רבי משה בן מימון: הבדלים בין גרסאות בדף
מאין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''רבי משה בן מימון''' (ד'תתצ"ח - ד'תתקס"ה), בר"ת '''הרמב"ם''', הוא אחד מגדולי ה[[ראשונים]], שהשאיר את חותמו לנצח על ה[[תורה שבעל פה]]. פסיקותיו ב[[הלכה]] נערצות ע"י קהילות רבות ובעיקר [[יהודי תימן]] שקיבלו עליהם את פסקיו. עליו אמרו במליצה (רמ"א) "מ[[משה]] (רבינו) ועד משה (הרמב"ם) - לא קם כמשה". | '''רבי משה בן מימון''' (ד'תתצ"ח - ד'תתקס"ה), בר"ת '''הרמב"ם''', הוא אחד מגדולי ה[[ראשונים]], שהשאיר את חותמו לנצח על ה[[תורה שבעל פה]]. פסיקותיו ב[[הלכה]] נערצות ע"י קהילות רבות ובעיקר [[יהודי תימן]] שקיבלו עליהם את פסקיו. עליו אמרו במליצה (רמ"א) "מ[[משה]] (רבינו) ועד משה (הרמב"ם) - לא קם כמשה". | ||
הרמב"ם מוכר לכל בזכות ספריו בכל התחומים: בהלכה - "[[משנה תורה]]"(הנקרא גם: "הי"ד החזקה"), על [[המשנה]] - "פירוש המשניות לרמב"ם", ב[[אמונה]] - "מורה נבוכים" והקדמותיו למשנה "הקדמת הרמב"ם למשנה", הקדמה לפרק חלק, הקדמה למסכת אבות - "שמונה פרקים לרמב"ם" ואגרותיו "אגרת תימן" ועוד. | |||
== תולדותיו == | == תולדותיו == | ||
רבינו משה נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד"א תתצ"ח (1138) לאביו רבי מיימון שהיה דיין. | רבינו משה בן רבי מימון נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד"א תתצ"ח (1138) לאביו רבי מיימון שהיה דיין. | ||
כתוב בספר עומר השכחה [פירוש על ספר משלי, בפירוש על פסוק "עטרת זקנים בני בנים"] כי בשעת פטירת הריא"ף ז"ל נכנס אצלו הרמב"ם ז"ל והוא כבן ה' שנים, ונשק ידו, וברכו הריא"ף, ואמר הרמב"ם שלא זכה למה שזכה אלא באותה נשיקה שנשקו וברכו והאציל עליו מחכמתו. וכתב הרב חיד"א ז"ל כי הדברים ככתבן לא יתכנו, כי הרמב"ם נולד 30 שנה לאחר פטירת הרי"ף. ולכן נראה שהענין אמת רק במקום הרי"ף צ"ל מהר"י ן' מיגאש, והיה הרמב"ם בן שבע שנים, והיה קבוע בלב הרמב"ם ואביו שברכת הרב מהר"י ן' מיגאש עשתה פירות ושכיון מהר"י הלוי להאציל עליו מחכמתו, ולכן קראו רבו למהר"י הלוי [שם הגדולים]. | |||
הרמב"ם ע"ה כתב על רבינו יוסף הלוי אבן מגאש ע"ה [בהקדמה לפירוש המשניות] - וחי ה' כי הבנת אותו האיש בתלמוד מפליאה כל מי שמתבונן בדבריו ועומק עינו, עד שאפשר לי לומר עליו לפניו לא היה מלך כמוהו בשיטתו. וכן הזכירו הרמב"ם בהלכותיו [הלכות שאלה ופקדון פ"ה ה"ו]; "וכזה הורו רבותי הרב ר' יוסף הלוי ורבו ז"ל". | |||
רבינו משה נאלץ לגלות מספרד עם משפחתו בשנת ד"א תתק"ח (1148) עקב כיבושה ע"י ה"אלמוואחדין" - כת מוסלמית קיצונית. משפחתו של הרמב"ם התיישבו בפאס שבמרוקו. בשנת ד"א תתקכ"ה (1165) עלתה המשפחה ל[[ארץ ישראל]], ומשם ירד ל[[מצרים]] והתיישב בפוסטט - היא קהיר העתיקה. שם התווכח הרמב"ם עם הקהילה הקראית המקומית. | |||
הרמב"ם השתלם בחכמת הרפואה הטבעית והיה לרופאו האישי של הסולטן צאלח א-דין ובני ביתו. | הרמב"ם השתלם בחכמת הרפואה הטבעית והיה לרופאו האישי של הסולטן צאלח א-דין ובני ביתו. | ||
הרמב"ם היה בקשרי אגרות עם קהילות רבות שהוא שולח להם מכתי עידוד כ"אגרת השמד" ו"אגרת תימן". | הרמב"ם היה בקשרי אגרות עם קהילות רבות שהוא שולח להם מכתי עידוד כ"אגרת השמד" ו"אגרת תימן". | ||
