פרשני:בבלי:מועד קטן כז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן כז ב

חברותא[עריכה]

והיו העניים החיים מתביישין.
התקינו שיהו הכל מוציאין את מתיהם בכליבה מפני כבודן של עניים.
בראשונה, היו מניחין את המוגמר, היו שמים כלי ובו בשמים על גחלים, תחת חולי מעים מתים, להפיג את הריח הרע העולה מהם.
והיו חולי מעים החיים מתביישין ביודעם את הצפוי להם לאחר מיתה, שיסריחו וישימו מוגמר תחת מיטתם כדי לסלק את ריחם הרע, וידעו הכל מסירחונם.
התקינו שיהו מניחין מוגמר תחת הכל, אף תחת אותם מתים שלא מתו מחולי מעים, מפני כבודן של חולי מעים חיים.
בראשונה, היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות.
היינו, כלים שהשתמשו בהם הנדות בחייהן, ונטמאו בנגיעתן, היו טובלים את כליהן לטהרם אחר שמתו, והיו נדות חיות מתביישות בכך שמטבילין דוקא כלי נדות, ואין עושין כך למתות אחרות.
התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, דהיינו, היו מטבילין את כל כלי הנשים המתות, אפילו כלים של נשים שמתו כשהן טהורות, והיו כליהן טהורים - מפני כבודן של נדות חיות.
בראשונה, היו מטבילין כלים שהשתמשו בהן בחייהן על גבי זבין מתים.
והיו זבין חיים מתביישין.
התקינו שיהו מטבילין על גב הכל, מפני כבודן של זבין חיים.
בראשונה, היתה הוצאת המת מביתו לקבורה קשה לקרוביו, שהיו צריכים לרכוש תכריכים יקרים, והוצאה זו היתה קשה להם יותר ממיתתו, עד כדי כך שהיו קרוביו מניחין אותו, ובורחין, כדי שלא יאלצו להוציא ממון רב כדי לקברו בכבוד.
עד שבא רבן גמליאל, ונהג כביכול קלות ראש בעצמו, ויצא, צוה להוציאו (ר"ח) לאחר מותו לקבורה בכלי פשתן.
ומאז, נהגו כל העם אחריו לצאת רק בכלי פשתן.
אמר רב פפא: והאידנא, נהוג עלמא להוציא את המת אפילו בתכריכין של צרדא, העשויים מקנבוס, בר זוזא, הנקנה בזוז אחד בלבד.
שנינו במשנה: אין מניחין את המטה ברחוב.
אמר רב פפא: אין מועד מעכב בפני תלמיד שנפטר, ומותר להספידו.
וכל שכן שיכולים להספידו אם מת בחנוכה ובפורים, שאין דינם חמור כמועד.
ואמנם הני מילי רק בפניו, בשעה שמוטל המת התלמיד חכם לפנינו (כך מניחה הגמרא כעת, בהוה אמינא).
אבל שלא בפניו, לא התירו להספידו  427 .

 427.  הרמב"ם מפרש, שכל זמן שעדיין לא נקבר המת, נחשב כבפניו. והנמוק"י הוסיף, שכל יום הקבורה (ואפילו לאחריו) נחשב כבפניו.
ומקשינן: איני! והא מצינו שרב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא בחול המועד.
הרי שאף במקום אחר מותר להספיד תלמיד חכם במועד, ואפילו שלא בפניו.
ומתרצינן: אמר רב פפי: ההספד של רב זביד ביום שמועה הוי, ולכן כבפניו דמי ומותר להספידו (שכיון שנהרדעא ופום נהרא היו סמוכות, ושמעו על מיתת רב זביד בו ביום, נחשב כהספד בפניו)  428 .

