אנציקלופדיה תלמודית:תרומות ומעשרות: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - חלקים מהתבואה והפירות שבעליהם חייב, מן התורה או מתקנת-חכמים*, ליתנם לאחרים, או לאוכלם במקום מסויים.

ערך זה דן במהותם וחיובם של תרומות ומעשרות: תרומת-גדולה*, תרומת-מעשר*, מעשר-ראשון*, מעשר-שני* ומעשר-עני*. על סדר הפרשתם, ע"ע הפרשת תרומות ומעשרות. על דיני ופרטי כל אחד מהתרומות ומעשרות, עי' בערכים המיוחדים לכל אחד ואחד.

שמם ומהותם

שמם

שם "תרומה" בלשון תורה^[1] הוא על כל דבר שניתן לכהנים, וכל עשרים וארבע מתנות-כהונה* נקראו תרומה, שנאמר: ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומֹתָי לכל קדשי בני ישראל^[2], ואפילו המעשר - מעשר-ראשון* - נקרא תרומה, שנאמר שם: כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לד' תרומה נתתי ללוים לנחלה^[3], וכן בקדשים כתוב שם: כל תרומֹת הקדשים אשר ירימו^[4], שלשון תרומה הוא הפרשה, מה שהפריש הקדוש ברוך הוא מבני ישראל ונתנם לכהנים וללויים, כפי שנאמר: כאשר יורם משור זבח השלמים^[5], והרים ממנו בקֻמצו^[6], והרים את הדשן^[7], שכל אלו הוא לשון הפרשה, ונכלל בלשון זה גם רוממות המעלה, שכל דבר הנפרש לד' עומד ברום המעלה, ושורש לשון תרומה הוא רום, כפי שנאמר בתיבת נח: ותרם מעל הארץ^[8]. אמנם בלשון חכמים^[9] נקרא תרומה רק הנתרם מהתבואה ראשיתן ליתנם לכהנים וכן תרומת-מעשר*^[10].

המעשר המופרש ללויים, שנאמר בו: כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה^[11], נקרא בלשון חכמים: מעשר ראשון^[12], שהוא המעשר שמפרישים ראשון, והמעשר שמפרישים אחריו, בשנה הראשונה השניה, הרביעית והחמישית לשמיטה, לאוכלה בירושלים, שנאמר: עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך^[13], נקרא משום כך מעשר שני, והמעשר שמפרישים בשנה השלישית והשישית לעניים, שנאמר: מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' ובא הלוי וגו' והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבֵעו^[14], נקרא מעשר שני^[15].

בכלל התרומות ומעשרות נמנים: תרומת-גדולה*, תרומת-מעשר*, מעשר-ראשון*, מעשר-שני* ומעשר-עני*^[16].

על המצוות השונות שבהפרשת-תרומות-ומעשרות*, ע"ע^[17]. ושם^[18], על מניינם במנין-המצות*.

תלויות בארץ

התרומות והמעשרות הן מצוות התלויות בארץ^[19], כיון שהם חובת קרקע^[20], שהרי הן מוטלות על גידולי הקרקע^[21], שגוף הפירות חייבים בתרומה, שהרי הם טבל* ואסורים באכילה^[22].

הגידול המתחייב

דגן תירוש ויצהר

דגן - חמשת המינים הידועים בתבואה^[23] - תירוש - יין*^[24] - ויצהר - ושמן^[25] - חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה^[26], וכתובים בתורה בפירוש^[27], שנאמר: וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם וגו' ראשית דגנך תירֹשך ויצהרֶך^[28], ונאמר בפרשת מתנות-כהונה*: כל חֵלב יצהר וכל חֵלב תירוש ודגן ראשיתם וגו'^[29].

