הכותל המערבי: הבדלים בין גרסאות בדף

שריד מחומת הר הבית.

מאז חורבן בית המקדש היה הכותל המערבי מקום תפילה, בקשות, תחנונים והשתפכות הלב למתאבלים על חורבן בית המקדש וגלות השכינה. יהודים מכל התפוצות, באים לקונן על מר הגלות ולבקש מאת הבורא על הישועה והגאולה הקרובה. בכל הדורות היו מתכנסים אחינו בכל ימות השנה, בשבת ובחול, בחג ובצום, בימי שמחה ובימי אבל ברחבת הכותל המערבי ושופכים את שיחם לפני קונם.

הכותל המערבי כולו בנוי אבני גזית גדולות מונחות זו על גב זו בלי כל טיח המדביקן זו אל זו. והאבנים, מהן אורכן כמטר וחצי וגובהן כמטר, ומהן אורכן מארבעה עד חמשה מטרים. גובה הכותל 18 מטר. תשעת הנדבכים הראשונים, הבנויים אבנים גדולות, הם העתיקים ביותר. זהו חלק מן החומה שהקיפה את הר הבית סביב סביב. ארבעת הנדבכים הבנויים אבנים גדולות פחות, הונחו, כנראה, על ידי הרומאים אחרי החורבן. מעליהם עוד אחד עשר נדבכים בנויים אבנים קטנות יותר, שנוספו שנים רבות אחרי החורבן. אולם הכותל הנראה לעינינו אינו כל הכותל בשלימותו. במעמקי האדמה נמצאו עוד תשעה עשר נדבכים עשויים אבנים גדולות.

בחז"ל מובא, כי שבע אבנים ביסודו של הכותל המערבי: ראשונה הניח אדם הראשון, שניה - אברהם, שלישית - יצחק, רביעית - יעקב. יוסף הניח אבן חמישית, דוד הניח אבן שישית, ושביעית - שלמה. כשחרב בית המקדש ונפלו שלושת כתליו, ניגש איש צבא רומי להרוס כותל רביעי, הוא כותל מערבי - מיד נפל מת. ניגש שר הצבא, ויבשו כל אברי גופו. אחריו בא טיטוס הרשע בעצמו. יצאה בת קול ואמרה: רשע, פנה לאחוריך, אל תתקרב הלום, כל הכתלים מסרתי לידך, חוץ מכותל זה.

במדרש איכה רבתי (א, לב) מסופר: שלוש שנים ומחצה הקיף אספסינוס את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין. דוכס מערב, דוכס מאפריקה, דוכס מאלכסנדריה ודוכס מפלסטיני. הקיסר הרומאי חילק את העיר בין ארבעת הדוכסים על מנת להחריבה. שלושת הדוכסים החריבו כל אחד חלק שלו. והדוכס הערבי, שנפלה בחלקו החומה המערבית של הר הבית, לא החריב את שלו. כששאלו הקיסר פשר מעשהו, ענה: אילו החרבתי את חלקי לא היה יודע שום אדם מה החרבת. ושמא יאמרו עיר קטנה הרסת, ועתה, בהשאירי חלק אחד, יראו הבריות את חוזקו הגדול ויאמרו: ראו כחו של הקיסר, עיר חזקה החריב, וזה יהיה שכרך.

האגדה מספרת, כי שנים רבות היה הכותל המערבי מכוסה אשפה, עד שבא סולטן תורכי וציווה לגלותו. וכך מספרת האגדה: "הוגד לי, שבימי המלך שולטאן סולימאן לא היה נודע מקום מקדש וציווה לחפש אותו. ויהי היום, והאיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול, ראה אשה באה ובראשה סל מלא זבל וטינוף. ויאמר לה: מה זה בראשך? ותאמר: זבל. - ולהיכן את מוליכתו? אמרה: למקום פלוני. אמר לה: מאיזה מקום את? אמרה לו: מבית לחם. אמר לה: ומבית לחם עד המקום הזה אין שם אשפה? אמרה לו: קבלה היא בידינו, שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום מצוה הוא עושה... וציווה אנשים רבים להסיר הזבל מהמקום ההוא ויגל את מקום המקדש... וציווה לרחוץ הכותל במי שושנים".