 428.  פירש הנמוק"י, ששתי עיירות אלו היו סמוכות זו לזו, ועל ידי כן שמעו השמועה ביום הקבורה, ואז עדיין נחשב כאילו נעשה ההספד בפניו, וכנ"ל. אבל הרמב"ם חידש, שיום שמועה נידון כבפניו, ואפילו היא שמועה רחוקה.
אמר עולא: "הספד" היינו שהמספיד טופח על הלב, ומקור לכך: דכתיב "על שדים סופדים", והם על מקום הלב.
"טיפוח", שעושות הנשים כשמקוננות, הוא ביד, שסופקות כף אל כף בצער  429 .

 429.  מכה כפיו זו על זו. רש"י ותוס'. ובמגילה (ג) הוסיפו התוס', שמכין על ירך או על פנים.
"קילוס" - ברגל, שרוקע בקרקע מרוב צער.
תנו רבנן: המקלס, לא יקלס וירקע ברגלו הנעולה בסנדל העשוי מעור קשה, אלא ירקע רק אם רגלו נעולה במנעל העשוי מעור רך, מפני הסכנה, שמא יתהפך הסנדל ותשבר רגלו. ובמנעל רך נזהר לרקוע כראוי.
אמר רבי יוחנן, אבל, כיון שנענע ראשו וניכר שהתנחם, ואין לו צורך עוד בתנחומים נוספים (עיין ב"ח שכ"ו א') שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו  430  .

 430.  כתב הרי"צ גיאת, כיון שהאבל אסור בשאילת שלום, אינו יכול לפוטרן לביתם על ידי נתינת שלום, ולכן, כששוחה לעומתם (כשחיית תלמיד לרב, כשרוצה ליתן לו שלום), בידוע שכונתו לפוטרם מאצלו. והרמב"ם (יג ג) נתן טעם לדין זה, כדי שלא להטריח על האבל יותר מדאי.
ואמר רבי יוחנן: הכל חייבין לעמוד מפני כבוד נשיא ישראל העובר, חוץ מאבל וחולה, שאין הידור בקימתם  431 .

 431.  השבות יעקב (א כו) פירש הטעם, שקימת האבל והחולה אין בה משום הידור, וכמו שלמדנו בקדושין (לב), שבבית המרחץ ובבית הכסא אין חיוב קימה, הואיל ואין בה הידור, אף כאן, מאחר שהאבל מעולל בעפר קרנו, והחולה מוטל על ערש דוי, אין בקימתם משום הידור. והוסיף, שמטעם זה יש לפטור מקימה אף בט' באב. אבל הלבוש פירש הטעם, שהאבל טרוד באבלו, ולכן נפטר ממצוה זו. וכתב השבות יעקב, שלפי טעם זה, בט' באב, שהיא אבילות ישנה, ואינו טרוד בה כל כך, חייב בקימה. אלא שהקשה על עיקר דבריו, ממה שלמדנו בסוכה כה, "אבל חייב בכל המצוות שבתורה וכו"'. (אבל לפירוש השבות יעקב מיושב, שבאמת אינו פטור ממנה, רק שאין באפשרותו לקיימה). עוד כתב שם, שאם רוצה האבל או החולה להחמיר על עצמו ולעמוד, אין איסור בכך. והוכיח כן מהנאמר ביעקב אבינו, "ויתחזק ישראל וישב על המטה", הרי שהחמיר על עצמו וקם לכבוד יוסף, לפי שהיה מלך, וכמו שפירש רש"י שם. והברכ"י נתן טעם נוסף לפטור האבל מקימה, על פי המבואר לקמן, שהאבל מיסב בראש (שיש לו נחמה בזה שמכבדין אותו), ודרשו דין זה מהנאמר באיוב, "ואשכון כמלך בגדוד וגו", ואם כן יש לדמותו למלך גם בפרט זה, שאינו מחוייב לעמוד בפני אחרים.
ואמר רבי יוחנן: לכל העומדים לפני הנשיא אומרים להם "שבו", חוץ מאבל וחולה שהרי עמדו שלא לצורך, שאין חייבין לעמוד, כדלעיל, ופשיטא שיכולין לשבת בלי רשות  432 .

