פרשני:בבלי:תמורה ד א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה ד א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן (לפי הגירסה והפירוש הראשון של רש"י): לא מצית אמרת. אי אפשר לומר כדבריך, שהמקרא "אם לא תשמור לעשות ליראה את ה'" בא לחייב מלקות למוציא שם שמים לבטלה בלבד. דהא כתיב  104  (ויקרא יט) "לא תקלל חרש". ומשמע, בין המקללו סתם ובין המקללו בשמו של השם, עבר על הלאו.

 104.  גירסת השיטה מקובצת.
ועתה, אי אמרת בשלמא, שהמקרא "אם לא תשמור לעשות ליראה את ה', והפלא" בא לחייב מלקות למקלל את חבירו בשם, הרי אזהרתיה, האזהרה למקלל את חבירו בשם היא מהכא, מכאן אזהרתו  105  ממה דכתיב "לא תקלל חרש"  106  -

 105.  לפי הכלל שכל עונשי בית דין שבתורה צריך שיוקדם להם "אזהרה".   106.  ולא דוקא חרש כמבואר לקמן בפירושו השני של רש"י על פי הגמרא במסכת סנהדרין. וזה לשון הרמב"ם (פרק כו מהלכות סנהדרין הלכה ב): ולמה נאמר חרש? שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו - לוקה על קללתו.
אלא אי אמרת, שהמקרא "אם לא תשמור ... והפלא ... " בא לחייב מלקות למוציא שם שמים לבטלה, קשה: אזהרתיה מהיכא, היכן מצינו שהזהירה התורה על כך, כדי שנוכל לומר שבמקרא זה חייבה אותו התורה עונש מלקות?
ובקיצור: לא מצינו "אזהרה" למוציא שם שמים לבטלה, לפיכך אי אפשר לומר שחייב עונש.  107 

 107.  סיכום הפירוש הראשון של רש"י: המקשן הציע שתי הצעות: האחת, שמוציא שם שמים לבטלה יתחייב מלקות, ממקרא שנאמר "אם לא תשמור, והפלא". והשניה, שמקלל חבירו בשם ייענש בעונש חמור יותר ממלקות. והתרצן תירץ תירוץ אחד, והוא שולל מכל וכל את ההצעה הראשונה, מפני שאין בתורה אזהרה למוציא שם שמים לבטלה. הקדמה לפירושו השני של רש"י: התרצן מתרץ שני תירוצים. בתירוץ ראשון הוא שולל את ההצעה השניה, ומוכיח שמקלל חבירו בשם לוקה, וכמו שיבואר. ובתירוץ השני הוא שולל את ההצעה הראשונה, כמו בפירוש הראשון של רש"י). על פי הברכת הזבח והצאן קדשים והחק נתן והעולת שלמה.
ומתרצינן:  108  לא מצית אמרת שמקלל חבירו בשם ייענש בעונש חמור יותר ממלקות, ובודאי שמתכפר במלקות בלבד.

 108.  לפי פירושו של רש"י מפי רבי יצחק ברבי מנחם ז"ל
דכתיב "לא תקלל חרש", ומפסוק זה דרשו חכמים במסכת סנהדרין (סו א) דרשת "בנין אב משני כתובים".  109  נאמר לאו במקלל את החרש, והוא הגרוע בעם, כלומר, אומללים שבעם, ונאמר (שמות כב) "ונשיא בעמך לא תאור" והוא החשוב בעם, ומשניהם למדים לאו למקלל את חבירו. ושם גם למדים שהיינו דוקא במקלל בשם השם, ממה שאמרה התורה במקלל אביו ואמו (ויקרא כד) "בנקבו שם" -

 109.  רש"ש.
וכשם שבנשיא אינו ענוש אלא מלקות בלבד  110  אף כשמקללו בשם השם - כן מקלל חרש (או שאר איש מישראל הפחות מנשיא וחשוב מחרש) אינו ענוש יותר ממלקות.

