אנציקלופדיה תלמודית:קוצץ בהרת: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - האיסור לקצוץ נגע או לתלוש סימני טומאה של נגע, ודיני טומאתו של נגע שנקצץ.

ערך זה עוסק באיסור לקצוץ נגע או לתלוש סימני טומאה של נגע, הן בנגעי-אדם*, הן בנגעי-בגדים* והן בנגעי-בתים*. כמו כן הערך עוסק בדיניו של נגע שנקצץ במתכוון ושלא במתכוון. בכל מקום שבו יובא להלן: קוצץ בהרת, הכוונה היא לכל אופן שבו עובר על האיסור, בין כשקצץ את הבהרת עצמה ובין כשלא קצץ אלא את סימני הטומאה שבה, ואילו במקום שבו הכוונה לקציצת הנגע עצמו דווקא ולא לתלישת סימני הטומאה, יובא: קוצץ נגע.

על דיניהם של הנגעים השונים, ובכלל זה סימני טומאתם, ומתי מסגירים אותם ומתי מחליטים אותם, ע"ע גבחת; קרחת וע' נגעי אדם וע' נגעי בגדים וע' נגעי בתים וע' נתק וע' שחין; מכוה. על מראיתם של הנגעים השונים, ע"ע בהרת וע' מראות נגעים וע' שאת. על דיני הנהגתו של אדם שיש בו נגע, בין כשהוא מוסגר ובין כשהוא מוחלט, ע"ע מצורע וע' שלוח מחנות.

האיסור וגדרו

האיסור

הקוצץ את הבהרת – מראה נגע של צרעת^[1], ועל הכלול באיסור זה, עי' להלן^[2] – עובר בלא תעשה^[3], שנאמר: הִשמר בנגע הצרעת^[4], וכל מקום שנאמר "השמר" אינו אלא לא תעשה^[5]. וכן התולש סימני טומאה – שער צהוב^[6] - מתוך הנתק* עובר בלא תעשה, שנאמר: ואת הנתק לא יגלח^[7]. ורבא אמר שהקוצץ בהרת עובר בנוסף ללאו אף באיסור עשה^[8], שנאמר: ולעשות ככל אשר יורו^[9]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהקוצץ בהרת אינו עובר בעשה^[10], שלדעתם הכתוב "ולעשות" נדרש בעניין אחר^[11].

על איסורים נוספים, שיש שלמדום מהלאו של: השמר בנגע הצרעת, ע"ע זכירת מעשה מרים^[12] וע' לשון הרע^[13] וע' מצורע.

מהותו

מהותו של איסור קוצץ בהרת, יש מן הראשונים סוברים שאינה עצם קציצת הבהרת^[14], שלא הוזכר בכתוב בפירוש שלא יקוץ^[15], אלא האיסור הוא שלא יטהר את נגעו שלא על פי הוראת כהן^[16], והוא הדין שלא יטמאנו אלא על פי הוראת כהן^[17], ולכן אסור לקצוץ בהרת, שהוא מטהר אותה בקציצתו^[18]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמהות האיסור הוא עצם קציצת הבהרת^[19], ולכן אף במקום שאין צורך בכהן כדי לטהר או לטמא, הקוצץ בהרת עובר בלאו^[20]. ויש מן האחרונים סוברים שמהות הלאו, היא עצם קציצת הבהרת, שהרי בלאו נאמר בפירוש שיש להישמר בנגע הצרעת^[21], ואילו מהותו של איסור העשה – לסוברים שהקוצץ בהרת עובר אף בעשה^[22] – היא שלא יטהר את נגעו שלא על פי הוראת הכהנים, שכן בעשה לא הוזכר הנגע, אלא עשיה כפי הוראת הכהנים^[23]. ומכל מקום, אף לסוברים שמהות האיסור היא שלא יטהר את הנגע אלא על פי כהן, יש מן האחרונים סוברים שאין זה אלא באיסור קוצץ בהרת שאינו מפורש בכתוב, שהרי נאמר בו בסתם: השמר בנגע הצרעת^[24], אבל איסור גילוח הנתק - שנאמר בכתוב בפני עצמו^[25] - מהותו היא עצם הגילוח, שמפורש הוא בכתוב: ואת הנתק לא יגלח^[26].

טעמו

טעם איסור קוצץ בהרת, יש מן הראשונים סוברים שהוא כדי שיסבול אדם את העונש שהענישו הבורא ולא יבעט בו, ולא יחשוב שיהיה יכולת בידו לבטלו ולהעלימו מהבריות, אלא יתפלל לה' שירפאנו^[27].

במניין המצוות

איסור קוצץ בהרת, יש ממוני המצוות שמנאוהו במניין המצוות כשני לאוים^[28], לאו אחד למגלח את שער הנתק, שעובר על הלאו של: ואת הנתק לא יגלח^[29], ולאו שני לקוצץ שאר נגעים, שעובר על הלאו של: הִשמר בנגע הצרעת^[30], שאף על פי ששני הלאוים עניינם אחד, יש לתת לאו מיוחד לנתק ולאו מיוחד לשאר נגעים, לפי שדיני הנתק שונים מדיני שאר נגעים^[31], או לפי שאיסור גילוח הנתק הוא איסור אחר מאיסור קוצץ בהרת, לסוברים כן^[32]. ויש ממוני המצוות שלא מנו אלא מצוות לא תעשה אחת של: הִשמר בנגע הצרעת^[33], לפי ששני הלאוים עניינם לאסור קציצת סימני טומאה, אלא שהראשון הוא פרט בנתק והשני כולל את כל שאר הנגעים^[34]. ויש ממוני המצוות שלא מנו כלל את איסור קוצץ בהרת במניין המצוות^[35].

בנגעי בגדים ובתים

הקורע נגע מן הבגד והקולף נגע מן הבית, עובר אף הוא על הלאו של: הִשמר בנגע הצרעת^[36], שנאמר: ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים^[37], ונגעים אלו אף הם נטמאים ונטהרים על פי הוראת כהן^[38].

