פרשני:אגרות הראיה: אגרת קעח: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (Try fix category tree)
תגית: ריקון
(Added igrut reaya.)
שורה 1: שורה 1:
{{פרשני}}{{#makor-new:אגרות הראיה: אגרת קעח |אגרות הראיה-|אגרת|קעח|}}


= רקע לאגרת =
= הערות, מקבילות, וביאורים נצרכים =
= נמען האגרת =
=האגרת=
ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, ז' טבת תרס"ט.
לכבוד ידידי אהובי, הרב החכם השלם, אוצר אורה, מר בנימין מנשה
לעווין שליט"א, וכא"ל, שוי"ר.
במועדו הגיעני מכתבו היקר מיוד מרחשון העבר, ובשום אופן לא עלתה
בידי לקחת מועד להשיב עליו כראוי, לפי חפץ לבבך, יקירי, ולפי חפצי ואהבתי
העזה לכבודך. אמנם כאשר ראיתי, שהזמן הולך ונמשך, ואנכי לא אוכל להתנער
מטרדות עבודות שונות שמפריעות אותי מחפצי, הנני מתגבר וכותב, איך שיעלה
בידי, בחפזון, רק כדי שלא להניח את יקרת מעלתך בלא תשובה.
והנה ע"ד צערך מענין ב"א, מרה נפשי גם אני על זה, אבל ראוי לנו להשקיט
את רוחנו, כי אם רק נעורר את הרוח, והאור האצור במקור ישראל יגיח ממקומו,
ישובו לנו כל אשר סרו מעלינו. למשל, כאשר יגלה לעין כל, כי כל חלק טוב
הנמצא בתוך האנרכיה הנה הוא נמצא עמנו בתכלית שלמותו בטהרת הישראלות,
ואותם הזבלים וההריסות הרעות, המגובלים בה בהכרח, אין אנחנו צריכים להם כלל.
אז תקיף האורה הישראלית ג"כ את כל אנרכיסתינו. כל שיטה שבעולם אינה צדה
נפשות בצד הרע והשפל שבה כ"א בצד הטוב וניצוצי האורה שבה, על-כן עבודתנו
היא למצא את ניצוצי האורה שבכל שיטה, אפילו המהרסת, ובטוחים אנו שכל מה
דף 230
שהוא טוב מסכים הוא עמנו, "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב". ע"כ על שאלתך,
יקירי, בנידון זה "עד מתי קללת אלהים רובצת עלינו", שתשובתך היא "ד' אלהים
הוא יודע&quot;, מוסיף אנכי רק את סיפא דהאי קרא: &quot;וישראל הוא ידע&quot;<ref>יהושע כב כב</ref>, וכשידע
ישובו לנו הימים, שבהם נתהפכה קללתו של בלעם לברכה<ref>דברים כד ו וע' ויקרא רבה פ&quot;ד</ref>, ותשוב גם קללה זאת,
של האנרכיה ויתר הפגעים האוכלים אותנו בכל פיותיהם, לברכה.
וע&quot;ד מנהג הספרדים בסירכא דלבא בא&quot;י, הם נוהגים להחמיר בזה כדברי
הב&quot;י, שהם נוהגים תמיד אחריו. רק זה נודע לי מפי שו&quot;ב ספרדי אחד, שבא
ממערב (ממאראקא, כך קוראים הספרדים פה את בני מאראקא : מערבים), שאצלם
פשט המנהג להתיר ע&quot;י נפיחה, כפי שהובאה כבר הוראה זו בדברי גאונים קדמאי
ובתראי, דהיינו שאינם קולפים את הסירכא, כמו שהונהג אצל האשכנזים בתקופה
האחרונה, אלא הם נופחים את הריאה כמו שהיא, עם הסירכא שבה, וכיון שאינה
מבצבצת, הרי אין בה נקב, סומכים ע&quot;ז ומתירין אותה בלא בדיקה אחרת. ובאמת
הוראה זו קרובה היא יותר לשיטת התלמוד, ממנהגנו לקלוף את הסירכות בלא
הבדל בין מה שנסרכה לריאה עצמה, אפילו שלא כסדרה ממש, דהיינו מאונה אחת
להאחרת הרחוקה ממנה, בהפסק של אונה המבדלת ביניהן, שזאת היא תכונת
&quot;שלא כסדרן&quot; הברורה מדין התלמוד. ובאמת אין לכחד, שאחינו אלה, הרחוקים יותר
ממנו מחיים קולטוריים מחודשים, עמד בם הטפוס של סדרי החיים שהיו מונהגים
בימים הראשונים, יותר ממה שהם עומדים בשלמות צביונם אצלנו. זה השו&quot;ב
בעצמו נתקבל פה אצל הספרדים, והנה היה אצלו מנהג חדש שהשו&quot;ב צריך גם
הוא לעשות הפעולה של '''השחיטה'''. אצלם במערב אין המנהג כן, אלא החכם,
שהוא השו&quot;ב לפי מובן שלנו, הוא בודק את הסכין, ומוסר אותו לטבח (הקצב),
והטבח יודע רק חמשת ההלכות שבשחיטה, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור,
והוא שוחט, והשו&quot;ב בודק את הריאה, ובזה תמה כל עבודתו. והאמת אגיד, שאצלי
מוצא חן סדר כזה, וזהו יותר נוטה לרוח ישראל סבא. תלמיד-חכם, איש רוחני,
ועם זה קבוע יהיה לעסוק בזביחת בעלי חיים ונטילת נשמתם, אין זה מסכים עם
רגשי הלב הצלולים. אע&quot;פ שהשחיטה, ובכלל אכילת בע&quot;ח, היא מוכרחת עדיין
להיות נוהגת בעולם, מ&quot;מ ראויה מלאכה זאת להעשות ע&quot;י אנשים שלא הגיעו עדיין
להמדה של התעדנות ההרגשה, והמלומדים בעלי המוסר, הדעה והדת, הם ראויים
להיות פקידים על שמירת התכונה שלא תהיה ההמתה של בע&quot;ח ברברית, ושיכנס
בכל הענין הזה של אכילת הבשר אור אצילי, שיוכל בעתו להבריק את העולם.