 110.  הקשו החק נתן והרש"ש: מנין הפשיטות שאינו ענוש עונש חמור ממלקות. הלא על זה אנו דנים שהמקלל אפילו את חבירו בשם לא תיסגי ליה במלקות, וכל שכן המקלל את הנשיא? ועיין בקדשי דוד ועולת שלמה.
הלכך, אי אפשר לומר כקושית המקשן, שמקלל חבירו בשם לא תיסגי ליה במלקות.
ואי בעית אימא,  111  אי אפשר לומר שמוציא שם שמים לבטלה ייענש מלקות, כי, בשלמא אם המקרא "אם לא תשמור, והפלא" בא לחייב מלקות למקלל את חבירו, שפיר לומר כן, ואזהרתיה מהכא, מצאנו לו בתורה אזהרה - דכתיב"לאתקללחרש" -

 111.  כך הגירסא לפי פירוש זה.
אלא אי אמרת שהמקרא "אם לא תשמור ... והפלא" בא לחייב מלקות למוציא שם שמים לבטלה, קשה, אזהרתיה מהיכא, לא מצאנו בתורה שהוזהר על כך?
ומוכרח לומר שהתורה מחייבת מלקות למקלל את חבירו בשם.
ומקשינן על מה שתירצה הגמרא (לפי שני הפירושים) שלא מצאנו בתורה אזהרה למוציא שם שמים לבטלה: אלמה לא, וכי למה לא מצאנו?
והא כתיב (דברים ו) "את ה' אלהיך תירא, ואותו תעבוד", והוא אזהרה למוציא שם שמים לבטלה.
ומתרצינן: המקרא ההוא - אזהרת עשה הוא. כלומר, לא נאמר הלשון "לא" או "אל", או אחת מלשונות האזהרה, אלא בלשון "עשה", ואזהרת עשה לאו שמיה אזהרה  112 .

 112.  כך היא גירסת הגמרא ופירוש רש"י על פי הצאן קדשים. (בלשון רש"י יש כמה גירסאות ותיקונים מהמפרשים). אבל הגר"א מגיה קושית הגמרא (על פי גירסתו ברש"י): אלמה לא? והא כתיב "אם לא תשמור לעשות:. ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך". וממה שנאמר "לא תשמור" וקיימא לן (מכות יג ב) שכל מקום שנאמר "השמר" הרי הוא אזהרת לא תעשה. ועל כך נאמר "ליראה את השם הנכבד". ורצה המקשן לומר שמכאן מצאנו אזהרה למוציא שם שמים לבטלה. ומתרצת הגמרא: ההוא, אזהרת עשה הוא. כלומר (בתוספת ביאור על פי השיטה מקובצת): עד כאן לא מצאנו ש"השמר" הוא אזהרת לא תעשה, אלא כשהתורה כותבת בלשון ציווי כגון: מה שאמרה התורה (דברים כד) "השמר בנגע צרעת", דהיינו שהתורה מזהירה לא לתלוש נגע (מכות כב א), מה שאין כן מקרא זה לאו נאמר בלשון ציווי. (ועיין בתוס' ד"ה ומקלל ובהערות שם). ונראה להכריח גירסת הגר"א, כי לעיל הובאה שיטת רש"י, שלכאורה משמע מדבריו שהגמרא ידעה מ"הוה אמינא" זו ללמוד אזהרה מ"אם לא תשמור", ועתה חוזרת בה הגמרא. וזה מתאים עם גירסת הגר"א. מה שאין כן לגירסת הצאן קדשים, שהגמרא רוצה להביא אזהרה מ"את ה' אלהיך תירא", והגמרא מסיקה שאין במקרא זה אזהרה, הרי מעולם לא חזרה בה הגמרא מה"הוה אמינא" שיש ללמוד אזהרה מ"אם לא תשמור", ומקרא זה בודאי יש בו הרבה משמעות של אזהרה, יותר מ"את ה' אלהיך תירא", ובאיזה מקום דחתה הגמרא ל"הוה אמינא" זו, שרצתה ללמוד אזהרה מ"אם לא תשמור"?
הלכך, מה שנאמר "אם לא תשמור לעשות ... והפלא ה' את מכותך", לא בא לחייב מלקות למוציא שם שמים לבטלה, שהרי לא מצאנו לו אזהרה, אלא למקלל חבירו בשם שמצאנו לו אזהרה.
שנינו לעיל: משום רבי יוסי ברבי חנינא אמרו: אף המקדים תרומה לביכורים  113 . והבינה הגמרא, שרצונו לומר, שהמקדים תרומה לביכורים לוקה, אף על פי שאין בו מעשה.