הכלול בו

איסור קוצץ בהרת כולל בתוכו את הסרת סימני הטומאה^[39], בין תלישתם^[40], היינו תלישת שער לבן שבנגע^[41] – שהוא סימן טומאה בנגעי עור בשר, ובנגעי שחין ומכוה^[42] – או תלישת שער צהוב שבנתק^[43] – שהוא סימן טומאה בו^[44] – ובין כוויית – או חתיכת^[45] – מחיה^[46] – של בשר חי^[47], שהיא סימן טומאה בנגעי עור בשר, ובגבחת ובקרחת^[48] – שכשכווה אותה שוב אין כאן מחיה ואינה מטמאת^[49], שנאמר: בנגע הצרעת^[50], "בנגע" זה שער לבן, "הצרעת" זו מחיה^[51], שכיוון שהם סימני טומאה לנגע, הרי הם קרויים נגע צרעת^[52], או ששער לבן נקרא "נגע", שנאמר: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן^[53], ומחיה נקראת "צרעת", שנאמר בה: צרעת נושנת הִוא^[54], או שהוא נלמד מהריבוי של בי"ת במילה "בנגע", ומהריבוי של ה"א במילה "הצרעת", שאף על פי שלא קצץ את עיקר הנגע אלא רק סימן שבו, עובר^[55], או ששער לבן הוא סימן טומאה דווקא כשהוא "בנגע", היינו כשהנגע קדם לשער הלבן^[56], ואילו מחיה נקראת צרעת, שכן היא סימן טומאה בכל זמן שתהיה בנגע^[57]. וכן הקוצץ את הפשיון – שהוא סימן טומאה בכל הנגעים^[58] – אף הוא בכלל תולש סימני טומאה^[59]. קציצת נגע שאין בו סימן טומאה – בין שהוא במראה בהרת ובין שהוא בשאר מראות^[60] - נחלקו בה אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שאינה בכלל איסור קוצץ בהרת, שאין האיסור אלא הסרת סימני טומאה שבנגע^[61]. ויש סוברים שהיא בכלל איסור קוצץ בהרת^[62], וכל שכן הוא, שאם על הסרת סימני טומאה לבד חייב אף על פי שהנגע קיים, כל שכן שהוא חייב כשקצץ את הנגע עצמו^[63]. גילוח שערות שמסביב לנתק כדי שלא יהיה ניכר בו פשיון – שזהו הטעם שמשאירים מסביב לנתק שתי שיטות של שערות ללא גילוח^[64] – יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף הוא בכלל איסור גילוח הנתק^[65].

כשאינו מטהר לגמרי

העושה מעשה בבהרת שאינו מטהרה לגמרי, אבל גורם לכך שיש לראותה כבתחילה – כגון הכווה את הבהרת, שדינה כמכווה חדשה, שתראה כבתחילה, לסוברים כן^[66] – יש מן האחרונים סוברים שאף הוא עובר על איסור קוצץ בהרת^[67].

נגע טהור

הקוצץ נגע טהור, אמרו בגמרא שאף הוא עובר על איסור קוצץ בהרת^[68], ונחלקו בדינו ראשונים ואחרונים, וכמה דעות בדבר: א) יש מן הראשונים סוברים שבכל קציצת נגע טהור עובר על איסור קוצץ בהרת^[69], בין כשקצץ נגע טהור מתחילתו, כגון שהוא במראה בוהק*^[70], או שהוא בראשי אברים שאינם מיטמאים בנגעים^[71], ובין כשקצץ נגע שנטהר מחמת סיבה, כגון שפרח בכולו^[72], שבפירוש ריבה הכתוב לאיסור קוצץ בהרת אף במקום שעוד לא נזקק לטומאה^[73], או שבפירוש ריבה הכתוב לאיסור קוצץ בהרת אפילו קוצץ לאחר הפטור, שהנגע כבר טהור, ואין לחלק בין נגע טהור מחמת שנפטר לבין נגע שהיה טהור מתחילתו^[74]. ומכל מקום, אף לדעה זו יש מן האחרונים מצדדים לומר שאינו עובר אלא הקוצץ נגע טהור שיכול להשתנות ולהפוך לנגע טמא – כגון בוהק שיכול להפוך את מראהו לאחד מארבעת מראות הנגעים^[75] – אבל נגע שודאי ישאר טהור עולמית – כגון נגעי בתים בירושלים ובחוץ לארץ, שאינם מטמאים בנגעים עולמית^[76] – אין הקוצצו עובר על איסור קוצץ בהרת^[77]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שלדעה זו אף הקוצץ נגע שלעולם לא יבוא לידי טומאה עובר על איסור קוצץ בהרת^[78]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שהקוצץ נגע שמתחילתו היה טהור - וכגון שאינו מארבעת מראות הנגעים^[79], או שהוא פחות מכגריס^[80] - אינו עובר על איסור קוצץ בהרת, ואין הקוצץ נגע טהור עובר אלא בנגע שהיה כבר טמא ולאחר מכן נטהר, כגון שהוסגר במשך שני שבועות ולא נולד בו סימן טומאה וטיהרו הכהן^[81], כיון שכשהיה הנגע טמא בתחילתו, אפשר שיחזור ויבוא עוד לידי טומאה, כשיצמחו בו סימני טומאה^[82], או שדוקא על נגע שהיה טמא מתחילתו יש שם נגע, אבל על נגע שמתחילתו היה טהור אין שם נגע כלל^[83]. ג) ויש מן הראשונים סוברים שאף הקוצץ נגע שהיה טמא ולאחר מכן נטהר, אינו עובר על איסור קוצץ בהרת, ולא אמרו שהקוצץ נגע טהור עובר על איסור קוצץ בהרת אלא כשקצצו קודם שנראה לכהן, ועדיין לא טיהרו בפועל^[84]. ד) ויש מן האחרונים סוברים שאין איסור כלל לקצוץ נגע שאף כשיראנו הכהן יהיה טהור, שאין עליו שם נגע כלל, ולא אמרו שהקוצץ נגע טהור עובר על איסור קוצץ בהרת אלא כשהנגע טהור משום שעדיין לא ראהו הכהן, וכשיראנו הכהן יסגירנו או יחליטנו^[85].

