ברי ושמא: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (שוחזר מעריכה של Yeshivaorgil bot (שיחה) לעריכה האחרונה של Yeshivaorgil)
שורה 1: שורה 1:
שני צדדים, שאחד מהם טוען טענה הברורה לו בוודאות ושהוא בטוח בנכונותה, ושכנגדו טוען שהוא אינו בטוח אלא מסתפק בדבר. יש אומרים, שיש להעדיף את הוודאי על הספק "ברי ושמא - ברי עדיף", ויש אומרים, שיש להעמיד את הממון בחזקת בעליו.
==הגדרה==
'''אדם שטוען שהממון בוודאי שייך לו (ברי), וחבירו טוען שאינו יודע (שמא)''' {{מקור|(הסוגיא בכתובות יב:)}}'''.'''


לדוגמא: אדם שבא בטענה לחברו שישיב לו את כספו שהלווה לו או שהפקיד אצלו או שגזל ממנו, וחברו אומר שאין הוא יודע אם אכן הלווהו או הפקיד אצלו או גזל ממנו, יש אומרים שהנתבע חייב לשלם, שכן "ברי ושמא - ברי עדיף", ויש אומרים, וכן הלכה, שהנתבע פטור מלשלם, לפי שיש להעמיד את הממון בחזקת בעליו.
'''לדוגמא''', מנה לי בידך (ברי) והלה אומר איני יודע (שמא) {{מקור|(כתובות יב:)}}.


'''החולקים בדין זה''' - האם ברי עדיף ומוציא ממוחזק (כאשר הטוען שמא הוא המוחזק) - הם רב יהודה ורב הונא שסוברים שברי עדיף, ורב נחמן ורבי יוחנן סוברים שמשאירים את הממון ביד המוחזק {{מקור|(כתובות יב:)}}. והלכה שמשאירים ביד המוחזק {{מקור|(שם יג.)}}. אך כאשר שניהם אינם מוחזקים פשוט שברי עדיף.


[[קטגוריה:תורנית מרוכזת]]
==מקור וטעם==
 
'''מקור''' דיני ברי ושמא - שברי עדיף כשאין מוחזק אך אינו מוציא ממוחזק - הוא בפשטות מסברא {{מקור|(שערי יושר ג-ג ד"ה ועפ"י מה (בשליש האחרון של הדיבור))}}. אך יש דעה שהמקור לכך שברי לא מוציא ממוחזק הוא מהפסוק {{מקור|(שמות כד-יד)}} "מי בעל דברים יגש אליהם" - יגיש ראיה אליהם {{מקור|(שיירי קרבן על הירושלמי סנהדרין ג-ח בביאור שיטת הירושלמי, לבוש מרדכי ט ד"ה והנראה, פני יהושע בבא קמא מו: ד"ה בגמרא אמר, והוסיף שזהו גם המקור לכך שאין הולכין בממון אחר הרוב}}<ref>אמנם האחרונים האריכו בטעמים שאין הולכין בממון אחר הרוב, ומשמע מדבריהם שהוא מסברא. הובאו בערך אין הולכין בממון אחר הרוב בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם.</ref>{{מקור|)}}.
 
'''בטעם''' שברי עדיף (לדעה הסוברת כך, וכן כשאין מוחזק) נחלקו האחרונים לארבע דעות:
@ הגר"ש שקאפ {{מקור|(כתובות יד ד"ה ועל)}} כתב שברי מועיל מדין עד אחד, כמו שעד אחד נאמן באיסורין.
@ הקובץ שיעורים {{מקור|(כתובות כו)}} כתב שטעמו הוא שטענת ברי עדיפה מטענת שמא, ואנו פוסקים ע"פ חוזק הטענה. לכן זו אינה נאמנות אלא הנהגה (שאינה מבררת את המציאות האמיתית אלא רק פוסקת מה הדין) {{מקור|(וכן כתב בשערי יושר (ו-יח ד"ה כתב) שברי ושמא אינו בירור (אפילו לדעה שברי עדיף), וכן כתב במנחת אשר (בבא בתרא יז-ב ד"ה אלא) שכל טענה אינה בירור אלא הנהגה)}}.
@ הנתיבות המשפט {{מקור|(בית יעקב דף ט: בדעת הרא"ש)}} כתב שטענת השמא מבטלת את חזקת הממון (כשהוא מוחזק), שמוחזק חייב לטעון ברי, וכשטוען שמא - כאילו אינו מוחזק כלל.
@ הפני יהושע {{מקור|(כתובות יב:)}} ביאר שהוא משום שאין אדם תובע אלא א"כ יש לו ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן (בירור המציאות. אך העיר שאינו בירור גמור). וכן כתב האמרי בינה {{מקור|(הלכות טוען ונטען ס"ג)}}, והוסיף שסברא זו מצטרפת לכך שהטוען שמא צריך לשלם מספק איסור גזל<ref>מה שכל מוחזק אינו צריך להחמיר מדין ספק גזל ביארנו בערך מוחזק בסעיף "מקור וטעם" ד"ה מה שאין מחמירים בו מדין ספק גזל.</ref>.
 