 432.  התוס' מפרשים, שהנידון הוא לענין תלמידי חכמים, שהנשיא צריך לומר להם "שבו", כדי לכבדם. מה שאין כן באבל, שאינו מחוייב כלל לעמוד מפני הנשיא, ולכן, אפילו אם החמיר על עצמו ועמד, יכול לישב מיד, ואין הנשיא צריך לומר לו "שב". אבל הרא"ש פירש, שאסור לומר לאבל וחולה "שבו", שאז יהיה נשמע כאומר להם "שב באבילות שלך, שב בחולי שלך".
אמר רב יהודה אמר רב: אבל, ביום ראשון לאבלותו  433 , אסור לאכול לחם משלו, אלא משל אחרים המביאים לו.

 433.  דעת התוס', שאיסור זה נוהג בכל יום ראשון, ולאו דוקא בסעודה ראשונה. אבל דעת הרא"ש, שדוקא בסעודה ראשונה. והטור הוסיף להוכיח, שאף לדיעה זו, אין האיסור אלא ביום ראשון. ונמצא שאין האיסור אלא בהצטרפות שני התנאים יחד. וכן נפסק בשו"ע (שעח א, ג).
מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל כשמתה אשתו "ולחם אנשים לא תאכל", שעשאו אות לישראל, כשם שלא יתאבל על אשתו, כך לא יתאבלו ישראל על מתיהן שירבו מאד, ומשמע שרק הוא לא יאכל "לחם אנשים" אחרים, אבל שאר האבלים, הם צריכים לאכול "לחם אנשים" אחרים דוקא  434 .

 434.  צורת הדרשה היא, שדוקא ליחזקאל נאמר שיכול לאכול משל עצמו, ואינו צריך לאכול משל אחרים, אבל שאר אבלים, עליהם לאכול משל אחרים, ולא משל עצמם, וזהו "לחם אנשים". ומכאן גם כן למדנו שיש על אחרים חיוב להברותו. (ויעוי' משך חכמה (ויחי) שביאר הרמז בדרשה זו). ובעיקר דין הבראה ישנם שתי שיטות. א. דעת רבינו ירוחם, שמפני שהאבל שרוי בצער ובמרירות, ואינו חפץ לאכול, לכן חייב הכתוב את האחרים, שיאכילוהו וישגיחו עליו שיאכל. וביאר באגרות משה (יו"ד ב קסח), שלדיעה זו, מה שנאסר לאבל לאכול משלו, זהו כתוצאה מחיוב ההבראה, כלומר, שאסרנו לו לאכול משלו, בכדי שיהיה זה סיבה יתירה לאחרים להאכילו, שהרי אינו יכול לאכול בעצמו משלו. והלבוש כתב כעין דברי רי"ו, שחיוב ההבראה היא מתורת תנחומין. שמראים לו בזה שאינם מזניחין אותו, אלא משימים הם אותו על לבם. ב. לשון הטור והשו"ע (שעח א) הוא, "מצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם, כדי שלא יאכל משלו". ומבואר מזה, שעיקר הדין הוא איסור אכילה משלו, ומשום שיש לו בזה קצת שמחה (וכמו שמדוקדק מלשון הטור, שההבראה נחשבת ממנהגי אבילות, יעוי"ש), אולם איסור זה אינו נוהג אלא ביום א', שאז עיקר המרירות, וכמו כן לא רצו להרעיבו מחמת טעם זה, ולכן חייבו את שכניו להברותו. וכתב האגרות משה, שיש נפקא מינה במחלוקת זו לענין דין הבראה במועד (לפי הנפסק בשו"ע שיש הבראה במועד, ויעוי' בהערה 351). שלדיעה א', אף על פי שלא שייך לאסור אכילה משלו במועד (הואיל ובמועד יש חיוב אכילה משום שמחה), מכל מקום נוהג במועד חיוב הבראה, שהרי אין חיוב ההבראה נובע מאיסור האכילה, אלא להיפך. אבל לדיעה ב', בודאי אין ההבראה חיוב במועד, אלא רשות, שהרי אין נוהג בו איסור אכילה משלו, שזהו יסוד חיוב הבראה. ואף על פי כן אין לאסור הבראה זו, כשאר נתינת מתנות לאבל, שאסור כל י"ב חודש (כשאילת שלום), משום ששילוח דברי מאכל בתוך ז' ימי אבלו, מתפרש כתנחומין, ולא כמתנה. עכ"ד. ואף על פי שלדיעה זו, ההבראה ממנהגי אבילות היא, אין לאסרה משום אבילות בפרהסיא במועד, הואיל ואדם עשוי לשלוח לחבירו דברי מאכל, ונחשב כדברים שבצינעא, וכמו שכתב הב"י (שצג) לענין שבת.
רבה ורב יוסף מחלפי סעודתיהו להדדי, שנתן כל אחד לחבירו האבל לאכול משלו.
ומותר אף כששניהם אבלים  435 .