כשעבר וקצץ נגע טהור

נגע טהור, שקציצתו אסורה אף היא משום קוצץ בהרת^[86], שעבר וקצצו, נחלקו אחרונים בדעת אמוראים וראשונים אם חייב: א) בדעת רב נחמן, שמחייב על איסור קוצץ בהרת אפילו לא הועילו מעשיו^[87], יש מן האחרונים סוברים, שאף הקוצץ נגע טהור חייב, למרות שהנגע היה טהור אף קודם לכן ונמצא שלא הועילו מעשיו^[88]. ואף בדעת רב ששת, שפוטר קוצץ בהרת כשלא הועילו מעשיו^[89], יש מן האחרונים סוברים שהקוצץ נגע טהור חייב^[90], שדווקא במקום שלא הועילו מעשיו ונשאר הנגע בטומאתו – כגון שתלש חלק מסימני הטומאה ועדיין נשארו בו סימני טומאה המטמאים^[91] – פטור, שלא עשה כלום, אבל במקום שהיה טהור עוד קודם הקציצה, חייב, שמכל מקום עשה מעשה של הסרת בהרת^[92]. וכן בדעת הראשונים שסוברים שהקוצץ נגע טהור עובר על איסור קוצץ בהרת דווקא בנגע שהיה מתחילתו טמא ולאחר מכן נטהר^[93], יש מן האחרונים סוברים שכשעבר וקצצו חייב^[94]. ב) ויש מן האחרונים סוברים בדעת רב ששת, שהקוצץ נגע טהור פטור, כיון שלא הועילו מעשיו, שהרי כבר היה טהור קודם לכן^[95]. וכן בדעת הראשונים שסוברים שהקוצץ נגע טהור עובר על איסור קוצץ בהרת אפילו בנגע שהיה טהור מתחילתו^[96], יש מן האחרונים סוברים שמכל מקום פטור^[97].

הסרת מקצת סימנים או נגע

האיסור להסיר סימני טומאה – שהוא חלק מאיסור קוצץ בהרת^[98] – קיים אפילו כשאינו מסיר את כל סימני הטומאה אלא רק את מקצתם^[99], שנאמר: לשמֹר^[100], שכיון שהמשיך הכתוב: מאֹד^[101], בא לרבות אף מקצת נגע^[102], או שהוא נלמד מהמשך הכתוב: תשמרו^[103]. וכן הקוצץ מקצת הנגע בנגע שאין בו סימני טומאה – שאף הקוצצו עובר על איסור קוצץ בהרת, לסוברים כן^[104] – יש מן האחרונים סוברים שעובר על איסור קוצץ בהרת^[105]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהקוצץ נגע שאין בו סימן טומאה אינו עובר על איסור קוצץ בהרת עד שיקצוץ את כל הנגע^[106]. במה דברים אמורים? כשהסרת מקצת סימן הטומאה הורידה שם טומאה מהנגע^[107], כגון שתלש שערה אחת לבנה מתוך שתי שערות שהיו בנגע^[108] - שאין שער לבן חשוב סימן טומאה בנגע עד שיהיו בו שתי שערות לבנות^[109], והוא הדין כשקיצר את השער הלבן באופן שנהיה אורכו פחות משיעורו לטומאה^[110], וכן הכווה מקצת מחיה, דוקא כשמיעטה משיעורה המטמא, שהוא כעדשה^[111], וכן הקוצץ מקצת הנגע, לסוברים שעובר^[112], דוקא באופן שמיעטו משיעורו המטמא, שהוא כגריס^[113] - אבל התולש שערה אחת לבנה מתוך שלוש שערות שהיו בנגע – שעדיין יש בנגע סימן טומאה, שהרי יש בו שתי שערות לבנות^[114], והוא הדין התולש שתי שערות לבנות מתוך ארבע^[115], או הכווה את היתר על העדשה שבמחיה^[116], או המסיר מקצת הפשיון, שעדיין יש בנגע סימן טומאה, לפי שהפשיון מטמא בכל שהוא^[117] – נחלקו בדינו: א) רב נחמן אומר שחייב, שהועילו מעשיו שאם תנשור שערה נוספת יהיה טהור^[118]. במה דברים אמורים? כשלאחר שהסיר את מקצת סימני הטומאה, נשאר סימן הטומאה כשהוא מצומצם, באופן שאם יוסר עוד מקצת ממנו יהיה הנגע טהור, אבל במקום שאף לאחר שהסיר את מקצת סימני הטומאה, הסרה נוספת של מקצתם עדיין לא תטהר את הנגע, כגון שהיו בנגע ארבע שערות לבנות והסיר אחת מהן – והוא הדין כשהיו בו חמש שערות והסיר שתיים מהן^[119] - שאף אם תנשור שערה נוספת עדיין יישארו בנגע שתי שערות לבנות ויישאר בטומאתו, אף רב נחמן מודה שפטור, שלא הועילו מעשיו כלל^[120], ואף על פי שייתכן שתנשור בהמשך יותר משערה אחת ונמצא שהועילו מעשיו, אין לחשוש לכך שאין זה שכיח^[121]. ב) ורב ששת אומר שפטור, שמכל מקום בשעה שתלש את השערה לא הועילו מעשיו, שהרי הוא עדיין טמא^[122]. וכן יש מן האחרונים גורסים בתוספתא שפטור^[123]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שאף רב נחמן מודה שפטור, ולא נחלק על רב ששת אלא בענין אחר^[124]. וכן בשאר מקומות שלא הועילו מעשיו, יש מן האחרונים סוברים שלדעה זו פטור, ולכן הקוצץ בהרת בסוף שבוע שני להסגרו – שאפילו עמדה בעיניה היה מטהרו הכהן, לסוברים כן^[125] – או הקוצץ סימני טומאה לאחר החלטו – שלא הועילו מעשיו והרי הוא נשאר בטומאתו^[126] – פטור^[127]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שבאופן כזה חייב^[128]. ומכל מקום, כתבו ראשונים שאף לדעה זו יש איסור בתלישת שערה אחת מתוך שלוש, אלא שהעושה כן פטור ממלקות^[129]. ג) ובדעת רבא, שאמר שהעושה מעשה שאמרה תורה לא לעשותו, אין מעשהו מועיל^[130], ואף על פי כן הוא חייב^[131], יש מן האחרונים סוברים שבכל מקום שתלש מקצת סימן טומאה, אף על פי שלא הועילו מעשיו, כיון שעבר על איסור, הרי הוא חייב^[132]. הלכה שפטור^[133], שאלו דברי התוספתא, לגורסים כן^[134], ועוד שהלכה כרב ששת באיסורים^[135].

בנתק

המגלח את הנתק, שעובר על הלאו של: ואת הנתק לא יגלח^[136], יש מן הראשונים סוברים שאינו חייב עד שיגלח את כל הנתק^[137], שכיון שאמר הכתוב "הנתק" בה"א, משמע כולו^[138], ואף על פי שקוצץ בהרת חייב אף על מקצתה^[139], שונה הוא דינו של המגלח את הנתק, שלכך מנאו הכתוב כמצות לא תעשה בפני עצמה, לסוברים כן^[140]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף המגלח מקצת הנתק חייב, שלדעתם דיני גילוח נתק ודיני קוצץ בהרת שוים^[141].