ומקשים העולם למה הטוען שמא לא יזכה במיגו שהיה יכול לטעון ברי. ומתרצים שכיוון שכל טענתו היא שמא - גם אם נאמין לו עדיין הוא שמא, והברי עדיף ממנו {{מקור|(קובץ שיעורים בבא בתרא תסא)}}.
 
==בדינים שונים==
'''בממונות''' פשוט שדין ברי ושמא מועיל.
 
'''באיסורים''' - הקובץ שיעורים כתב בפשטות שלא יועיל, שהרי אינה נאמנות<ref>עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעם) שנחלקו בזה.</ref>, ושייכת רק בממונות שהם בין אדם לחבירו, אך מרבנו יונה משמע שכן {{מקור|(קובץ שיעורים כתובות כו)}}.
 
ובטעמו של רבנו יונה - שכן מועיל גם באיסורין - מצאנו שלוש שיטות באחרונים:
@ אם ברי ושמא הוא נאמנות (בירור) מובן שיועיל גם באיסורים {{מקור|(קובץ שיעורים כתובות כו, אך הקשה שלכאורה אינו נאמנות אלא הנהגה}}<ref>עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם.</ref>{{מקור|)}}.
@ לומדים בגזירה שווה דבר-דבר מדיני ממונות לדבר שבערווה {{מקור|(תשובת רבי אליעזר כז, הובא בשערי יושר ו-יח ד"ה כתב. והשערי יושר שם הקשה עליו שהגזירה שווה שייכת רק בדינים שהם נאמנות, וברי ושמא אינו נאמנות)}}.
@ כדי להתיר איסור צריך שני תנאים: גם שהאדם ידע שמותר לעצמו, כדי לצאת ידי שמיים, וגם שבית דין ידעו שמותר לו, כדי שלא יכפוהו (ואם בית דין סוברים שהדבר אסור, לא יועיל לאדם אם הוא עצמו סובר שמותר, שהרי יכפוהו). אך אם בית דין מסופקים, והאדם סובר שמותר - ידיעתו מועילה להתיר לעצמו {{מקור|(שערי יושר ו-יח ד"ה ונראה)}}. ולכן ברי ושמא מועיל לאדם גם להתיר איסורים, במקרה שהבית דין מסופקים {{מקור|(שם בד"ה אמנם)}}.
 
==פרטי הדין==
'''יש ברי גרוע ושמא טוב''', כשהטוען שמא לא היה יכול לדעת, ויש ברי טוב ושמא גרוע - כשהיה יכול {{מקור|(תוס' כתובות יב: ד"ה רב)}}, והקובץ שיעורים דן במקרה שגם הברי וגם השמא טובים, וכן במקרה שגם הברי וגם השמא גרועים {{מקור|(בבא בתרא תסא)}}.
 
'''הבעל דין''' בעצמו צריך לטעון את טענת הברי, ולא אדם אחר {{מקור|(קובץ שיעורים בבא בתרא תס האריך בזה)}}.
 
'''אדם שהוחזק כפרן''' לא נאמן לטעון פרעתי, וטענתו נחשבת כטענת שמא {{מקור|(קובץ שיעורים בבא בתרא ל)}}.
 
==חוזק==
'''בסעיף זה''' נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה<ref>בערך [[חוזק ההכרעות]] דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.</ref>.
 
'''עדים''' עדיפים מברי משום שהם בירור<ref>ע"ע עדים בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה טעמו) שיש חולקים על זה.</ref> וברי הוא רק הנהגה (פסיקת דין בלבד)<ref>עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעם) שגם בזה נחלקו.</ref> {{מקור|(קובץ הערות סג-ג)}}.
 