פירות האילן

פירות האילן - שאינם דגן תירוש ויצהר^[30] - כתבו ראשונים שאין חיובם בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן^[31], שאינם כתובים בכתוב בפירוש^[32]. ואותה שדרשו בתורת כהנים: מפרי העץ^[33], לרבות כל פירות האילן^[34], אינו אלא אסמכתא*^[35], שהרי בתורת כהנים מרבה שם אף ירקות^[36], וירקות חיובם במעשרות ודאי אינו אלא מדרבנן^[37]. וכן אותה שדרשו בספרי: מכלל שנאמר - לענין מעשר-שני* - ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירֹשך ויצהרֶך^[38], יכול אין לחייב אלא דגן תירוש ויצהר, מנין לרבות שאר פירות, תלמוד לומר: תבואת זרעך^[39], אינו אלא אסמכתא*^[40], שהרי הספרי מרבה שם אף ירקות^[41], וירקות חיובם במעשרות ודאי אינו אלא מדרבנן^[42]. ואותו לימוד שריבו בירושלמי את פירות האילן לענין חיוב מעשרות, ממה שנאמר: מפרי העץ^[43], פרי העץ, לרבות כל פירות האילן^[44], היינו אסמכתא*, ולא אמרו שם שהירקות מדבריהם^[45], אלא לומר שאין לזה סמך מן הכתוב^[46], מפני שאין הכתוב מתפרש כך יפה^[47]. או שיש מחלוקת תנאים אם ניתן לדרוש מהכתוב באסמכתא שהירקות חייבים במעשר^[48]. או שלא ניתן לדרוש כן^[49].

בזמן תקנה זו של חיוב תרומות ומעשרות בפירות האילן, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שחזקיהו תיקן תקנה זו, שנאמר: וכפרֹץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה ומעשר הכל לרֹב הביאו^[50]. ב) ויש סוברים שקיבלו דבר זה על עצמם ישראל כשחזרו מהגולה בימי עזרא^[51], ועל זה אמרו: מאליהם קיבלו עליהם את המעשרות^[52], שהם חייבו עצמם מאליהם^[53], שנאמר: ובכל זאת אנחנו כֹּרתים אמנה וכֹתבים ועל הֶחתום וגו'^[54], ואת ראשית עריסֹתינו ותרומֹתינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים וגו' ומעשר אדמתנו ללוים^[55], מה עשו אנשי כנסת הגדולה, כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום^[56], והדבר נלמד בדרשה^[57]: כתוב אחד אומר: ועל הֶחתום^[58], וכתוב אחד אומר: ועל החתומים^[59], היאך, ועל החתום, זה בית דין של מעלה, ועל החתומים, זה בית דין של מטה^[60], ובבית ראשון לא נהגו תרומות ומעשרות בפירות האילן^[61].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה וסוברים שאף פירות האילן חיובם בתרומות ומעשרות הוא מדאורייתא^[62], שנאמר: ראשית דגנך תירֹשך ויצהרֶך תתן לו^[63], מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים, שנאמר: דגנך, אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות, וכן במעשרות^[64].

ירקות

ירקות - אף על פי שהן מאכל אדם^[65] - אין חיובם במעשרות אלא מדרבנן^[66], ואפילו לסוברים שפירות האילן חיובם מדאוריתא^[67], לפי שנאמר במעשר: תבואת זרעך^[68], תבואה וכיוצא בה, אבל הירקות אינן בכלל התבואה^[69]. וכתבו ראשונים שהוא הדין בתרומה, שהרי נאמר בה: דגנך תירֹשך ויצהרֶך^[70], כל הדומה לאלו, אבל תרומת הירק מדבריהם^[71].

בתורת כהנים וספרי למדו לחיוב מעשרות בירקות מן הכתוב: וכל מעשר הארץ^[72], וכתבו ראשונים ואחרונים שהוא אסמכתא*^[73].

תקנה זו, של חיוב תרומות ומעשרות בירקות, כתבו ראשונים שחזקיהו תיקנה, שנאמר: וכפרֹץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה ומעשר הכל לרֹב הביאו^[74].

קטניות

בחיוב המעשרות של קטניות, נחלקו ראשונים: יש הסוברים שהחיוב הוא מדאוריתא^[75], שכן למדו דרשו לרבות קטניות במעשר, מהכתוב: וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא^[76], ומהכתוב: עשר תעשר^[77]. ויש הסוברים שאין חיוב מעשרות בקטניות אלא מדרבנן, והלימוד אסמכתא* הוא^[78].