 113.  מדברי רש"י משמע שהיה לו גירסא אחרת, ועיין בשיטה מקובצת (אות ד).
ודנה הגמרא: מאי טעמא דרבי יוסי ברבי חנינא, שאסור לעשות כן?
אמר קרא (שמות כב) "מלאתך ודמעך לא תאחר", ודרשינן, "מלאה" - אלו ביכורים, ונקרא "מלאה" משום שתיכף כאשר התבואה מתמלאת ונגמרה מלאכתה, הוקבעה לחיוב ביכורים.  114  ו"דמעך" זו  115  תרומה, ולפי שהיא "מדמעת" (אוסרת כשנתערבה בחולין, ואינה בטילה אלא כשיש מאה חולין כנגדה), נקראת "דימוע" בלשון התורה.  116 

 114.  כן כתב רש"י. והקשה הגרי"ז: מה הוא ענין "גמר מלאכה" או "קביעות" לגבי ביכורים? בשלמא לגבי תרומות ומעשרות, שהפירות הם טבל, ואסור לאכלם עד שיפרישם, יתכן לומר שמשעת "מירוח", שהוא גמר מלאכתן, הרי הן טבל. אבל ביכורים לא שייך בהם כלל דין טבל, ולא דין גמר מלאכה? ועוד, הרי יכולים להפריש ביכורים בעוד הפירות מחוברין לאילן, ובעודן פגים ובוסר, כמו שאמרה המשנה (בכורים פ"ג מא): כיצד מפרישין הביכורים? אדם יורד בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה וכו' קושרו בגמי, ואומר "הרי אלו ביכורים"? ועיין שם מה שתירץ.   115.  גירסת השיטה מקובצת.   116.  ראה בתוס' שהדימוע באחד למאה אינו אלא מדרבנן, ולכן פירשו פירוש אחר, ש"דמעך" משמעותו בין לח ובין יבש, שנוהג רק בתרומה ולא בביכורים. ורבינו גרשום מפרש בשם המכילתא: "מלאתך" - אלו הבכורים, שניטלת מן ה"מלאה". כלומר, בתחלה כשהכל עדיין מלא, שלא ניטל ממנו עדיין כלום. ו"דמעך" - זו תרומה, שנטלת מן ה"דמוע", מאחר שיש בהם חולין של ביכורים (כלומר, כבר הופרש מהם ביכורים) עם הטבל של תרומה (כלומר, עדיין הם טבולים לתרומה). והשפת אמת מוסיף ביאור: מלאתך אלו הבכורים, שהמצוה לתת "ראשית" נקרא "מלאתך" שיקח הראשית לגבוה, ולא יעכב לעצמו כל ה"מילוי", רק יתן הראשית להחסיר המלאה. אבל תרומה שנוטל מתוך הקופה והכרי - נקראת "דמעך" שאין חלק גבוה מיוחד בפני עצמו.
ואמרה התורה  117  "לא תאחר" ה"מלאה" ל"דימוע", ומקודם יפריש ביכורים ואחר כך תרומה, וכשלא עשה כן, והקדים הפרשת תרומה לביכורים - עבר על לאו זה ולוקה  118 .

 117.  גירסת הגאון יעב"ץ.   118.  הגמרא הביאה את המקרא להוכיח שהוא לא תעשה. ומה שלוקים הוא משום שאינו לאו שאין בו מעשה, מפני שבדיבורו עביד מעשה, כמבואר בסוף הסוגיא. חק נתן ושפת אמת.
איתמר, שנינו בבית המדרש: אם הקדים תרומה לביכורים, נחלקו בדין זה שני אמוראים, והם: רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא. חד, אחד משניהם ולא נתפרש מי, אמר לוקה. וחד אמר אינו לוקה.
ומאחר שלא נתפרש מי אמר לוקה ומי אמר אינו לוקה - אומרת הגמרא: תסתיים, אפשר ל"סיים" (להכריח) דרבי יוסי ברבי חנינא, הוא דאמר לוקה.
מדאמר רבי יוסי ברבי חנינא: אף המקדים תרומה לביכורים. ואמר זאת כהוספה על דברי רבי יוסי הגלילי, שאמר כל מצות לא תעשה שבתורה, לא עשה בו מעשה פטור, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם. ומשמע שבא להוסיף ולומר שגם על לאו של הקדמת תרומה לבכורים לוקין  119 .