'''עד אחד''', ברי כן מועיל נגדו משום שהוא רק הנהגה {{מקור|(קובץ הערות סג-ג)}}.
 
'''עד אחד עם ברי''' מוציא ממון, שמתוך שהנתבע אינו יכול לישבע, שהרי הוא עצמו מסופק, משלם {{מקור|(טור חו"מ עה-יא, קצוה"ח עה-ט)}}.
 
'''הפה שאסר''' נגד ברי, כתב הב"ח {{מקור|(בהגהותיו לרי"ף בבא בתרא טו. בדפיו ו)}} שנחלקו בזה רש"י ותוס': לרש"י הפה שאסר עדיף ולתוס' ברי עדיף.
 
'''רוב''', ברי עדיף ממנו {{מקור|(פני יהושע כתובות טז. על תד"ה כיוון, קובץ הערות לז-ט)}}.
 
'''חזקה דמעיקרא''', ברי עדיף ממנה {{מקור|(מהרש"א יבמות פח:, וכן כתב פני יהושע כתובות כב: על תד"ה הבא (ד"ה אמנם לאחר העיון) לדעה שברי ושמא ברי עדיף נגד מוחזק, כ"ש שנגד חזקת הגוף)}}.
 
ובתרי ותרי כשיש חזקה לאיסור, והאדם עצמו טוען שברי לו שהדבר מותר - לתוס' הדבר אסור לו, שטענתו לא תועיל, ולרשב"א תועיל טענתו, ומותר {{מקור|(דן בזה שערי יושר ו-יח ד"ה ונראה)}}.
 
'''מוחזק''', ברי לא מוציא ממנו {{מקור|(זו ההלכה, אמנם נחלקו בזה אמוראים האם "ברי עדיף" (כתובות שם))}}. אך כשאין מוחזק לכו"ע ברי עדיף {{מקור|(קונטרס הספיקות ח-ו))}}, וזו סברא {{מקור|("תורת המשפטים}}<ref>בביאור היסוד "תורת המשפטים" הארכנו בערך בעלות בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במקורה.</ref>{{מקור|" - שערי יושר ג-ג)}}.
 
'''תפיסה''' בטענת ברי או בטענת שמא להוציא ממוחזק - הארכנו בזה בערך תפיסה בסעיף "חוזק" ד"ה מוחזק.
 
'''חולקין''', ברי עדיף ממנו {{מקור|(קונטרס הספיקות ח-ז)}}.
 
'''מרא קמא''' נגד ברי, נחלקו בזה הראשונים: הרמב"ן והטור כתבו שמרא קמא עדיף, והראב"ד כתב שברי עדיף {{מקור|(קונטרס הספיקות א-ז, והקובץ הערות לז-ט הביאו והאריך בזה)}}.
 
==כללים==
 
'''בסעיף זה''' נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.
 
'''בתרי ותרי''' כשיש חזקה לאיסור, והאדם עצמו טוען שברי לו שהדבר מותר - לתוס' הדבר אסור לו, שטענתו לא תועיל, ולרשב"א תועיל טענתו, ומותר {{מקור|(דן בזה שערי יושר ו-יח ד"ה ונראה)}}.
 
==ראה גם==
* [[טענה]]
 
 
==הערות שוליים==
<references />
 
[[קטגוריה:יסודות וחקירות]]

גרסה מ־17:58, 23 בדצמבר 2008

הגדרה

אדם שטוען שהממון בוודאי שייך לו (ברי), וחבירו טוען שאינו יודע (שמא) (הסוגיא בכתובות יב:).

לדוגמא, מנה לי בידך (ברי) והלה אומר איני יודע (שמא) (כתובות יב:).

החולקים בדין זה - האם ברי עדיף ומוציא ממוחזק (כאשר הטוען שמא הוא המוחזק) - הם רב יהודה ורב הונא שסוברים שברי עדיף, ורב נחמן ורבי יוחנן סוברים שמשאירים את הממון ביד המוחזק (כתובות יב:). והלכה שמשאירים ביד המוחזק (שם יג.). אך כאשר שניהם אינם מוחזקים פשוט שברי עדיף.