וזה אצור באמת בהלכות שחיטה וטריפות<ref>ע' &quot;אפיקים בנגב&quot;, ב&quot;הפלס&quot; תרס&quot;ג, פרק ח י</ref>, כאשר ידוע לנו לנו, יקירי. ובעיקר הענין
בסירכא דליבא אם היא מחוברת לשומן הלב, אין הדבר ברור לאסור, ואין לתמוה
כלל על המתירין, שאפילו ע&quot;פ האחרונים שלנו יש מקום לעשות אותה עכ&quot;פ
לספק טריפה, עיי' מקדש מעט שבס' דעת קדושים סי' ל&quot;ט סקפ&quot;א. ואי אפשר לי
כעת להאריך בענין זה, שרבו שריגיו.
ע&quot;ד השמות שבפרגמנט<ref>קטע כתב-יד עתיק שנמצא בספריה בעיר ברן</ref>, אין בהם כל חדש, ובאחדים נראה להגיה קצת. אדירירון
דף 231
מצוי בתקוני-זוהר<ref>תקון שבעים</ref>, ודרשו אותו ע&quot;פ הוראות &quot;בי' אדיר בי' ירון&quot;, כלומר הרננה
האדירה של ההויה, כמו שהפיתגוריים היו אומרים ע&quot;ד ההרמוניאה של המוסיקה
הכללית, שודאי חזיון נצחי הוא בעמקי הרוחניות. הדרניאל הוא ג&quot;כ מצוי אפילו
במדרשים, ונמצא בספר הקבלה השימושית &quot;רזיאל המלאך&quot;, בסופו. וכן נמצא שם
ג&quot;כ אנסיפיאל, ואולי צריך לנסח כן את אנסיסיאל שבפרגמנט, וההוספה &quot;אנס&quot;
היא הוראת הנצחיות בכפל אמן נצח סלה בר&quot;ת, והיוד להוראת היחש והיחוד.
פתחיאל ג&quot;כ נמצא בספר הנ&quot;ל, והכונה היא ההויה המתחלת ופותחת פתח לכל
המציאות, הכללית והפרטית, המורגשת ומושגת מההברקה של האמונה והידיעה
באור האלהות ועזוזו. זגנזיאל נראה לנסח זגזגאל, שהוא מצוי הרבה, והכונה היא
ההלבשה החיצונה של כל המהויות הרוחניות והחמריות בכללות המצוי, כמו זג
שהוא הפך החרצן הפנימי, ולפעמים מתאים הדבר ג&quot;כ על ההצטיירות של התוכן
הפנימי בנגוד להמתודיקה החיצונה, לאותו מ&quot;ד שהפנימי קרוי זג, כמבואר נזיר
ל&quot;ד ב', והכל ע&quot;פ העז האלהי חיי החיים. במקום מכורתאל נראה להגיה אכתריאל,
המצוי גם בגמרא<ref>ברכות ז</ref>. צב צביב נראה שצ&quot;ל צבצביה, והכונה : צב' מצבאות, שהוא
השרש של צבא, כלומר מקור החיל להכחות וההויות המרובים שבמציאות, וקשרות
הרוחניות עם החמריות והפעול בפועל, והוכפל לכונה של חיזוק הרושם, וכמו
שמכפלת הפילוסופיא את המושגים האביקטיביים והסוביקטיביים. הבהביב ג&quot;כ
יותר טוב צ&quot;ל הבהביה, כלומר : כח התביעה למלא כל חסרון ולקבל תמיד שבמציאות,
כמו שהשכל מקבל מושכל והחומר - כח, ויתר האיכויות, שכח-התביעה &quot;הב הב&quot;<ref>משלי ל טו; עבודה-זרה יז</ref>,
שהוא ההעדר המקביל את ההויה, עומד ופועל תמיד, והמסתכל עליו בעין חמושה
באור אמונה בהירה רואה ומרגיש את האלהות הפועלת שבמציאות ובכל פרטיה.