זמנו

זמנו של איסור קוצץ בהרת הוא כל זמן שהנגע קייים^[142], בין קודם שבא המצורע לכהן להראות את נגעו ובין לאחר שבא לכהן^[143], בין מתוך החלט - שהחליטו הכהן לטומאה^[144], או שעברו ימי הסגר וראוי להחליטו לטומאה^[145] - ובין מתוך הסגר – שעדיין לא החליטו הכהן לטומאה^[146] - ובין מתוך הפטור^[147], שנאמר: לשמֹר מאֹד ולעשות^[148], אפילו משנזקק לטומאה ואפילו לאחר הפטור^[149], שהרי המשיך הכתוב ואמר: ככֹל^[150], לרבות את כולם^[151], או שמשנזקק לטומאה הרי הוא בכלל "נגע", ואפילו קודם שנזקק לטומאה שעדיין אינו קרוי נגע, מכל מקום "לשמֹר מאֹד" בא לרבות^[152], או שקודם שנזקק לטומאה נלמד לרבות מהכתוב: ככֹל אשר יורו^[153], ועוד נאמר: כאשר צִויתִם^[154], אפילו מתוך הסגר^[155]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהקוצץ את הנגע קודם שנראה לכהן בפעם הראשונה אינו עובר על איסור קוצץ בהרת, שאין האיסור חל אלא לאחר שראהו הכהן, שקודם לכן לא נקרא עליו שם טומאה^[156]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים לחלק בין איסור קוצץ בהרת שקיים כשהמצורע מכיר בסימני הצרעת שבו, אף קודם שיראנו הכהן בפעם הראשונה, לבין איסור גילוח נתק שאינו מתחיל אלא לאחר הסגר ראשון, שאז מגלח את סביבות הנתק, ומוזהר שלא יגלח את הנתק עצמו^[157], שכיון שאיסור גילוח הנתק הוא כדי שיהיה ניכר הפשיון, לסוברים כן^[158], אין לאוסרו קודם שהסגירו הכהן^[159]. וכן יש מן האחרונים מצדדים לומר שיש לחלק בין איסור קוצץ בהרת שקיים אף לאחר הפטור לבין איסור גילוח נתק שאינו קיים לאחר הפטור^[160].

אופן הקציצה

איסור קוצץ בהרת קיים בכל אופן שבו קוצץ את הבהרת^[161], בין ביד^[162], ובין בכלי^[163], ואפילו בסם^[164].

בנתק

המגלח את הנתק, שעובר על האיסור של: ואת הנתק לא יגלח^[165], נחלקו ראשונים באופן הגילוח שבו עובר: יש מן הראשונים סוברים שאינו חייב עד שיגלח את הנתק בתער^[166], שסתם גילוח הוא בתער^[167], ואף על פי שאיסור קוצץ בהרת בשאר נגעים קיים אף בתלישה ביד^[168], אין ללמוד ממנו לאיסור גילוח הנתק, לפי שהוא מצות לא תעשה בפני עצמה, לסוברים כן^[169], או לפי שהצורך בלאו מיוחד בנתק הוא למקום הנתק עצמו שיש בו חשש שצמחו סימני טומאה קטנים שאי אפשר לתולשם ביד או במספרים^[170]. ויש מן הראשונים סוברים שהמגלח את הנתק חייב בכל דבר שיגלח בו, שיש ללמוד ממצות הגילוח סביב הנתק – שהיא בכל דבר^[171] – על איסור גילוח הנתק עצמו, ועוד שאינו שונה מהתולש סימני טומאה שבנגע, שחייב^[172]. ומכל מקום, אף לסוברים שאינו חייב עד שיגלח את הנתק בתער, יש מן האחרונים שכתבו שאיסור יש אף כשמגלח שלא בתער, שהרי באופן כזה אינו יודע אם הנתק פשה^[173].

כדרכו

איסור קוצץ בהרת אינו אלא כשקוצץ אותה במתכוון^[174], אבל מותר לעשות מלאכתו כרגיל^[175], כגון לשאת במוט^[176] שעל כתפו ובסיב שעל רגלו – ואינו צריך להיזהר מלדחוק סיב שקושר מנעלו ברגלו ומלישא משאוי על כתפו^[177] - ואם הלכה הבהרת הלכה^[178], ובלבד שלא יתכוון לכך^[179], שנאמר: ולעשות^[180], עושה אתה בה והולך, ואין אתה חושש שמא הלכה הצרעת^[181], שכיון שלא סמך הכתוב את המילה "ולעשות" למילה "לשמֹר" – שמשמעותה איסור^[182] – אלא הפסיק ביניהן במילה "מאוד", יש לומר ש"ולעשות" בא להתיר, היינו שעשייה כדרכה מותרת^[183], ואף על פי שממילא לדעת ר' שמעון דבר-שאינו-מתכון* מותר^[184], והלכה כמותו^[185], יש צורך בכתוב מפורש כדי להתיר קוצץ בהרת שלא במתכוון לר' יהודה, שסובר שדבר שאינו מתכוון אסור^[186], ואפילו לר' שמעון יש צורך בכתוב מפורש כדי להתיר במקום בו ודאי תיקצץ הבהרת – שבאופן כזה אף ר' שמעון מודה שבשאר איסורים הדבר אסור, והוא הנקרא "פסיק רישיה"^[187] – שאף בו מותר לעשות כדרכו^[188]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שבמקום בו ודאי תיקצץ הבהרת, אף על פי שאינו עובר על העשה שיש בקוצץ בהרת – ולעשות ככל אשר יורו, לסוברים כן^[189] – עובר על הלא תעשה שבו^[190]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שבמקום שבו בודאי תיקצץ הבהרת, עובר על כל האיסורים שיש בקוצץ בהרת^[191].

בנתק

עשיית פעולה כדרכה, במקום שבו בוודאי יגולח נתק, לסוברים שיש באיסור גילוח הנתק לאו בפני עצמו^[192], אף לסוברים שמותר לעשות פעולה כדרכה במקום שבו בוודאי תיקצץ בהרת^[193], יש מן האחרונים סוברים שבגילוח נתק הדבר אסור, לפי שהוא לאו בפני עצמו, ולא מצינו בו כתוב להתיר^[194].

