקת תפקידי הלויים

משמרות הלוייה

שמונה משמרות (ראה ערכו) תיקן משה ללויים (תוספתא תענית (ליברמן) ג ב), ולאחר מכן חילקו שמואל הנביא ודוד המלך את הלויים לעשרים וארבעה משמרות (תוספתא שם; רמב"ם כלי המקדש ג ט), שנאמר: הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם (דברי הימים א ט כב), אלו משמרות כהונה ולויה (תוספתא שם)^[10].

בכל שבוע עובד משמר אחר, וראש כל משמר מחלק את אנשי המשמר לבתי-אבות (ראה ערכו), ובכל יום מימי השבוע עובדים אנשים מסויימים - היינו, אחד מבתי האבות (סמ"ג עשין קע) - וראשי האבות מחלקים את העובדים ביום שלהם לכל תפקיד (רמב"ם שם, לפי כסף משנה שם; סמ"ג שם), פלוני ופלוני יהיו שוערים, ופלוני ופלוני יהיו משוררים, ופלוני יהיה שוער בשער פלוני ופלוני בשער פלוני, ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני (כסף משנה שם).

מינוי לשתי עבודות

אסור למנות לוי לשתי עבודות, כגון לשורר ולשער (כן משמע משיטה מקובצת (אילן) ערכין יא ב, בשם הרא"ש, וממלבי"ם דברי הימים א טו יט, ומאור שמח כלי המקדש ג יא). וזה שמצינו בכמה משפחות של לויים שהיו משוררים ושוערים (ראה דברי הימים שם יח-כא), היינו מפני שהיו שוערים, אך לא היו משוררים לפני המזבח, אלא לפני הארון שהיה בעיר דוד (ראה דברי הימים שם. שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש).

כשעבד בעבודה המיוחדת ללוי אחר

לוי שנתמנה לאחת מעבודות הלויים (ראה לעיל: עבודתו בבית המקדש), ועסק בעבודה המיוחדת ללוי אחר - כגון, לוי משורר שהגיף דלתות, או לוי שוער שאמר שיר (ערכין יא ב, ורש"י שם ד"ה הם בשלהם) - נחלקו בו תנאים:

• יש סוברים שעבר על איסור מן התורה, ומכל מקום אינו חייב מיתה (סתם ברייתא בגמ' שם; רבי יהושע בר חנניה ורבי יוחנן בן גודגדא בספרי קרח קטז, וגמ' שם, לפי סתמא דגמ' שם).

• ויש סוברים שמשורר ששיער חייב מיתה (ספרי שם; כן משמע מרבי יוחנן בן גודגדא בספרי שם וגמ' שם, לפי אביי שם; אביי בגמ' שם), שנאמר: וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם (במדבר יח ג), ודרשו: גם אתם, מכאן שלוי חייב מיתה אף אם הוא משנה מעבודה לחברתה (ספרי שם); או משום שנאמר: וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה וגו' וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר ג לח), ו"זר" היינו זר באותה עבודה (אביי בגמ' שם)^[11].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (יראים שנו; סמ"ג לאוין רצז); ויש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם כלי המקדש ג י).

ומכל מקום, אף לדעת הסוברים שחייב מיתה, אין עבודתו פסולה (כן משמע ממנחת חינוך שפט ח)^[12].

כשאינו ראוי לעבודתו

לוי שאינו ראוי לעבודתו, מותר לו לעסוק בעבודה אחרת, ולכן לוי משורר שהתקלקל קולו, ונפסל לעבודת השירה (ראה להלן: גילו לעבודה), אינו נפסל אלא לומר שירה, ויהיה מן השוערים (רמב"ם שם ח), וכל שכן שיכול להיות מן השומרים שאינם כשוערים שזקוקים לכוח בהגפת הדלתות (רדב"ז שם), שהאיסור לעבוד בעבודה אחרת אינו אלא משום שעובד את העבודה המיוחדת לו (תועפות ראם ליראים שנו א).

בעבודה שאינה מיעודו

אסור למשורר לשמור, ואסור לשומר לשורר (כן משמע מרבנו גרשום שם, ומשיטה מקובצת שם בשם הרא"ש; עזרת כהנים מדות א א)^[13], ומכל מקום מותר לשומר לשעֵר ולשוער לשמור, ששמירת המקדש ופתיחת השערים חשובים עבודה אחת (עזרת כהנים שם).

לוי המסייע ללוי אחר בעבודתו, כגון לוי שהוא מהמשוררים המסייע לחברו שהוא מהשוערים, נחלקו בו תנאים:

• יש סוברים שהדבר אסור (רבי יוחנן בן גודגדא בספרי שם וגמ' שם), והמסייע חייב מיתה בידי שמים (ספרי שם; רמב"ם שם יא), שהואיל ולוי שעבד בעבודה של לוי אחר חייב מיתה, משום שנאמר: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר ג לח) - לסוברים כן (ראה לעיל) - אף מסייע חייב מיתה, שהרי אף הסיוע הוא "קירבה" (בית אל (נתנזון) כלי המקדש שם; דברי יעקב (קליאצקין) ערכין שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• יש סוברים שהדבר אסור (רבי יוחנן בן גודגדא שם ושם), גזירה מדברי חכמים (גמ' שם), כדי שלא יבוא לעשות עבודה זו לבדו (רש"י שם ד"ה רבי יהושע).

• ויש סוברים שלא גזרו בזה חכמים, והדבר מותר (רבי יהושע בן חנניה בספרי שם וגמ' שם, לפי הגמ' שם).

עבודתו במשכן

בזמן שהיו ישראל במדבר והיו נוסעים ממקום למקום, נצטוו הלויים - בנוסף לעבודתם במשכן (ראה ערכו. ראה לעיל: עבודתם בבית המקדש) - לפרק את המשכן כאשר בני ישראל היו נוסעים ממקום חנייתם, לשאת אותו ואת כליו עד למקום שבו חנו שוב, ולחזור ולהקימו שם, שנאמר: הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וגו' וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם (במדבר א נ-נא). עבודה זו התחלקה בין משפחות הלויה - גרשון קהת ומררי - באופן שלכל משפחה היה בה חלק מסוים (ראה להלן), ואסור היה ללוי שממשפחת לויים אחת לעבוד בעבודה של משפחה אחרת (ראה להלן). יחוסם של הלויים למשפחות הלויה נקבע על פי אבותיהם, שנאמר: נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם (במדבר ד כב), שאם נשאו בני גרשון מבנות קהת או מבנות מררי, יקראו בניהם על שם משפחות גרשון, ואם ממשפחה אחרת נשאו מבנות גרשון, בניהם נקראים על שם אותה משפחה, וכיוצא בזה (במדבר רבה ו ג).

אופן ההליכה

כשהיו בני לוי נושאים את המשכן ואת כלי הקודש, אמרו במדרש שהיו הולכים יחפים (במדבר רבה ה ח; כן משמע ממשנת רבי אליעזר י), מפני כבודו של מקום (משנת רבי אליעזר שם), שהשכינה היתה שורה על הארון ועל שאר הכלים (רד"ל ועץ יוסף לבמדבר רבה שם).