חרובים

בחיוב המעשרות של חרובים, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים - לדעתם שפירות האילן חייבים במעשר מדאוריתא^[79] - שחרובי צלמונה וכיוצא בהן, שהן ראוים למאכל רוב האדם, מתעשרות מדברי-סופרים*^[80], ועל זה אמרו בתלמוד שמעשר חרובים דרבנן^[81], שכן דרשו בספרי ובירושלמי: מפרי העץ^[82], לרבות פירות האילן, יכול שאני מרבה חרובי שקמה וחרובי צלמונה וחרובי גדורה שאין נאכלים, תלמוד לומר: מפרי העץ, ולא כל פרי העץ^[83], ובא ללמד שהחרובים הללו אין חיובם אלא מדרבנן^[84], ושאר החרובים הן כשאר פירות האילן ומתעשרות מדאוריתא^[85]. ב) ויש מהראשונים הסוברים - לדעתם שפירות האילן חייבות במעשר מדרבנן^[86] - שחרובי שיטה וצלמונה פטורים הם לגמרי, ושאר חרובים חייבים מדרבנן^[87], שלא בא הספרי אלא ללמד על חיוב מדרבנן, בתור אסמכתא*^[88]. ג) ויש מהראשונים הסוברים שלדעת התלמוד כל החרובים חייבים במעשר מדרבנן, ולדעת הספרי חרובי שיטה וצלמונה פטורים, ושאר החרובים חייבים במעשר מדרבנן^[89].

כמהין ופטריות

כמהין-ופטריות* פטורים מתרומות ומעשרות, שכן אין גידולם מן הארץ, ועל כך ע"ע כמהין ופטריות^[90].

הגדר המחייב

כלל אמרו במעשרות: כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ, חייב במעשרות^[91]. ושני לימודים לדבר: א) נאמר: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היֹּצא השדה שנה בשנה^[92], אילו לא כתב אלא היוצא השדה שנה שנה בלבד, הייתי אומר: כל הדברים יהו חייבים במעשרות, תלמוד לומר: את כל תבואת זרעך^[93], ריבה תבואת זרעך, ואת הדומה לתבואת זרעך, אף על פי שאינו תבואה ממש, ולא ריבה שאר זרעוני גינה שאין נאכלים, אלא דבר שהוא אוכל ונשמר^[94]. ב) נאמר: עשר תעשר את כל תבואת זרעך^[95], עשר תעשר, כלל, את כל תבואת זרעך, פרט, וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט^[96], אין לי אלא תבואה, קיטנית מנין, תלמוד לומר: וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא^[97], לרבות זרע שום שחליים וגרגר, או יכול שאני מרבה לוף העליון וזרע כרישין זרע בצלים זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים, תלמוד לומר: מזרע הארץ^[98], ולא כל זרע הארץ^[99].

עוד כלל אחר אמרו: כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל, אף על פי ששימרו להוסיף אוכל, חייב קטן וגדול, וכל שאין תחילתו אוכל אבל סופו אוכל, אינו חייב עד שיעשה אוכל^[100], ועל פירוש כלל זה ע"ע עונת מעשרות.

המוכר והקונה

אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלם לעצמו, אבל הגומרם למוכרם פטור מן התורה^[101], שנאמר: עשר תעשר וגו' ואכלת^[102], אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאוכלה^[103], ולא מוכר^[104]. ומכל מקום הגומר פירותיו למוכרם חייב בתרומות ומעשרות מדרבנן^[105].

הלוקח פירות מאחר פטור מן התורה מתרומות ומעשרות^[106], שנאמר: עשר תעשר וגו' תבואת זרעך^[107], ולא לוקח^[108], ומכל מקום חייב בתרומות ומעשרות מדרבנן^[109]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהדברים אמורים בשלקחם אחר שנגמרה מלאכתם^[110] ביד מוכר, אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מן התורה^[111]. ויש הסוברים שאף כשנגמרו ביד לוקח אין החיוב אלא מדרבנן^[112].