הקבוץ הכללי של כל ההזרחות וקשר הכחות בכל מלא העולמים, בחומר וברוח,
במוסר ובחברה, - זהו מובן השם הגדול הכולל כל. וההסתעפות של המובנים
לפלגות של כחות הפעולה וההנהגה בריבוים, שהם שבעים, - משבע של יסודות
הכמות המעשית, כמו ששה קצוות של החומר והכללות שלהם, וכיוצא בזה דימויים
רבים בריבוים ע&quot;י עשר, - הם הסך-הכל המתגלה במרחק אופק ההסתכלות<ref>&quot;שבעים שמות שיש לקב&quot;ה&quot;, במדבר רבה פ' יד, אותיות דר' עקיבא, וכפגרמנט הנ&quot;ל</ref>.
וראויים האורות הללו למסור ציור הוד מלכות למלך עולמים, ע&quot;פ חזון ברואי
מטה הקוראים בשם המלך הגדול, לאשר הוא למעלה מכל שם ותאר, אבל מקור
חיי כולם. - תחת צורנוק צ&quot;ל צורתק, והוא שם מצוי בספ&quot;ר הנ&quot;ל ובכתבי
האר&quot;י ז&quot;ל<ref>ע' סידור האר&quot;י (להרב ר' שבתי מראשקוב) מוסף ראש השנה, פיוט &quot;האוחז&quot;, וסתרי תורה זהר וירא קח:</ref>. והכונה היא : אור האלהי שבהויה הנגלית, &quot;צור עולמים&quot;, ת&quot;ק הוא
מחצית מספר האלף, הרביעי שבמספרים, הנחשב כסמל הריבוי, &quot;בין ארץ לרקיע
ת&quot;ק שנה&quot;<ref>חגיגה יג</ref>, &quot;עץ החיים מהלך ת&quot;ק שנה&quot;<ref>ירושלמי ברכות פ&quot;א ה&quot;א</ref>, כלומר : הגלוי שבכל וכח הפועל
והמחזיק שבו, המטביע את החותם על אופני ההתגלות וגוניה המיוחדים, הכבירים
מאוד.
בספירה כזאת, שהיו הלמודים המטפיזיים מצוים, נעשו מבטאים כמו אלה
דף 232
שגורים, ובאוצר מלים של חביונות כאלה השתמשו בו, ובאמת יש כח-פועל נפלא
לכל מבטא מהם, העשיר בתכנו וקצר בביטויו. זהו כח דינמי המחולל נפלאות.
בכחות הנפש אנו רואים את גבורת הכח של ביטוי קצר ועשיר, בחיי החברה ובחיי
המוסר. יש סגולה פנימית לפעמים להרגיש את עזוז עשרו של איזה מבטא, אפילו
בלא הכרה שכלית, כ&quot;א ע&quot;י איזו הרגשה סמויה. וכשאוצרות דעה והרגשה כבירים
מאד סגורים בתיבה אחת, כשהיא מתלוה להכנה רוחנית אדירה מצד המבטא אותה,
היא פועלת על ההויה כפי אותה מכסת הכח הרוחני, שנצבר בה לצורך התהוותה.
כדי לבא לענין זה בכל עמקי תכניותיו צריכים לגשת אל הערפל, המלא אורה
ויפעה למוכשרים להציץ בתוכו, של המיססטיקה בכללה, ולכל הערך הכללי של
החכמות הנסתרות, באדם בכלל ובישראל בפרט, שרק נשמות קטנות יכולות לזקוף
חזיונות-עולם הללו, שספחו אבירי דעה וגבורה רוחנית בכחם, על החשבון של
הדמיון הכזבני, שההשכלה המודרנית היא פודה ממנו את מחזיקיה. אבל האמת
היא, שהעולם הנסתר, בחומר וברוח, עשיר הוא באין ערוך יותר ויותר מהעולם
הגלוי עם כל הופעותיו, ואותה התשוקה לנסתר, הנמצאת ביחידי האנושיות בכל
דור ודור, היא נטיית האורה היותר גדולה, שבמקורה היא נטיית החרות העליונה,
החפצה לנתק כל חבל מצמצם ומתיש כח. ביחוד תגדל השאיפה להיות נפדה
מהצמצום הדלותי בעולם הרוח, ברגשי המוסר, האהבה, היופי, העז והצדק, ונשמתו
של אדם מתרוממת אל האור האלהי ומורידה ממרומי עוזה סדרי חיים כאלה,
הרגשות עדינות כאלה, שרעפי גבורה כאלה, שהם משחררים את החברה הצבורית
כולה מגסותה ומופיעים עליה אורה. הנובלות שבאלה הנטיות הנצחיות הנן פזורות
בכתבים בלים ומפורדים של בעלי הקבלה השימושית. בהמשך הזמן רבו הממשמשים
בקליפתם של המושגים העשירים הללו, אשר מעולם לא הציצו בתכנם הפנימי. סגולה