משא בני קהת

בני קהת היו נושאים את הארון (ראה ערכו), והשולחן (ראה ערכו), והמנורה (ראה ערכו), והמזבח-הפנימי (ראה ערכו), והמזבח-החיצון (ראה ערכו), שנאמר: וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת (במדבר ג לא), וכן נשאו את כלי השולחן וכלי המנורה וכלי המזבחות, שנאמר: וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם (במדבר שם. ברייתא דמלאכת המשכן יג), ואף המסך - הפרֹכת (ראה ערכו) שהבדילה בין הקדש לקדש-הקדשים (ראה ערכו), המכונה בתורה בשם: פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ (שמות מ כא. רש"י במדבר ג לא) - היה בכלל משא בני קהת, שנאמר: וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ (במדבר שם. ברייתא דמלאכת המשכן שם).

צורת נשיאת בני קהת

בני קהת, שהיו נושאים את כלי הקודש, נצטוו שלא לשאת אותם על גבי עגלה - ולא על גבי בהמה (רמב"ם כלי המקדש ב יב, וספר המצוות מ"ע לד; סמ"ג עשין קסח; חינוך שעט) - אלא לשאתם בכתף, שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן - עגלות ושוורים (מיוחס ליונתן במדבר ז ט; רש"י סוטה לה א ד"ה לא) - כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם - נשיאת כלי הקודש (רש"י במדבר שם) - בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר שם. לקח טוב שם), שזה מכבוד הכלים שיינשאו על כתפי אדם (כן משמע מהחינוך שם; כלי חמדה (לנייאדו) נשא).

מינויים

אהרן ובניו היו ממנים מתוך בני קהת אנשים מיוחדים לנשיאת כל דבר, שפלוני ופלוני ישאו את הארון, ופלוני ופלוני ישאו את המזבח, וכן בשאר כלי הקודש, שנאמר: אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ (במדבר ד יט. במדבר רבה ו יא).

כיסוי הכלים

בני קהת לא היו באים לשאת את כלי הקודש אלא לאחר שכיסו אותם הכהנים, שנאמר: וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ - הארון והמזבח (רש"י במדבר ד טו) - וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ - המנורה וכלי-שרת (רש"י שם) - בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה, וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת (במדבר שם), ולא היו בני קהת נושאים כל כלי מיד לאחר שנתכסה, שמא יגעו בקודש, אלא היו ממתינים עד שכילו הכהנים לכסות את כל הכלים (מלבי"ם שם).

כלים שלהם בדים

כלי הקודש שיש להם בדים - הארון (ראה ערך ארון: בדיו וטבעותיו), והשולחן (ראה ערך שלחן), והמזבחות (ראה ערך מזבח הפנימי וערך מזבח החיצון) - היו נישאים בבדים, שנאמר: וְשָׂמוּ בַּדָּיו (במדבר ד ו, יד, וראה שם ח, יא. במדבר רבה ד יד וטז; מדרש אגדה במדבר ד ב; כן משמע ממנחות צח ב), כדי שלא יגעו בכלים עצמם, אף על פי שהם מכוסים (זהר ג קעז ב).

כלים שאין להם בדים

את המנורה, שאין לה בדים, היו נושאים במוט - כשהיא מונחת בתוך שק מעור תחש (ראה ערך מנורה) - שנאמר: וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט (במדבר ד י. במדבר רבה ד טו; אבן עזרא שם), וכן את כלי המזבח הפנימי - שהיו מונחים בתוך שק מעור תחש (ראה ערך מזבח הפנימי) - לא היו נושאים עם המזבח, אלא היו נושאים במוט, שנאמר: וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט (במדבר שם יב. במדבר רבה שם טז). הכלים שנישאו במוט, לא היו תלויים תחתיו, שלא יהיו נגררים על הארץ (הדר זקנים במדבר ד י; חזקוני שם יב), ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהמוט היה מתחת לכלים (רשב"ם במדבר שם י, בשם ר"י קרא); ויש סוברים שהיו שני מוטות בשני צידי הכלי (רשב"ם שם; ריב"א במדבר יג כג), שעל מוט אחד אי אפשר להניח כלום (מהרש"א סוטה לד א).

משא הארון

כשהיו בני קהת נושאים את הארון, אלו שהלכו לפני הארון היו הולכים אחורנית ופניהם אל הארון, כדי שגבם לא יפנה לארון (במדבר רבה ה ח; משנת רבי אליעזר י), שנאמר: כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם (במדבר ז ט), שיש להם לדעת כל שעה שעבודת הקודש עליהם, ולכן פניהם צריכים להיות כלפי הארון (קרית ספר כלי המקדש ב).

משא בני גרשון

על משא בני גרשון נאמר: וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן, וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד, מִכְסֵהוּ - היינו, עשר היריעות התחתונות, ואחת עשרה יריעות העיזים שמעל היריעות התחתונות, ועורות האילים המאדמים שמעל היריעות (ראה ערך משכן. רש"י במדבר ד כה) - וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה, וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר, וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר וגו' וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם - היינו, מיתרי המשכן (ראה ערך הנ"ל. רש"י שם ג כו; רמב"ן שם ד לב); ויש סוברים שאף את מיתריהם של קלעי החצר (ראה ערך הנ"ל. רש"י שם ד לב) - וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם (במדבר ד כה-כו), היינו, קרסי הזהב והנחושת שבהם היו היריעות מחוברות (ראה ערך הנ"ל. במדבר רבה ו ג); ויש מפרשים שולחנות (אבן עזרא במדבר ד כו); ויש מפרשים כלי השיר של הלויים (אברבנאל במדבר ד), וכלים נוספים (ראה רמב"ן במדבר שם, וכור זהב שם); ויש סוברים שאף יתדות המשכן היו בכלל משא בני גרשון (רש"י ורמב"ן שם ד לב; אבן עזרא שם כו); ויש סוברים שאף יתדות קלעי החצר היו בכלל משאם (רש"י שם).

משא בני מררי

על משא בני מררי נאמר: וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם וגו' קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו - היינו, העמודים שעליהם היתה פרוסה הפרוכת, והעמודים שעליהם היה פרוס מסך פתח אהל מועד (במדבר רבה ו ד) - וַאֲדָנָיו, וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם וגו' (במדבר ד לא-לב), היינו היתדות והמיתרים של עמודי החצר (במדבר רבה שם; רש"י במדבר ד לב); ויש סוברים שאף של קלעי החצר (במדבר רבה שם; רמב"ן שם); ויש סוברים שאף יתדות המשכן (במדבר רבה שם).