מקום החיוב

המקום שנוהג מדאוריתא

כיון שהתרומות והמעשרות הן מצוות התלויות בארץ^[113], אינן נוהגות - מן התורה^[114] - אלא בארץ-ישראל*^[115], שמצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ישראל^[116], שכל מצוות שבקרקע אינן אלא בארץ ישראל^[117], שכן דוקא המצוות שהן חובת הגוף - שאינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליו אלא על גופו של אדם^[118] - נתרבו שנוהגות אף בחוץ לארץ^[119], ומכאן שהמצוות שהן חובת הקרקע אינן נוהגות אלא בארץ ישראל, ועליהם נאמר: אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ^[120], בארץ אתם חייבים לעשות ואין אתם חייבים לעשות בחוצה לארץ^[121]. ושני לימודים לכך שהמצוות שהן חובת הגוף נוהגות אף בחוץ לארץ: א) נאמר: אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ^[122], יכול כל המצוות כולן לא יהו נוהגות אלא בארץ, תלמוד לומר: כל הימים אשר אתם חיים על האדמה^[123], אי כל הימים יכול יהו נוהגות בין בארץ ובין בחוץ לארץ, תלמוד לומר: בארץ, אחר שריבה הכתוב ומיעט, צא ולמד ממה שאמור בענין: אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו'^[124], מה עבודה-זרה* מיוחדת שהיא חובת הגוף, ונוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ^[125], אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ^[126]. ב) נאמר: אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ^[127], בארץ אתם חייבים לעשות ואין אתם חייבים לעשות בחוצה לארץ, עדיין אנו אומרים מצות שהן תלויות בארץ אינן נוהגין אלא בארץ, יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ, תלמוד לומר^[128]: השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו' ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם^[129], הרי שאף אחר שגלו מהארץ חייבים במצוות^[130], והמצוות האמורות שם הן תפילין^[131] ותלמוד-תורה*^[132], שנאמר: ושמתם את דברי אלה על לבבכם^[133], זה תלמוד תורה, וקשרתם אֹתם לאות על ידכם^[134], אלו תפילין^[135], והנחת-תפלין* ותלמוד תורה אינן תלויות בארץ^[136], ומכאן לכל מצוות שאינן תלויות בארץ שנוהגות בארץ ובחוץ לארץ^[137], אין לי אלא תפילין ותלמוד תורה, שאר מצוות שבתורה מנין, הרי אתה דן מבנין-אב* שבין שניהם, לא ראי תפילין כראי תלמוד תורה - שאם היתה כותבת התורה שהתפילין נוהגות בחוץ לארץ לא הייתי לומד מהם לענין תלמוד תורה, שכן ניתן לפרוך, שהרי התפילין הן עצמן אות^[138] - ולא ראי תלמוד תורה כראי תפילין - שהייתי לומד מתלמוד תורה לענין תפילין^[139], שכן ניתן לפרוך, מה לתלמוד תורה שנוהגת בחוצה לארץ, שכן קיום כל המצוות נאמרו בה, תאמר בתפילין שאינן אלא מצוה אחת, ולא יהיו נוהגים אלא בארץ, וכיון שאינן דומות זה לזה שיבואו אחד וילמד מהשני, נצרך לכתוב שניהם, ומדין שניהם נשמע לשאר מצוות בצד השוה שבהן^[140] - הצד השוה שבהם שהם מצות הגוף שאין תלויות בארץ ונוהגות בארץ ובחוצה לארץ, כך כל מצוות הגוף שאין תלויות בארץ נוהגות בארץ וחוצה לארץ, ושתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ^[141].

אף על פי שכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת בחוץ-לארץ*^[142], מצינו כמה מצוות התלויות בארץ שנוהגות אף בחוץ לארץ, מהם מן התורה ומהם מדברי סופרים, ועל כך ע"ע חוץ לארץ: במצוות התלויות בארץ.