מקור וטעם

מקור דיני ברי ושמא - שברי עדיף כשאין מוחזק אך אינו מוציא ממוחזק - הוא בפשטות מסברא (שערי יושר ג-ג ד"ה ועפ"י מה (בשליש האחרון של הדיבור)). אך יש דעה שהמקור לכך שברי לא מוציא ממוחזק הוא מהפסוק (שמות כד-יד) "מי בעל דברים יגש אליהם" - יגיש ראיה אליהם (שיירי קרבן על הירושלמי סנהדרין ג-ח בביאור שיטת הירושלמי, לבוש מרדכי ט ד"ה והנראה, פני יהושע בבא קמא מו: ד"ה בגמרא אמר, והוסיף שזהו גם המקור לכך שאין הולכין בממון אחר הרוב[1]).

בטעם שברי עדיף (לדעה הסוברת כך, וכן כשאין מוחזק) נחלקו האחרונים לארבע דעות:

  1. הגר"ש שקאפ (כתובות יד ד"ה ועל) כתב שברי מועיל מדין עד אחד, כמו שעד אחד נאמן באיסורין.
  2. הקובץ שיעורים (כתובות כו) כתב שטעמו הוא שטענת ברי עדיפה מטענת שמא, ואנו פוסקים ע"פ חוזק הטענה. לכן זו אינה נאמנות אלא הנהגה (שאינה מבררת את המציאות האמיתית אלא רק פוסקת מה הדין) (וכן כתב בשערי יושר (ו-יח ד"ה כתב) שברי ושמא אינו בירור (אפילו לדעה שברי עדיף), וכן כתב במנחת אשר (בבא בתרא יז-ב ד"ה אלא) שכל טענה אינה בירור אלא הנהגה).
  3. הנתיבות המשפט (בית יעקב דף ט: בדעת הרא"ש) כתב שטענת השמא מבטלת את חזקת הממון (כשהוא מוחזק), שמוחזק חייב לטעון ברי, וכשטוען שמא - כאילו אינו מוחזק כלל.
  4. הפני יהושע (כתובות יב:) ביאר שהוא משום שאין אדם תובע אלא א"כ יש לו ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן (בירור המציאות. אך העיר שאינו בירור גמור). וכן כתב האמרי בינה (הלכות טוען ונטען ס"ג), והוסיף שסברא זו מצטרפת לכך שהטוען שמא צריך לשלם מספק איסור גזל[2].

ומקשים העולם למה הטוען שמא לא יזכה במיגו שהיה יכול לטעון ברי. ומתרצים שכיוון שכל טענתו היא שמא - גם אם נאמין לו עדיין הוא שמא, והברי עדיף ממנו (קובץ שיעורים בבא בתרא תסא).

בדינים שונים

בממונות פשוט שדין ברי ושמא מועיל.

באיסורים - הקובץ שיעורים כתב בפשטות שלא יועיל, שהרי אינה נאמנות[3], ושייכת רק בממונות שהם בין אדם לחבירו, אך מרבנו יונה משמע שכן (קובץ שיעורים כתובות כו).

ובטעמו של רבנו יונה - שכן מועיל גם באיסורין - מצאנו שלוש שיטות באחרונים:

  1. אם ברי ושמא הוא נאמנות (בירור) מובן שיועיל גם באיסורים (קובץ שיעורים כתובות כו, אך הקשה שלכאורה אינו נאמנות אלא הנהגה[4]).
  2. לומדים בגזירה שווה דבר-דבר מדיני ממונות לדבר שבערווה (תשובת רבי אליעזר כז, הובא בשערי יושר ו-יח ד"ה כתב. והשערי יושר שם הקשה עליו שהגזירה שווה שייכת רק בדינים שהם נאמנות, וברי ושמא אינו נאמנות).
  3. כדי להתיר איסור צריך שני תנאים: גם שהאדם ידע שמותר לעצמו, כדי לצאת ידי שמיים, וגם שבית דין ידעו שמותר לו, כדי שלא יכפוהו (ואם בית דין סוברים שהדבר אסור, לא יועיל לאדם אם הוא עצמו סובר שמותר, שהרי יכפוהו). אך אם בית דין מסופקים, והאדם סובר שמותר - ידיעתו מועילה להתיר לעצמו (שערי יושר ו-יח ד"ה ונראה). ולכן ברי ושמא מועיל לאדם גם להתיר איסורים, במקרה שהבית דין מסופקים (שם בד"ה אמנם).