צורת נשיאת בני גרשון ובני מררי

בני גרשון ובני מררי היו טוענים את המשכן על העגלות (ברייתא דמלאכת המשכן יג; רש"י במדבר י יז), כאשר כל משפחה טענה את הדברים שעליהם היתה ממונה (במדבר רבה ו ג ויא; רמב"ן במדבר ד לב), ומשה ואהרן ובניו מינו אנשים מיוחדים לטעינת כל דבר, כדי שלא יבואו לידי מחלוקת, פלוני ופלוני יטענו את היריעות, פלוני ופלוני את אוהל מועד, פלוני ופלוני את הקרשים, פלוני ופלוני את הבריחים, פלוני ופלוני את העמודים, וכן בשאר הדברים שהיו במשא בני גרשון ובני מררי, שנאמר בבני גרשון: עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם (במדבר ד כז), ובבני מררי נאמר: וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם (שם לב. במדבר רבה שם ד ויא), והם קבעו את מספר הקרשים והבריחים והעמודים שישא כל אחד (רמב"ן שם), והיו משערים את משאו של כל אדם כפי כוחו (אברבנאל במדבר ד).

בני גרשון ובני מררי לא נשאו את המשכן בכתף אלא בעגלות, שנאמר: אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם, וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם (במדבר ז ז-ח. לקח טוב שם). בני גרשון היו מקפלים את היריעות ואת הקלעים, וקושרים אותם במיתרים, ומניחים אותם על העגלות, ובני מררי היו קושרים את העמודים ואת הבריחים במיתרים, וטוענים על העגלות, כדי שלא יפלו לארץ (במדבר רבה ו ג-ד). לכל עגלה היתה מסגרת, כדי שלא יפלו הקרשים ממנה (כן משמע מבמדבר רבה שם ד, ותוספות שבת צח א ד"ה אטבעי).

הכיור וכנו

הכיור (ראה ערכו) וכנו (ראה ערך הנ"ל: מצותו) - שלא נזכרו במשא המשכן - נחלקו ראשונים מי נשאם: יש סוברים שהיו בכלל משא בני קהת, משום שהם בכלל משא המזבחות, שנשאו בני קהת (ראה לעיל. חסידים (מקיצי נרדמים) תתתתרלז; רמב"ן שמות לח כא), שהרי על ידי קידוש ידים ורגלים במי הכיור עבדו הכהנים במזבח (ראה ערך כיור: בקידוש ידים ורגלים. רמב"ן שם); ויש סוברים שהכיור וכנו לא היו בכלל משא בני קהת (אבן עזרא שמות לה טז; רבי חיים פלטיאל במדבר ד כב; חזקוני שמות ל יח), שהרי לא היו להם בדים, ונישאו בעגלות (אבן עזרא וחזקוני שם), ואילו בני קהת נשאו את הכלים בכתף (ראה לעיל); ומהם שכתבו שהיו בכלל משא בני גרשון, ונכללו בכתוב: וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ (במדבר ד כו. רבי חיים פלטיאל שם).

תיקון כלי המשכן

תיקון כלי המשכן, בעת הצורך, אמרו במדרש שבני גרשון היו ממונים על כך, שנאמר: וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ (במדבר ד כו. במדבר רבה ו ג, ועץ יוסף ורד"ל שם); ויש מן האחרונים שכתבו, שכל הלויים היו מופקדים על כך, שנאמר: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וגו' וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ (במדבר א נ. העמק דבר שם).

משא אלעזר

על משא שמן המאור (ראה ערך הדלקת המנורה: השמן והפתילות), והקטורת (ראה ערכו), ומנחת התמיד (ראה להלן), ושמן-המשחה (ראה ערכו), נצטווה אלעזר בן אהרן הכהן - כחלק מעבודת הלויים (כן משמע מבמדבר רבה ג ז), שנאמר: וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה (במדבר ד טז), שהוא ישאם (ירושלמי שבת י ג; במדבר רבה ד כ; רש"י שבת צב א ד"ה שכן, בשם רבינו יצחק בר יהודה שאמר בשם רב האי, שכן נמצא בירושלמי, ורש"י במדבר שם)^[14].

• שמן המאור, נחלקו ראשונים אם הוא שמן ללילה אחד (אבן עזרא שם); או לשנה שלימה (רמב"ן שם).

• קטורת, היא קטורת לשנה שלימה, שאין מפטמים את הקטורת אלא פעם בשנה (ראה ערך קטורת. רמב"ן שם).

• מנחת התמיד, נחלקו בה ראשונים אם היא מנחת חביתין (ראה ערכו. ילקוט שמעוני תורה תרצד; רש"י שבת שם, בשם רבינו יצחק בר יהודה שאמר בשם רב האי, שכן נמצא בירושלמי; ריטב"א שם, בשם רש"י שכתב בשם רב האי, שכן נמצא בירושלמי; ריב"א במדבר שם, בפירוש שני; חזקוני שם; רש"ש לבמדבר רבה שם); או מנחת-נסכים (ראה ערכו) של קרבן תמיד (ראה ערכו. ריב"א שם, בפירוש ראשון; מזרחי וספר הזכרון ושפתי חכמים במדבר שם, בדעת רש"י במדבר שם). המנחה היא המנחה של אותו יום (כן משמע מירושלמי שם, ובמדבר רבה שם), שתהיה מוכנה להקרבה (פני משה לירושלמי שם).

ונחלקו הדעות:

• יש סוברים שאלעזר היה לוקח את שמן המאור בימינו, את קטורת הסמים בשמאלו, ותולה את מנחת התמיד בזרועו, ושם את שמן המשחה בצלוחית קטנה באפונדתו (ירושלמי שם; במדבר רבה שם), היינו אזור החגור במותניו (קרבן העדה ופני משה לירושלמי שם).

• ויש סוברים שהיה נושא שמן אחד בימינו, ושמן אחד בשמאלו, ואת הקטורת בחיקו, ואת מנחת התמיד על כתפו (ילקוט שמעוני שם; רש"י שבת שם, בשם רבינו יצחק בר יהודה שאמר בשם רב האי, שכן נמצא בירושלמי; חזקוני שם)^[15].

פירוק המשכן

הלויים נצטוו לפרק את המשכן בעת שעמדו בני ישראל לנסוע ממקום אחד למקום אחר, שנאמר: וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ - יפרקו (רש"י במדבר א נא) - אֹתוֹ הַלְוִיִּם (במדבר שם. כן משמע מברייתא דמלאכת המשכן יג). פירוק זה נעשה על ידי בני גרשון ובני מררי (ברייתא דמלאכת המשכן שם; רש"י שם י יז)^[16].

הקמת המשכן

הלויים נצטוו להקים את המשכן בעת שהיו בני ישראל חונים, שנאמר: וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם (במדבר א נא), ונאמר: וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן (שם י כא. כן משמע מברייתא דמלאכת המשכן יג).

