מצרים: הבדלים בין גרסאות בדף

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

מצרים היא ארץ ביבשת אפריקה הגובלת עם הגבול הדרומי של ארץ ישראל. גאוגרפיה שטח כולל: 1,001,045 קמ"ר אדמה: 995,450 קמ"ר מים: 6,000 קמ"ר גבולות: 2,689 ק"מ 11 ק"מ עם רצועת עזה 255 ק"מ עם ישראל 1,150 ק"מ עם לוב 1,273 ק"מ עם סודאן קו החוף: 2,450 ק"מ

כ98% משטחה של מצרים הוא מדבר, ולכן רוב תושביה גרים באזור הדלתא ולאורך הנילוס, שנמצאת בחלקה העליון של מצרים קרוב לים התיכון שם נשפך הנילוס. מקור השם השם "מצרים" נזכר בספר בראשית כשמו של אחד מבניו של חם (בנו של נח). בהמשך ספר בראשית נזכר השם מצרים כשם של ארץ. מקור השם אינו ברור, במיוחד לאור העובדה שהמצרים הקדמונים עצמם לא השתמשו בו. מצרים הייתה ידועה כ"שתי הארצות", כיוון שנוצרה מאיחוד של שתי ממלכות פרה־היסטוריות (בתקופת נער-מר, הידוע גם כמלך מנס). ייתכן, שזו הסיבה לסיומת הזוגי בשם "מצרים", אם כי סיומת זו הייתה מקובלת ממילא בשמות מקומות. השם הערבי המודרני של מצרים שונה מהשם העברי שכן השם העברי מגיע מתקופה קדומה יותר. השם הערבי של מצרים הוא "מיצר" מקורו בשפה הערבית ומשמעותו מחנה צבאי, מונח זה שימש לציין, בין היתר, את העיר קהיר אשר החלה את דרכה כמחנה צבא של הכוחות האימפריאליסטים האיסלאמיים בארץ הנילוס. לפי פירושים מסוימים היה השימוש בשם מצרים ייחודי לבני ישראל, ששועבדו על ידי אנשי מצרים בתקופת שהותם במצרים והוא לקוח המילה מיצר, המסמל מקום צר ומעיק. התושבים הקדומים במצרים, אשר ישבו בה בתקופת הממלכה הפרעונית, קראו לה בשם כּמת, שמשמעותו "אדמה שחורה" זאת בשל צבעה השחור של האדמה הפורייה בעמק הנילוס, וכדי להבדילה מ"דשרת", "אדמה אדומה", שהיה הכינוי לאדמת המדבר שמסביב למצרים. בתקופה הפרעונית נעשה שימוש גם בשם חות-קה-פתח, שפירושו הוא "מקדש או בית הקה של פְּתַח" (שמה המוקדם של העיר מוף, היא ממפיס). השם השתבש בפי היוונים והפך לאגיפטוס, וממנו נגזר שמה של מצרים בשפות המערב, וכן שמם של הקופטים – המצרים הנוצרים.

הנילוס נהר הנילוס זורם באפריקה ועובר בבורונדי, רואנדה, קונגו, טנזניה, קניה, אוגנדה, אתיופיה, דרום סודאן, סודאן ומצרים. אורכו 6,655 קילומטר וגובה המים הממוצע בו הוא 1,134 מטר. הנהר נשפך לים התיכון. בעבר נקרא הנילוס "היאור". חלקי הנילוס הנילוס הלבן הנילוס הלבן (בערבית: النيل الأبيض) הוא נהר באפריקה, אחד משני יובליו העיקרים של הנילוס. אורכו הכולל של הנהר הוא 3,700 קילומטר. מקורו בימת ויקטוריה, אשר שטחה מתחלק באוגנדה, קניה וטנזניה. מאגם ויקטוריה הנהר זורם צפונה ומערבה דרך אוגנדה, דרום סודאן וסודאן, וממשיך צפונה דרך המישור הסודני וביצת סוד עד העיר חרטום. בנקודה זו מתאחד הנילוס הלבן עם הנילוס הכחול. הנילוס הלבן נקרא כך משום שבדרכו צפונה הוא עובר בתוך ביצות סיד אך יוצא מהן נקי וצלול.

הנילוס הכחול הנילוס הכחול (בערבית: النيل الأزرق) הוא נהר באפריקה. הוא מתחיל את זרימתו באתיופיה בגובה של 2,750 מטר בסביבת העיר גש עבי כנהר "אבָאי הקטן", נופל לתוך אגם טאנה ויוצא ממנו כ"נהר אבאי". לאחר צאתו מגבולות אתיופיה הוא זורם צפונה עד לסביבות חרטום, שם הוא מתחבר לנילוס הלבן, ושניהם יחד מתלכדים לנהר אחד - הנילוס. הנילוס הכחול מספק 70% מכמות המים לנילוס.

נהר עטברה נהר עטברה (בערבית: نهر عطبرة‎, לעתים מכונה גם הנילוס השחור) אחד מיובליו של הנילוס. הנהר מתחיל בצפון-מערב אתיופיה, לא הרחק מאגם טאנה בסמיכות לעיר גונדר. הנהר זורם צפון-מערבית כ-850 ק"מ, ונשפך אל הנילוס בסמיכות לעיר עטברה שבצפון סודאן. יובלו הגדול של הנהר (או שמא מסלולו המרכזי) הוא הנהר תכזה.

  סכרים ומאגרים בשנת 1843 התקבלה החלטה להקים סדרת סכרים לאורך הנילוס באזור הדלתא של קהיר כדי להעלות את מפלס המים, על מנת שיאפשר השקיה ושיט על הנהר. תוכנית הקמת הסכרים הושלמה רק בשנת 1861 ובמהלך השנים היא עברה הרחבות ושיפורים. התוכנית מהווה נקודת ציון משמעותית בתחילת תהליכי ההשקיה המודרנית בעמק הנילוס. בשנים שלאחר מכן נבנו מספר סכרים בולטים בהשראת תוכנית זו, בהם סכר זיפתה, סכר אסוט וסכר איסנה. סכר אסואן הוקם בשני שלבים. תחילה נבנה באסואן סכר אסואן הנמוך (או 'הקטן'), בין השנים 1899 ל-1902. בסכר הותקנו ארבעה שערים המווסתים את גובה המים, במטרה לאפשר שיט לאורך הנהר. תכנונו הראשוני של הסכר התגלה כבלתי מתאים והוא הוגבה בשתי תקופות: 1908-‏1911 ו-1929-‏1934. הרחבות אלו תרמו להעלאת מפלס המים ולהגדלת תכולתו של הסכר. בסכר קיים גם מפעל הידרו-אלקטרי המסוגל לייצר למעלה מ-345 מגה ואט. בשלב השני, נבנה סכר אסואן הגבוה, הממוקם כ-965 ק"מ דרומית לקהיר ו-6.5 ק"מ דרומית לסכר אסואן הראשון, בנקודה שבה רוחב הנהר הוא כ-550 מטר. הסכר מתוכנן לשלוט במימי הנילוס כך שישמשו לעיבוד אדמות חקלאיות, ייצור אנרגיה הידרו-אלקטרית והגנה מפני הצפות של אזורי חקלאות והתיישבות אוכלוסייה הנמצאים במורד הזרם. העבודה על הסכר החלה ב-1959 והושלמה ב-1970. הוא מתפרס על פני כארבעה קילומטר וגובהו כ-111 מטרים. ביכולתו לייצר כ-2,100 מגה ואט של אנרגיה הידרו-אלקטרית. הסכר יצר אגם גדול הקרוי אגם נאצר. המטרה המרכזית לשמה הוקם סכר אסואן הגבוה היא כדי לאגור כמות מספקת של מים וכך להגן על מצרים מפני סכנות כדוגמת מספר שנים רצופות של הצפות מעל הממוצע, או להיפך, חוסר מים. כל זאת נועד כדי להבטיח זרימת מים קבועה מן הנילוס למצרים ולסודאן. בהסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1959 נקבעה הכמות המקסימלית של המים בה תוכל כל מדינה לעשות שימוש. הקצאת המים נקבעה ביחס של 1:3 לטובת מצרים. סכר אסואן הגבוה היווה מקור למחלוקת במהלך הקמתו וגם לאחר שהחל לפעול. המבקרים מאשימים את בוני הסכר בכך שמים נטולי סחופת הזורמים תחת הסכר מביאים לפגיעה ביסודות של סכרים נוספים באזור. בנוסף, החלשת זרם הנהר כתוצאה מבניית הסכר הביאה לכך שהשטחים הנמוכים הוצפו במים מלוחים שמקורם בים התיכון. הדבר גרם לכך שאוכלוסיית הדגים הצטמצמה באורח דרמטי כתוצאה מאובדן סחופת מזינה וחדירתם של מים מלוחים לסביבה טבעית של מים מתוקים. מנגד, המצדדים בבניית הסכר טוענים כי למרות חסרונותיו, העובדה שהסכר מספק מלאי מים קבוע וכמות אנרגיה גדולה, מהווה יתרון עצום שעולה על החסרונות. למשל, נראה כי הסכר סייע למצרים להימנע ממחסור חמור במים בין השנים 1984-‏1988. סכר סנאר, הממוקם על תוואי הנילוס הכחול שבסודאן, מספק מים למישור אל ג'זירה בתקופות השנה שבהן מפלס המים של הנילוס הכחול הוא נמוך. בנוסף, סכר זה מייצר אנרגיה הידרו-אלקטרית. סכר אחר, הידוע בשם ג'בל אל-אווליה, אשר ממוקם על הנילוס הלבן, החל לפעול בשנת 1937. מטרת הקמתו הייתה כדי להגדיל את מכסת המים הזמינה למצרים בתקופה שבה מפלס המים נמוך (בין החודשים ינואר ליוני). סכרים נוספים, ובהם הסכר בקאשם אל-קירבה (החל לפעול בשנת 1964) וסכר אר-רוסייריס על הנילוס הכחול (הושלם בשנת 1964) אפשרו לסודאן לנצל את מכסת המים המקסימלית שהוקצבה לה מאגם נאצר. באוגנדה, אגם ויקטוריה הוסב למאגר לאחר השלמתו בשנת 1954 של סכר מפלי אוון (כיום: סכר נאלובל). הסכר מאפשר אגירה של עודפי מים בשנים של הצפות גדולות, ובכך ניתן להשלים את כמות המים הדרושה בשנים בהן מפלס המים נמוך מן הממוצע הדרוש. במקום מצוי גם מפעל המנצל את מפלי המים להפקת אנרגיה הידרו-אלקטרית שמשמשת את התעשיות של אוגנדה וקניה. סכר אסואן היווה מקור לתקוות גדולות מצד העם במצרים. נאצר הכריז כי סכר אסואן יהפוך את מצרים לגן עדן עלי אדמות. הוא היה אמור להרחיב את שטחי החקלאות, להגדיל את ייצור המזון, תוכננו להיפתח שטחי חקלאות בעמקים בלתי מיושבים במערב מצרים, למנוע הצפות בעונת הגיאות (יולי-אוקטובר), הספקת מים קבועה לנילוס במשך כל השנה, הגדלת מספר הגידולים בגלל השקיה קבועה, לספק חשמל הידראולי זול ובאופן קבוע, לפתח אתרי תיירות באגם נאצר, וכן פיתוח דייג באגם