במילה

מי שנולדה בו בהרת בראש הערלה, מילתו דוחה את איסור קוצץ בהרת^[195], בין כשהוא מוסגר ובין כשהוא מוחלט^[196], ואפילו מילה שלא בזמנה – כגון קטן חולה, שממתינים לו עד שיבריא^[197] – דוחה את איסור קוצץ בהרת^[198], שמילה היא מצות עשה^[199], ואיסור קוצץ בהרת הוא איסור לא תעשה^[200], ועשה-דוחה-לא-תעשה*^[201], ואף על פי שצרעת חמורה, שהיא דוחה את העבודה – שכהן מצורע אסור לו לקוץ בהרתו כדי שיוכל לעבוד במקדש^[202] - ועבודה דוחה את השבת – שמקריבים בשבת קרבנות ציבור שזמנם קבוע^[203] - ריבה הכתוב בפירוש מילה במקום בהרת, שנאמר: ימול בשר ערלתו^[204] - והמילה "בשר" מיותרת ובאה לרבות^[205] - "בשר" אף על פי שיש בהרת^[206], וכן אף לסוברים שהקוצץ בהרת עובר בעשה ולא תעשה^[207], ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה^[208], ריבה הכתוב בפירוש מילה במקום בהרת, שנאמר: ימול בשר ערלתו, בשר אף על פי שיש בהרת^[209], ואף על פי שכתוב זה נאמר במילת קטן בזמנו, נאמר ריבוי נוסף במילת גדול: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו^[210], ויש ללמוד שאף מילת בינוני – קטן שלא בזמנו^[211] – דוחה את איסור קוצץ בהרת, ממילת קטן בזמנו ומילת גדול, שאף על פי שבכל אחד מהם יש צד חמור – שבמילת גדול יש כרת*^[212], ומילת קטן היא בזמנה^[213] – יש להם צד שוה ששניהם נימולים ודוחים את הצרעת^[214], או שלמילה בזמנה שדוחה את הצרעת אין צורך בכתוב, לפי שהדבר נלמד בקל-וחומר* משבת שחמורה ואף על פי כן המילה דוחה אותה^[215], ואם אינו עניין למילה בזמנה, תנהו עניין למילה שלא בזמנה^[216], ואף על פי שאפשר להמתין עד שיתרפא הנגע ולא יצטרך לעבור על הלאו, שהרי בכל מקרה המילה אינה בזמנה, אפשר שלא יבריא כל ימיו וימות ערל, ולכן יש למולו^[217]. במה דברים אמורים? כשאינו מתכוון לקצוץ את הבהרת אלא למילה, אבל כשכוונתו לקצוץ את הבהרת, יש מן הראשונים סוברים שהוא עובר על איסור קוצץ בהרת אף במקום מילה^[218], שלא ריבה הכתוב להתיר מילה במקום בהרת אלא כשאין כוונתו לקצוץ את הבהרת, שבשאר איסורי תורה הדבר אסור - לדעת ר' יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור^[219], ואף לדעת ר' שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר^[220], מודה ר' שמעון במקום שבו בודאי ייעשה האיסור, והוא הנקרא "פסיק רישיה", שאסור^[221] - ולכן הוצרך הכתוב להתיר^[222], או שלדעתם במקום שמתכוון לקצוץ בהרת עובר הוא בנוסף על הלאו אף על איסור עשה^[223], ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה^[224]. ויש מן הראשונים סוברים שאף כשמתכוון במילתו לקוץ את הבהרת, במקום שבו אין אחר שאינו מתכוון שימול, הדבר מותר^[225], שכיון שההיתר למול במקום בהרת הוא משום עשה דוחה לא תעשה, לסוברים כן^[226], אין להתיר זאת במתכוון אלא במקום שאי אפשר בעניין אחר^[227]. ויש מן הראשונים סוברים שאף במקום שיש אחר שאינו מתכוון לקוץ את הבהרת, מותר למתכוון לקוץ למול, שכיוון שהתירה התורה מילה במקום צרעת, היא התירה זאת בכל אופן אף כשמתכוון^[228].

כשחיוב המילה מדרבנן או מספק

אין מילה דוחה את איסור קוצץ בהרת^[229], אלא כשחיובה הוא מן התורה, אבל כשחיוב המילה הוא מדרבנן – כגון שלאחר מילתו גדל בשר במילתו עד שאינו נראה מהול^[230] - אין המילה דוחה את איסור קוצץ בהרת^[231], שאין מצווה דרבנן דוחה לא תעשה שבתורה^[232]. וכן מילה מספק, יש מן האחרונים סוברים שאינה דוחה את איסור קוצץ בהרת, שאין חיוב מספק במצוות עשה דוחה לא תעשה^[233].

בעבודה

עבודה במקדש, אפילו כזו שדוחה את השבת – כגון הקרבת קרבן ציבור^[234] – אינה דוחה את איסור קוצץ בהרת, ולכן כהן מצורע, אסור לו לקוץ את בהרתו כדי להקריב קרבנות^[235], ואף על פי שעשה דוחה לא תעשה^[236], אין זה אלא שבשעה שעובר על הלאו מתקיים העשה – כגון מילה בצרעת, שבשעה שקוצץ את הצרעת מקיים את מצוות מילה^[237] - אבל הקוצץ בהרת לצורך עבודה, בשעה שקוצץ את הבהרת עדיין אינו מקיים את מצוות העבודה, ואין האיסור נדחה מפניו^[238], ועוד שהקוצץ בהרת עובר על לא תעשה ועשה, לסוברים כן^[239], ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה^[240].

המוזהר

איסור קוצץ בהרת – והוא הדין איסור גילוח נתק^[241] - אינו חל רק על האדם עצמו שבו הנגע, אלא אף הקוצץ בהרת של אדם אחר, עובר^[242]. ומכל מקום, יש מן האחרונים מצדדים לומר שהקוצץ בהרת של אדם אחר מדעתו ורצונו של המנוגע, שניהם עוברים על איסור קוצץ בהרת, כפי שהקורח קרחה בראש חברו מדעתו והכותב כתובת-קעקע* בבשר חברו מדעתו, שניהם עוברים על האיסור^[243], ואפילו היה הקוצץ מי שאינו בן חיוב – כגון גוי*^[244], או חרש-שוטה-וקטן*^[245] - יש מן האחרונים סוברים שהנקצץ עובר כשהקציצה מדעתו^[246].

באישה

איסור קוצץ בהרת, וכן איסור גילוח נתק, חלים אף באישה^[247].