ונחלקו הדעות:

• יש סוברים שהקמת המשכן היתה נעשית על ידי בני גרשון ובני מררי - כל משפחה את הדברים שעליהם היתה ממונה לשאת (במדבר רבה ו ג) - שנאמר: וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם (במדבר שם. ברייתא דמלאכת המשכן שם; לקח טוב שם), היינו שבני גרשון ומררי יקימו את המשכן עד בואם של בני קהת (רש"י ואבן עזרא ורמב"ן שם; לקח טוב שם), שאין זה כבוד לארון שימתין עד שיקימו את המשכן (לקח טוב שם), וכשהגיעו בני קהת, היו מוצאים את המשכן מוכן, ומכניסים לתוכו את כלי הקודש (רש"י ואבן עזרא שם).

• ויש סוברים, שהקמת המשכן היתה מוטלת בשווה על כל הלויים (רבי אחא בירושלמי עירובין ה א, לפי קרבן העדה שם; תנחומא במדבר יב; חזקוני במדבר ד מז), וזה שנאמר: והקימו את המשכן עד בואם (במדבר שם) היינו שהמתינו עם הקמת המשכן עד בואם של בני קהת (קרבן העדה עירובין שם). שהארון היה מעמיד את עצמו בדרך נס כשצד מערב שלו למערב העולם (קרבן העדה שם, ושבת א א), ולא היו יכולים להקים את המשכן עד שהגיע הארון (קרבן העדה עירובין שם).

לעבוד עבודת משפחה אחרת

לוי ממשפחה אחת, אסור היה לו לעבוד בעבודה של משפחה אחרת, שנאמר: זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי (במדבר ד כד), זאת ולא אחרת, מלמד שבני גרשון היו אסורים להיכנס לעבודת בני מררי (במדבר רבה ו ג), וכן בבני מררי נאמר: וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם (שם לא), זאת ולא אחרת, מלמד שבני מררי אסורים לעבוד בעבודת בני גרשון (במדבר רבה שם ד).

לעניין בני גרשון ובני מררי בעבודת בני קהת, שנינו: גרשון ומררי בעבודת קהת במיתה (רבי שמעון בספרי זוטא במדבר יח ג), וכתבו אחרונים, שהוא כדעת הסוברים שלוי שעבד בעבודת חברו במיתה (ראה לעיל: חלוקת תפקידי הלויים. אמבוהא דספרי שם יג; ספירי אפרים לספרי זוטא שם; גנזי הספרי ב), וחיוב מיתה אינו אלא בעבודת בני קהת, שכן הטעם לכך שלוי העובד בעבודת חברו חייב מיתה, הוא משום שהוא חשוב זר לאותה עבודה (לעיל: שם), ודווקא לגבי עבודת בני קהת, שנקראת "עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ז ט), ונאמר בה ציווי מיוחד שתיעשה בכתף (ראה לעיל), חשובים בני גרשון ובני מררי זרים, אבל לוי העובד בעבודת חברו מבני גרשון ובני מררי אינו נחשב זר, משום שכל משא המשכן נחשב כעבודה אחת, ולכן אינו חייב מיתה (גנזי הספרי שם).

חינוכו לעבודה

הלויים, לפני שהחלו את עבודתם במשכן, היה עליהם להתחנך לעבודה, שנאמר: קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' (במדבר ח ו), ולא היו כשרים לעבודה אלא לאחר חינוכם, שנאמר: וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד (שם טו), מלמד שכל האמור בפרשה (ראה להלן) מעכב בהם (לקח טוב שם; רבינו בחיי שם ז), ואין חינוך זה נוהג לדורות (כן משמע מספרי נשא צב, והרמב"ם בספר המצוות מ"ע נג, ופירוש המשניות נגעים יד ד), שבחינוך שנעשה על ידי משה ואהרן נתקדשו הלויים לעולם (ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג ל"ת ריד), שנאמר: וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם (במדבר ח יד), כל מקום שנאמר לי, הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים (ספרי שם)^[17]. חינוך הלויים נעשה ביום השלישי להקמת המשכן (ספרי נשא מד; במדבר רבה יב טו; רש"י במדבר ז א), היינו ג' ניסן, שבא' ניסן הוקם המשכן (ראה ערך משכן וערך ניסן)^[18].

בכלל חינוך הלויים - הזאה, תגלחת, קרבן ותנופה, שעל ידיהם נתקדשו הלויים (ספרי זוטא במדבר ז א; במדבר רבה יב טו), כיבוס וטבילה (ראה להלן) .

הזאה

אהרן הכהן הזה (מדרש אגדה במדבר ח כ) על הלויים מי-חטאת (ראה ערכו), כשם שמזים על טמא-מת (ראה ערכו. ראה ערך הזאה ב: בטהרת טמא מת, וערך טמא מת: טהרתו), שנאמר: הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי (במדבר ח ז), ועל ידי זה נתקדשו הלויים (ספרי זוטא במדבר ז א; במדבר רבה שם), לפי שהיו הלויים טמאי מתים, לאחר שהרגו בעובדי העגל (ראה שמות לב כז-כח. במדבר רבה שם); או שהזאה זו נצרכה להם משום טמאי מתים שהיו בהם (רש"י וחזקוני ובכור שור במדבר ח ז), הואיל ועד אותו זמן לא נזהרו הלויים מטומאת מת, שהרי לא היו באים אל המשכן (בכור שור שם), ואי אפשר שלא נטמאו במת (חזקוני שם).

הזאה שניה - שיש להזות על טמא מת, כדי לטהרו (ראה ערך הזאה ב: שם) - יש סוברים שהיזו אותה אף על הלויים בחינוכם (רש"י במדבר ז א, לפי המזרחי שם ו; לקח טוב שם); ויש סוברים שלא היזו עליהם אלא הזאה אחת, והתגלחת - הכלולה בחינוכם (ראה להלן) - היתה במקום ההזאה השניה (ספרי נשא מד; במדבר רבה שם).

תגלחת

הלויים נצטוו לגלח - לאחר ההזאה השניה (רש"י שם, לפי המזרחי שם); או הראשונה, לסוברים שהיתה הזאה אחת בלבד (ספרי שם; במדבר רבה שם)^[19] - את כל שערם בתער, שנאמר: וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם (במדבר ח ז), ועל ידי זה נתקדשו (ספרי זוטא במדבר ז א; במדבר רבה שם). גילחו שלא בתער, או שיירו שתי שערות, לא עשו ולא כלום (נגעים יד ד). תגלחת זו כללה את כל שערם - חוץ משער בית-הסתרים (ראה ערכו. לקח טוב שם) - כתגלחת-מצורע (ראה ערכו. כן משמע מספרי נשא כח, ובמדבר רבה יח ד, ותנחומא קרח ג, ולקח טוב שם)^[20], שהואיל והלויים ניתנו לעבודת המקדש תחת הבכורות שעבדו עבודה זרה (ראה לעיל: מהותו וגדרו) שקרויה זבחי מתים, ואף המצורע חשוב כמת, נצטוו הלויים בתגלחת כמצורע (כן משמע ממדרש אגדה שם ד, ורש"י שם ז, בשם רבי משה הדרשן; רבנו בחיי שם). ונחלקו הדעות אם גילחו אף את פאת ראשם וזקנם, כתגלחת מצורע (שבות יעקב חג צ; קרן אורה נזיר מ א, על פי במדבר רבה שם, ותנחומא שם); או שלא גלחו את פאת ראשם וזקנם (כן משמע מאבן עזרא שם, בגירסתנו, ומרבנו בחיי שם; אורח מישור נזיר מ ב; יוסף אומץ מה, בשם פירוש קדמון על התורה), משום איסור הקפת-הראש (ראה ערכו), ואיסור השחתת-זקן (ראה ערכו), שבחינוך הלויים לא נאמרה שום דרשה לדחות איסורים אלו (אורח מישור שם; יוסף אומץ שם).