יש לאוצרות כאלה, שבלא דעה ג&quot;כ הם שופכים על הנשמה איזו הפעלה; כשהיא
לפחות ישרה, כשהרגשותיה הנן נורמליות, תוכל ההפעלה להיות עדינה. רגשי
האמונה, שהנם הסימנים היותר מובהקים לנשמה בריאה, מתגברים, ונטיית האצילות
מתחזקת, והבחילה בגסות החיים מתאדרת, גם ע&quot;י סגולת הצלצול המבטאי של
אוצרות חן הללו. אבל אם הדברים באים לשדרה שפלה, שהגאוה הטפשנית מצויה
בה, והרשעות והשפלות, שהבערות מחוללתן, לא יחסרו לה, אז עלולים אוצרות
כאלה להתהפך לרועץ<ref>ע' סנהדרין כב</ref>, לטוות קורים שחורים במעמקי הנשמה, אשר יוכלו להיות
למקור משחת של השקפות-עולם הפוכות ומדולדלות, שבכחן להרעיל נשמות רבות
ולחלחל אה ארסן גם בירושה של דורות, עד אשר תקום נטיה של חיים ריאליים,
שאינה חפצה בשם נסתר, ובמטאטא השמד תטאטא את הקורים הללו. ובראותה
שהגדילה את האורה, תדמה כי רמה ידה וכי אין חביון ואין סתר במלא ההויה.
אבל מיד תרגיש את חולשתה. אחרי אשר תרגיש רק מעט, כי אותה המלאכה של
פינוי הקורים כמעט צלחה בידה, תמצא את עצמה עלובה עם כל אוצרה הרוחני
הגלוי. שלא יוכל למלא את נפשה, ואז תרגיש את הטוב הגנוז באוצר הסתר,
כשהוא אך ינתן לה באופנים הגונים, בשיעורים מתאימים, באופי נערך ובתכסיס
מלא של דעה שלמה ומוסר מעשי בריא וחסן.
דף 233
תחיית הנסתר בעולם הקולטורי, תחיית ישראל בלאומים, תחיית ארץ ישראל
בארצות, המלאות כולן רזי עולם, דופקות בקרבנו את דפיקתן בחזקה. ההיליניות
עשתה את השכלת המערב, ההולכת אחרי עיניה, החפצה להיות שבעה בגלוי
שבהויה. אבל כל זמן שהבלתי-מוגבל לא יגבל לא תאמר הנשמה די בגלוי. הציבור
האנושי יחל כמאז להרגיש את מכאוביו, כי חסר לו הכל, כי חיי החברה, הממלכה,
הדת והמוסר שלו, כולם הם רק גולמים מוגבלים. ואיה הוא העושר הגדול, המעין
שמימיו מפכים תמיד, הגנוז בנסתר, בסתר עליון? אז יבקע אור &quot;אל מסתתר אלהי
ישראל מושיע&quot;<ref>ישעיה מה טו</ref>. ו&quot;עם ענני שמיא כבר אנש אתה&quot;<ref>דניאל ז יג</ref>. &quot;ומלכותא תתיהב לקדישי
עליונין&quot;<ref>שם כז</ref>. והנה החזון מתחיל להתנוצץ. האומה הרזית שבה לארץ הרזים, ארץ
הפלאות מתחלת להיות נודעת בחיים, והחיים בבאם אל תוכה אינם יודעים את
עצמם, כי הם נתעלו, כי קודש קדשים הם. אבל עלילות לעלילות יצטרפו והאור
יבקע מציון, וגור אריה יהודה יחל לחוש את רעם גבורתו.
נפשי ערגה מאד לדעת מכל פרטי עבודתך הספרותית<ref>מבוא לאגרת רב שרירא גאון</ref>, ומתי תצא לאור
בעה&quot;י וע&quot;י איזה אמצעיים. והעריכה של &quot;התחכמוני&quot; ג&quot;כ הייתי חפץ לדעת בפרטיות
מי משתתף בה ביחוד, ותוכן המאמרים שיבאו בו, וכמה תהיה כמותו. והאגודה
שלכם<ref>של המתלמדים הנאמנים-לתורה באוניברסיטת ברן</ref> האם היא מתקדמת, אם נתוספו לה חברים ואם היא מסמנת את מטרותיה
ברוח נכון. בעת כזאת הננו כולנו קרואים לעבודה, כל אחד ממנו צריך לתן יד
לבנין האומה ולהחזקת מלחמתה הפנימית והחיצונה. ועיקר-הכל: החודרת היא
האגודה אל התוך הנשגב שבאהבת-ציון; היודעת היא איך לשגב את בנין הארץ,
שהוא הבסים לכל האור והחיים לנו ולכל; היודעת היא, כאשר אקוה, שלא להתבהל
מפני הרבים הנסוגים אחור, מזה ומזה, מהקשר הגדול אשר לישראל בארצו, שכל
צפיית ישועה וכל קדושה ואמונה וכל דחיית דופי וכפירה רק בצירופה יצלחו.
