אדרכתא: הבדלים בין גרסאות בדף

שטר הניתן על ידי בית דין למלווה לגבות על פיו את חובו מנכסי הלווה, ולמפקיד לגבות על פיו את פקדונו מנכסי הנפקד.

התובע, מקבל שטר אדרכתא מיד לאחר שהנתבע מצהיר לפני בית דין שהוא מסרב לפרוע את חובו.

ברם, אם המלווה הוציא שטר חוב, וטען הלווה שהשטר מזוייף ויביא עדים לבטלו, בית דין קובעים לו זמן להבאת העדים כפי ראות עיניהם, וכשאינם יכולים לשער כמה זמן נצרך לו להבאת העדים, נותנים לו שלושים יום. עבר הזמן ולא הגיע, ממתינים לו שני וחמישי ושני, ומתרים בו שלש התראות באותם הימים. עבר זמן זה ולא בא, כותבים עליו "שמתא", וממתינים לו עוד תשעים יום. שלושים יום הראשונים - שמא טורח הוא ללוות, האמצעים - שמא טורח הוא למכור מנכסיו, והאחרונים - שמא הקונה ממנו טורח להביא מעות. שלמו תשעים יום ולא בא, בית דין כותבים למלווה "אדרכתא" על נכסי הלווה.

במה דברים אמורים, כשהיה הלווה במשך כל הזמן טוען שהוא מחפש ראיות לבטל את השטר, אבל אם אמר: "איני בא לבית דין" - כותבין למלווה אדרכתא מיד.

אמר הנתבע: "הריני משלם, קיבעו לי זמן להשיג מעות" - נותנים לו שלושים יום; עבר הזמן ולא הביא מעות, בית דין כותבים מיד אדרכתא.

נפקד שטוען על שטר שהוציא המפקיד: מזוייף הוא ויביא עדים לבטלו, בית דין נותנים לו שלושים יום. עברו שלושים יום ולא הביא ראייה שהשטר מזוייף, בית דין כותבים למפקיד אדרכתא על נכסי הנפקד מיד, ולא ממתינים לו יותר.

כאשר הנפקד מודה שפשע בפקדון והינו מוכן לשלם, נותנים לו זמן כפי שנותנים להלוואה.