קרבן

הלויים נצטוו להביא שני פרים, אחד לעולה (ראה ערכו) ואחד לחטאת (ראה ערכו), שנאמר: וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וגו' וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת וגו' וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה (במדבר ח ח,יב), ואהרן הכהן הקריב אותם, שנאמר: וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן (שם ח כא. אבן עזרא שם יב). טעם הבאת הפר לעולה, שהיה זה פר שמביא ציבור שעבד עבודה זרה בשוגג על פי הוראת בית דין (ראה ערך שגגת הוראה. מדרש אגדה במדבר ח ח; רש"י שם; חזקוני שם, בפירוש השני), שהלויים שניתנו לעבודת המקדש תחת הבכורות שעבדו לעגל (ראה לעיל), הביאו פר על העבודה זרה שעבדו ישראל לעגל בשוגג, על פי הוראת אחרים (מדרש אגדה שם; חזקוני שם). טעם הבאת הפר לחטאת, שהיה זה פר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו. מדרש אגדה במדבר ח ח; אברבנאל במדבר ח), שכיון שעבדו ישראל עבודה זרה בשוגג (ראה לעיל), נחשב היה כאילו עברו בשוגג על כל המצוות, שכל המודה בעבודה זרה הרי הוא ככופר בכל המצוות (מדרש אגדה שם); או שפר החטאת היה במקום שעיר עבודה זרה הבא עם פר עבודה זרה (ראה ערך שעירי עבודה זרה), והיתה זו הוראת-שעה (ראה ערכו) שלא יביאו שעיר אלא פר (רש"י במדבר שם). חטאת זו לא היתה נאכלת - אלא נשרפת (ראה ערך פרים הנשרפים) - שנאמר: וּפַר שֵׁנִי וגו' לְחַטָּאת (במדבר ח ח), שני לעולה, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת לא נאכלת (תורת כהנים ויקרא, דבורא דחובה ב ג; תוספתא פרה (צוקרמאנדל) א א; הוריות ה ב).

הלויים נצטוו לסמוך את ידיהם על הקרבנות, שנאמר: וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים (במדבר ח יב), היינו על ראש כל אחד מן הפרים (אבן עזרא שם יא; חזקוני שם יב), ולא סמכו אלא זקני וראשי הלויים, כמו שמצינו בפר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו), ובשעירי-עבודה-זרה (ראה ערכו), שסומכים הזקנים במקום הציבור, לסוברים שטעונים סמיכה (ראה ערך סמיכה ב), שכן אי אפשר שכל הלויים יסמכו (משך חכמה במדבר ח יב).

תנופה

לחינוכם, הוצרכו הלויים תנופה (ראה ערכו) - לאחר הקרבת הקרבנות (ראה לעיל. אבן עזרא במדבר ח יג) - שנאמר: וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה וגו' וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַה' וגו' וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה (במדבר ח יא,יג,טו). הלויים ניטלו בידיהם וברגליהם והונפו (במדבר רבה יח ד; תנחומא קרח ג) בידי אהרן, שנאמר: וְהֵנִיף אַהֲרֹן (במדבר ח יא. ויקרא רבה כו ט; תנחומא אמור ד; רש"י ואבן עזרא ורבינו בחיי במדבר ח כ); ויש סוברים שאף משה הניף את הלויים, שנאמר: וְהֵנַפְתָּ (שם יג וטו. רשב"ם שם יג; בכור שור שם יא; אברבנאל שם; מלבי"ם שם יא-טו; משך חכמה שם יג), והיו שתי תנופות - אחת על ידי אהרן, ואחת על ידי משה (רשב"ם ובכור שור ואברבנאל ומלבי"ם שם)^[21]. המניף היה מוליך ומביא מעלה ומוריד (ויקרא רבה כו ט; תנחומא אמור ד; הלכות גדולות (מקיצי נרדמים) לולב; אברבנאל במדבר ח), כתנופת אשם-מצורע (ראה ערכו. מדרש אגדה במדבר ח ט; רש"י במדבר ח יא) שנעשית בעודו חי (ראה ערך אשם מצורע. רש"י שם), שהיה בתנופה סימן שיהיו הלויים זריזים בעבודתם, שהעבודה והשירות נעשים בתנועה ובתנופה (אברבנאל שם)^[22].

כיבוס בגדים

הלויים נצטוו לכבס את בגדיהם - לפני ההזאה (אבן עזרא שם) - שנאמר: וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם (במדבר שם), והיינו טבילת הבגדים במקוה (מדרש אגדה שם ו; חזקוני שם ז), שכיבוס הבגדים היה כטהרת מצורע - שבכללה כיבוס בגדים (ראה ערך טהרת מצורע) - שחינוך הלויים היה כטהרת מצורע (מדרש אגדה שם).

טבילה

הלויים נצטוו לטבול, שנאמר: וְהִטֶּהָרוּ (במדבר ח ז), והיינו טבילה (מיוחס ליונתן שם; לקח טוב שם)^[23].

מי היה בכלל החינוך

חינוך הלויים כלל את כל הלויים שמבן חודש ומעלה (כן משמע מויקרא רבה כו ט, ותנחומא אמור ד; רבנו בחיי במדבר ח כב).

עמידה

הלויים נצטוו לעמוד לפני המשכן, שנאמר: וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר ח ט), ודווקא בצד מזרח, שנאמר: וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה' (שם י. לקח טוב שם), כעמידת מצורע בזמן טהרתו לפני אהל מועד (ראה ערך טהרת מצורע. מדרש אגדה שם ט; חזקוני שם); או הקרבנות שהקריבו הלויים (ראה לעיל), שהמביא קרבן צריך לעמוד על קרבנו (ראה ערך מעמדות. לקח טוב שם). משה נצטווה להעמיד את הלויים לפני אהרן ובניו, שנאמר: וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו (במדבר ח יג), להראות שהם נתונים להם, כמו שנאמר: וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וגו' (שם יט. חזקוני ומלבי"ם במדבר ח יג).

הקהלה

כל בני ישראל (גור אריה ונחלת יעקב במדבר ח ט, בדעת רש"י שם) נצטוו בשעת החינוך להיקהל לפני המשכן, שנאמר: וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ח ט), משום שהלויים היו כקרבן כפרה על ישראל, שנאמר: וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם יט. מדרש אגדה במדבר ח ט; רש"י שם), וכשם שעל המקריב קרבן להביאו לאהל מועד (ראה ערך קרבנות), ולעמוד על קרבנו (ראה ערך מעמדות), כך היה על בני ישראל להיקהל לפני המשכן להבאת קרבנם (מדרש אגדה שם), ולעמוד עליו (רש"י שם; אברבנאל שם).