הדלתא הדלתא של הנילוס (בערבית: دلتا النيل; בתעתיק דלתא אלניל) היא האזור בצפון מצרים שבו נמצא שפך הנהר נילוס לים התיכון, הדומה לאות היוונית דלתא (Δ). זוהי אחת מדלתאות הנהר הגדולות בעולם, המשתרעת לאורך 240 ק"מ של חוף הים התיכון, מאלכסנדריה במערב עד פורט סעיד במזרח. בקצה הדרומי מתחילה הדלתא מצפון לקהיר, ואורכה מצפון לדרום הוא כ-160 ק"מ. שטחה של הדלתא כ-22,000 קמ"ר (בדומה לשטחה של כל ישראל שבגבולות הקו הירוק). על פי תיעוד היסטורי מן המאה הראשונה, שבעה ענפים של נהר הנילוס חצו את הדלתא. במאה ה-12 נימנו רק שש התפצלויות של הנהר בדלתא. מאז, הודות לשינויים טבעיים של זרימת הנהר בגלל סתימת סחף ועבודות הטיה, נותרו רק שתי התפצלויות של הנהר הזורמות לים: דמיאט הוא הפיצול המזרחי ואורכו כ-240 ק"מ, ורוזטה אורכו כ-235 ק"מ. שני ערוצים אלה קרויים על שם ערי נמל (דמיאט ורוזטה) הנמצאות בשפכיהם לים. לאורכה ולרוחבה של הדלתא פרושה רשת של תעלות ניקוז והשקיה. בקצה הצפוני של הדלתא נמצאים בה ביצות מלוחות ואגמים. עם מי הנילוס זרם גם סחף אדמה שמצטבר בדלתא בגלל היחלשות עוצמת זרם הנהר. הסחף יוצר בדלתה שטח של אדמה יציבה, פורייה וטובה מבחינה חקלאית בניגוד לחולות המדבר הנודדים שסביבה, מי הנילוס מתחפרים באדמה זו בניסיון לחפש דרכים נוספות להגיע לשפכו בגלל כוח המשיכה ונוצרים עשרות זרמי מים קטנים, כל אלו יוצרים אדמה פורייה ואידאלית לגידולים חקלאים. הקמת סכר אסואן הביאה לחסימה של רוב זרימת הסחף בנילוס, והוא שוקע באגם נאצר. הירידה החדה במשקעי הסחף גרמה לעליה בטבלת מי התהום בדלתא והגבירה את מליחות האדמה ואת שחיקת מניפת הסחף לחופי הים התיכון. תעלת סואץ עוברת ממזרח לדלתא, ופוגשת את הקצה המזרחי של הדלתא באגם מנזלה שלחוף הים התיכון. בקצה המערבי של הדלתא נמצא אגם מריוט. כחצי מאוכלוסיית מצרים מתגורר באזור הדלתא. הגדולה בערי הדלתא היא אלכסנדריה, שבה כארבעה מיליון תושבים. ערים גדולות נוספות הן שוברא אלח'ימה, אל-מנצורה, טנטא, זקאזיק, בילביס, דמנהור ודמיאט. בדלתא, בדומה ליתר שטחי מצרים, שורר אקלים מדברי חם, אך בחלקה הצפוני של הדלתא, בדומה לכל חלקה הצפוני של מצרים, שוררות טמפרטורות נוחות יותר, שבדרך כלל אינן עולות על 31 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה הגבוהה ביותר נמדדת בחודשים יולי ואוגוסט, ומגיעה לשיא ממוצע של 34 מעלות צלזיוס. בחורף הטמפרטורה נעה בין 9 מעלות בלילה ל-19 מעלות ביום. רק 200-100 מ"מ גשם יורדים בדלתא בשנה ממוצעת, בעיקר בחודשי החורף. ההתחממות העולמית, הגורמת לעלייה בגובה פני הים התיכון, והמחסור בסחף עקב הקמת סכר אסואן גורמים להשתלטות הדרגתית של הים על קו החוף של הדלתא, במקומות מסוימים בקצב של קרוב למאה מטר בשנה.

תעלת סואץ תעלת סואץ (בערבית: قناة السويس) היא תעלת מים מלאכותית העוברת במצרים, ממערב למדבר סיני ומשמשת למעבר אוניות ממזרח אסיה, האוקיינוס ההודי וים סוף, לים התיכון ולאירופה. אורכה 162.5 ק"מ והיא נמתחת בין הערים פורט סעיד ופורט פואד בצפון, לבין העיר סואץ בדרום. רוחבה של התעלה נע בין 100 ל-200 מטרים, ועומקה בין 10 ל-20 מטרים.

חשיבותה הגדולה של התעלה היא מתן האפשרות לספינות הנעות בין אסיה לאירופה להימנע מהצורך להקיף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה והאוקיינוס האטלנטי הסוער, ובכך לקצר ולהוזיל משמעותית את הדרך.

התעלה מהווה כיום את קו הגבול בין יבשת אסיה ליבשת אפריקה. בין מלחמת ששת הימים (1967) ועד לנסיגה הישראלית מסיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים (1980‏-1982), הייתה התעלה גם קו הגבול בין ישראל למצרים.