המקום שנוהג מדרבנן

נביאים התקינו שהתרומות והמעשרות ינהגו אף בבבל*^[143], והחכמים הראשונים - הזקנים שהיו אחר עזרא^[144] - התקינו שיהיו נוהגות בארץ מצרים* ובארץ עמון-ומואב*^[145]. ונחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שלא אמרו שתרומות ומעשרות נוהגות בחוץ לארץ אלא בארצות הסמוכות לארץ ישראל^[146], שנביאים התקינו שיהיו נוהגות אף בבבל, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם^[147], ואף על פי שבבל רחוקה יותר מארץ מצרים, מכל מקום לא היו רוב ישראל הולכים למצרים כמו שהיו הולכים לבבל, ולפיכך לא התקינו הנביאים אלא בה^[148], וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב, מפני שהן סביבות לארץ ישראל^[149], והיו שיירות מצויות שם מארץ ישראל^[150], שלא יבואו להקל בפירות ארץ ישראל^[151], אבל בארצות הרחוקות מארץ ישראל לא תיקנו חכמים^[152], ואף בארצות הסמוכות לא גזרו אלא באלו הארצות שמנו חכמים שנתיישבו שם ישראל, לפיכך לא מנו את ארץ אדום, כי שמא לא נתיישבו שם, ואף אם נתיישבו שם פטורה שאין לנו להוסיף על גזרתם^[153]. ומכל מקום אין מפרישים תרומות ומעשרות מן הירק אפילו במקומות שאמרו שמפרישים בהם^[154], כיון שאף בארץ אין חייבים מן התורה^[155].

ב) ויש מהראשונים הסוברים שתרומות ומעשרות נוהגות בכל חוץ לארץ, אפילו במקומות הרחוקים מארץ ישראל^[156], אלא שלדעתם לא גזרו חכמים אלא בדגן תירוש ויצהר, שחיובם בתרומות ומעשרות בארץ ישראל הוא מן התורה, אבל בשאר פירות, שלדעתם אף בארץ ישראל אין חיובם אלא מדרבנן^[157], או בירקות, לא גזרו בחוץ לארץ^[158], או שאף בשאר פירות וירקות שאין חיובם אלא מדרבנן גזרו בחוץ לארץ^[159], אלא שמכל מקום לא גזרו בחוץ לארץ על הדמאי*^[160], או שדגן תירוש ויצהר שחיובם בארץ ישראל הוא מן התורה^[161], אף בחוץ לארץ חייבים בין בתרומה גדולה ובין במעשר, ושאר פירות שחיובם מדרבנן, אלא שיש להם אסמכתא* מן הכתוב^[162], חייבים בתרומה גדולה אבל לא במעשר, וירקות שחיובם מדרבנן^[163] ואין להם אסמכתא מן הפסוק^[164], לא גזרו בהם כלל בחוץ לארץ^[165].

יש מהראשונים הסוברים שאף בארצות הסמוכות לארץ ישראל לא גזרו אלא בפירות הדומים לשל ארץ ישראל^[166].

ויש מן הגאונים והראשונים החולקים על כל זה, וסוברים שאין תרומות ומעשרות נוהגות בחוץ לארץ כלל אפילו בארצות הסמוכות, אלא שחכמים שבבבל היו מחמירים על עצמם להפריש^[167].

בירושלמי אמרו: רבותינו שבגולה - שבחוץ לארץ^[168] - היו מפרישים תרומות ומעשרות^[169], עד שבאו הרובים וביטלו אותם^[170], ופירשו: מי הם הרובים, תורגמנים^[171], דהיינו מפרשי תורתנו הקדושה^[172], גדולים חכמי ישראל באו שמה ודרשו להם שאין צריכים להפריש^[173] - ויש מפרשים דהיינו בני ר' חייא, שהם המתרגמים האחרונים^[174] - והטעם כתבו ראשונים לפי שעכשיו בחוץ לארץ אין הקרקעות שלנו, שהרי משועבדות הן למלך ואנו נותנים מהן מס למלך, ואין להן דין קרקע של ישראל להפריש תרומות ומעשרות^[175], והרי אנו בהן כאריסים^[176], ואף בימיהם לא היו מפרישים אלא מאותן השדות שלא היו נותנים מהן מס^[177]. ויש מפרשים שתורגמנים היינו שהעמידו הנוצרים כומרים לדרוש להם ולהחזיק דתם^[178], ותיקנו לתת להם מעשרות שדותיהם, ואם היו ישראל מפרישים מעשרות היו צריכים לתת להם^[179]. וכתבו ראשונים שעל הירושלמי אנו סומכים שאין אנו מפרישים תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, ואפילו מהקרקעות שאין עליהן מס^[180], ואפילו במקומות הקרובים לארץ ישראל^[181]. ומכל מקום פסקו ראשונים להלכה - לדעתם שלא תיקנו תרומות ומעשרות אלא במקומות הסמוכים לארץ ישראל^[182] - שבבבל, מצרים עמון ומואב, תרומות ומעשרות נוהגות שם מדרבנן^[183].