סמיכה

בני ישראל נצטוו לסמוך את ידיהם על הלויים, שנאמר וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם (במדבר ח י). ונחלקו במהותה של סמיכה זו:

• יש סוברים, שהיתה כסמיכה של חכם (ראה ערך סמיכה א), שהלויים נתמנו בה לעבודה במקום הבכורות (לקח טוב שם; חזקוני שם). מהם שכתבו שלא היתה זו סמיכה בידיהם, אלא כשאר סמיכת חכמים, שאינה אלא מינוי ונתינת רשות לדון (ראה ערך הנ"ל. לקח טוב שם); ומהם שכתבו שהיתה זו סמיכה בידיהם, כסמיכת משה את יהושע שהיתה ביד (ראה במדבר כז יח.), אלא שרק הבכורות סמכו, שכל בכור סמך על לוי אחד (חזקוני שם).

• ויש סוברים, שהיתה זו סמיכה בידיהם, כסמיכה על קרבן (ראה ערך סמיכה ב. מדרש אגדה במדבר ח ט; רש"י שם; רבנו בחיי שם כ; רבנו מיוחס שם י), שהלויים היו קרבן כפרה על ישראל (ראה לעיל. רש"י שם; אברבנאל שם), וכל ישראל סמכו (רבנו בחיי שם; נחלת יעקב במדבר ח ט, בדעת רש"י שם), שהלויים ניתנו לעבודת המקדש על ידי כל ישראל (נחלת יעקב שם)^[24].

כשרותו לעבודה

קבלת עבודות הלויים

לוי שקיבל על עצמו את כל מצוות הלויים - לשורר ולהיות שוער ולשרת (רש"י בכורות ל ב ד"ה דברי לויה), דהיינו לשמור בלילה, או לטעון ולכתוף לעת הצורך (ספרי דבי רב קרח קכב) - חוץ מדבר אחד - שאינו מקבל על עצמו לעסוק בעבודה אחת (חפץ חיים לתורת כהנים צו פרק טז ט)^[25] - אין מקבלים אותו (תוספתא דמאי (ליברמן) ב ז; בכורות שם, לגירסת השטמ"ק; רמב"ם כלי המקדש ג א; מדרש הגדול במדבר ג ט) עד שיקבל את כולן (מדרש הגדול שם; רמב"ם שם), שאנו אומרים שהואיל ואין הוא יכול לעמוד באותו דבר, ודאי לא יעמוד אף בדברים האחרים (רבנו גרשום שם).

בדיקת ההנהגות והמעשים

אין הלוי נכנס לעבודתו אלא לאחר שבדקו אחר הנהגותיו ומעשיו, שנאמר: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ (דברים לג ח. זוהר ג יח ב).

בעל מום

לוי בעל מום, הרי הוא כשר לעבודתו (חולין כד א; רמב"ם שם ח), שהיה מקום לפוסלם בקל-וחומר (ראה ערכו) מכהנים, שאינם נפסלים בשנים ונפסלים במומים (ראה ערך כהן: יחוסם וכשרותם) קל וחומר לויים שנפסלים בשנים (ראה להלן: גילו לעבודה) שיפסלו במומים, לכך אמר הכתוב לעניין הציווי על גיל הלויים: זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם (במדבר ח כד), זאת ללויים, ואין אחרת ללויים (גמ' שם, ורש"י ד"ה זאת).

אונן

לוי אונן מותר לשורר (תורת כהנים שמיני פרק ב ט; רמב"ם כלי המקדש ג ג) ולעבוד (רמב"ם שם), שהרי אהרן הכהן אומר: וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה (ויקרא י יט) - והתיבה אותי מיותרת, ובאה ללמדנו (קרבן אהרן לתורת כהנים שם) - אני אסור באנינות - היינו הכהנים, שכהן אונן אסור בעבודה (ראה ערך אנינות: בעבודה במקדש) - ואין הלויים אסורים באנינות לשיר (תורת כהנים שם), והוא הדין שאר עבודות, שאם שירה שהיא צריכה שמחה וטוב לב מותרת באנינות, שאר עבודות לא כל שכן (הר המוריה כלי המקדש שם), שכן עבודת הלויים אינה חשובה עבודה גמורה (רדב"ז שם).

כשעבד עבודה זרה

לוי שעבד עבודה זרה נפסל לעבודה (צפנת פענח מכות כג ב, על פי ריב"ן שם ד"ה והבאת), וכעין זה מצינו בחזקיהו, שתיקן שיביאו את המעשרות ללשכות מיוחדות בבית המקדש, ולא יתנום ללויים בעצמם, כפי שנאמר: וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ לְהָכִין לְשָׁכוֹת בְּבֵית ה' וַיָּכִינוּ, וַיָּבִיאוּ אֶת הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר וגו' (דברי הימים ב לא יא-יב), ועשה כן כדי שהלויים שהיו עובדי עבודה זרה לא יקבלו את המעשרות (ריב"ן שם).

גילו לעבודה

תחילת העבודה

הגיל בו כשר הלוי להתחיל בעבודה, נחלקו בו הדעות:

• יש סוברים שאין הלוי כשר לעבודה אלא כאשר הוא בן שלושים שנה, שלדעתם על זה אמרה תורה: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו' (במדבר ד ג וכג ול), שזה שאמרה תורה: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו' (שם ח כד) הוא שמבן עשרים וחמש שנה בא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים, ובן שלושים עובד (רבי נתן בספרי בהעלותך סב; תנא קמא בחולין כד א, ובמדבר רבה ו ג; רש"י במדבר ח כד, וחולין כד א ד"ה לוים; מזרחי שם).

• ויש מחלקים, שלעבודת משא (ראה לעיל: עבודתו במשכן) אין הלוי כשר אלא מגיל שלושים, אבל לשאר העבודות - כגון לשמור שלא יכנס זר (רשב"ם עה"ת שם; אברבנאל שם) ולשיר (חזקוני שם; אברבנאל שם) שהן עבודות שאף מתאימות יותר לאנשים צעירים, שקולם ערב וזריזים במלאכת השמירה (אברבנאל שם) - כשר הוא מגיל עשרים וחמש (אבן עזרא שם; רשב"ם שם; חזקוני שם; אברבנאל שם).

