פרשני:בבלי:נדרים סא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים סא א

חברותא[עריכה]

אילימא כדקתני (אם תאמר שנדר באותו לשון השנוי במשנה) והיינו שאמר "השנה"
אי אפשר לומר כך.
כי אם כן למה לי למימרא (מה חידוש יש בדבר)? והרי מאחר שאסר את השנה הזו, ודאי שהוא אסור בעיבורה, אם נתעברה!?
אלא לאו (בהכרח) שהמשנה עוסקת בכגון דאמר "שנה". ולהשמיענו באה המשנה מה הוא פירוש "שנה": אם כמו "השנה" או כמו "שנה אחת".  1 

 1.  נתבאר על פי הרא"ש.
אלמא, הרי מוכח שכאשר אמר "שנה" - כ"השנה" דמי.
שאם לא כן, אלא כ"שנה אחת" דמי, הרי פשיטא שאינו נאסר בעיבורה של השנה, אלא רק שנים עשר חודש כרוב שנים.  2 

 2.  נתבאר על פי הר"ן כאן; וראה במשנה לקמן סג א שהאריך יותר בדין חודש העיבור ב"שנה אחת", וכתב שם בסוף דבריו: "ואני חוכך עוד להחמיר דאפילו בנדר "שנה אחת" סתם (כלומר: שלא אמר "שנה אחת מיום זה" ראה שם) אסור בעיבורה"; ודבריו סותרים למה שפירש כאן, וראה מה שכתב הש"ך בסימן רכ סט"ו, וראה עוד מה שהביא בזה ב"שלמי נדרים" בשם ה"בית מאיר" הגר"א והרש"ש; וכתב שם שהעיקר כמו שכתב בתשובת מהר"א ששון סימן קנד, שהר"ן אכן חזר בו מפירושו כאן ומפרש כפירוש הרא"ש דבסמוך. והרא"ש כאן חולק על הר"ן, וסובר, דב"שנה אחת" הרי הוא אסור בעיבורה (וכן היא גם שיטת הרמב"ם), ומפרש את הוכחת הגמרא ד"שנה" כ"השנה" דמי: דאי הוי כמו "שנה אחת", כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה, מאי נפקא מינה בעבורה.
ואם כן "יום אחד" נמי - כ"היום" דמי.
ודחינן: לא כאשר פירשת.
אין פירוש המשנה כפשוטה, ואינה עוסקת באומר "השנה", ומשום דקשיא לך "מאי למימרא".
לעולם דאמר "השנה".
ודקשיא לך: "מאי למימרא" -
ומהו דתימא (כי שמא תאמר) הלך אחר רוב השנים, ולא אית בהו עיבור (שהן פשוטות ואינן מעוברות), ולא יהא אסור אלא בשנים עשר חודש.
ולכן קא משמע לן משנתנו שאסור הוא בכל השנה כולה.  3 

 3.  כתב הר"ן: שעיקר החידוש הוא במי שנדר בתחילת השנה, שבזה הייתי אומר שנתכוין לאסור על עצמו בשנה זו שנים עשר חודש כרוב שנים, וקא משמע לן שנאסר בשלושה עשר חודש, כי בנודר בראש חודש שבט, פשיטא ד"השנה" עד ראש השנה משמע; וכן כתב הר"ן לקמן במשנה סג א "עיקר רבותיה דתנא, דאפילו נודר מתחילת השנה כיון דאמר "השנה" לא אמרינן "שנה אחת" קאמר (ויהיה אסור יב חודש בלבד), אלא אסור בה ובעיבורה, דהיינו י"ג חודש, וראה עוד שם. אבל התוספות כתבו שלא כדברי הר"ן, אלא שהייתי אומר, שאפילו בנודר בחודש שבט אינו אסור אלא עד חודש אלול, וראה ברא"ש וב"קרבן נתנאל".
איבעיא להו:
אם אמר: קונם יין שאני טועם במשך יובל זה  4  - מאי? האם שנת חמשים, שהיא שנת היובל, כלפני חמשים היא, ואסור הוא בה כשם שאסור בשנים שלפניו.

 4.  כן כתב הר"ן ויתבאר טעמו בהמשך הסוגיא בהערות, והמאירי גרס בהדיא "יובל זה".
או שמא שנת החמשים היא כלאחר חמשים, ששנת היובל עצמה דינה כשנים שאחריה, שהוא מותר בהן, ואף בשנת היובל עצמו הוא מותר?  5 

 5.  ביאור לשון הגמרא נתבאר על פי הבנת הרש"ש בדברי הר"ן, וראה היטב את לשון הר"ן. ולפי הבנת הרש"ש צריך ביאור למה לא כתבה הגמרא בלשון המשנה: יובל "לשעבר" או "להבא".
ויסוד הספק הוא: שהרי אמרה תורה "וספרת לך שבע שבתות שנים (שבע שמיטות) שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים, תשע וארבעים שנה. וקדשתם את שנת החמשים שנה".
ובמנין זה יש לפרש שני אופנים:
האחד: מונים שבע פעמים שבע שנות שמיטה, שהן ארבעים ותשע שנים, ולאחריהם בשנת החמשים עושים יובל. ושוב מתחילים למנות מהשנה שאחרי היובל  6  שנה ראשונה לשמיטה, וכעבור שבע פעמים שבע שנות שמיטה עושים יובל בשנת החמשים. ולפי צד זה היובל שייך למחזור הקודם ואסור הוא בו.