צלח ורכב ע&quot;ד אמת, יקירי, וד' יהי' בעזרך ויופיע על עצותיך אור, ויצליח
את דרכיך בחיים, והיית לברכה ולתהילה בישראל, ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי
דור ודור תקומם, כנפשך היקרה ונפש אוהבך הנאמן מצפה ישועת ד' על עמו ונחלתו
במהרה בימינו בקרוב
הק' אברהם יצחק ה&quot;ק
= אזכורים בספרים ובמאמרים =
= קישורים חיצוניים =
==הערות שוליים==
[[קטגוריה:אגרות הראי"ה]]

גרסה מ־12:18, 7 במאי 2021


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

No result


רקע לאגרת

הערות, מקבילות, וביאורים נצרכים

נמען האגרת

האגרת

ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, ז' טבת תרס"ט. לכבוד ידידי אהובי, הרב החכם השלם, אוצר אורה, מר בנימין מנשה לעווין שליט"א, וכא"ל, שוי"ר. במועדו הגיעני מכתבו היקר מיוד מרחשון העבר, ובשום אופן לא עלתה בידי לקחת מועד להשיב עליו כראוי, לפי חפץ לבבך, יקירי, ולפי חפצי ואהבתי העזה לכבודך. אמנם כאשר ראיתי, שהזמן הולך ונמשך, ואנכי לא אוכל להתנער מטרדות עבודות שונות שמפריעות אותי מחפצי, הנני מתגבר וכותב, איך שיעלה בידי, בחפזון, רק כדי שלא להניח את יקרת מעלתך בלא תשובה. והנה ע"ד צערך מענין ב"א, מרה נפשי גם אני על זה, אבל ראוי לנו להשקיט את רוחנו, כי אם רק נעורר את הרוח, והאור האצור במקור ישראל יגיח ממקומו, ישובו לנו כל אשר סרו מעלינו. למשל, כאשר יגלה לעין כל, כי כל חלק טוב הנמצא בתוך האנרכיה הנה הוא נמצא עמנו בתכלית שלמותו בטהרת הישראלות, ואותם הזבלים וההריסות הרעות, המגובלים בה בהכרח, אין אנחנו צריכים להם כלל. אז תקיף האורה הישראלית ג"כ את כל אנרכיסתינו. כל שיטה שבעולם אינה צדה נפשות בצד הרע והשפל שבה כ"א בצד הטוב וניצוצי האורה שבה, על-כן עבודתנו היא למצא את ניצוצי האורה שבכל שיטה, אפילו המהרסת, ובטוחים אנו שכל מה דף 230 שהוא טוב מסכים הוא עמנו, "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב". ע"כ על שאלתך, יקירי, בנידון זה "עד מתי קללת אלהים רובצת עלינו", שתשובתך היא "ד' אלהים הוא יודע", מוסיף אנכי רק את סיפא דהאי קרא: "וישראל הוא ידע"[1], וכשידע ישובו לנו הימים, שבהם נתהפכה קללתו של בלעם לברכה[2], ותשוב גם קללה זאת, של האנרכיה ויתר הפגעים האוכלים אותנו בכל פיותיהם, לברכה. וע"ד מנהג הספרדים בסירכא דלבא בא"י, הם נוהגים להחמיר בזה כדברי הב"י, שהם נוהגים תמיד אחריו. רק זה נודע לי מפי שו"ב ספרדי אחד, שבא ממערב (ממאראקא, כך קוראים הספרדים פה את בני מאראקא : מערבים), שאצלם פשט המנהג להתיר ע"י נפיחה, כפי שהובאה כבר הוראה זו בדברי גאונים קדמאי ובתראי, דהיינו שאינם קולפים את הסירכא, כמו שהונהג אצל האשכנזים בתקופה האחרונה, אלא הם נופחים את הריאה כמו שהיא, עם הסירכא שבה, וכיון שאינה מבצבצת, הרי אין בה נקב, סומכים ע"ז ומתירין אותה בלא בדיקה אחרת. ובאמת הוראה זו קרובה היא יותר לשיטת התלמוד, ממנהגנו לקלוף את הסירכות בלא הבדל בין מה שנסרכה לריאה עצמה, אפילו שלא כסדרה ממש, דהיינו מאונה אחת להאחרת הרחוקה ממנה, בהפסק של אונה המבדלת ביניהן, שזאת היא תכונת "שלא כסדרן" הברורה מדין התלמוד. ובאמת אין לכחד, שאחינו אלה, הרחוקים יותר ממנו מחיים קולטוריים מחודשים, עמד בם הטפוס של סדרי החיים שהיו מונהגים בימים הראשונים, יותר ממה שהם עומדים בשלמות צביונם אצלנו. זה השו"ב בעצמו נתקבל