• יש סוברים, שדווקא מגיל שלושים מקבל הלוי את התפקיד המיוחד לו, אבל כבר מגיל עשרים וחמש, אף על פי שאין הוא ממונה על עבודה מסוימת, רשאי הוא לעבוד עם הלויים, ולסייעם בעבודה (רמב"ן שם), ומכל מקום אין הוא רשאי לסייעם בשירה, אלא דווקא בשאר עבודות (רמב"ן שם כה)

• ויש סוברים שאין הלוי נכנס לעבודה אלא כשנעשה גדול (ראה ערכו), שנאמר: אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ (במדבר ד יט. רמב"ם כלי המקדש ג ז), שבזמן שהיו נושאים בכתף, הואיל ולמשא צריך כוח, אין הלוי עובד אלא מגיל שלושים שנה, ובזמן שלא היו נושאים בכתף, כל לוי שהוא גדול כשר לעבודה (מהר"י קורקוס שם; שו"ת הרדב"ז ה צח; כסף משנה שם, בשם יש מי שתירץ).

סיום העבודה במשכן במדבר

לוי שהוא בן חמישים שנה, הרי הוא נפסל (כן משמע מספרי בהעלותך סג; חולין כד א) מהעבודה באהל מועד שבמדבר (ראה להלן), שנאמר: וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד, וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד (במדבר ח כה-כו), ישוב מצבא העבודה, שומע אני מכל עבודה במשמע, תלמוד לומר: ושרת את אחיו באהל מועד, מלמד שחוזר לנעילת שערים - שהיא מעבודות הלויים (ראה לעיל: עבודתו בבית המקדש) - ולעבודת בני גרשון (ספרי שם), היינו לטעון עגלות (ראה לעיל: עבודתו במשכן. כן משמע מרש"י במדבר שם כה); או משום שנאמר שם: לשמור משמרת, מלמד שאף על פי שנפסל מן המשא, חוזר להיות שוער שומר ומשורר (ספרי זוטא שם כו).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שלאחר גיל חמישים חוזרים הלויים אף לשורר (רש"י עה"ת שם כה; ערכי תנאים ואמוראים, ר' יוחנן בן גודגדא, הראשון, בשם הספרי; השגות הרמב"ן לספר המצוות, שורש ג).

• יש סוברים שאינם חוזרים לשורר (רמב"ן עה"ת שם, שכן משמע בספרי שם; מושב זקנים שם כה), שהואיל ועיקר עבודת הלויים היא השירה, אין ממנים לשיר אלא מי שראוי אף למשא, שהממונים לשיר צריכים להיות ראויים אף לשאר העבודות, ולפי שבני קהת אינם ראויים למשא אלא עד שיהיו בני חמישים שנה, אף לשיר אינם ראויים אלא עד לגיל זה, ומתוך שבני קהת פסולים לשיר בשנים אלו, אף בני גרשון ומררי - שממילא אינם ראויים לעבודת משא (ראה לעיל: עבודתו במשכן) - פסולים לכך, שלא יהיו בני גרשון ומררי בשנים אלו כשרים לשיר, ובני קהת פסולים בו (רמב"ן שם)^[26].

• ויש מחלקים: הלויים בני קהת, שהיו נושאים את המשכן בכתף (ראה לעיל: עבודתו במשכן), לאחר גיל חמישים שנה היו פסולים אמנם לעבודת משא, אבל היו כשרים לשאר עבודות, ובני גרשון ומררי שהיו טוענים את העגלות (ראה לעיל: שם), לאחר גיל חמישים היו פסולים לכל העבודות (שיטה מקובצת חולין כד ב, בשם תוספות רבנו פרץ, שכתבו בשם הר"מ; רבי חיים פלטיאל במדבר שם כה).

פסול זה אינו אלא בעבודה באהל מועד שבמדבר (כן משמע מספרי בהעלותך סג; חולין כד א), שהיו נושאים אז את המשכן ממקום למקום (רמב"ם כלי המקדש ג ח), אבל לא במשכן שהיה בשילה - ובנוב ובגבעון (תוספות ישנים יומא מד א ד"ה שילה; תוספות הרא"ש שם; רבנו הלל לספרי שם) ובגלגל (רבנו הלל שם) - ובבית המקדש שבירושלים (גמ' שם; כן משמע מהרמב"ם שם), שאין עבודת הלויים בהם אלא שוערים ומשוררים, ולא משא בכתף (כן משמע מרבנו הלל שם), שנאמר: וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד (במדבר ד מז), לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף (חולין שם) - שאין יכולים לשאת (רבינו גרשום שם) - ולא משנכנסו לארץ ישראל (ספרי שם). ונחלקו ראשונים אם פסול זה נוהג לדורות, כאשר יש צורך לשאת את הארון (השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ג); או שאין פסול לוי בן חמישים שנה נוהג לדורות כלל (הרמב"ם בספר המצוות שם, ופירוש המשניות חולין שם).

סיום העבודה בבית המקדש

בבית המקדש, ובמשכן שבארץ ישראל, נפסל הלוי בקול (ספרי שם; גמ' שם; רמב"ם כלי המקדש שם), שכשיתקלקל קולו מרוב הזקנה - או מחמת טעם אחר (יריעות שלמה כלי המקדש שם, בדעת רש"י והרמב"ם; לקוטי הלכות תמיד טז א, זבח תודה ד"ה אין נפסלין) - יפסל לעבודתו במקדש (רמב"ם שם), שנאמר: וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד (דברי הימים ב ה יג. גמ' שם), שצריכים לבשם את קולם, שיהיה נראה כקול אחד (רש"י שם ב ד"ה קול; קרית ספר שם), ואם נתקלקל קולו, אינו כקול אחד עם האחרים (קרית ספר שם), ופסול לשירה, אבל יכול להיות מן השוערים (רמב"ם שם) והשומרים (רדב"ז כלי המקדש שם).

לימודו לעבודה

מלכתחילה (לקוטי הלכות תמיד טז א) אין הלוי נכנס לעבודתו, עד שילמדוהו חמש שנים תחילה (רבי נתן בספרי בהעלותך סב; תנא קמא בחולין כד א, ובמדבר רבה ו ג; רמב"ם כלי המקדש ג ז), שהרי כתוב אחד אומר: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו' (במדבר ח כד), וכתוב אחד אומר: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו' (במדבר ד ג וכג ול), הא כיצד, מבן עשרים וחמש ללמוד - הלכות עבודה (רש"י חולין שם ד"ה ללמוד) - ומבן שלושים לעבודה (רבי תנן בספרי שם; תנא קמא בגמ' שם, ובמדבר רבה שם; רש"י עה"ת שם ח כד); ויש מהראשונים סוברים להלכה שאין חיוב ללמוד חמש שנים, ואין זו אלא דעת יחיד, או אסמכתא על מנהג הלויים ללמוד חמש שנים לפני עבודתם (רמב"ן במדבר שם), או שלא אמרו אלא שחמש שנים הם הקצה האחרון שצריך לשהות בלימוד, ויכול ללמוד הדינים בזמן קצר יותר (מזרחי במדבר שם), ואם יודע כבר את הדינים, אינו חייב ללמוד עוד (פה קדוש במדבר שם).

כל אחד מהלויים צריך ללמוד את כל התפקידים, משום שלעיתים צריכים הלויים לשנות את תפקידם, כגון שהתרבו השוערים והתמעטו המשוררים, ומהשוערים יש שצריכים לשורר, וצריך שיהיו מוכנים לעת הצורך (ספרי דבי רב שם), ויעמוד עם הלויים ויראה עבודתם ביום ובלילה, כדי שילמד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה (רמב"ן שם).