ב-6 באוגוסט 2015 נחנכה תעלת סואץ החדשה המקבילה לתעלה הקיימת ואורכה 72 ק"מ[1]. בכך מתאפשרת תנועה דו-סטרית של אוניות. תקוות המצרים שהתעלה הכפולה תניב הכנסה של כ-13 מיליארד דולר בשנה, כפליים מן ההכנסה הנוכחית ותייצר מאות אלפי משרות חדשות. הכרייה בתוואי התעלה היו כבר ניסיונות קודמים לכריית מעבר ימי. אולם התעלות שנחפרו נסתמו בחול. הרומאים עשו שימוש באזור למעבר של סירות קטנות וקראו לו תעלת הפרעונים. כריית התעלה הנוכחית החלה ב-25 באפריל 1859 ונמשכה 10 שנים עד 1869. הכרייה נוהלה על ידי חברה צרפתית בראשותו של פרדיננד דה לספס עבור ממשלות מצרים וצרפת. על-פי הערכות שונות, כמיליון וחצי פועלים מצרים הועסקו בעבודות הבנייה וכ-125,000 מהם מתו תוך כדי העבודות, בעיקר מכולרה. החיבור הימי בין מפרץ סואץ לים התיכון נוצר ב-15 באוגוסט 1869. התעלה נחנכה בטקס חגיגי בהשתתפות נציגים רמי מעלה מכל העולם ב-16 בנובמבר 1869, ונפתחה רשמית לשיט ב-17 בנובמבר במשט חגיגי בן שלושה ימים מפורט סעיד לפורט איברהים שבסואץ. בראש המשט, שכלל 68 כלי שיט מכל העולם, עמדה ה"איגל" הצרפתית, ועל סיפונה הקיסרית אז'ני דה מונטיז'ו, אשתו של נפוליאון השלישי. מאוחר יותר מכרה ממשלת מצרים את חלקה בתעלה לממלכה המאוחדת, על מנת להחזיר הלוואות בינלאומיות. כתוצאה מכך, נכנסו כוחות בריטים לאזור ב-1882 על מנת לשמור על האינטרסים הבריטיים, והחלה ההגמוניה הבריטית על מצרים. ב-1888, אמנת קושטא קבעה שתעלת סואץ תשרת באופן שווה את כל המדינות גם בזמן מלחמה. ב-1936, בריטניה ומצרים חתמו על הסכם שיאפשר נוכחות של הצבא הבריטי בתעלה למשך 20 שנים. התעלה כהיום השיט בתעלה מתבצע בשיירות ואורך בין 11 ל-16 שעות, כשביום אחד עוברות בה כ-80 אוניות: שתי שיירות מדרום לצפון, ושיירה אחת בכיוון ההפוך. השיירות חולפות זו על פני זו באגם המר הגדול ובסמוך לעיר קנטרה. מדי שנה עוברות בתעלה כ-20,000 ספינות בנפח מטען של כ-400 מיליון טונות, המהווים כ-10% מתנועת הספינות בעולם. התעלה מאפשרת מעבר ספינות בהדחק של עד 150,000 טון, עם שוקע גוף של עד 20 מטר. קיימות תוכניות להעמיק את התעלה כדי לאפשר מעבר אוניות אף בשוקע של 22 מטר בעתיד, דבר שיאפשר מעבר של מיכליות ענק בתעלה.

  האקלים: כ98% משטחה של מצרים הוא מדבר מדבר לוב מדבר לוב (בערבית: الصحراء الليبية) הוא מדבר באפריקה, בחלקו הצפוני והמזרחי של מדבר סהרה. מדבר לוב משתרע על פני דרום-מערב מצרים (ומהווה כשני שלישים משטחה), מזרח לוב וצפון מערב סודאן. שטח המדבר הוא כ-1,100,000 קמ"ר, והוא מתפרש על פני כ-1,100 ק"מ ממזרח למערב ועל כ-1,000 ק"מ מצפון לדרום, כך שצורתו מזכירה ריבוע. המדבר, ברובו, נמצא ברום 400-300 מטר, ובו אגמי מלח, החרבים ברובם, נאות מדבר, חמדות (אזורי סלעים חשופי חול) רבות וגושי הרים. במדבר שוכנים הסנוסים וחיי הבר העיקריים בו הם עכנים ועקרבים. חלקו המערבי של מדבר לוב חולי ביותר, ולכן מכונה בשם "ים החול". חלקו הצפוני-מערבי של מדבר לוב מלא ביצות מלח חרבות. שם נמצא שקע קטארה שעומקו כ-133 מטר מתחת לפני הים. הרי מדבר לוב עוברים בדרום מערב הארץ: רמת גילף אלכביר מתרוממת לגובה של כ-2,000 מטר, ודרומית מערבית לה מתנשאים הרי ג'בּל עוּיֵנאת (1,940 מטר). במדבר לוב שמונה מאגרי מים חשובים, שבעה מהם מוגדרים כנווי מדבר ואילו השמיני, קטארה (Qattara), אינו נחשב ככזה בשל מליחות מימיו. נווי המדבר מאפשרים ייצור חקלאי מוגבל ועל כן ניתן לקיים בסביבתם יישובי קבע. מקור מימיהם הזכים של נווי המדבר הללו הם נהר הנילוס או מי תהום. כך, למשל, בנווה המדבר סיווה שבמצרים, הסמוך לגבול לוב, התקיימו יישובים מאות ואף אלפי שנים על אף בידודו משאר מצרים. בארות ארטזיות של מים מתוקים בקרבת נווה המדבר פיום (Fayyum) איפשרו חקלאות נרחבת במשך מאות בשנים ושימשו להשקייתם של למעלה מ-2,100 קמ"ר. נווי המדבר האחרים הם דאח'לָה, ח'ארגָה, ג'ע'בּוּבּ, בַּחרִיָה, פראפרה. אגם קארון המלוח שמצפון לנווה המדבר פיום התנקז למימי הנילוס כבר בעת העתיקה.

  ים סוף - הים האדום הים האדום (בערבית: أَلْبَحْر الْأَحْمَر} הוא ים בין-יבשתי המהווה שלוחה של האוקיינוס ההודי. הוא מחובר באופן מלאכותי לים התיכון באמצעות תעלת סואץ, ולחופיו שוכנות המדינות ג'יבוטי, אריתריאה, סודאן, מצרים, ישראל, ירדן, ערב הסעודית ותימן. לעתים הים האדום גם מכונה ים סוף, על שם ים מיתולוגי בסיפור המקראי על יציאת מצרים, אותו חצו בני ישראל מקור השם ברוב הלשונות, וגם בלשון העברית, הים מכונה "הים האדום". קיימות תאוריות שונות בנוגע למקורו של השם העתיק. הים נקרא לראשונה "אדום" בשמו ביוונית. שם זה התגלגל גם ללטינית (Mare Rubrum) ולערבית (البحر الأحمر). תאוריה אחת היא שהשם ניתן לו על שם הבקטריות מסוג Trichodesmium erythraeum המוסיפות גוון אדמדם למימיו, או עקב אדמומיות המים הנובעת מהשתקפות ההרים האדמדמים שממזרח לו בירדן ובערב הסעודית. קיימת גם סברה שהשם נובע מכך שהצבע האדום מסמל את כיוון דרום, להבדיל מן הים השחור שמסמל את כיוון צפון, וכן קיימת אפשרות שמקור השם היווני הוא בתרגום שמם של הרי אדום. הראשון שהתייחס למקור שמו של הים האדום היה אגאתרכידס בחיבורו "אודות הים האריתראי". ספר זה, שנכתב בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, הוא גם אחד התיאורים המוקדמים של אזור זה. תאוריה נוספת היא שהצלבנים בעת שימושם בים למסחר כינו את הים בלטינית - "the reed sea" (ים הסופים באנגלית/לטינית), ככל הנראה בשל ענייני מסחר, או סוף אשר גדל שם בעבר בכמות גדולה ליד מקורות מים. במהלך השנים התגלגל השם וקיבל את שמו "the red sea", (אדום באנגלית) מה שהפך לשמו העממי "הים האדום" וצבעו שוייך להרי אדום, וגם השם ים סוף בתרגום עברי. גיאוגרפיה הים האדום מחובר בקצהו הדרומי לאוקיינוס ההודי דרך מצר באב אל מנדב, ובקצהו הצפוני הוא מתפצל לשלוחה מזרחית - מפרץ אילת, הידוע כ"מפרץ עקבה" במרבית הלשונות, ולשלוחה מערבית - מפרץ סואץ, הנמצאות משני צידיו של חצי האי סיני. אורכו של הים הוא כ-1,900 קילומטר ורוחבו המקסימלי הוא כ-300 קילומטר. עומקו הממוצע כ-500 מטר ועומקו המקסימלי כ-2,500 מטר. לים מדפי יבשה רחבים הידועים במושבות האלמוגים שבהם, וביצורים הימיים הרבים השוכנים לאורכם. טמפרטורת פני המים שלו נעה בתחום צר שבין 26-20 מעלות צלזיוס, ומעט מתחת לפני המים הטמפרטורה היא כ-21 מעלות במשך כל ימות השנה. הראות מתחת לפני המים טובה מאוד, ולעתים אף ניתן לראות לטווח של 200 מטר. הים האדום הוא המלוח ביותר מבין הימים הפתוחים. מבחינה גאולוגית הים האדום מהווה חלק מהשבר הסורי אפריקני והוא נוצר מהשבר שהפריד בין אפריקה לחצי האי ערב, שהחל להיווצר לפני כמה אלפי שנין, תקופה קצרה למדי בקנה מידה גאולוגי. הים עדיין מתרחב והמודלים הגאוגרפיים חוזים כי בבוא העת הוא יהפוך לאוקיינוס. בים נמצאים מספר איים געשיים, רובם רדומים, אך ב-30 בספטמבר 2007 התפרץ הר הגעש שבאי ג'בל א-טייר. הים האדום מוקף מכל צידיו במדבריות, והוא הים היחיד בעולם ששום נהר איתן, או נחל איתן, נשפך אליו.   דמוגרפיה תושבי מצרים מונים כ88,487,396. רובם גרים באזור הדלתא. רוב תושבי מצרים הם עניים קשי יום שאובדים כאיכרים בצפון מצרים או לאורך הנילוס. חלק מתושבי מצרים הם בדואים שנוהגים להסתובב עם הצאן, במדבירות לחפש נאות מדבר ועשב. רוב התושבים שותים מים מהנילוס. מחוזות מצרים במצרים 26 מחוזות:

1.א-דקהלייה 2.הים האדום 3.אל-בֻחירה 4.אל-פַיום 5.אל-גרביה 6.אלכסנדריה 7.אל-אִסמאעיליה 8.אל-גיזה 9.אל-מִנופי 10.אל-מִניא 11.קהיר-אל-קאהִרה 12.אל-קליוביה 13.אל-ואד-אל-גדיד 14.א-שרקיה 15.סואץ -א-סויס 16.סוהאג -سوهاج7 17.מחוז אסואן –أسوان 18.אסיוט 19.בַני סוֵיף 20.בור סעיד 21.דֻמיאט 22.דרום סיני-גנוב סינאא 23.כפְר א-שיח-' 24.מטרוח 25.קִנא 26.צפון סיני-שמאל סינאא-

במרבית המחוזות צפיפות האוכלוסייה היא 1,000 איש לקמ"ר, אולם במחוזות הגדולים צפיפות האוכלוסייה היא 2 איש לקמ"ר. ערים מרכזיות קהיר • עיר הבירה של מצרים • קהיר מונה נכון לשנת 2011 כ-20,439,541‏ תושבים והיא העיר המאוכלסת ביותר במצרים, באפריקה ובמזרח התיכון. • שטח קהיר: 214 קמ"ר. • בנוסף לחשיבותה הכלכלית העולמית, מהווה העיר גם מרכז תיירותי חשוב (בין היתר בשל קרבתה למתחם הפירמידות בגיזה). עם זאת היא סובלת מצפיפות אוכלוסין, מפקקי תנועה ומזיהום אוויר כבד. כמו כן במהלך שנות ה-2000, בוצעו מספר ניסיונות של קיצונים איסלמיסטים לפגוע בתיירים בעיר, בין היתר כמחאה על מדיניות מדינת ישראל. • בחודש מרץ 2015 הציג נשיא המדינה עבד אל-פתאח א-סיסי דגם של עיר בירה חדשה שתקום ממזרח לקהיר ותכיל מיליון וחצי תושבים

ההיסטוריה של קהיר: • הבירה הראשונה של מצרים תחת השלטון הערבי הייתה פוּסְטָט אשר נוסדה בשנת 641 על ידי הערבים שכבשו את מצרים באותה תקופה. • העיר קהיר ('אל-קאהִרה' שפירושו "עיר הניצחון") נוסדה בשנת 969 מצפון לפוסטט ובסמוך לערי בירה קדומות כמו גיזה, ממפיס ואון (הליופוליס). קהיר הייתה מקום מושבו של הח'ליף הפאטימי, אולם לא שימשה כבירה עד לשנת 1168 או 1169 כאשר הח'ליף ציווה לשרוף את פוסטט במטרה למנוע את נפילתה בידי הצלבנים. • ב-972 נוסד המסגד אל-אזהר, שהפך למרכז דתי מהחשובים בעולם המוסלמי. העיר נשלטה על ידי צלאח א-דין ועל ידי השושלת האיובית החל ב-1171. גם תחת הכיבוש של הממלוכים, שהתחיל ב1250 והסתיים ב1517, נשארה קהיר עיר הבירה. • ב-22 בינואר 1517 כבשו חיילי האימפריה העות'מאנית את העיר, שנשלטה על ידי העותומאניים עד 1882, עם הפסקה בין השנים 1798 - 1801 כאשר נכבשה על ידי נפוליאון בונפרטה. • בתקופה העות'מאנית חולק האזור לחלקים הנמצאים תחת אחריותו של ביי, הכפוף על פי השיטה הפיאודלית לפאשה השולט על כל מצרים. • הבריטים כבשו את מצרים בשנת 1882, והפכו את קהיר למרכזם השלטוני. העיר התפתחה במהירות, ונבנו בה מבנים רבים בסגנון קולוניאלי בריטי, אשר בולטים בנוף מרכז העיר גם כיום. אף שמצרים זכתה לעצמאות בשנת 1922, חיילים בריטים נותרו בקהיר עד לשנת 1956. • בין השנים 1882-1937 אוכלוסיית העיר יותר משילשה את עצמה, והגיעה לכ-1.3 מיליון בני אדם. בתקופת גמאל עבדל נאצר המשיך הפיתוח של העיר ופרבריה, נבנתה הכיכר המרכזית מידאן תהריר, ושופרה מערכת התחבורה. קהיר הפכה למרכז הכלכלי העיקרי של צפון אפריקה ומדינות ערב- דבר שהתבטא למשל בהקמת מרכז הליגה הערבית בעיר. • בשנת 1987 הופעלה בקהיר רכבת תחתית.   אלכסנדריה

• עיר נמל גדולה במצרים, השנייה בגודלה בערי המדינה ובעלת היסטוריה עתיקה. • שוכנת על חוף הים התיכון, סמוך לשפך הזרוע המערבית של דלתת הנילוס וכ-208 ק"מ צפון-מערבית מקהיר. • מספר תושביה כ-4.1 מיליון נכון לשנת 2006, שטחה הוא 2,679 קמ"ר