פה אצל הספרדים, והנה היה אצלו מנהג חדש שהשו"ב צריך גם הוא לעשות הפעולה של השחיטה. אצלם במערב אין המנהג כן, אלא החכם, שהוא השו"ב לפי מובן שלנו, הוא בודק את הסכין, ומוסר אותו לטבח (הקצב), והטבח יודע רק חמשת ההלכות שבשחיטה, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, והוא שוחט, והשו"ב בודק את הריאה, ובזה תמה כל עבודתו. והאמת אגיד, שאצלי מוצא חן סדר כזה, וזהו יותר נוטה לרוח ישראל סבא. תלמיד-חכם, איש רוחני, ועם זה קבוע יהיה לעסוק בזביחת בעלי חיים ונטילת נשמתם, אין זה מסכים עם רגשי הלב הצלולים. אע"פ שהשחיטה, ובכלל אכילת בע"ח, היא מוכרחת עדיין להיות נוהגת בעולם, מ"מ ראויה מלאכה זאת להעשות ע"י אנשים שלא הגיעו עדיין להמדה של התעדנות ההרגשה, והמלומדים בעלי המוסר, הדעה והדת, הם ראויים להיות פקידים על שמירת התכונה שלא תהיה ההמתה של בע"ח ברברית, ושיכנס בכל הענין הזה של אכילת הבשר אור אצילי, שיוכל בעתו להבריק את העולם. וזה אצור באמת בהלכות שחיטה וטריפות[3], כאשר ידוע לנו לנו, יקירי. ובעיקר הענין בסירכא דליבא אם היא מחוברת לשומן הלב, אין הדבר ברור לאסור, ואין לתמוה כלל על המתירין, שאפילו ע"פ האחרונים שלנו יש מקום לעשות אותה עכ"פ לספק טריפה, עיי' מקדש מעט שבס' דעת קדושים סי' ל"ט סקפ"א. ואי אפשר לי כעת להאריך בענין זה, שרבו שריגיו. ע"ד השמות שבפרגמנט[4], אין בהם כל חדש, ובאחדים נראה להגיה קצת. אדירירון דף 231 מצוי בתקוני-זוהר[5], ודרשו אותו ע"פ הוראות "בי' אדיר בי' ירון", כלומר הרננה האדירה של ההויה, כמו שהפיתגוריים היו אומרים ע"ד ההרמוניאה של המוסיקה הכללית, שודאי חזיון נצחי הוא בעמקי הרוחניות. הדרניאל הוא ג"כ מצוי אפילו במדרשים, ונמצא בספר הקבלה השימושית "רזיאל המלאך", בסופו. וכן נמצא שם ג"כ אנסיפיאל, ואולי צריך לנסח כן את אנסיסיאל שבפרגמנט, וההוספה "אנס" היא הוראת הנצחיות בכפל אמן נצח סלה בר"ת, והיוד להוראת היחש והיחוד. פתחיאל ג"כ נמצא בספר הנ"ל, והכונה היא ההויה המתחלת ופותחת פתח לכל המציאות, הכללית והפרטית, המורגשת ומושגת מההברקה של האמונה והידיעה באור האלהות ועזוזו. זגנזיאל נראה לנסח זגזגאל, שהוא מצוי הרבה, והכונה היא ההלבשה החיצונה של כל המהויות הרוחניות והחמריות בכללות המצוי, כמו זג שהוא הפך החרצן הפנימי, ולפעמים מתאים הדבר ג"כ על ההצטיירות של התוכן הפנימי בנגוד להמתודיקה החיצונה, לאותו מ"ד שהפנימי קרוי זג, כמבואר נזיר ל"ד ב', והכל ע"פ העז האלהי חיי החיים. במקום מכורתאל נראה להגיה אכתריאל, המצוי גם בגמרא[6]. צב צביב נראה שצ"ל צבצביה, והכונה : צב' מצבאות, שהוא השרש של צבא, כלומר מקור החיל להכחות וההויות המרובים שבמציאות, וקשרות הרוחניות עם החמריות והפעול בפועל, והוכפל לכונה של חיזוק הרושם, וכמו שמכפלת הפילוסופיא את המושגים האביקטיביים והסוביקטיביים. הבהביב ג"כ יותר טוב צ"ל הבהביה, כלומר : כח התביעה למלא כל חסרון ולקבל תמיד שבמציאות, כמו שהשכל מקבל מושכל והחומר - כח, ויתר האיכויות, שכח-התביעה "הב הב"[7], שהוא ההעדר המקביל את ההויה, עומד ופועל תמיד, והמסתכל עליו בעין חמושה באור אמונה בהירה רואה ומרגיש את האלהות הפועלת שבמציאות ובכל פרטיה. הקבוץ הכללי של כל ההזרחות וקשר הכחות בכל מלא העולמים, בחומר וברוח, במוסר ובחברה, - זהו מובן השם הגדול הכולל כל. וההסתעפות של המובנים לפלגות של כחות הפעולה וההנהגה