כבודו

לוי קודם לישראל (משנה הוריות יג א) להחיותו (כן משמע מהמשנה שם, ומחזור ויטרי קכד, בשם רבנו תם), ולהשיב אבדתו (כן משמע מהמשנה שם, ומחזור ויטרי שם, בשם רבנו תם), ולתת לו צדקה, ולפדותו מבית השבי (כן משמע מהמשנה שם; רמב"ם מתנות עניים ח יז; טוש"ע יו"ד רנא ט), שנאמר: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי (דברים י ח. גמ' שם), ואין זה דין מהתורה, אלא חיוב מדרבנן, והכתוב הוא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. משנה ברורה קלו סק"י); ויש מן האחרונים שכתבו, שהקדמת הלוי לעניינים אלו אינה משום כבודו של הלוי, אלא משום שאנו נצרכים לו, שהיום או מחר יבנה המקדש, ויחזור הלוי לעבודתו ולדוכנו (דרישה יו"ד רנא סק"ג; עמק הנצי"ב לספרי ראה כב).

בזמן הזה

בזמן הזה, כתבו הפוסקים שנחלקו הבבלי והירושלמי, שלדעת הבבלי הלוי קודם לישראל אף בזמן הזה, שהרי לומד הדין מהכתוב (ראה לעיל), אך בירושלמי מבואר שאין הלוי קודם לישראל אלא בשעת הדוכן (ירושלמי הוריות ג ה. בית יוסף יו"ד רנא א; באר שבע הוריות שם, בטעם הפוסקים שלא חילקו); ויש מהמפרשים שביארו שאף הירושלמי מודה לבבלי (פני משה שם; חידושי חתם סופר שם; ערוך השלחן שם יא).

שלמי שמחה

שלמי-שמחה (ראה ערכו), שחייב אדם לשמח בהם אף את העניים והאומללים, ולהאכילם כפי עשרו (ראה ערך הנ"ל), מצוה עליו לשמח בהם את הלוי יותר מן הכל, לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה (ראה ערך ארץ ישראל ג: החלוקה), ואין לו מתנות בבשר - ואף הקדים אותו הכתוב לפני האחרים (ראה דברים טז יד. קרית ספר חגיגה ב) - לפיכך צריך לזמן לויים על שולחנו לשמחם, או יתן להם מתנות בשר עם המעשר - ראשון (ראה ערכו) הניתן להם, כדי שימצאו בו צרכיהם, וכל העוזב את הלוי מלשמחו, ומעכב ממנו את מעשרותיו ברגלים עובר בלאו, שנאמר: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ (דברים יב יט. ספרי ראה עד; רמב"ם חגיגה ב יד).

דבר שבקדושה

דברים שבקדושה - כגון לפתוח ראשון ולברך ראשון, שמצינו בכהן שמקדימים אותו בהם (ראה ערך כהן: כבודם) - נחלקו ראשונים אם הלוי קודם בהם לישראל:

• יש סוברים שמקדימים בהם את הלוי (כן משמע מהאשכול (אויערבך) פרשיות והפטרות כב יא, ומטור או"ח רא; אליה רבה שם סק"ג; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ד), כשם שמקדימים אותו לצדקה (ראה לעיל. מגן אברהם שם סק"ד; באר שבע הוריות יג א).

• ויש סוברים שאין ללוי דין קדימה על ישראל בדברים שבקדושה (תשב"ץ קטן שיב, וטור שם, בשם המהר"ם מרוטנבורג; שו"ע שם, לפי מגן אברהם שם סק"ד, ותמה עליו; ערוך השלחן שם ד).

בירור יחוסו

כשהיה המקדש קיים

בית-דין-הגדול (ראה ערכו) היו יושבים בלשכת-הגזית (ראה ערכו), ובודקים את יחוסי הלויים (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ז א; כן משמע מקידושין עו ב) להבדיל פסולים מן העבודה ומן הדוכן (רש"י שם ד"ה שם), ובלא בדיקה לא היו מניחים ללוי לעבוד (פסקי הרי"ד שם).

כיצד מבררים

אין אדם נאמן לומר על עצמו שלוי הוא, אלא עולה ללויה דווקא על פי עד-אחד (ראה ערכו) ובבית דין (חזון איש אה"ע ג, על פי כתובות כו א), ובזמן הזה אין בית דין מדקדקים בכך (חזון איש שם).

מסיח לפי תומו

מי שאינו נאמן להעיד על אחר שלוי הוא - כגון שהוא קרובו, לסוברים כן (ראה ערך כהן: ברור יחוסם) - אם אמר כן כמסיח-לפי-תומו (ראה ערכו), הרי הוא נאמן (כתובות כו א).

כשהעיד על קריאתו בתורה

לוי שהעיד חברו עליו שקרא שני בתורה בבית הכנסת, הרי הוא בחזקת לוי - לתת לו מעשר-ראשון (ראה ערכו. רש"י כתובות כה ב ד"ה ללויה; מגיד משנה איסורי ביאה כ יא) - ודווקא אם היה שם כהן, שאין לומר שזה שקרא שני הוא משום שאדם גדול הוא, שהרי היה שם כהן, ובמקום שיש כהן ואין לוי, אף אם יש שם אדם גדול, הכהן קורא אף את קריאת השני (ראה ערך קריאת התורה. גמ' שם כו א, ורש"י ד"ה שקרא; רמב"ם שם).

המוחזק בזמן הזה

מי שהוחזק לוי בזמן הזה, אין לחשוש שמא אינו לוי, ויש לתת לו מעשר ראשון (שו"ת מהרי"ט א פה; שו"ת רבי בצלאל אשכנזי ב), ומכל מקום יש מהאחרונים שכתבו שבגלות, מרוב גזירות וגירושים, קרוב לוודאי שנתבלבלו יחוסי הלויים, ואם לא כולם התבלבלו, הרי שרובם התבלבלו, ובוודאי שקרוב למחצה נתבלבלו (ים של שלמה בבא קמא ה לה), ולכן אף על פי שאין הלויים חייבים בפדיון-הבן (ראה ערכו), הואיל ואין ללויים אלא חזקה ולא יחוס, היה מן הראוי ללוי לפדות את בנו הבכור מספק (דברי חמודות לרא"ש בכורות א ג אות ט; שאילת יעבץ א קנה), ולהשאיר את כסף הפדיון לעצמו (דברי חמודות שם).

מעשה החזקה

לוי, יש מן האחרונים שכתבו שכשם שכהן חייב לעשות מעשה לפחות פעם בשנה להחזיק את עצמו בכהונה (ראה ערך כהן: על פי חזקה), כך לוי חייב בכך, ועליו להשתדל לעלות לתורה שני לפחות פעם אחת בשנה (כן משמע מאהבת יונתן, הפטרת יום א' דר"ה; תורת הלויים ב עמ' יז)^[27].

הערות שוליים