11 שחזור של המגדלור העתיק

ההיסטוריה של אלכסנדריה: • נוסדה בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 334 לפנה"ס שקרא לה על שמו • תלמי הראשון, ששלט אחרי אלכסנדר, עשאה בירת מצרים. אלכסנדריה הייתה לפוליס יווני אופייני, מלא בגנים ובבנייני ציבור מפוארים. היום לא שרד כמעט דבר מן העיר העתיקה. סמוך לתחילת הספירה הנוצרית הייתה אלכסנדריה מרכז המדע והחכמה בעולם העתיק והעיר השנייה בגודלה באימפריה הרומית אחרי רומא. במרוצת הזמן הייתה לעיר מסחר חשובה ביותר בעולם העתיק. רציפים ארוכים השתרעו על חופה, ואניות באו אליה ממזרח וממערב. אחד ממלכי שושלת התלמיים יסד בה מעין אוניברסיטה, וגדולי המלומדים של העולם העתיק, ובהם אוקלידס, למדו והורו בה. • תלמי הראשון בנה את "המגדלור באלכסנדריה" על האי פארוס הסמוך אליה. מגדלור זה, הנחשב למגדלור הראשון בעולם, הוקם במאה השלישית לפנה"ס (285 לפנה"ס עד 247 לפנה"ס). זה היה המבנה הגבוה ביותר שהוקם אי-פעם בידי מהנדס יווני, והוא נמנה עם שבעת פלאי העולם העתיק. המבנה נהרס במאה ה-14 לספירה, ועל הריסותיו הקים מוחמד עלי בשנת 1842 את המגדלור העומד במקום היום. • תלמי הראשון גם יסד באלכסנדריה את הספרייה הגדולה הראשונה בעולם. סבורים שהכילה לא פחות מ-700,000 מגילות וגם את תרגום ה70 . הספרייה נשרפה ברובה בשנת 47 לפנה"ס, כשיוליוס קיסר כבש את העיר. מרקוס אנטוניוס חזר וחידש אותה.   כלכלה במהלך ההיסטוריה של מצרים, היה הנילוס עורק החיים הכלכלי של מצרים, סביבו גרה רוב מוחלט של האוכלוסייה, וכלל שטחי העיבוד החקלאיים שכן לצידו. עם פיתוח התעשייה וגילוי משאבי טבע חדשים במצרים פחתה חשיבותו, אך גם כיום הנילוס וסביבתו הם מרכזה הכלכלי של מצרים. הענפים העיקריים של הכלכלה המצרית כיום הם תעשייה, חקלאות, תיירות, יצוא נפט וגז טבעי מהמאגרים הגדולים הנמצאים בתחומה, ותוצרים שונים של משאבים אלו. בנוסף לכך יש במצרים מרבצים של פוספטים, מנגן, אורניום, אבן גיר וגבס. רוב שטחה של מצרים הוא מדבר, ורק כשני אחוזים משטחה של מצרים ניתנים לעיבוד חקלאי, רובם בהשקיה סביב הנילוס. הגידולים החקלאיים העיקריים הם כותנה, אורז, תירס, חיטה, קטניות, פירות, ירקות, בקר, תאואים, כבשים ועזים. ענף חקלאי חשוב נוסף הוא ענף הדיג. ענפי התעשייה העיקריים במצרים הם טקסטיל, מוצרי מזון, כימיקלים ודשנים, נפט ומוצריו, מלט וחומרי בנייה. פיתוח התעשייה מתעשייה מסורתית לתעשייה מתקדמת נתקל בקשיים בשל בורות נרחבת באוכלוסייה (כ־50% אנאלפביתים), תופעת בריחת מוחות, העדר תשתית טכנולוגית מתאימה, והעדר הון פרטי וקושי בגיוס השקעות חוץ. נפט התגלה במצרים ב־1910, וב־1999 הגיע תפוקות הנפט במצרים לכ־44 מליון טון, המשמש בעיקר לצריכה פנימית, ובחלקו לייצוא. עם זאת, מצרים נדרשת לייבא נפט ממדינות אחרות, בשל צורך להפקת דלקים מסוג נפט שאינו קיים במצרים. במצרים מספר בתי זיקוק, המזקקים נפט בהיקף של כ־25 מליון טון בשנה. במצרים מרבצי גז טבעי גדולים. באמצעות צינור הגז הערבי, מייצאת מצרים גז טבעי לירדן, סוריה ולבנון. שלוחה מצינור זה סיפקה גז טבעי לישראל בין השנים 2008 ל־2011. עם זאת, הגידול הטבעי הגבוה במצרים הוביל ב־2012 למחסור בגז טבעי בתוך מצרים, ולצורך בייבוא גז טבעי ממדינות אחרות. גורמים נוספים המשפיעים על הכלכלה המצרית הם מסי המעבר בתעלת סואץ (ב־1997 עברו בה סחורות בהיקף של 300 מליון טון) ומטבע חוץ נכנס מעבודות חוץ של פועלים מצרים במדינות ערביות שכנות ובאזור המפרץ הפרסי. במצרים ריבוי טבעי גבוה, דבר הדורש הקצאת משאבים גדלה והולכת במהלך השנים לצורכי האוכלוסייה. מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב־1979, נהנית מצרים מסיוע חוץ אמריקאי רחב היקף. חשמל מיוצר במצרים באמצעות תחנות כח הפועלות בדלקים שונים, ובאמצעות תחנה הידרו אלקטרית בסכר אסואן, המפיקה כ־2,100 מגה-וואט. בשנת 1967 סיפקה תחנה זו 50% מצריכת החשמל במצרים, אך עד 1998 ירד שיעור זה לכ־15%, על רקע גידול ניכר בצריכת החשמל במצרים. יצור החשמל במצרים ותשתיות ההולכה אינם מספיקות לביקוש הגובר, ובעקבות כך אמינות אספקת החשמל נמוכה, והפסקות החשמל תדירות. הנמלים העיקריים במצרים הם נמל אלכסנדריה, על חוף הים התיכון, ונמל פורט סעיד, סמוך למוצא הדרומי של תעלת סואץ. הנמלים נמצאים בשליטה ממשלתית מלאה, ורמת הפיתוח שלהם נמוכה. במצרים נהוגות סובסידות רחבות היקף, על קמח, סולר, גז בישול ומוצרי יסוד נוספים. היקף הסובסידות בשנת 2012 עמד על כ־20 מיליארד דולר (מחציתם על סולר). בלעדי סובסידות אלו, לא תתאפשר חקלאות רחבה במצרים (בשל הצורך בדלק לשאיבת מים להשקיה), ויווצר משבר מזון בשל מחירים גבוהים, דבר שיעורר תסיסה חברתית חזקה במצרים. בשל כך, נמנעו השלטונות במצרים מפגיעה בסובסידות במהלך השנים. כדי לקיים את משטר הסובסידות, נדרשת מצרים ליבוא רחב היקף של חיטה וסולר, שכן המשאבים המקומיים אינם מספיקים לביקוש (מצרים מייבאת כחצי מכמות החיטה הנצרכת). בין 1980 ל־2010 (תקופת שלטון מובארק), הייתה צמיחה יציבה ועקבית בכלכלה המצרית, וההכנסה לנפש עלתה מכ־1,200$ לכ־6,200$. ב־2010, ערב ההפיכה במצרים, עמדה הצמיחה על 5.5% והגרעון התקציבי על 8%.[13] האבטלה במצרים עמדה על כ־8%, אך שיעורה היה גבוה בהרבה בקרב צעירים, וצעירים משכילים רבים נאלצו לעבוד בעבודות לא מקצועיות, עקב העדר תשתית תעשייתית מתקדמת. שיעור השתתפות הנשים בכח העבודה היה נמוך ביותר, בשל היותה של מצרים חברה מוסלמית מסורתית. יהדות מצרים היהודי הראשון במצרים היה אברהם אבינו ע"ה, שירד למצרים ברעב בארץ כנען ככתוב: "ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה לגור שם". לאחר מכאן ירד יוסף הצדיק בתור עבד בבית פוטיפר ככתוב: "והמדנים מכרו אתו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים". יוסף עבד בבית פוטיפר ואז נשלח לכלא, ועלה לגדולה לאחר שפטר את חלומות פרעה ונהיה משנה למלך, ומפרנס כול ארץ מצרים. ועקב כך בהמשך ירד יעקב ושאר בניו למצרים. לאחר פטירת יעקב ובניו החל שיעבוד היהודים במשך 210 שנים. לאחר מכאן ירדו יהודים למצרים אחרי חורבן בית ראשון עם ירמיה הנביא כמו שכתוב בפסוק: וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים, אֵת, כָּל-שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר-שָׁבוּ, מִכָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, לָגוּר, בְּאֶרֶץ יְהוּדָה. אֶת הַגְּבָרִים וְאֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַטַּף, וְאֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַבטַבָּחִים, אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן; וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, וְאֶת בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ. וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה; וַיָּבֹאוּ, עַד-תַּחְפַּנְחֵס" היהודים ישבו במצרים עד להקמת מדינת ישראל ואז רובם עזבו על התקופה שבין חורבן בית ראשון להקמת מדינת ישראל יודבר עכשיו: רוב יהודי מצרים התיישבו באלכסנדריה וקהיר כמו שדובר לעיל היו בתי כנסת מפורסמים כגון "רמב"ם, בן עזרא ואליהו הנביא". לאחר חורבן בית שני הגיעו עוד יהודים למצרים,לאחר מכאן הגיעו יהודים בתקופת גרוש ספרד וגם בתקופת פתיחת תעלת סואץ הגייעו עוד יהודים{בעיקר אשכנזים}. כיום היהודים במצרים מעטים מאוד, מספרם עומד על כמה עשרות וקברי היהודים מחוללים.

רבני מצרים רבי משה בן מימון {הרמב"ם} • ישב שנים רבות במצרים ושם גם נפטר. • חיבר ספרים רבים כגון: "היד החזקה, משנה תורה וכו'" • שימש כרופאו של המשנה למלך מצרים הווזיר אל-אלפצ'ל ולאחר מכאן גם כרפואו של המלך אפצ'אל בנו של צלאח א-דין. • היה רב הקהילה בקהיר ויסד את בית הכנסת "הרמב"ם"