בקטן

איסור קוצץ בהרת חל אף על בהרת של קטן^[248].

מקומו

איסור קוצץ בהרת, וכן איסור גילוח נתק, חלים בכל מקום^[249].

בזמן הזה

איסור קוצץ בהרת חל אף בזמן הזה^[250], כפי שכל דיני המצורע נוהגים בזמן הזה^[251]. ומכל מקום, יש מן הראשונים סוברים שאין איסור גילוח נתק חל אלא כשיש כהן חכם שיכול לראות את הנגעים^[252].

עונשו

הקוצץ בהרת לוקה^[253] ארבעים^[254]. וכן המגלח את הנתק לוקה^[255], ואף למונים שני לאוים בקוצץ בהרת^[256], מכל מקום אינו לוקה אלא אחת^[257], לפי שאין הלאוים אחד בכלל חברו^[258]. במקום שלא הועילו מעשיו – שאינו לוקה, אבל עובר על איסור, לסוברים כן^[259] – לוקה מכת מרדות^[260].

טומאתו

התולש סימני טומאה

התולש סימני טומאה קודם שבא אל הכהן, אף על פי שעובר על לא תעשה – שתלישת סימני טומאה היא בכלל איסור קוצץ בהרת^[261], ואיסור זה קיים אפילו קודם שבא לכהן^[262] - הרי הוא טהור^[263], שנאמר: וראהו הכהן וטִמא אֹתו^[264], אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סימני טומאה מתוך נגעו עד שלא בא אצל הכהן^[265], שכיון שהיה יכול הכתוב לומר "וטמאו" ואמר "אותו", הרי זה בא למעט^[266]. וכן התולש סימני טומאה בימי הסגרו – בין בימי הסגר ראשון ובין בימי הסגר שני^[267] - אמר ר' עקיבא שהוא טהור^[268], לאחר שיעברו ימי ההסגר ולא ימצא בו הכהן סימני טומאה^[269], ולאחר שיטבול לטהרתו^[270], שאף כאן עדיין לא ראה הכהן את סימני הטומאה ולכן דינו כתולש סימני טומאה קודם שנראה לכהן^[271]. וכן מי שנולדו לו סימני טומאה לאחר הפטור, ותלשם קודם שבא לכהן, יש מן האחרונים סוברים שהוא טהור^[272]. אף התולש סימני טומאה בעודו עומד בפני הכהן, אמר ר' עקיבא שהוא טהור^[273], כשעשה כן לפני שהספיק הכהן להחליטו לטומאה^[274], שאין טמא אלא התולש סימני טומאה מתוך החלט^[275], ואין טומאת המצורע תלויה בראיית הכהן אלא באמירתו שהאדם שבו הנגע מוחלט לטומאה^[276], וקודם שהחליט הכהן את הנגע לטומאה, הרי זה כאילו עדיין לא ראה את הנגע^[277]. אבל התולש סימני טומאה – בין התולש שער לבן ובין הכווה את המחיה^[278] - לאחר החלטו, הרי הוא טמא, ואין תלישת הסימנים מטהרתו^[279], ועליו להמשיך ולנהוג בכל דיני מצורע מוחלט, כגון פריעה ופרימה^[280]. טומאת התולש סימני טומאה לאחר החלט, יש מן הראשונים סוברים שאינה מן הדין אלא קנס הוא שקנסוהו חכמים^[281], כדי שלא יועילו מעשיו^[282]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שתולש סימני טומאה לאחר החלט טמא מן הדין, שכיוון שהיה טמא, הרי הוא ממשיך להיות בטומאתו^[283].

הקוצץ נגע

הקוצץ את הנגע, אינו נטהר בכך^[284], שנאמר: כל ימי אשר הנגע בו יטמא^[285], ש"כל" בא לרבות לטומאה אף ימים אחרים שאין בהם נגע, והיינו כשקצצו^[286]. ובגמרא אמרו שהוא קנס שקנסוהו חכמים^[287], כדי שלא יועילו מעשיו^[288], וכתבו ראשונים שאין הכתוב אלא אסמכתא*^[289]. ודין זה, יש מן הראשונים סוברים שאינו רק במקום שבו הוחלט כבר הנגע לטומאה, אלא אף הקוצץ את הנגע בימי הסגרו אינו נטהר בכך^[290], ויש מן האחרונים מצדדים לומר שאף הקוצץ את הנגע קודם שבא לכהן להראות את נגעו או לאחר שכבר פטרו הכהן אינו נטהר בכך^[291], ואף על פי שבתולש סימני טומאה לא החמירו אלא כשתלשם מתוך החלט^[292], בקוצץ את הנגע עצמו, שהתאכזר על עצמו כל כך כדי להישמט מדין הטומאה שגזרה עליו התורה, החמירו בכל זמן^[293]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ראשונים שהקוצץ את הנגע קודם שבא לכהן להראות את נגעו, טהור, שלא קנסוהו אלא שלא יהיה טהור בקציצת הנגע, אבל קודם שטימאו הכהן שעדיין אינו טמא, לא שייך לגזור עליו טומאה חדשה^[294].

עשיית סדר טהרתו

הקוצץ את הנגע, אף על פי שהוא נשאר בטומאתו^[295], יש מן הראשונים סוברים שמכל מקום הוא כבר יכול לנהוג בסדר טהרת המצורע – תגלחת^[296] וציפורים^[297] ומניית ימי סיפורו^[298] – שכיוון שמן התורה הוא טהור – שאין טומאתו אלא קנס מדרבנן^[299] – לא החמירו בו אלא בטומאתו^[300]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהקוצץ את הנגע אינו יכול לנהוג כלל בסדר טהרתו עד שייטהר מנגעו^[301].

כשנקצצו או נתלשו מאליהם

נגע שנקצץ שלא במתכוון, הרי הוא טהור^[302], ואפילו היה כבר מוחלט לטומאה^[303], שנאמר: ימי אשר הנגע בו יטמא^[304], ולא ימים שהייתה בו בהרת ונקצצה^[305]. וכן נגע שהיו בו סימני טומאה, ונשרו או נקצצו או נכוו מאליהם, הרי הנגע טהור^[306]. נתלשו או הלכו חלק מהסימנים מאליהם וחלקם במתכוון, אם במה שנתלש או הלך מאליו היה בכדי לטהר בפני עצמו אף ללא מעשיו – כגון שהיו בנגע שתיים או שלוש שערות לבנות ותלש אחת מהן והשאר נשרו^[307], או שהייתה בנגע מחיה כעדשה או יתרה מכך, וכווה חלקה והלך חלקה באופן שאף אם לא כווה כלום הייתה נשארת מחיה פחות מכעדשה^[308] – הרי הוא טהור^[309], שאף אם לא היה תולש או כווה היה נטהר בהליכת סימני הטומאה^[310], ואם במה שנתלש או הלך מאליו לא היה בכדי לטהר בפני עצמו אף ללא מעשיו – כגון שהיו בנגע שלוש שערות לבנות ונשרה אחת ותלש את השתיים האחרות, או שהייתה בנגע מחיה יתרה מכעדשה והלך היתר על העדשה וכווה את השאר^[311] – הרי הוא טמא^[312], שאם לא היה תולש או כווה היה נשאר טמא^[313].