 119.  ובפשטות משמע כן, שהדברים מוסבים על היוצאים מן הכלל שלוקין עליהם, כי אם הדברים מוסבים על הכלל, דהיינו על הלאוים שאין לוקין עליהם, פשיטא! ומה הוצרך להשמיענו? ומה החידוש בלאו זה? ועיין במסקנת הגמרא, שבכל זאת יש חידוש לומר שאין לוקין, כמבואר שם.
ומקשינן: אדרבה, תסתיים, יש להכריח דרבי אלעזר הוא דאמר לוקה.
ומביאה הגמרא משנה במסכת דמאי (פרק ז משנה ו), ומאמרו של רבי אלעזר על דברי המשנה, להכריח שרבי אלעזר אמר לוקה:
דתנן: היו לפניו שתי כלכלות (סלים) של טבל  120  -

 120.  ובתוס' ד"ה היו יבואר אם מדובר בטבל ודאי או בדמאי. וכן יבואר שם למה לא מתייחסת המשנה לתרומה גדולה.
ואמר, "מעשרות  121  של זו - בזו", כלומר, מעשר ראשון ומעשר שני (או לחילופין, מעשר עני) שאני חייב להפריש מכלכלה זו, יהיה מופרש בכלכלה זו השניה,  122  הראשונה מעושרת,  123  ומתוקנת מאיסור טבל, אף על פי שעדיין לא הוציא את המעשרות מהשניה  124  על הראשונה.

 121.  גירסת המשנה.   122.  הביאור הוא לפי הגירסא בגמרא. ובפירוש רש"י יש לדון רבות. ויתכן שגירסתו במשנה היא "של זו לזו", דהיינו בהיפך: מן הראשונה לשניה. והמפרשים עוסקים להגיה דבריו, עיין שיטה מקובצת, והגהות הב"ח, ברכת הזבח, צאן קדשים וחק נתן.   123.  כך היא גירסתנו וגירסת התוס' וכן הוא במשנה שם. וכתב השיטה מקובצת שרש"י לא גרס כאן ברישא "הראשונה מעושרת". ובפשטות אין נפקא מינה בין הגירסאות, והמובן אחד. והמלאכת שלמה כתב שם, שהלשון "הראשונה" דחוק הוא, מפני שבדין זה היה לו לומר "הכלכלה" מעושרת. וכן כתב השיטה מקובצת בהשמטות.   124.  מפני שתיקון הטבל הוא משעת קריאת שם מעשרות. כמו ששנינו (שם משנה ד) שבערב שבת בין השמשות התירו לקרוא שם מעשר על מה שהוא עתיד להפריש מחבית היין, ושותה מאותה החבית בשבת, ויפריש במוצאי שבת את המעשר מן הנשאר בחבית. ואם התירו לשתות אפילו מאותה חבית (כאשר היין מעורב מחולין ומעשר), כל שכן שמותר במקרה דידן, שכלכלה זו כולה חולין, ואין בה שום תערובת חולין ומעשרות. כך כתב רש"י. וכנראה (עיין שם בתפארת ישראל) שרצה לתרץ מה שהקשה שם הר"ש, פשיטא שהיא מעושרת, שהרי שני הכלים הם לפניו ואין כאן שום תערובת? לכן מבאר שהחידוש הוא שמותר לאכול מיד, ואחר כך יפריש. והר"ש שהקשה, צריך לומר, שסובר שגם בכך אין חידוש, שהרי אפילו בחבית יין התירו. והר"ש עצמו מתרץ, שאכן אין חידוש, אלא נשנית כהקדמה לדינים שבהמשך המשנה.
וכן אם אמר "מעשרות של זו בזו, ושל זו בזו", שמעשרות של הראשונה תהא מן השניה, ושל השניה תהא בראשונה, הראשונה מעושרת, כמבואר שמעשרותיה הם בכלכלה השניה. אבל, והשניה אינה מעושרת, לפי שמיד שאמר "של זו בזו" נתקנה הראשונה ופירותיה פטורים מן המעשרות, נמצא, שכאשר חזר ואמר "ושל זו בזו", רצה להפריש מן הראשונה הפטורה על השניה החייבת, ואין בדבריו כלום, לפי שאין מעשרין  125  מן הפטור על החיוב. והשניה תתוקן רק כשיפריש (לאחר שיוציא את המעשרות של הראשונה) ממנה על עצמה, או שיפריש עליה מכלכלה אחרת.  126 