גניזת קהיר בית הכנסת של הקהילה היהודית בפוסטאט, בעיר העתיקה של קהיר, נבנה בשנת 882 ע"י יהודים מירושלים שקנו את הקרקע והחלו להשתמש בו כבית כנסת. בית הכנסת נחרב בפרעות בשנת 1012, ונבנה מחדש. הרמב"ם, כששהה בקהיר, נהג להתפלל בבית כנסת זה, ולכן בית הכנסת נקרא גם בית כנסת הרמב"ם. בקומה העליונה של בית הכנסת נקבע חדר מיוחד כגניזה, כלומר מקום לאיסוף ספרי קודש וגליונות שהתבלו ואי אפשר להשתמש בהם עוד. לאורך השנים גנזו יהודי הקהילה במקום לא רק את ספרי התפילה והלימוד שבלו ונשחתו, אלא גם מסמכים משפטיים - כתבי בית דין, כלכליים - אגרות ושטרות, רשימות שמיות, קטעי פנקסים ומכתבים, וכל זאת מתוך יחס של כבוד לכל שנכתב באות עברית. האקלים היבש של מצרים סייע להשתמרות הכתבים. קיום הגניזה לא נשמר בסוד, ובמאות ה-18 וה-19 ניסו תיירים יהודיים לבדוק את תוכנה, אולם כיוון שלא פעלו באופן מקצועי, ובשל אי סדר והאבק שהיו במקום, לא עלה הדבר בידם. בנוסף האמינו בני הקהילה שמוטלת קללה על מי שייקח ספרים מן הגניזה. סוחרי עתיקות מקומיים מכרו כמה ספרים מן הגניזה לתיירים עשירים כמזכרות. בשנת 1864 ביקר הנוסע והשד"ר הירושלמי יעקב הלוי ספיר בגניזה והוציא ממנה מספר דפים. את תיאור מסעו למצרים פרסם בספרו "אבן ספיר" שיצא לאור בגרמניה בשנה ההיא.[1] בעקבות ביקורו החלו אנשים נוספים להוציא חומר מן הגניזה. בשנת 1893 הוציא לאור הרב שלמה אהרן ורטהיימר איש ירושלים את הכרך הראשון של "בתי מדרשות", שהכיל מדרשים קטנים מכתבי יד מן הגניזה.[2] ב-13 במאי 1896, שתי אחיות סקוטיות שחזרו מארץ ישראל, אגנס לוויס ומרגרט גיבסון, הראו לחוקר שניאור זלמן שכטר, שישב באוניברסיטת קיימברידג', כמה דפים מהגניזה בקהיר, שכללו את הנוסח העברי של ספר בן סירא, שבמשך מאות שנים היה ידוע רק בתרגומו הלטיני והיווני. שכטר, נלהב ממה שראה, הזדרז, וביוני 1896 השיג תמיכה למסע למצרים מטעם האוניברסיטה, ושם גילה את ההיקף העצום של הגניזה ואת החומר הנדיר שכללה. הוא העריך שפינה מן המקום יותר ממאה אלף קטעים. שכטר זכה לעזרה מיוחדת מצד חוקר מדעי היהדות צ'ארלס טיילור (1840–1908), תלמידו של קודמו של שכטר, הרב שילר סינשי. כן התגייסו לעזרתו גורמים נוספים, יהודים ונוצרים, ודיפלומטים בריטים במצרים. שכטר קיבל בין היתר מכתב המלצות מהרב הראשי של אנגליה אל הרב הראשי של קהיר. ואכן, בהגיעו לקהיר זכה שכטר לשיתוף פעולה מצד ראשי הקהילה היהודית ומצד ראשי בית הכנסת אבן עזרא. העבודה בגניזה עצמה התנהלה בתנאים קשים: שכטר נאלץ לזחול לתוכה דרך חור בקיר עזרת הנשים שבבית הכנסת, וחלל הגניזה נעדר היה דלתות וחלונות והיה מלא אבק מחניק. הוא הצליח למיין בקפידה עבור ספריית האוניברסיטה רכישה של אין ספור כתבי יד ודפים מן הגניזה – אוסף הגדול פי שלושה מכל אוסף אחר מסוגו בעולם כולו (אוספים גדולים למדי של מסמכים מהגניזה הגיעו בעבר בדרכים עקיפות אל הספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג וכן למקומות נוספים, אך מבלי שייחשף מקורם). שכטר וטיילור תרמו את האוסף, הנקרא על שמם, לאוניברסיטת קיימברידג'. חלקים מן האוסף הגיעו לספריות חשובות רבות, בהן בסנקט פטרבורג, בודפשט, וינה, שטרסבורג, פריז, לונדון, אוקספורד, מנצ'סטר, בית המדרש לרבנים בניו יורק, פילדלפיה, וושינגטון ועוד. חומר שהיה בכמה ערים אירופיות, בהן ברלין, פרנקפורט וורשה אבד בזמן מלחמת העולם השנייה. אולם רובו של החומר (כ-70%) נמצא בקיימברידג', באוסף על שם טיילור-שכטר בספריית האוניברסיטה.

קהילות במצרים קהילת קהיר עוד בזמן פוסטט התיישבו יהודים קראים בקהיר. אמנם היו זמנים שהם סבלו מרדיפות וגזירות קשות, אולם בדרך כלל נהנו מיחס סובלני. קהילת היהודים בקהיר פרחה במאה השתיים עשרה, אותה תקופה שבה חי בעיר הרמב"ם {עליו ידובר בהמשך}. אך תחת שלטונם של הממלוכים הידלדלה קהילת קהיר והעיר כמעט נהרסה לחלוטין. כשכבשו הטורקים את קהיר התאוששה העיר וקלטה מגורשי ספרד רבים. במאה התשע עשרה גם הגיעו יהודים רבים מאירופה, ולצד הקהילה הספרדית והקראית קמה גם קהילה אשכנזית. עם חדירת ההשפעה האירופאית, ובעיקר עם הכיבוש הבריטי, השתפר מצבם הכלכלי של יהודי קהיר. בתי מסחר שפתחו קרוב למרכז העיר תפסו מקום משמעותי במסחר העירוני, ומוקד הקהילה יצא מחומות העיר העתיקה. לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הגיע מספר היהודים בעיר ל-40,000 והם תפסו משרות ועבודות חשובות בעיר. אך לאחר שהפסידו הערבים במלחמת העצמאות, הם החלו לגזור גזירות קשות על היהודים בקהיר ובמצרים בכלל. במחצית שנות החמישים חלה החמרה נוספת במעמדם של יהודי קהיר עקב תפיסת מרגלים יהודיים לטובת ישראל במסגרת 'עסק הביש' ובעקבות מבצע קדש אז איבדה מצרים חיילים רבים והפסידה למשך כמה חודשים את חצי האי סיני לישראל. עקב האירועים עזבו רוב היהודים את העיר עד למלחמת ששת הימים, וכיום נותרו בעיר רק כמה עשרות יהודים, רובם קשישים. בקהיר קיימים כיום כתריסר בתי כנסת אשר עומדים על תילם ומשמשים בעיקר כמוקדי תיירות, וכמבנים לשימור. הראשי שביניהם הוא בית הכנסת העתיק "בן עזרא" שנמצא בקהיר העתיקה, ובו נמצאה הגניזה הקהירית. מסמכים נוספים נתגלו בבית הקברות העתיק של קהיר העתיקה. מרבית המסמכים מצויים כיום במוסדות אקדמיים בבריטניה ובאמריקה. בית כנסת זה משמש מוקד עליה לרגל לתיירים רבים. בתי כנסת נוספים הם בית הכנסת שער השמיים ברחוב עדלי שבמרכז העיר הפעיל בחלק מהחגים וניתן לבקר בו גם בימים רגילים ובית הכנסת הרמב"ם שנבנה במאה העשירית ושוקם ב2010. בית כנסת נוסף, אשר משמש את עובדי השגרירות הישראלית, נמצא בשכונת מעאדי, בדרום קהיר. מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, ממוקמת ברובע דוקי שבעיר השגרירות הישראלית. למרות הסכמי השלום בין המדינות, כיום מספר התיירים הישראלים בעיר נמוך ביותר.