כשקצצה בהיתר

הקוצץ בהרת בהיתר, כגון לצורך מילה^[314], הרי הוא טהור^[315].

טהרת הנגע

התולש סימני טומאה מתוך החלט, שאינו נטהר בכך^[316], וכן הקוצץ את הנגע - בצמצום^[317] -במתכוון, שאינו נטהר בכך^[318], נחלקו תנאים, וראשונים בדעתם, באלו אופנים הוא נטהר מנגעו, וכדלהלן:

כשנולד נגע אחר ונטהר ממנו

התולש סימני טומאה או קוצץ את הנגע, ונולד בו נגע אחר, אמר ר' אליעזר שכשנטהר מהנגע השני, הרי הוא טהור אף מהנגע הראשון^[319], בין כשנטהר מהנגע השני מתוך החלט ובין כשנטהר ממנו מתוך הסגר^[320], שכיון שנתרפא מן הנגע השני, מתברר שמן השמים ריחמו עליו, ואף אם היה קיים הנגע הראשון היה מתרפא ממנו^[321], שהרי הנגעים אינם באים בטבע אלא כעונש משמים^[322], ובקוצץ נגעו יש לומר עוד שהנגע השני הוא אותו נגע שהיה בו קודם לכן, וממילא כשנטהר יש לומר שהנגע הראשון הוא שנטהר^[323], ואף על פי שייתכן שלא היה מתרפא מהנגע הראשון, ונמצא שמעשיו גרמו לו לתועלת, כיון שעליו לחשוש שלא ייוולד לו נגע אחר ולא ייטהר לעולם, ואפילו אם ייוולד בו נגע אחר לא תועיל קציצת הנגע הראשון כל עוד הנגע השני קיים, אין לחשוש שיקצוץ את הנגע כדי להרוויח, ואין לקונסו יותר^[324]. ואף בדעת חכמים, שחלקו על ר' אליעזר ואמרו אופנים אחרים בטהרתו של קוצץ בהרת^[325], יש סוברים שהם מודים לר' אליעזר במי שנולד בו נגע אחר ונטהר ממנו שהוא טהור אף מהנגע הראשון, שלא באו להחמיר על דברי ר' אלעזר בטהרתו של קוצץ בהרת אלא להוסיף עליו עוד אופנים של טהרה^[326]. במה דברים אמורים שהקוצץ את הנגע ונולד בו נגע חדש שכשנטהר ממנו נטהר אף מהנגע הראשון? כשאותו נגע חדש נולד באותו מקום ממנו קצץ את הנגע הראשון, אבל כשנולד בו נגע חדש במקום אחר ונטהר ממנו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינו נטהר מן הנגע הראשון, שאין ראיה שהיה נטהר אף מהנגע הראשון אם לא היה קוצצו^[327]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף כשנולד בו נגע במקום אחר ונטהר ממנו, הרי הוא טהור מהנגע הראשון, שכיון שמן השמים ריחמו עליו בנגע השני, יש לומר שהיו מרחמים עליו אף בנגע הראשון^[328]. ותנא קמא בתוספתא אומר שלדעת חכמים הקוצץ את הנגע אין לו טהרה עולמית^[329], ואף בדעת הסוברים שחכמים מטהרים באופנים מסוימים^[330], יש מן הראשונים סוברים שמכל מקום הם אינם מטהרים מהנגע הראשון את מי שנולד בו נגע אחר ונטהר ממנו^[331], שאנו חושבים את הנגע הראשון כאילו הוא לפנינו, ואין ראיה שאם היה קיים אכן היה מתרפא^[332]. הלכה, נראה מדברי ראשונים שאינו נטהר כשנולד בו נגע אחר ונטהר ממנו^[333].

כשנולד סימן טומאה אחר והלך

התולש סימני טומאה ונולד בו סימן טומאה אחר והלך, בדעת הסוברים שהקוצץ בהרת ונולד בו נגע אחר ונטהר ממנו, הרי הוא טהור^[334], יש מן האחרונים סוברים שאף באופן כזה טהור, שאף בזה מתברר שמן השמיים ריחמו עליו^[335].