הקונה קרקע בסוריא*, כתבו ראשונים - אף לסוברים, שכיבוש יחיד אינו כיבוש^[184], וכן הלכה^[185], ואף על פי שסוריא נכבשה בכיבוש יחיד^[186] - חייב בתרומות ומעשרות מדרבנן^[187], יש שביארו שהוא כדין עמון ומואב שחייבים במעשר מדרבנן לפי שהן ארצות הסמוכות לארץ ישראל^[188], ויש שביארו שעשאוה כארץ ישראל כיון שדוד כבשה וכוונתו לעשות כארץ ישראל^[189].

על תרומות ומעשרות בשביעית* במקומות השונים בהם תיקנו מדרבנן תרומות ומעשרות, ע"ע הפרשת תרומות ומעשרות^[190].

הקונה שדה בא"י מגוי

אף על פי שאין-קנין-לנכרי-בארץ-ישראל* להפקיעה מידי מעשרות - לסוברים כן^[191], וכן הלכה^[192] - לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה^[193], לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו^[194], אינה ככיבוש יחיד^[195], אלא מפריש תרומות ומעשרות^[196].

זמן החיוב

תחילת החיוב

בתרומות ומעשרות לא נתחייבו ישראל עד אחר ירושה וישיבה^[197], דהיינו כיבוש הארץ וחלוקתה^[198]. ומספר לימודים לדבר: א) נאמר: דגנך^[199], וכן: תבואת זרעֶך^[200], המיוחדים לך, שיכיר כל אחד את שלו^[201]. ב) נאמר: עשר תעשר^[202], ונאמר בפסוק שאחריו: במקום אשר יבחר לשכן שמו שם^[203], שעד שנבחרה שילה לא נתחייבו, וכל ימי כיבוש וחילוק היה אוהל מועד בגלגל^[204]. ג) סדר המעשרות תלוי במנין שנות השמיטה^[205], ושמיטות לא מנו אלא משכבשו וחילקו^[206].

הזמן שנוהג

ארץ-ישראל*, מלבד קדושתה העצמית מחמת השכינה השורה בה^[207], נתקדשה אף בקדושה הבאה על ידי ישראל, וקדושה זו היא הגורמת לחיוב המצוות התלויות בארץ^[208], ושתי פעמים נתקדשה הארץ, ונקראים בשם קדושה ראשונה וקדושה ושניה^[209], ונחלקו הדעות אם קדושה ראשונה קידשה אף לעתיד לבוא, שאף בשעת החורבן וגלות ישראל בימי נבוכדנצר לא בטלה הקדושה לענין חיוב המצוות התלויות בארץ, או שקידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, ובימי הגלות לא נתחייבו בתרומות ומעשרות, ועל כך ע"ע ארץ ישראל: קדושתה ומצותיה: קדושה ראשונה^[210]. ושם^[211], שלהלכה קדושה ראשונה בטלה. קדושה שניה נתקדשה בימי עזרא^[212], ונחלקו בה הדעות אם היא מן התורה או מדרבנן, ועל כך ע"ע הנ"ל: שם: קדושה שניה^[213]. אף בקדושה השניה נחלקו הדעות אם קידשה לעתיד לבוא, ועל כך ע"ע הנ"ל: שם: שם^[214]. ושם^[215], שלהלכה נחלקו בכך ראשונים.