קהילת אלכסנדריה היהודים הראשונים התיישבו בעיר במאה ה-3 לפנה"ס, בימי שלטון בית תלמי. הם זכו לעצמאות רחבה בניהול ענייניהם הפנימיים. בראשם עמד אתנרך (נשיא העם) ולימים ניהלה את הקהילה מועצת הזקנים בת 71 איש. הקהילה הייתה עשירה מאוד והקימה בית כנסת מפואר. התפתחה בה ספרות יהודית-הלניסטית, ובה נעשתה ראשית מלאכת תרגום התנ"ך ליוונית ("תרגום השבעים"). בגמרא מוזכרים יהודי העיר, ונאמר שהשמן היחיד המצוי ברשות אנשי אלכסנדריה הוא שמן צנונות. בין יהודי העיר המפורסמים מאותה התקופה היה הפילוסוף פילון האלכסנדרוני. בתקופה הרומית היוו היהודים כ-40 אחוזים מתושביה של אלכסנדריה, והם חיו ברבעים מיוחדים משלהם (2 מתוך 5 רבעים). התושבים האחרים היו בעיקר יוונים. בשנת 38 לספירה פרעו תושבי העיר היוונים ביהודים, בסיועו של הנציב הרומאי. בשנת 66, בפרוץ מרד היהודים ברומאים בארץ ישראל, התמרדו גם יהודי אלכסנדריה. המרד דוכא ביד קשה, ורבבות יהודים נהרגו. מרד נוסף פרץ ב-115. בשנת 414 גורשו כל היהודים מאלכסנדריה בידי שליטיה הביזנטיים. במאה ה-12 ישבו בה רק 300 יהודים. במאה ה-19, עם חדירת האירופאים למצרים, שבה הקהילה היהודית וגדלה. בין השאר כיהנו בה כרבנים ראשיים הרב ישראל משה חזן, הרב נתן עמרם, הרב פרופ' דוד פראטו והרב ד"ר משה ונטורה. במקורות יהודים נהגו באותה תקופה לכנות את אלכסנדריה "נא אמון". אחרי מלחמת העולם השנייה ישבו באלכסנדריה כ-15,000 יהודים. בשנים שלאחר קום מדינת ישראל עלו רובם לישראל. בית הכנסת אליהו הנביא קיים עד היום בעיר. יחסי ישראל-מצרים היחסים של מדינת ישראל והרפובליקה הערבית של מצרים ידעו ברבות השנים תהפוכות רבות - החל מיחסי עוינות ומלחמה דרך הסכם שלום וכלה בקיומם של יחסים דיפלומטיים מלאים אך קרירים, בין המדינות. יחסי ישראל מצרים 1948-1977 ב־14 במאי 1948, עם הקמת מדינת ישראל, פלש הצבא המצרי לדרומה של ישראל, כחלק ממתקפה מתואמת של צבאות מדינות ערב השכנות. בהמשך המלחמה הצליחו כוחות צה"ל להדוף את המתקפה המצרית וכבשו את שטחי הנגב עד סיני ואל עריש. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק שנחתם באי רודוס. בשנת 1956 פלשה ישראל לסיני בהתקפה מתואמת עם בריטניה וצרפת במה שנודע כמבצע קדש או מלחמת סיני. בריטניה וצרפת שאפו להחזיר לידיהן את תעלת סואץ שהולאמה על ידי מצרים זמן קצר קודם לכן. ישראל הייתה מעוניינת בחיסול בסיסי הפדאיון שתקפו מטרות בישראל לעתים קרובות. פיגועי הפדאיון התעצמו החל מעלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר כחלק ממהפכת הקצינים החופשיים אשר אירעה במצרים. ישראל כבשה את רצועת עזה וחצי האי סיני, אולם בלחץ ארצות הברית וברית המועצות נסוגה והסכימה להפרדת כוחות על בסיס קו שביתת הנשק. לאחר מבצע קדש, היו ניסיונות גישוש בין הצדדים לכינון הסכם אי לוחמה, אולם אלו נכשלו בעיקר בשל הדרישה המצרית לנסיגה ישראלית חזרה לגבולות תוכנית החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947. ב־1966 עלה לכותרות אייבי נתן, אז בעל מסעדת קליפורניה בתל אביב, כשביקר במצרים כחלק מיוזמה פרטית שהוגדרה כתמהונית על ידי שלטונות מצרים. במאי 1967 גברה שוב המתיחות בין ישראל למצרים, לאחר שמצרים הפרה את הסכם הפרדת הכוחות, סילקה את משקיפי האו"ם מסיני ומרצועת עזה וסגרה את מיצרי טירן. במקביל החלה מצרים בתיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. ישראל פתחה במכה מקדימה נגד מצרים, ירדן וסוריה במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שוב את רצועת עזה וחצי האי סיני. עם תום המלחמה, ראתה מצרים בנוכחות הישראלית בסיני כמסוכנת, שיקמה וחיזקה את צבאה ויזמה באזור תעלת סואץ תקריות גבול. תקריות אלו החמירו לאורך הזמן והתפתחו לכדי מלחמת ההתשה. נאצר, הודיע על ביטולה של הפסקת האש בין הצדדים והכריז כי ההתשה היא שתכריע בסופו של דבר את ישראל. מלחמת ההתשה נמשכה עד שנת 1970, אז הושגה הפסקת אש בעקבות קבלת תוכנית רוג'רס על ידי הצדדים. מותו של נאצר באותה שנה והחלפתו באנואר סאדאת, תרמו אף הם לתחושת הרגיעה בישראל שראתה בו מנהיג אפרורי. לאחר תרגילים נרחבים והכנות ממושכות, באוקטובר 1973 תקפה מצרים את ישראל במפתיע במה שנודע בישראל כמלחמת יום הכיפורים ובמצרים כמלחמת אוקטובר או מלחמת הרמדאן. בתחילת המלחמה הצליח הצבא המצרי לצלוח את תעלת סואץ ולכבוש שטחים לאורך הגדה המזרחית שלה, אולם בהמשך המלחמה הצליחו כוחות ישראלים לכבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ ולכתר את הכוחות המצריים בסיני. על אף המצוקה המצרית והלחץ שהפעילה על המעצמות להשגת הפסקת אש לנוכח מצבה הצבאי בסוף המלחמה, במצרים הוצגה המלחמה כניצחון הירואי ש"מחה את חרפת 1967". רבים סבורים כי תפיסת המלחמה כניצחון מצרי אפשרה לסאדאת להתחיל במגעים עם ישראל וזאת לאחר שהחזיר את הכבוד האבוד למצרים. בשנת 1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות שבו הוחזר אזור התעלה למצרים, ואשר סיים למעשה את מצב המלחמה בין מצרים לישראל. בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים בין שתי המדינות, במסגרתו הורחבה הרצועה המצרית בסיני.  

הסכם השלום והיחסים בין 1977-1989 מפנה דרמטי ביחסים בין המדינות אירע בנובמבר 1977 עם ביקורו של אנואר סאדאת בישראל ונאומו בכנסת. ביקור זה התאפשר לאחר שסאדאת הכריז במועצת העם המצרי על כוונתו לבקר בישראל ונענה בחיוב על ידי ראש הממשלה הישראלי מנחם בגין. יוזמה זו הרעידה את אמות הסיפים באזור, גרמה לסילוקה של מצרים מהליגה הערבית ויצרה בישראל תחושה של כמעט אחרית הימים. לאחר הביקור נפתח משא ומתן בין המדינות שידע קשיים רבים. בספטמבר 1978 חתמו שני הצדדים על הסכם מסגרת לשלום - הסכמי קמפ דייוויד על פיו תיסוג ישראל מסיני באופן מוחלט תמורת שלום מלא עם מצרים. מספר חודשים לאחר מכן, ולאחר המשך משא ומתן עיקש, חתמו שני הצדדים על הסכם השלום ביניהם במרץ 1979 על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון. במסגרת הסכם זה התחייבה ישראל לסגת מכל שטח סיני (המצרים לא דרשו את רצועת עזה ונפתח משא מתן על מתן אוטונומיה לפלסטינים) ולהרוס את היישובים הישראליים שהיו קיימים שם ובראשם העיר ימית, תוך 3 שנים. לאחר הנסיגה הישראלית הראשונית מסיני והעברת אל עריש לידי המצרים הוחל בתהליך הנורמליזציה בין המדינות: נפתחו שגרירויות הדדיות והחלה הפעלת טיסות בין המדינות. במקביל ליצירת הקשרים הפורמליים בין המדינות, ניכרה התנגדות עזה מאוד בקרב האינטליגנציה המצרית להסכם השלום ומרבית הארגונים המקצועיים הוציאו מתוכם את החברים שקיימו קשרים עם ישראל. כמו כן בלטה התנגדותם החריפה של האחים המוסלמים במצרים להסכם. באוקטובר 1981, ספג השלום מכה אנושה כאשר הנשיא סאדאת נרצח על ידי אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי שהתנגד להסכם השלום. למרות הרצח, מילאה ישראל במלואם את התחיבויותיה בהסכם וב־25 באפריל 1982 נהרסה העיר ימית לחלוטין ואחרון הישראלים עזב את סיני. נשיא מצרים החדש חוסני מובארכ, התקשר לבגין והביע את הערכתו על הביצוע המדוקדק של הסכם השלום. למרות הנסיגה המלאה, תוך זמן קצר החלו היחסים בין המדינות להדרדר עם פרוץ מבצע שלום הגליל ביוני 1982. מצרים מיהרה להחזיר את השגריר שלה בתל אביב לקהיר ופעלה נמרצות לבידודה של ישראל בעולם. בנוסף, החלה מצרים לטעון כי הנסיגה הישראלית לא הושלמה וכי רצועת החוף של טאבה, בה הקימה ישראל מלון, היא שטח מצרי ועל ישראל להחזירה למצרים באופן מיידי. למרות משברים אלו, תיירים ישראלים רבים החלו לפקוד את מצרים. ההתקררות בין המדינות המשיכה לאחר רציחתו בקהיר ב-1985 של אלברט אטרקצ'י, דיפלומט ששירת בשגרירות ישראל במצרים, רציחתה של אתי טלאור ופציעתם של שלושה עובדי שגרירות נוספים בפיגוע בקהיר ב-1986 והפיגוע בראס בורקה באוקטובר 1985 בו חייל מצרי רצח שבעה ישראלים שנפשו בסיני. עדים שהיו במקום סיפרו על התעלמות מצרית מבקשות העזרה של הישראלים ומזלזול בוטה ועוין. במקביל באותה שנה הסכימו שני הצדדים לגשת לבוררות בינלאומית בנוגע למעמדה של טאבה. בעקבות כך החזירה מצרים את שגרירה לתל אביב. מספר שנים מאוחר יותר בינואר 1989, בעקבות הסכם הבוררות בין המדינות, הועברה רצועת החוף של טאבה על בית המלון הישראלי וכפר הנופש שנבנו בה (כיום מלון הילטון טאבה), לידי מצרים במה שתואר על ידי המשטר המצרי כ"השבת גרגר החול האחרון של המולדת". עם זאת, גם החזרתה של טאבה לידיים מצריות לא הביאה למפנה חיובי ביחסי שתי המדינות. זמן קצר לאחר החזרת טאבה למצרים הותקף אוטובוס ישראלי סמוך לקהיר ואחד עשר ישראלים נרצחו. פיגוע זה היווה מכה אנושה לתיירות הישראלית ההולכת ומתמעטת למצרים והיווה נקודת מפנה ברצונם של ישראלים לבקר במדינה השכנה.