 435.  פירש רבינו מאיר, שלא עשו ביניהם תנאי והתחייבות, שכאשר יצטרך הנותן לסעודת הבראה, יהיה המקבל מחוייב להשיב לו כגמולו, שאם כן, היה נחשב כאוכל משל עצמו, שהרי יכול להוציא מזון זה בדין, אלא מעשה שהיה כך היה, שמי שקיבל הבראה בראשונה, השיב אח"כ להנותן.
ואמר רב יהודה אמר רב: כשיש מת בעיר, כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה כדי שידאגו לצרכי המת.
רב המנונא איקלע לדרומתא, שמע קול שיפורא המכריז דשכבא שמת אדם בעיר. חזא הנך אינשי דקא עכדי עבידתא ולא פסקו ממלאכתן אף ששמעו שמת בעיר.
אמר להו, להוו הנך אינשי בשמתא! נידה אותם על שעוברים על דברי חכמים ואינם מפסיקים מלאכתם.
ואמר להם: וכי לא שכבא איכא במתא!?
אמרו ליה העוסקים במלאכתם, אין צורך בנו לטפל בעניני המת, כיון דחבורתא איכא במתא, שכל חבורה קוברת את מתיה ודואגת לצרכם.
אמר להו: אי הכי, שריא לכו, הותר לכם הנידוי, ומותר לכם לעסוק במלאכה, עד שיוציאו את המת ללוותו לקברו.
ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי, שבוכה עליו יותר משלשה ימים, כדלקמן, סופו שעל מת אחר הוא בוכה  436  .

 436.  שנראה כאילו קורא תגר ח"ו על הדיין ב"ה, ולכן מעיינים בפנקסו. ריטב"א. והרמב"ן (דברים יד א) מבאר הטעם שאסור להתקשות על המת, שנשמת הישראלי אינה נאבדת ח"ו, אלא הולכת לעולם שכולו ארוך, ועל כן אין ראוי לבכות ולהצטער עליו יותר מדאי.
וכן היה מעשה, בההיא איתתא דהות בשיבבותיה שכונתו דרב הונא, הוו לה שבעה בני, מת חד מינייהו, הוות קא בכיא ביתרתא בכי יותר מדי עליה.
שלח לה רב הונא, לא תעבדי הכי!
לא אשגחה ביה והמשיכה לבכות על בנה.
שלח לה: אי צייתית אם תשמעי לדברי ותפסיקי בכייך, מוטב. ואי לא, צבית זוודא לאידך מית, הכיני תכריכים למת נוסף!
וכיון שלא הפסיקה מבכייה, כך היה, ומיתו כולהו שבעה בניה, ולא הפסיקה מבכייה.
לסוף, אמר לה: תימוש זוודתא לנפשיך, תכיני לעצמך תכריכין, ומיתא.
ומביאה הגמרא מקור, שיש שיעור עד כמה מותר לבכות על מת:
דכתיב "אל תבכו למת ואל תנודו לו" וביאור הפסוק הוא: אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור.
ומפרשינן: הא כיצד?
שלשה ימים הם השיעור הראוי לבכי, ושבעה ימים ראויים להספד,
ושלושים יום לאיסור גיהוץ ולתספורת של האבלים.
מכאן ואילך, אמר הקדוש ברוך הוא, אי אתם רחמנים בו יותר ממני, שהרי המת, מעשה ידי הוא, והרגתיו בחטאו, וכל המוסיף וממשיך לבכות או להספיד יותר משיעור זה הרי הוא מתקשה על מתו יותר מדאי  437 .