למעשה, בחיוב תרומה בארץ ישראל בזמן הזה, נחלקו אמוראים בדעת ר' יוסי ור' שמעון, לדעת ר' יוחנן, תרומה בזמן הזה דאוריתא^[216]. ולדעת ריש לקיש, תרומה בזמן הזה דרבנן^[217]. ולדעת חכמים, הכל מודים שתרומה בזמן הזה דרבנן^[218]. וכן נקטו עוד אמוראים שתרומה בזמן הזה דרבנן^[219]. וכן נחלקו תנאים ואמוראים בירושלמי אם בבית שני נהגו תרומות ומעשרות מדאוריתא^[220]. או מדרבנן^[221].

אף להלכה, בחיוב תרומות ומעשרות בארץ ישראל בזמן הזה, נחלקו ראשונים: א) יש הסוברים שתרומות - ומעשרות^[222] - אינן נוהגות בזמן הזה בארץ ישראל אלא מדרבנן^[223], אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל^[224], אם משום שאף בימי עזרא לא נהגו תרומות ומעשרות לדעתם אלא מדרבנן,^[225] כיון שלא עלו כולם ולא היו כל יושביה עליה^[226], ונאמר: כי תבאו^[227], ביאת כולכם^[228]. ואף על פי שבחלה הוא שנאמר: בבֹאכם^[229], ודרשו: בביאת כולכם אמרתי^[230], אנו למדים תרומה מחלה, שאף חלה תרומה היא^[231], ואחר כך אנו מקישים מעשרות לתרומה, שבכל התורה נכללו יחד, וכל מקום שנפטר מתרומה נפטר ממעשרות^[232]. או שאנו למדים תרומות ומעשרות מקל-וחֹמר* מחלה, שלגבי חלה אנו למדים מהכתוב שנתחייבו בה בשבע שכיבשו ושבע שחילקו^[233], ובמעשר לא נתחייבו באותן שנים^[234], ומה בזמן שנתחייבו בחלה לא נתחייבו במעשר, בזמן שלא נתחייבו בחלה אינו דין שלא יתחייבו במעשר^[235]. או לפי שבשביעית* נאמר: כי תבֹאו^[236], ופירושו: בביאת כולכם, כמו שאמרו בחלה, ותרומות ומעשרות תלויים בשנות השמיטה, וממילא אף הם אין חיובם מן התורה אלא בביאת כולכם^[237]. ויש הסוברים בטעם שתרומות ומעשרות אינן נוהגות בזמן הזה מדאורייתא, שקדושה שניה היתה דאורייתא, אבל קידשה עזרא לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא^[238]. ב) ויש מהראשונים הסוברים שתרומות ומעשרות נוהגות בארץ ישראל אף בזמן הזה מדאוריתא^[239], שכן הלכה כר' יוחנן^[240] במקום שנחלק עם ריש לקיש^[241], ולא שייך הטעם של ביאת כולם אלא לגבי חלה, שנאמר בה: בבאכם^[242], ודורשים אנו שצריכים ביאת כולכם^[243], אבל לענין תרומות ומעשרות אין צורך שיהיו כל יושביה עליה^[244].

למעשה כתבו הפוסקים שנהגו שאין חומרת תרומות ומעשרות אלא מדרבנן^[245], ומכל מקום כתבו אחרונים שאם ישובו רוב ישראל לארץ ישראל, ודאי תחזור חיוב תרומות ומעשרות מן התורה^[246].

כשבית המקדש חרב

התרומות והמעשרות נוהגות בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית^[247]. שאף לסוברים שבזמן בית שני לא נהגו תרומות אלא מדרבנן^[248], היינו מפני שלא היו כל יושביה עליה, אבל קודם שנבנה הבית, לאחר כיבוש וחלוקה, נהגו תרומות ומעשרות מן התורה^[249], שהבית אינו מעלה ומוריד בתרומות ומעשרות, אלא ביאת כולם היא המעכבת^[250].

לדעת הסוברים שבימי עזרא לא נהגו תרומות ומעשרות אלא מדרבנן, שלא היו כל יושביה עליה^[251], נסתפקו אחרונים אם בבית ראשון, אחר שהגלה סנחריב עשרת השבטים נפסקו התרומות והמעשרות מן התורה, או שכשנתחייבו בקדושה הראשונה נתחייבו עד לחורבן בית המקדש, ולא נתבטלה קדושת הארץ לענין המצוות עד החורבן^[252].

הערות שוליים