 125.  רש"י כתב "תורמין", וכוונתו גם ל"מעשרין ".   126.  רמב"ם (סוף פרק ז מהלכות מעשר).
אבל אם אמר "שתי כלכלות אלו מעשרותיהם מעשר כלכלה בחברתה", כלומר, אלו שני המעשרות שאני עתיד להפריש מאלו שתי הכלכלות, יהיו מעשרות של כל אחת בכלכלת חברתה, הרי זה קרא שם.  127  כלומר, שתיהן מתוקנות, והפירות מותרים כבר באכילה, אף על פי שעדיין לא הוציא מהם את המעשרות, ואחר כך יוציא.  128  ובאופן זה לא שייך לומר שאחת מהן אינה מעושרת הואיל והשניה פטורה ו"אין מעשרין מן הפטור על החיוב", כי שתיהן ניתקנו בבת אחת ובדיבור אחד, ואין כאן "מן הפטור על החיוב" אלא "מן החיוב על החיוב".

 127.  גירסת השיטה מקובצת על פי המשנה.   128.  ובכל אחת השאיר מתחילה טבל כדי מעשרות חברתה. תוס'. עיין שם הכרחם לומר כן. הרע"ב בפירושו הראשון מבאר, שאכן כך יעשה, יפריש מכל אחת על חברתה. ובפירושו השני מבאר שיכול להפריש מאיזה מהן שירצה על שתיהן. ולכל הפירושים "קרא שם", ואינו יכול להפריש עליהן ממקום אחר. וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה. ועיין ברמב"ם (שם הלכה יב-יג) ומה שכתב הגרי"ז. וזה לשון הגר"א בספרו שנות אליהו: קרא שם והוי כמו שמערב הכלכלות והמעשרות, ויכול לתרום מכל כלכלה שירצה, או מעט מזה וישלים משניה, כי הם נעשים כמעורבים לפי דבריו, רק לענין זה קרא שם, שלא יכול לתקן ממקום אחר, כי קבע מעשרותיהם בהם.
ואתמר עלה,  129  שנינו על שני הדינים הראשונים של המשנה: רבי אלעזר אומר: לוקה, מפני שהקדים מעשר שני שבה, של השניה, למעשר ראשון שבחבירתה.  130  כי סדר הפרשת ותיקון הפירות הוא כך: ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני (או לחילופין, מעשר עני), כמו שיבואר לפנינו.