בריבוים, שהם שבעים, - משבע של יסודות הכמות המעשית, כמו ששה קצוות של החומר והכללות שלהם, וכיוצא בזה דימויים רבים בריבוים ע"י עשר, - הם הסך-הכל המתגלה במרחק אופק ההסתכלות[8]. וראויים האורות הללו למסור ציור הוד מלכות למלך עולמים, ע"פ חזון ברואי מטה הקוראים בשם המלך הגדול, לאשר הוא למעלה מכל שם ותאר, אבל מקור חיי כולם. - תחת צורנוק צ"ל צורתק, והוא שם מצוי בספ"ר הנ"ל ובכתבי האר"י ז"ל[9]. והכונה היא : אור האלהי שבהויה הנגלית, "צור עולמים", ת"ק הוא מחצית מספר האלף, הרביעי שבמספרים, הנחשב כסמל הריבוי, "בין ארץ לרקיע ת"ק שנה"[10], "עץ החיים מהלך ת"ק שנה"[11], כלומר : הגלוי שבכל וכח הפועל והמחזיק שבו, המטביע את החותם על אופני ההתגלות וגוניה המיוחדים, הכבירים מאוד. בספירה כזאת, שהיו הלמודים המטפיזיים מצוים, נעשו מבטאים כמו אלה דף 232 שגורים, ובאוצר מלים של חביונות כאלה השתמשו בו, ובאמת יש כח-פועל נפלא לכל מבטא מהם, העשיר בתכנו וקצר בביטויו. זהו כח דינמי המחולל נפלאות. בכחות הנפש אנו רואים את גבורת הכח של ביטוי קצר ועשיר, בחיי החברה ובחיי המוסר. יש סגולה פנימית לפעמים להרגיש את עזוז עשרו של איזה מבטא, אפילו בלא הכרה שכלית, כ"א ע"י איזו הרגשה סמויה. וכשאוצרות דעה והרגשה כבירים מאד סגורים בתיבה אחת, כשהיא מתלוה להכנה רוחנית אדירה מצד המבטא אותה, היא פועלת על ההויה כפי אותה מכסת הכח הרוחני, שנצבר בה לצורך התהוותה. כדי לבא לענין זה בכל עמקי תכניותיו צריכים לגשת אל הערפל, המלא אורה ויפעה למוכשרים להציץ בתוכו, של המיססטיקה בכללה, ולכל הערך הכללי של החכמות הנסתרות, באדם בכלל ובישראל בפרט, שרק נשמות קטנות יכולות לזקוף חזיונות-עולם הללו, שספחו אבירי דעה וגבורה רוחנית בכחם, על החשבון של הדמיון הכזבני, שההשכלה המודרנית היא פודה ממנו את מחזיקיה. אבל האמת היא, שהעולם הנסתר, בחומר וברוח, עשיר הוא באין ערוך יותר ויותר מהעולם הגלוי עם כל הופעותיו, ואותה התשוקה לנסתר, הנמצאת ביחידי האנושיות בכל דור ודור, היא נטיית האורה היותר גדולה, שבמקורה היא נטיית החרות העליונה, החפצה לנתק כל חבל מצמצם ומתיש כח. ביחוד תגדל השאיפה להיות נפדה מהצמצום הדלותי בעולם הרוח, ברגשי המוסר, האהבה, היופי, העז והצדק, ונשמתו של אדם מתרוממת אל האור האלהי ומורידה ממרומי עוזה סדרי חיים כאלה, הרגשות עדינות כאלה, שרעפי גבורה כאלה, שהם משחררים את החברה הצבורית כולה מגסותה ומופיעים עליה אורה. הנובלות שבאלה הנטיות הנצחיות הנן פזורות בכתבים בלים ומפורדים של בעלי הקבלה השימושית. בהמשך הזמן רבו הממשמשים בקליפתם של המושגים העשירים הללו, אשר מעולם לא הציצו בתכנם הפנימי. סגולה יש לאוצרות כאלה, שבלא דעה ג"כ הם שופכים על הנשמה איזו הפעלה; כשהיא לפחות ישרה, כשהרגשותיה הנן נורמליות, תוכל ההפעלה להיות עדינה. רגשי האמונה, שהנם הסימנים היותר מובהקים לנשמה בריאה, מתגברים, ונטיית האצילות מתחזקת, והבחילה בגסות החיים מתאדרת, גם ע"י סגולת הצלצול המבטאי של אוצרות חן הללו. אבל אם הדברים באים לשדרה שפלה, שהגאוה הטפשנית מצויה בה, והרשעות והשפלות, שהבערות מחוללתן, לא יחסרו לה, אז עלולים אוצרות כאלה להתהפך לרועץ[12], לטוות קורים שחורים במעמקי הנשמה, אשר יוכלו להיות למקור משחת של השקפות-עולם הפוכות ומדולדלות, שבכחן להרעיל נשמות רבות ולחלחל אה ארסן גם בירושה של דורות, עד אשר תקום נטיה של חיים