פרטי הדין

יש ברי גרוע ושמא טוב, כשהטוען שמא לא היה יכול לדעת, ויש ברי טוב ושמא גרוע - כשהיה יכול (תוס' כתובות יב: ד"ה רב), והקובץ שיעורים דן במקרה שגם הברי וגם השמא טובים, וכן במקרה שגם הברי וגם השמא גרועים (בבא בתרא תסא).

הבעל דין בעצמו צריך לטעון את טענת הברי, ולא אדם אחר (קובץ שיעורים בבא בתרא תס האריך בזה).

אדם שהוחזק כפרן לא נאמן לטעון פרעתי, וטענתו נחשבת כטענת שמא (קובץ שיעורים בבא בתרא ל).

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה[5].

עדים עדיפים מברי משום שהם בירור[6] וברי הוא רק הנהגה (פסיקת דין בלבד)[7] (קובץ הערות סג-ג).

עד אחד, ברי כן מועיל נגדו משום שהוא רק הנהגה (קובץ הערות סג-ג).

עד אחד עם ברי מוציא ממון, שמתוך שהנתבע אינו יכול לישבע, שהרי הוא עצמו מסופק, משלם (טור חו"מ עה-יא, קצוה"ח עה-ט).

הפה שאסר נגד ברי, כתב הב"ח (בהגהותיו לרי"ף בבא בתרא טו. בדפיו ו) שנחלקו בזה רש"י ותוס': לרש"י הפה שאסר עדיף ולתוס' ברי עדיף.

רוב, ברי עדיף ממנו (פני יהושע כתובות טז. על תד"ה כיוון, קובץ הערות לז-ט).

חזקה דמעיקרא, ברי עדיף ממנה (מהרש"א יבמות פח:, וכן כתב פני יהושע כתובות כב: על תד"ה הבא (ד"ה אמנם לאחר העיון) לדעה שברי ושמא ברי עדיף נגד מוחזק, כ"ש שנגד חזקת הגוף).

ובתרי ותרי כשיש חזקה לאיסור, והאדם עצמו טוען שברי לו שהדבר מותר - לתוס' הדבר אסור לו, שטענתו לא תועיל, ולרשב"א תועיל טענתו, ומותר (דן בזה שערי יושר ו-יח ד"ה ונראה).

מוחזק, ברי לא מוציא ממנו (זו ההלכה, אמנם נחלקו בזה אמוראים האם "ברי עדיף" (כתובות שם)). אך כשאין מוחזק לכו"ע ברי עדיף (קונטרס הספיקות ח-ו)), וזו סברא ("תורת המשפטים[8]" - שערי יושר ג-ג).

תפיסה בטענת ברי או בטענת שמא להוציא ממוחזק - הארכנו בזה בערך תפיסה בסעיף "חוזק" ד"ה מוחזק.

חולקין, ברי עדיף ממנו (קונטרס הספיקות ח-ז).

מרא קמא נגד ברי, נחלקו בזה הראשונים: הרמב"ן והטור כתבו שמרא קמא עדיף, והראב"ד כתב שברי עדיף (קונטרס הספיקות א-ז, והקובץ הערות לז-ט הביאו והאריך בזה).

כללים

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.

בתרי ותרי כשיש חזקה לאיסור, והאדם עצמו טוען שברי לו שהדבר מותר - לתוס' הדבר אסור לו, שטענתו לא תועיל, ולרשב"א תועיל טענתו, ומותר (דן בזה שערי יושר ו-יח ד"ה ונראה).

ראה גם


הערות שוליים

  1. אמנם האחרונים האריכו בטעמים שאין הולכין בממון אחר הרוב, ומשמע מדבריהם שהוא מסברא. הובאו בערך אין הולכין בממון אחר הרוב בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם.
  2. מה שכל מוחזק אינו צריך להחמיר מדין ספק גזל ביארנו בערך מוחזק בסעיף "מקור וטעם" ד"ה מה שאין מחמירים בו מדין ספק גזל.
  3. עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעם) שנחלקו בזה.
  4. עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם.
  5. בערך חוזק ההכרעות דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.
  6. ע"ע עדים בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה טעמו) שיש חולקים על זה.
  7. עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעם) שגם בזה נחלקו.
  8. בביאור היסוד "תורת המשפטים" הארכנו בערך בעלות בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במקורה.