כשפרח הנגע בכולו

התולש סימני טומאה או קוצץ את הנגע, ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, חכמים אומרים שטהור^[336], שאף ללא מעשיו היה טהור^[337], שנגע שפרח מתוך טומאה הרי הוא טהור^[338], ונמצא שלא הועילו מעשיו^[339]. וכן בדעת ר' אליעזר, שחלק על חכמים, ואמר אופן אחר בטהרתו של קוצץ בהרת^[340], יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה לחכמים במי שפרח הנגע בכולו שהוא טהור, שלא בא להחמיר על דברי חכמים בטהרתו של קוצץ בהרת אלא להוסיף עליהם עוד אופן של טהרה^[341]. במה דברים אמורים? בתולש סימן טומאה של שער לבן או בקוצץ את הנגע, אבל הכווה את המחיה אינו נטהר כשפרח הנגע בכולו^[342], ואפילו כווה רק מקצת המחיה ומקצתה הלכה מעצמה – באופן שאם לא היה פורח הנגע היה טהור^[343] – אותה פריחה מטמאתו^[344], שפריחת הנגע בכולו מטהרת אף במקום שער לבן^[345], אבל אינה מטהרת במקום מחיה, שבשר חי כל שהוא מעכב את הפריחה^[346], ושמא אם לא היה כווה את אותו מקום לא היה הנגע פורח שם^[347], ומכל מקום, במקום שבו ניכר שפרח הנגע אף במקום המחיה, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהפריחה מטהרתו^[348]. וכן יש מן הראשונים סוברים שאף התולש סימן טומאה של שער לבן או הקוצץ את הנגע, אין פריחה מטהרתו אלא כשנולד בו נגע שני ופרח^[349], אבל כשפרח הנגע הראשון אינו טהור, שכיון שמן הדין הוא טהור - שאינו טמא אלא משום קנס^[350] - הרי זה כפורח מן הטהור שהוא טמא^[351]. ויש מן הראשונים סוברים שאף כשפרח הנגע הראשון טהור^[352], שכיון שמן הדין הוא טהור, שאין בו סימני טומאה, ממילא אין להחמיר בו^[353], ואף על פי שהפורח מן הטהור טמא, אין זה אלא כשפרח לאחר שטיהרו הכהן, אבל קודם שטיהרו הכהן, הרי הוא חשוב כפורח מן הטמא שהוא טהור^[354], או שבתולש סימני טומאה עדיין הוא טמא מן הדין, לסוברים כן^[355], וממילא כשפרח בכולו הרי זה פורח מן הטמא שטהור, וכשקצץ את הנגע הרי הפריחה חשובה מן הדין כנגע חדש, וממילא אין להחליטו^[356], או שלדעתם הכונה שטהור היא דוקא לאחר שפרח הנגע וחזר שוב להיות כפי שהיה קודם הפריחה^[357]. ויש מן הראשונים סוברים שר' אליעזר חולק וסובר שהקוצץ את הנגע ולאחר מכן פרח נגע בכל גופו, אין הפריחה מטהרתו^[358], שיש לחשוש שכשקצץ את הנגע קצץ עמו אף מהבשר החי שסביבו, ואז לא מועילה פריחה^[359], או שדוקא כשנולד בו נגע אחר ונטהר ממנו אנו אומרים שמן השמים חסו עליו^[360], אבל כשפרח בכולו אין זה שחסו עליו, אדרבה מן השמים היכוהו בכל גופו, ודוקא במקום שלא קצץ את הנגע הוא טהור בפריחה, שכיוון שכאבו גדול כל כך ריחמו עליו מן השמים וטיהרוהו, אבל כשפשע בנפשו וקצץ את נגעו, אין לרחם עליו, וזהו עונשו שכיון שקצץ את נגעו, מן השמים גרמו לו שיתפשט הנגע בכל גופו^[361]. הלכה כחכמים^[362].

כשנולד שחין סמוך למחיה שכוה

הכווה את המחיה לאחר החלט, שהוא טמא^[363], ונסמך לה שחין, ר' יוסי אומר שהוא טהור, שאפילו לא היה כווה את המחיה היה טהור^[364], ששחין הסמוך למחיה, אפילו כל שהוא, טהור^[365]. ובדעת תנא קמא, שלא חילק בכך^[366], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטמא^[367].

כשהתמעט הנגע

התולש סימני טומאה, אמרו חכמים שהוא יכול להיטהר אף באופן שיתמעט הנגע מכגריס^[368], שנגע פחות מכגריס אינו חשוב נגע^[369], ואפילו לא היו נתלשים סימני הטומאה היה נטהר^[370]. ויש מן האחרונים מוסיפים שהוא הדין שנטהר באופן שייקצץ הנגע מאליו^[371]. וכן בדעת ר' אליעזר, שחלק על חכמים, ואמר אופן אחר בטהרתו של תולש סימני טומאה^[372], יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה שטהור אף כשהתמעט הנגע מכגריס, שלא בא להחמיר על דברי חכמים אלא להוסיף עליהם עוד אופן של טהרה^[373]. ויש מן הראשונים סוברים שר' אליעזר חולק וסובר שאין התמעטות הנגע מכגריס מטהרתו^[374]. הלכה כחכמים^[375].

כשקצץ נגע ובשר מסביבו

הקוצץ את הנגע באופן שקצץ אף בשר חי מסביבו, אמר ר' יהודה^[376] שלא נחלקו בדינו תנאים, ובין ר' אליעזר ובין חכמים – שנחלקו בטהרת הקוצץ את הנגע^[377] – מודים שאין לו טהרה עולמית^[378], ואפילו קצץ רק כחוט השערה בשר חי^[379], שאם היה אותו נגע בעיניו ייתכן והיה פושה לאותו מקום של בשר חי, ואף כשפרח בכל הגוף, ייתכן ובאותו בשר חי שקצץ לא היה פורח^[380], או שאף על פי שמסתבר שהיה פורח שם כמו שפרח בכל הגוף, מכל מקום כיוון שאותו בשר חי כבר אינו בגופו ואין אפשרות לנגע לפרוח שם, הרי זה חשוב כאילו נשאר בו בשר חי שלא פרח^[381], או שכיוון שעקר את הנגע כל כך עד שעקר עמו אף בשר חי, קנסוהו לעולם^[382], או שכיוון שנולד נגע חדש בכל הקציצה, אף במה שלא היה קודם נגע, יש לומר שאין זה הנגע הראשון אלא נגע אחר, וממילא לא נטהר מהנגע הראשון^[383] .

כשקצץ מקצת הנגע

הקוצץ מקצת נגע, אמר ר' יהודה^[384] שלא נחלקו בדינו תנאים, ובין ר' אליעזר ובין חכמים – שנחלקו בטהרת הקוצץ את הנגע^[385] – מודים שטהרתו הוא כשפרח הנגע בכולו^[386], שכיון שלא דקדק לקצוץ את כולו, נראה שהוא ירא מלעבור על איסור קוצץ בהרת, ואין לקונסו כל כך^[387], או שכיון שאנו רואים שפרח אותו מקצת שנשאר, הרי זו הוכחה שהתרפא הנגע^[388]. ויש מן הראשונים, הסוברים שר' אליעזר מקל יותר מחכמים^[389], שנראה מדבריהם שבאופן כזה ר' אליעזר הוא שמודה לחכמים שרק פריחת הנגע מטהרתו - ולא נגע אחר שייוולד בו וייטהר ממנו^[390] - שכיוון שהנגע הראשון קיים בעין, יש לטהרו רק באופן שברור שהיה נטהר בכל אופן^[391]. הקוצץ מקצת נגע ונתמעט השאר באופן שאפילו לא קצצו היה נשאר פחות מכגריס, יש מן הראשונים סוברים שבאופן כזה טהור^[392]. ויש מן הראשונים סוברים שאף באופן כזה אינו טהור, לפי שייתכן שקציצת מקצתו היא שגרמה לשאר להתמעט, ואילו לא קצצו היה השאר עומד בעיניו^[393].

הערות שוליים