 129.  גירסת תוס'.   130.  כך היא גירסת רש"י. כמבואר בפנים, שהקדים מעשר שני של השניה לפני שהפריש ממנה עצמה מעשר ראשון על החלק של מעשר שני. ועיין היטב בשיטה מקובצת בהשמטות. ובמלאכת שלמה (שם) גרס: מפני שהקדים מעשר שני של חברתה למעשר ראשון שלה. וגם לגירסת התוס': "מפני שהקדים מעשר שני שבה למעשר ראשון שבחברתה" צריך לפרש כן, וכוונתם "שבחברתה", ששתי הכלכלות נעשו כאחד. דברי שאול.
ופירות אלו (שכבר הופרשו מהם ביכורים ותרומה) טבולים הם למעשר ראשון ולמעשר שני, ואסור לאכלם עד שיופרש מהם מעשר ראשון בתחלה, ואחר כך מעשר שני.
ובכל הפרשת מעשרות בכלכלה אחת (לדוגמא, כשיש בה מאה פירות, מפריש תחילה עשרה למעשר ראשון. ומהתשעים הנותרים מפריש תשעה למעשר שני), עשרה הראשונים שהפריש למעשר ראשון, אינם טבולים למעשר שני, שאין עליהם חיוב תיקון והפרשה של מעשר שני, שהרי כך הוא הסדר שחייבה התורה, שאותם מפריש תחילה מכל הכלכלה, והם כולם מעשר ראשון.
וכן מהתשעה מעשר שני, אינו צריך להפריש מעשר ראשון, שהרי כבר הופרש מהם מעשר ראשון.
אך כאשר מפריש מכלכלה השניה על הראשונה, הרי כאשר מפריש את התשעה מהכלכלה השניה בתורת מעשר שני על הראשונה, עדיין לא הפריש מכלכלה השניה מעשר ראשון על תשעה אלו. ונמצא, שהפריש מעשר שני מפירות שעדיין לא הופרש מהם מעשר ראשון, ובכך הקדים מעשר שני למעשר ראשון, ועבר על "לא תאחר", ולוקה.
והוא הדין כשאמר "של זו בזו ושל זו בזו", שאמרה המשנה שהראשונה מעושרת ומעשרותיה הם בשניה.
(אבל כשאמר "כלכלה בחברתה", לא הקדים מעשר שני למעשר ראשון, מפני שמעשר שני משתי הכלכלות הופרשו יחד עם ניכוי המעשר ראשון מכלכלת חברתה).
שמא תאמר, הרי נאמרה רק אזהרה שלא להקדים תרומה לביכורים, אך מנין לאסור גם הקדמת מעשר שני למעשר ראשון?
תשובתך, כשם שהוזהרנו שלא להקדים תרומה מפני שהיא מדמעת, ונלמד מ"דמעך", כן אסור לאחר מעשר ראשון, לפי שגם הוא בכלל דימוע, שהרי בתוכו יש "תרומת מעשר", שגם היא מדמעת, ודינה כתרומה לכל הלכותיה. הלכך, אם הקדים מעשר שני למעשר ראשון, עבר על לאו זה, ולוקה.
לשון אחר: סדר ההפרשה נלמד במכילתא (משפטים פרשה יט) שמקודם מפרישין את החמור ואחר כך הקל, וכך שנינו: "מלאתך ודמעך לא תאחר", "מלאתך" אלו ביכורים הניטלין מהמלאה, ו"דמעך" זו תרומה. "לא תאחר", שלא תקדים מעשר שני לראשון וראשון לתרומה ותרומה לביכורים. אבל אינו יודע איזה מהם יקדים, אם תרומה לביכורים אם ביכורים לתרומה? אמרת: יוקדמו בכורים (שהם חמורים) משום שהם נקראים ארבעה שמות: ראשית, בכורים, תרומה ומלאה, לתרומה שאינה נקראת אלא שלשה שמות: ראשית, דמע ותרומה. ותוקדם תרומה שיש לה שלשה שמות, למעשר ראשון שאין לו אלא שני שמות: מעשר ותרומת מעשר. ויוקדם מעשר ראשון שיש לו שני שמות, למעשר שני שאין לו אלא שם אחד: מעשר.
מכאן אמרו: המקדים תרומה לביכורים ומעשר ראשון לתרומה ומעשר שני לראשון, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה  131  - מה שעשה עשוי.

 131.  והוה אמינא שמעשיו אינם מועילים, וממילא לא איחר את המוקדם. צאן קדשים וזה ינחמנו על המכילתא.
והברייתא מסיימת: תלמוד לומר "מלאתך ודמעך לא תאחר". משמע שהלאו הוא על איחור של כל אחד מסדר זה, שלא יקדים הקל המאוחר לחמור המוקדם, ולא דוקא תרומה לביכורים.
ויש להסיק מדברי רבי אלעזר: תסתיים! מכאן ההכרח שרבי אלעזר הוא האמורא שאמר לוקה. כי כשם שאמר המקדים מעשר שני למעשר ראשון לוקה, כך המקדים תרומה לביכורים.
ומקשינן: אלא, אם רבי אלעזר הוא זה שאמר לוקה, מכלל, שרבי יוסי ברבי חנינא הוא דאמר: אינו לוקה. שהרי כך למדנו: רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא, אחד מהם אמר לוקה, והשני אמר אינו לוקה - אם כן, לימא, האם נאמר, קשיא דברי רבי יוסי ברבי חנינא אדרבי (על דברי רבי) יוסי ברבי חנינא, האומר "אף המקדים תרומה לביכורים"?

דרשני המקוצר[עריכה]