| שורה 16: | שורה 22: | ||
ספרו הראשון הוא "'''פירוש המשניות'''", שנכתב בערבית שהיתה אז "שפת העם". הפירוש נועד להקל על לימוד ה[[משנה]] ע"י כל [[עם ישראל]]. | ספרו הראשון הוא "'''פירוש המשניות'''", שנכתב בערבית שהיתה אז "שפת העם". הפירוש נועד להקל על לימוד ה[[משנה]] ע"י כל [[עם ישראל]]. | ||
== פירוש על התלמוד == | |||
הרמב"ם חיבר פירוש על התלמוד הבבלי [על שלושה סדרים], וכן על התלמוד הירושלמי. | |||
===הקדמות === | ===הקדמות === | ||
גרסה מ־13:35, 22 ביוני 2009
|
|
רבי משה בן מימון (ד'תתצ"ח - ד'תתקס"ה), בר"ת הרמב"ם, הוא אחד מגדולי הראשונים, שהשאיר את חותמו לנצח על התורה שבעל פה. פסיקותיו בהלכה נערצות ע"י קהילות רבות ובעיקר יהודי תימן שקיבלו עליהם את פסקיו. עליו אמרו במליצה (רמ"א) "ממשה (רבינו) ועד משה (הרמב"ם) - לא קם כמשה". הרמב"ם מוכר לכל בזכות ספריו בכל התחומים: בהלכה - "משנה תורה"(הנקרא גם: "הי"ד החזקה"), על המשנה - "פירוש המשניות לרמב"ם", באמונה - "מורה נבוכים" והקדמותיו למשנה "הקדמת הרמב"ם למשנה", הקדמה לפרק חלק, הקדמה למסכת אבות - "שמונה פרקים לרמב"ם" ואגרותיו "אגרת תימן" ועוד.
תולדותיו
רבינו משה בן רבי מימון נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד"א תתצ"ח (1138) לאביו רבי מיימון שהיה דיין.
כתוב בספר עומר השכחה [פירוש על ספר משלי, בפירוש על פסוק "עטרת זקנים בני בנים"] כי בשעת פטירת הריא"ף ז"ל נכנס אצלו הרמב"ם ז"ל והוא כבן ה' שנים, ונשק ידו, וברכו הריא"ף, ואמר הרמב"ם שלא זכה למה שזכה אלא באותה נשיקה שנשקו וברכו והאציל עליו מחכמתו. וכתב הרב חיד"א ז"ל כי הדברים ככתבן לא יתכנו, כי הרמב"ם נולד 30 שנה לאחר פטירת הרי"ף. ולכן נראה שהענין אמת רק במקום הרי"ף צ"ל מהר"י ן' מיגאש, והיה הרמב"ם בן שבע שנים, והיה קבוע בלב הרמב"ם ואביו שברכת הרב מהר"י ן' מיגאש עשתה פירות ושכיון מהר"י הלוי להאציל עליו מחכמתו, ולכן קראו רבו למהר"י הלוי [שם הגדולים].
הרמב"ם ע"ה כתב על רבינו יוסף הלוי אבן מגאש ע"ה [בהקדמה לפירוש המשניות] - וחי ה' כי הבנת אותו האיש בתלמוד מפליאה כל מי שמתבונן בדבריו ועומק עינו, עד שאפשר לי לומר עליו לפניו לא היה מלך כמוהו בשיטתו. וכן הזכירו הרמב"ם בהלכותיו [הלכות שאלה ופקדון פ"ה ה"ו]; "וכזה הורו רבותי הרב ר' יוסף הלוי ורבו ז"ל".
רבינו משה נאלץ לגלות מספרד עם משפחתו בשנת ד"א תתק"ח (1148) עקב כיבושה ע"י ה"אלמוואחדין" - כת מוסלמית קיצונית. משפחתו של הרמב"ם התיישבו בפאס שבמרוקו. בשנת ד"א תתקכ"ה (1165) עלתה המשפחה לארץ ישראל, ומשם ירד למצרים והתיישב בפוסטט - היא קהיר העתיקה. שם התווכח הרמב"ם עם הקהילה הקראית המקומית. הרמב"ם השתלם בחכמת הרפואה הטבעית והיה לרופאו האישי של הסולטן צאלח א-דין ובני ביתו. הרמב"ם היה בקשרי אגרות עם קהילות רבות שהוא שולח להם מכתי עידוד כ"אגרת השמד" ו"אגרת תימן". הרמב"ם נפטר בשנת ד"א תתקס"ה (1204) ונקבר ע"פ המסורת בטבריה. הרמב"ם ע"ה היה שפר יוחסין מזרע רבינו הקדוש, אשר יחוסו מזרע דוד המלך ע"ה [[[שם הגדולים]] להגאון חיד"א ז"ל].