פוליטיקה

מצרים היא באופן רשמי רפובליקה, אך למעשה מדובר במדינה שנשלטת על ידי שלטון יחיד. חוסני מובארכ היה נשיאה של מצרים מה-14 באוקטובר 1981 ועד התפטרותו ב-11 בפברואר 2011. מובראכ היה מנהיג המפלגה הלאומית דמוקרטית שהנהיגה את מצרים מאז הקרע עם סוריה ב־1978. נכון להיום הסמכויות מרוכזות בידי הצבא המצרי. מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. בקהיר, נמצאים משרדיה הקבועים של הליגה הערבית. במצרים יש בחירות רב-מפלגתיות, אך משקיפי זכויות אדם בינלאומיים מעלים דאגה באשר לחופש הביטוי ולחירויות אזרח במצרים. במרץ 2007 הוכנסו 34 תיקונים לחוקה המצרית, אשר חיזקו את מעמדו של מובארכ והגבירו את הסבירות שיוכל להעביר את הנשיאות לבנו גמאל מובארכ, בדומה לדרך שבה נעשו הדברים בסוריה בשנת 2000. תיקונים אלו קובעים כי לא יתאפשר למפלגה בעלת אופי דתי להתמודד בבחירות במצרים וכי נשיא המדינה חוסני מובארכ יוכל לפזר את הפרלמנט ללא צורך במשאל עם כפי שהיה נהוג עד כה. בשל שינויים אלו, התנגדו חוגי האופוזיציה במצרים לשינויים בחוקה. התיקונים בחוקה אושרו במשאל עם שנערך ב-28 במרץ 2007. לטענת המשטר במצרים, אחוזי ההשתתפות הגיעו לשליש מבעלי זכות ההצבעה וכי התיקונים זכו לתמיכה של כ-75 אחוזים של המצביעים. לטענת חוגי אופוזיציה אשר החרימו את המשאל, רק 6% מאזרחי מצרים השתתפו במשאל שתוצאותיו זויפו. לאחר רצח סאדאת, נקבע כי יש מצב חירום במצרים. מצב החירום מוארך כל שנתיים מאז 1981. הוא מאפשר לשלטונות להטיל פיקוח צמוד על התקשורת, להפעיל צנזורה על כל פרסומיה ולסגור אמצעי תקשורת, לעצור אזרחים "המסכנים את הסדר הציבורי" או החשודים בטרור או בסחר בסמים, להחזיקם במעצר ממושך ולשופטם בפני בתי דין מיוחדים ללא זכות ערעור. רק לנשיא מובארכ יש הסמכות לאשר או לבטל את גזר הדין. במאי 2010 אישרה מועצת העם המצרית את הארכתו של מצב החירום בשנתיים נוספות, אף על פי שהנשיא מובארכ הבטיח מספר פעמים כי מצב החירום יבוטל ובמקומו יחוקק חוק מיוחד למאבק בטרור. מובארכ קיבל את ההחלטה בידיעה ברורה שהיא תשמש דלק לגלגלי האופוזיציה, אשר תראה בה נימוק טוב להגביר את מאבקה בשלטון לקראת הבחירות הקרובות. כהיום השליט הוא עבד אל פתח א אסיסי.

הירידה למצרים בימי האבות

ערך מורחב - ירידת בני ישראל למצרים

גלות מצרים והיציאה ממנה

עם ישראל שועבד במצרים לפני מתן תורה.

אופייה של מצרים בתקופה זו

• אין עבד נעשה מלך במצרים, תקנה זו שונתה בזמנו של יוסף.
• היו נוהגים לעקר את הבהמות שלא ילדו
• ארץ מלאה כשפים עד ששאלו את משה רבינו על שמביא פלאים למצרים "תבן אתה מכניס לעופריים?"

גלות יהודים למצרים בימי התנ"ך

יהדות מצרים היהודי הראשון במצרים היה אברהם אבינו ע"ה, שירד למצרים ברעב בארץ כנען ככתוב: "ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה לגור שם". לאחר מכאן ירד יוסף הצדיק בתור עבד בבית פוטיפר ככתוב: "והמדנים מכרו אתו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים". יוסף עבד בבית פוטיפר ואז נשלח לכלא, ועלה לגדולה לאחר שפטר את חלומות פרעה ונהיה משנה למלך, ומפרנס כול ארץ מצרים. ועקב כך בהמשך ירד יעקב ושאר בניו למצרים. לאחר פטירת יעקב ובניו החל שיעבוד היהודים במשך 210 שנים. לאחר מכאן ירדו יהודים למצרים אחרי חורבן בית ראשון עם ירמיה הנביא כמו שכתוב בפסוק: וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים, אֵת, כָּל-שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר-שָׁבוּ, מִכָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, לָגוּר, בְּאֶרֶץ יְהוּדָה. אֶת הַגְּבָרִים וְאֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַטַּף, וְאֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַבטַבָּחִים, אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן; וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, וְאֶת בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ. וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה; וַיָּבֹאוּ, עַד-תַּחְפַּנְחֵס"

יהודים ששהו במצרים בימי התלמוד

קהילת אלכסנדריה של מצרים

היהודים הראשונים התיישבו בעיר במאה ה-3 לפנה"ס, בימי שלטון בית תלמי. הם זכו לעצמאות רחבה בניהול ענייניהם הפנימיים. בראשם עמד אתנרך (נשיא העם) ולימים ניהלה את הקהילה מועצת הזקנים בת 71 איש. הקהילה הייתה עשירה מאוד והקימה בית כנסת מפואר. התפתחה בה ספרות יהודית-הלניסטית, ובה נעשתה ראשית מלאכת תרגום התנ"ך ליוונית ("תרגום השבעים"). בגמרא מוזכרים יהודי העיר, ונאמר שהשמן היחיד המצוי ברשות אנשי אלכסנדריה הוא שמן צנונות. בין יהודי העיר המפורסמים מאותה התקופה היה הפילוסוף פילון האלכסנדרוני. בתקופה הרומית היוו היהודים כ-40 אחוזים מתושביה של אלכסנדריה, והם חיו ברבעים מיוחדים משלהם (2 מתוך 5 רבעים). התושבים האחרים היו בעיקר יוונים. בשנת 38 לספירה פרעו תושבי העיר היוונים ביהודים, בסיועו של הנציב הרומאי. בשנת 66, בפרוץ מרד היהודים ברומאים בארץ ישראל, התמרדו גם יהודי אלכסנדריה. המרד דוכא ביד קשה, ורבבות יהודים נהרגו. מרד נוסף פרץ ב-115. בשנת 414 גורשו כל היהודים מאלכסנדריה בידי שליטיה הביזנטיים. במאה ה-12 ישבו בה רק 300 יהודים. במאה ה-19, עם חדירת האירופאים למצרים, שבה הקהילה היהודית וגדלה. בין השאר כיהנו בה כרבנים ראשיים הרב ישראל משה חזן, הרב נתן עמרם, הרב פרופ' דוד פראטו והרב ד"ר משה ונטורה. במקורות יהודים נהגו באותה תקופה לכנות את אלכסנדריה "נא אמון". אחרי מלחמת העולם השנייה ישבו באלכסנדריה כ-15,000 יהודים. בשנים שלאחר קום מדינת ישראל עלו רובם לישראל. בית הכנסת אליהו הנביא קיים עד היום בעיר.

בית חוניו

ראה גמרא (מנחות קט:), רש"י (מגילה י.) ועוד.

יהודים ששהו במצרים באלף השנים האחרונות

איסור התורה להתגורר במצרים

רמב"ם מזכיר במשנה תורה: מצוות לא תעשה - שלא לשכון בארץ מצרים רמב"ם מלכים ה, ז.

קישורים חיצוניים

• הרב צבי א. נויגרשל, איסור הישיבה בארץ מצרים, "שמעתין" גיליון מס' 137-138, תשנ"ט, מתוך: אתר 'דעת'
• אליהו ברינבוים, מצרים - מולדת הגלות, מתוך 'מקור ראשון' - אתר 'דעת'
• ד"ר מיכאל ליטמן, רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה, דף שבועי אוניברסיטת בר-אילן, גיליון 200 - שופטים תשנ"ז
• האם מותר לגור במצרים, ספרד ופולין?, מתוך: אתר השבת
• הרב יעקב ששון, שאלה: האם מותר על פי ההלכה לנסוע למצרים?, מתוך 'הלכה יומית'