 6.  ושנת היובל עצמו הוא חוץ למנין שנות שמיטה, וחוץ למנין חמשים שנה ליובל הבא.
השני: היובל עצמו אינו מחוץ למנין שנות השמיטה, אלא נמנה הוא כשנה ראשונה של השמיטה שלאחריו.
ולענין מנין שנות היובל, הוא נמנה הן כ"שנת החמשים" לאחר המחזור של שבע השמיטות שחלפו, והן כ"שנה ראשונה" למחזור הבא. ולפי צד זה שנת היובל שייכת למחזור הבא.  7 

 7.  כתב הר"ן לעיל, שכוונת הגמרא להסתפק ב"יובל זה" ולא ב"יובל" סתם, היות ו"יובל" סתם הוא הרי ספק אם הכוונה "יובל זה" או "יובל אחד" וכיון שספק הוא "לא שייך למבעיא אי שנת חמשים כלפני חמשים או כלאחר חמשים ". ולכאורה אין דבריו מובנים, שהרי לפי האופן השני נמצא, שמחזור של יובל הוא ארבעים ותשע שנים בלבד, ואילו לפי האופן הראשון המחזור הוא חמשים שנה, ויהיה נפקא מינה אם צריך לנהוג ארבעים ותשע שנה או חמשים שנה, ולמה אי אפשר לפרש את הספק לענין "יובל אחד"! ? וביאר הרש"ש, שאכן ודאי יש להסתפק גם לענין זה, אלא שלשון הגמרא בצדדי הספק משמע, שהספק הוא אם בשנת היובל הרי הוא אסור או מותר, ולשון זה אינו שייך אלא אם כן האיסור הוא עד סוף היובל בלבד; ולכן ב"יובל" סתם שלא נפשטה הבעיה אם אסור הוא עד היובל בלבד או מחזור שלם, אי אפשר שתנקוט הגמרא כדבר פשוט שאינו אסור אלא עד היובל.
תא שמע מהא דתניא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן, שנחלקו במנין שנות היובל:
כתיב: "וקדשתם את שנת החמשים שנה".
ודרשינן: שנת החמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת, כלומר: שנה זו נמנית רק כשנת חמשים למחזור זה, ואינה נמנית מנין כפול, לכאן ולכאן, כ"חמשים" ליובל זה, ו"אחת" ליובל הבא.  8 

 8.  נתבאר על פי רש"י בראש השנה ט א, ובגמרא שם נראה, שאין הדרשה מפסוק זה אלא מן הפסוק: יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם", ראה שם; וכוונת הר"ן יש לפרש על דרך זה, אלא שהוא מפרש שלא תהיה נמנית כ"חמשים" ליובל, ו"אחת" לשמיטה הבאה, ולשון הגמרא "יובל אינו עולה למנין שבוע" נוטה יותר כפירוש הר"ן; ובתוספות ראש השנה ט א כתבו שהגירסא היא: ואי אתה מונה שנת החמשים "אחת" בלא וי"ו, דאין שנת חמשים ראשונה לשמיטה הבאה.
מכאן אמרו: היובל אינו עולה למנין שבוע של שמיטה שלאחריו. אלא מתחילים למנות את שנות השמיטה מהשנה שאחר היובל.
רבי יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע של השמיטה שלאחריו.  9 

 9.  לשון הגמרא בראש השנה שם: "שנת חמשים עולה לכאן ולכאן".
אמרו לו לרבי יהודה:
הרי הוא אומר: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".
ולדבריך, אין כאן במנין הראשון של שנות השמיטה שאחר היובל אלא חמש שנים בלבד. שהרי היובל עצמו אסור הוא בזריעה ובזמירה כמו בשנת השמיטה, ונמצא שיש רק חמש שנים שמותר לעבוד בהן בינו ובין השמיטה שלאחריו.
אמר להם רבי יהודה:
לדבריכם - שאתם סוברים שיש לקיים את כל האמור בפרשת שביעית בכל השמיטות - הרי הוא אומר עוד בפרשת שביעית: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים (ערב שמיטה, שנת השמיטה, והשנה שלאחריה) ".
והרי כאן - בשמיטה האחרונה, שלאחריה היובל, ואסור בו כמו בשמיטה - ארבע שנים הצריכות ברכה.
אלא אף אתם מודים דאיכא לאוקמי (יש לפרש פסוק זה) בשאר שני שבוע, בשנים אחרות של שמיטה, שאינן סמוכות ליובל.
אם כן, הפסוק דילי (שאתם מקשים ממנו עלי), נמי איכא לאוקמי בשאר שני שבוע, ולא בשמיטה הראשונה שלאחר היובל.
שנינו במשנה: עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא.
"עד פני הפסח", רבי מאיר אומר: אסור עד שיגיע, רבי יוסי אומר: אסור עד שיצא:

דרשני המקוצר[עריכה]