ריאליים, שאינה חפצה בשם נסתר, ובמטאטא השמד תטאטא את הקורים הללו. ובראותה שהגדילה את האורה, תדמה כי רמה ידה וכי אין חביון ואין סתר במלא ההויה. אבל מיד תרגיש את חולשתה. אחרי אשר תרגיש רק מעט, כי אותה המלאכה של פינוי הקורים כמעט צלחה בידה, תמצא את עצמה עלובה עם כל אוצרה הרוחני הגלוי. שלא יוכל למלא את נפשה, ואז תרגיש את הטוב הגנוז באוצר הסתר, כשהוא אך ינתן לה באופנים הגונים, בשיעורים מתאימים, באופי נערך ובתכסיס מלא של דעה שלמה ומוסר מעשי בריא וחסן. דף 233 תחיית הנסתר בעולם הקולטורי, תחיית ישראל בלאומים, תחיית ארץ ישראל בארצות, המלאות כולן רזי עולם, דופקות בקרבנו את דפיקתן בחזקה. ההיליניות עשתה את השכלת המערב, ההולכת אחרי עיניה, החפצה להיות שבעה בגלוי שבהויה. אבל כל זמן שהבלתי-מוגבל לא יגבל לא תאמר הנשמה די בגלוי. הציבור האנושי יחל כמאז להרגיש את מכאוביו, כי חסר לו הכל, כי חיי החברה, הממלכה, הדת והמוסר שלו, כולם הם רק גולמים מוגבלים. ואיה הוא העושר הגדול, המעין שמימיו מפכים תמיד, הגנוז בנסתר, בסתר עליון? אז יבקע אור "אל מסתתר אלהי ישראל מושיע"[13]. ו"עם ענני שמיא כבר אנש אתה"[14]. "ומלכותא תתיהב לקדישי עליונין"[15]. והנה החזון מתחיל להתנוצץ. האומה הרזית שבה לארץ הרזים, ארץ הפלאות מתחלת להיות נודעת בחיים, והחיים בבאם אל תוכה אינם יודעים את עצמם, כי הם נתעלו, כי קודש קדשים הם. אבל עלילות לעלילות יצטרפו והאור יבקע מציון, וגור אריה יהודה יחל לחוש את רעם גבורתו. נפשי ערגה מאד לדעת מכל פרטי עבודתך הספרותית[16], ומתי תצא לאור בעה"י וע"י איזה אמצעיים. והעריכה של "התחכמוני" ג"כ הייתי חפץ לדעת בפרטיות מי משתתף בה ביחוד, ותוכן המאמרים שיבאו בו, וכמה תהיה כמותו. והאגודה שלכם[17] האם היא מתקדמת, אם נתוספו לה חברים ואם היא מסמנת את מטרותיה ברוח נכון. בעת כזאת הננו כולנו קרואים לעבודה, כל אחד ממנו צריך לתן יד לבנין האומה ולהחזקת מלחמתה הפנימית והחיצונה. ועיקר-הכל: החודרת היא האגודה אל התוך הנשגב שבאהבת-ציון; היודעת היא איך לשגב את בנין הארץ, שהוא הבסים לכל האור והחיים לנו ולכל; היודעת היא, כאשר אקוה, שלא להתבהל מפני הרבים הנסוגים אחור, מזה ומזה, מהקשר הגדול אשר לישראל בארצו, שכל צפיית ישועה וכל קדושה ואמונה וכל דחיית דופי וכפירה רק בצירופה יצלחו. צלח ורכב ע"ד אמת, יקירי, וד' יהי' בעזרך ויופיע על עצותיך אור, ויצליח את דרכיך בחיים, והיית לברכה ולתהילה בישראל, ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם, כנפשך היקרה ונפש אוהבך הנאמן מצפה ישועת ד' על עמו ונחלתו במהרה בימינו בקרוב הק' אברהם יצחק ה"ק


אזכורים בספרים ובמאמרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. יהושע כב כב
  2. דברים כד ו וע' ויקרא רבה פ"ד
  3. ע' "אפיקים בנגב", ב"הפלס" תרס"ג, פרק ח י
  4. קטע כתב-יד עתיק שנמצא בספריה בעיר ברן
  5. תקון שבעים
  6. ברכות ז
  7. משלי ל טו; עבודה-זרה יז
  8. "שבעים שמות שיש לקב"ה", במדבר רבה פ' יד, אותיות דר' עקיבא, וכפגרמנט הנ"ל
  9. ע' סידור האר"י (להרב ר' שבתי מראשקוב) מוסף ראש השנה, פיוט "האוחז", וסתרי תורה זהר וירא קח:
  10. חגיגה יג
  11. ירושלמי ברכות פ"א ה"א
  12. ע' סנהדרין כב
  13. ישעיה מה טו
  14. דניאל ז יג
  15. שם כז
  16. מבוא לאגרת רב שרירא גאון
  17. של המתלמדים הנאמנים-לתורה באוניברסיטת ברן