ספריו
הרמב"ם כתב ספרים רבים שנמצאים כיום בכל ארון ספרים יהודי.
פירוש המשניות
ספרו הראשון הוא "פירוש המשניות", שנכתב בערבית שהיתה אז "שפת העם". הפירוש נועד להקל על לימוד המשנה ע"י כל עם ישראל.
פירוש על התלמוד
הרמב"ם חיבר פירוש על התלמוד הבבלי [על שלושה סדרים], וכן על התלמוד הירושלמי.
הקדמות
בפירוש נמצאות כמה הקדמות שהפכו לספרים חשובים בפני עצמם, וביניהם "הקדמה למשנה", שבה מתאר הרמב"ם את השתלשלות התורה שבעל פה והמסורת, "הקדמה לפרק חלק", שבה פורש הרמב"ם את משנתו בנושא תורת הגמול, השכר והעונש, העוה"ב וימות המשיח והחילוקים שביניהם, "הקדמה למסכת אבות" הידועה בשם "שמונה פרקים" שבה מציג הרמב"ם את שיטתו בתורת הנפש.
משנה תורה
ספרו הגדול של הרמב"ם הוא "משנה תורה", הידוע בכינוי "הי"ד החזקה", מאחר והוא מחולק ל-14 חלקים, כגימטריית י"ד. זהו ספר הלכה תמציתי. רבים השיגו עליו, כפי שכותב הראב"ד: "סבר לתקן ולא תיקן כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו. כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם והיה לו בזה תועלת גדולה כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב ואם אני גדול ממנו למה אבטל דעתי מפני דעתו. ועוד כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיני ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא. אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה". תורף ההשגות על חיבורו הם שהרמב"ם לא הביא מקור לדבריו. ספר הלכה זה יחודי גם בכך שהוא הראשון שלא סודר לפי סדר הגמרא כי אם ע"פ סדר חשיבות שקבע הרמב"ם. למרות המחלוקת התקבל הספר לאחד מספרי היסוד בהלכה, שרבי יוסף קארו מחשיבו לאחד מ"שלושת עמודי ההוראה" שעל פיהם פסק בשולחן ערוך. הספר נקרא "משנה תורה" - "לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" - כדברי הרמב"ם בהקדמתו לספר. הספר כתב בלשון ברורה ומדויקת, והוא ערוך בצורה מופתית ל-14 חלקים כשכל חלק מחולק לנושאי משנה, והם מחולקים לפרקים ולהלכות. ספרו זה הוא היחיד שכתב בעברית. שיטתו בהלכה יחודית, ולעיתים הוא מבין את הסוגיא בגמרא בצורה שונה משאר המפרשים. הוא כותב שבד"כ פוסק כרי"ף שאותו החשיב כרבו המובהק, ו"לא תמצא שאחלוק עליו כי פעמים בודדות ולא יעלו לכדי 10". לפני הספר כתב הרמב"ם את מניין תרי"ג המצוות לפי שיטתו - וזהו "ספר המצוות לרמב"ם".
מורה נבוכים
ספרו מעורר המחלוקת ביותר היה "מורה נבוכים", שנכתב אף הוא בערבית. בספר מציג הרמב"ם את שיטתו הפילוסופית באמונת ה', ומשלב בין אמת התורה לאמת הפילוסופית, וביחוד מאריסטו. הספר נחשב להישג עצום בקרב חכמי ספרד, ועד היום זוכה לפירושים רבים ולעיסוק בעולם האקדמי והתורני. יחד עם זאת הוא עורר פולמוס בקהילות שונות, ביחוד בצרפת ואשכנז, היות והוא מסתמך על חכמי יוון כאריסטו וחבריו. ביקורת נוספת היתה בכך שהספר עורך חקירות באמונה העלולות להביא את החוקר לכפירה (שיטה זאת נאמרת בתוקף רב עד היום ע"י חסידי ברסלב). בקהילות מסוימות אף שרפו את מורה נבוכים, אולם בסופו של דבר הספר נחשב כיום לאחד מספרי מחשבת ישראל החשובים ביותר.
הויכוח על משנתו
רבינו יונה שהתנגד חריפות לרמב"ם חזר בו וקיבל עליו ליסוע לקברו של הרמב"ם בטבריה ולהתנצל, אך הוא לא הספיק להשלים את מסעו לארץ ישראל.