 437.  אבל על תלמיד חכם מותר לבכות כפי חכמתו, עד ל' יום, וכמו שמצאנו שישראל בכו על משה רבינו ואהרן הכהן שלשים יום. וכמו כן מותר להספידו עד י"ב חודש, כמבואר בכתובות (קג) שהספידו על רבי עד י"ב חודש. טור בשם הרשב" א.
ודרשינן סיפא דקרא: "אל תבכו למת" אבל בכו בכו להולך, למי שנקרא "הולך".
אמר רב יהודה: בכו להולך לעולמו בלא בנים  438  .

 438.  כתב הב"ח, שעל ההולך בלא בנים רח"ל, מותר לבכות יותר מג' ימים, וזהו כונת הכתוב "בכו בכה וגו"', שעליו מותר להרבות הבכי.
רבי יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא, לבית האבל אלא על מאן דאזיל בלא בני.
וטעמו משום דכתיב "בכו בכו להולך".
ודרשינן סיפא דקרא, בכו בכו להולך, "כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו".
רב הונא אמר: הכוונה היא אף על אדם חי, ומה דכתיב שלא ישוב, זה אדם שעבר עבירה, ושנה בה. ומתוך שהותרה בעיניו הוא לא יחזור לעולם בתשובה עליה.
רב הונא לטעמיה, דאמר רב הונא, כיון שעבר אדם עבירה פעם אחת ושנה בה ועשאה שוב, הותרה לו.
ותמהינן, וכי הותרה לו סלקא דעתך!?
ומבארינן: אלא אימא, נעשית לו בעיניו כהיתר.
אמר רבי לוי: אבל, שלשה ימים הראשונים, יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי יריכותיו (ויש גורסים "כתיפיו", וכן משמע ברמב"ם שכתב "על צווארו") שמדת הדין ששלטה בבית מתוחה על קרובי המת, ובמשך הזמן מתרופפת בהדרגה.
משלשה עד שבעה ימים, יראה האבל את עצמו כאילו החרב מונחת לו בשבילו כנגדו בקרן זוית.
מכאן ואילך אחר שבעה (לתוס' עד יב חדש, ולטור עד שלושים יום) יראה כאילו עוברת כנגדו בשוק  439 .

 439.  הטור (שצד) העתיק "עד ל' יום". והביא בשם הירושלמי, שכל י"ב חודש מדת הדין מתוחה כנגד אותה משפחה, ה' ישמרנו. וסיימו בירושלמי, שאם נולד שם בן זכר, נתרפאה המשפחה כולה.
(וסיים הרמב"ם בספי"ג מהלכות אבל: כל זה כדי להכין עצמו לחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר "הכית אותם ולא חלו, " מכלל שצריך להקיץ ולחול).
שנינו במשנה: ולא מניחים ברחוב מטה של נשים לעולם מפני הכבוד,
אמרי נהרדעי, לא שנו, שאין מניחים מטת אשה ברחוב  אלא של חיה, יולדת שמתה, שמחמת הלידה היא שופעת זיבה.

דרשני המקוצר[עריכה]